הלכות תפילה
על פי הרמב"ם
שבט התשע"ה
שבט התשע"ה
תוכן העניינים
פרק א הלכות השכמת
הבוקר
פרק ב הלכות ברכות
השחר וברכות התורה
פרק ג הלכות נטילת
ידים שחרית
פרק ד הלכות לבישת
בגדיו והילוכו
פרק ה הלכות הנהגת
בית הכסא וברכת אשר יצר
פרק ו הלכות נקיון
המקום לדבר שבקדושה
פרק ז הלכות כוונת
הברכות
פרק ח הלכות הזכרת
השם
פרק ט הלכות מאה ברכות,
ועניית אמן
פרק י הלכות ציצית
(החייבים, הכסות, הברכה, בגד עיטוף, הידור מצוה)
פרק יא הלכות
ציצית (קשירת החוליות, הטוויה, תעשה ולא מן העשוי, אַלהִדֻבּ, נפסקו החוטים)
פרק יב הלכות ציצית (הברכה, קטן, לא ינהג בביזיון, ברב
עם, בלילה, שהחיינו, הורידה, ללא רשות, שאולה, כבוד הבריות)
פרק יג הלכות תפילין
(זמן הנחתן, החייבים, סדר הנחתן, מעומד מיושב, כיסוי וגילוי)
פרק יד הלכות תפילין
(שתי תפילין, הברכה, חציצה, רצועות ונפילה, הכיס, ללא רשות, איטר, לא יסיח)
פרק טו קצת
הלכות בעשיית התפילין
פרק טז דברים
האסורים משהאיר היום עד שיתפלל
פרק יז הכנת הגוף,
המקום הראוי לתפילה, וסדר תפילת היחיד והאישה
פרק יח הלכות
הזמירות
פרק יט הלכות
תפילת הציבור, ושליח ציבור
פרק כ דיני הפסקה
בקריאת שמע וברכותיה
פרק כא הלכות
קריאת שמע
פרק כב הלכות
תפילת שמונה עשרה
פרק כג הלכות הזכרת
גשמים, ושאילת גשמים, יעלה ויבוא ועננו
פרק כד הלכות
חזרת התפילה ע"י שליח ציבור, והלכות תפילה אחת
פרק כה הלכות
תפילת התשלומין
פרק כו הלכות נשיאת
כפים
פרק כז הלכות נפילת
פנים
פרק כח הלכות
קריאת ספר תורה
פרק כט הלכות
ספר תורה שנמצא בו פיסול
פרק ל הלכות גמר התפילה
פרק לא הלכות
קדיש
פרק לב הלכות
קדושת בית הכנסת ובית המדרש
פרק לג הלכות תפילת
מנחה
פרק לד הלכות
תפילת ערבית
מאמרים
ברכת על נטילת ידים - פשוטו של תלמוד
דיבור לאחר נטילת ידים - פשוטו של תלמוד
נטילת ידים שחרית
עיונים בתוספות הראשון שבש"ס
להתעטף בציצית
כסדרן בתפילין ומזוזות
שאילת שלום קודם התפילה
תפילה בהליכה
עניית אמן לאחר שליח ציבור
פורסין על שמע
כוונה בתפילה
קירוי הכהנים
כהן כיצד ישא את כפיו - מנהג התלמוד
נפילת פנים
כיצד ינהג בשעת ברכות התורה
קריאת פרשת זכור, האם יש חובה מהתורה
ברכת המצוות האם מעומד?
ברכת שהחינו
שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם
דרכו של הרמב"ם לטפל בסוגיות סותרות
הקדמה
בשבח והודאה לה'
יתברך, מגישים אנו לפני הלומדים, הלכות תפילה לפי שיטת הרמב"ם, על פי סדר
"קיצור שולחן ערוך" והספרים הקרובים אליו. בספר זה ביארנו את דעת
הרמב"ם בכל אותם נושאים שנזכרו ב"קיצור שולחן ערוך" לפי שיטות הפוסקים
האחרים, והרמב"ם לא גילה את דעתו בפירוש, ובכך תתבאר שיטתו כראוי. בנוסף התייחסנו
למקרים חדשים שהתחדשו בימינו. בהערות הערנו על שיטת השו"ע והשיטות האחרות
החולקות על הרמב"ם, וביארנו מדוע פסק כפי שפסק. בנוגע למנהגים, הזכרנו את
מנהג תימן הקדום שהוא תואם את התלמוד והרמב"ם, וגם הזכרנו מנהגים מאוחרים
התואמים את ההלכה, וכבר נהגו בהם כולם.
מכיון שאנו באים
לדון על ההלכות שנזכרו בדברי הפוסקים האחרים, ולא נזכרו בדברי הרמב"ם במפורש,
ואנו באים לנסח ולסגנן את אותן הלכות לפי שיטת הרמב"ם, השתדלנו לברר וללבן את
אותן הלכות במקורותיהם, בעזרת הספר "בית יוסף" של רבי יוסף קארו מחבר
השו"ע, שממנו פינה ויתד לכל שיטות הפוסקים, והוא כינס וביאר את שיטות
הפוסקים, שנזכרו לאחר מכן בשו"ע ובנושאי כליו.
בכל מקום שמצאנו
סיוע לביאור שיטת הרמב"ם מדברי המפרשים השונים, ראשונים ואחרונים, בין אם הם
ביארו את הרמב"ם, ובין אם הם ביארו את המשנה או התלמוד, ציטטנו אותם, מפני
שחכמי ישראל כבר חקרו רבות את פשט התלמוד ואת שיטת הרמב"ם, ומן הראוי להשתמש
בחכמתם ותבונתם.
אמנם אין צריך
להאריך בשבח פסיקת הרמב"ם ושיטתו, וצמידותו לתלמוד ולמסורת חז"ל, אולם
רק זאת נאמר, מי שרוצה למצוא שיטה הלכתית ברורה וסדורה, ללא ספקות, וללא חומרות
שאין להם מקור בתלמוד, וללא סתירות ופסיקת הלכה של פרשנויות סותרות לתלמוד, ימצא
את מבוקשו במשנה תורה להרמב"ם, שבו הובא סיכום תושב"ע, בו שוקעה מסורת
חז"ל, על פי מסורת הגאונים שהגיעה לרמב"ם בצורה מושלמת, וביאוריו לתלמוד
הם ביאורים שהועברו במסורת, ולא פרשנויות שנלמדו מהסברא שיש בהם ספקות וחוסר הבנה.
כאן נעיר, שיש רבים
החושבים, שבהלכות שלא ביאר הרמב"ם את דעתו, צריך לפסוק כשו"ע, וכפוסקים
שכן ביארו את דעתם, מפני שאין בכוחנו לדעת מהי שיטת הרמב"ם. אולם שיטה זו
בנויה על חוסר לימוד ועיון, והסובר אותה אינו מסוגל להבין את שיטת הרמב"ם
בסוגיית התלמוד, ועל פי הבנת הסוגיה להסיק מהי דעת הרמב"ם באותם נושאים.
מן הראוי להבהיר,
שההלכות שנתבארו כאן בספר, אינן הלכות תיאורטיות שנלמדו מהרמב"ם ומהעיון, אלא
הן הלכות מעשיות הנהוגות אצל יהודי תימן, מפני שיהודי תימן שמרו על ההלכה
התלמודית, ועל ההלכה הרמבמית, עד הדור האחרון, ומסורת התלמוד נשתמרה בידם ולא
נשתבשה.
ואם במסורת שהגיעה
לידם עסקינן, מעבר לעובדה שיש בידם מסורת ללשון חכמים לתלמוד, יש בידם מסורת לעיון
פשטי בתלמוד. חכמי תימן עד הדור האחרון, אינם רואים עצמם כבולים לפרשנויות שנתקבעו
ונתקבלו, אלא המעיין בספריהם ימצא עיון מחודש ישר מהתלמוד. כמובן שעיון זה נובע
מההלכות האחוזות בידם, שהן כהרמב"ם, ואם יפרשו את התלמוד על פי פרשנויות
מאוחרות, יהיו מעשיהם מנוגדים לתלמוד, ולפיכך מכח מצב זה, הם היו מחויבים להישאר
צמודים לפשט התלמוד. במיוחד ראוי להזכיר את רבותינו, הרב יחיא קאפח זצ"ל,
ונכדו הרב יוסף קאפח זצ"ל, שהקימו עולה של תורה בדור האחרון, ובכתביהם
וספריהם יש דוגמה חיה לתלמידי חכמים המעיינים עיון פשטי בתלמוד, והרבה מביאוריהם
והבנותיהם משוקעים בספר, ושיטת לימודם היוותה אבן דרך חשובה.
כאן ראוי לבאר, כי
ההלכה היהודית אינה נקבעת על פי מנהג, אלא על פי התלמוד והרמב"ם שמהם תורה
יוצאת לישראל. המנהג יכול להחמיר על ההלכה בדברים שיש בהם תוספת קדושה ופרישות,
כגון שנהגו שלא לילך מצור לצידון בערב שבת (פסחים נ:), אבל סתם מנהג של אמירת פיוט
או תחינה, אינו מחייב, ואם חכמי התלמוד לא קבעוהו, אין חובה לנהוג באותו מנהג, ומי
שאומרו אומרו, ומי שלא אמרו לא הפסיד כלום. וכן כל כיוצא בזה בשאר מנהגים שהתווספו
להלכה. בנוסף, אין בכוחו של מנהג להכריע בין שיטות הפוסקים, והעובדה שהעם התחיל
לעשות הלכה כדעה מסויימת, אין בכוחה לקבוע שכך היא ההלכה, אלא ההלכה נקבעת על פי
התלמוד והרמב"ם, וראוי לחזור להלכה התלמודית ולרמב"ם התואם את התלמוד
ומקורות חז"ל.
מכיוון שהזכרנו את
סוגיית המנהגים, נוסיף עוד כמה מילים לביאור הנושא. המעיין במשנ"ת להרמב"ם
ימצא שלכאורה יש בדבריו סתירה בנושא זה, יש הלכות שבהם הרמב"ם מביא מנהגים
ומחייב לנהוג בהם. לדוגמה: מקום שנהגו שלא יפליגו בערב שבת כלל אין מפליגין (שבת
ל,יג). ונהגו כל העם שלא יצאו [הגברים] בטבעת כלל (שבת יט,ד). מנהג פשוט בשנער
ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך ישראל
(תפילה ד,ו). וכבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלו [קניבת ירק וכו']
ביום הצום [יום צום הכיפורים] אלא הרי הוא כשבת לכל דבריו (שביתת עשור א,ג). נהגו
כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה (תפילה א,ו).
ממנהגים אלו משתמע שיש למנהג תוקף והוא מחייב. לעומת זאת יש הרבה מנהגי תפילה
ותוספות ואמירות, ושם לא מצאנו שנתן להם הרמב"ם תוקף מחייב. לדוגמה: ונהגו
העם לקרוא ברכת כהנים [אחרי ברכות התורה], ויש מקומות שקורין צו את בני ישראל ויש
מקומות שקורין שתיהן (תפילה ז,יא). וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם [לפני
הזמירות ואחריהם] (תפילה ז,יב). במנהגים אלו לא כתב הרמב"ם חובה, אלא תיאור
מצב, יש שנוהגים כך ויש אחרת, ונהגו להוסיף פסוקים.
ראשית נבהיר, שהטעם
שקבעה ההלכה שיש למנהג תוקף, מפני שחכמים קבעו שדבר שהתקבל אצל כולם כאיסור, אסור
לפרוץ בו גדר, כי בכך יהיה זלזול בקיום המצוות. צא וראה בימינו, אסור לינסוע
באופניים בשבת, אסור ללכת בלי כיפה, מנהגים אלה התקבלו כחובה, והעובד עליהם נחשב
כעובר על המצוות.
כיוון שכן, מנהגים
שהתקבלו כחובה, ע"י העם וע"י מורה ההוראה, וכולם הסכימו עליהם, חייבים
לקיימם, בשביל הסדר הטוב ותקינות הקהילה, ואילו מנהגים שמלכתחילה נקבעו כנוהג ורשות,
ולא קיבלו תוקף, אין חובה לקיימם. כעת נבין כי המנהגים שכתבנו שהם מחייבים,
מלכתחילה זה היה היחס אליהם, והם התקבלו אצל כולם כמחייבים. לעומת זאת המנהגים שכתבנו
שאינם מחייבים, מלכתחילה לא נקבעו כחובה, וכולם התייחסו אליהם כרשות, רצה יעשה
אותם לא רצה לא יעשה אותם.
בסוף הספר נביא
מאמרים העוסקים בביאור נושאים שונים. בהערות הפננו לחלק מהמאמרים, ובסוף הספר הם
יבואו בשלמות.
נקווה שיפיקו
הלומדים תועלת בדברים, ותתברר שיטת התלמוד והרמב"ם, בזכות העימות מול השיטות
החולקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה