נטילת ידים שחרית

במאמר הבא נצטט שתי סוגיות העוסקות בנטילת ידים שחרית, ונבאר את נתיבות ההלכה, וכפי איזו סוגיה פסק הרמב"ם.

 

שבת דף קח: קט.

"... תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה, טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם.

הוא היה אומר [ר' מונא], יד לעין תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית תיקצץ.

יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס.

תניא רבי נתן אומר, בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.

אמר רבי יוחנן, פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.

תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר, פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים".

 

נסכם את מה שנאמר בתלמוד, יש רוח רעה המכונה בת מלך או בת חורין, והיא מזיקה לאדם אם יגע באחד מאברי גופו, או בדבר שמכינים בו אוכל, קודם שיטול את ידיו. בכדי להינצל מנזקיה, יטול שלש פעמים על כל יד, ואז תסור ממנו הרוח רעה ולא תזיקו. ואם כבר ניזוק מהרוח רעה, יכחול את עיניו בפוך, ואז יסור נזק הרוח רעה ממנו.

 

את הסוגיה צריך לבאר כפשוטה, חכמי התלמוד מתארים מציאות קיימת שהם מכירים, הם הכירו רוח רעה הגורמת נזקים גופניים. אם נתבונן, הסוגיה בתלמוד אינה מכריחה את האדם ליטול את ידיו שלש פעמים כשיקום משנתו, אלא היא מלמדת, מי שירצה להינצל מנזקי הרוח רעה יטול שלש פעמים, אבל חובה ליטול שלש פעמים אין. גם הרמב"ם הבין את הסוגיה כלא מחייבת, ולכן הוא לא פסקה בשום מקום, מפני שאותם נזקים נעלמו ואינם, נמצא שאף התועליות הקיימות בסוגיה נעלמו, וצריך לפסוק לפי סוגיות אחרות העוסקות בענייני הלכה, כי ההלכה אינה מתבטלת.

 

וכך נאמר בתלמוד במסכת ברכות דף ס:

"... כי מתער אומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

כי שמע קול תרנגולא לימא, ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.

כי פתח עיניה לימא, ברוך פוקח עורים.

כי תריץ ויתיב לימא, ברוך מתיר אסורים.

כי לביש לימא, ברוך מלביש ערומים.

כי זקיף לימא, ברוך זוקף כפופים.

כי נחית לארעא לימא, ברוך רוקע הארץ על המים.

כי מסגי לימא, ברוך המכין מצעדי גבר.

כי סיים מסאניה לימא, ברוך שעשה לי כל צרכי.

כי אסר המייניה לימא, ברוך אוזר ישראל בגבורה.

כי פריס סודרא על רישיה לימא, ברוך עוטר ישראל בתפארה.

כי מעטף בציצית לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.

כי מנח תפילין אדרעיה לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין ארישיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין.

כי משי ידיה לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים.

כי משי אפיה לימא, ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וכוף את יצרי להשתעבד לך ורחקני מאדם רע ומחבר רע ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל"

 

כדאי לשים לב, ברכת על נטילת ידים נזכרה בסוף הפעולות שיעשה האדם בבוקר. ולכאורה קשה, והרי מהתלמוד במסכת שבת משתמע שצריך ליטול מיד כשיעור משנתו, שלש פעמים, להעביר את הרוח רעה, ומדוע נזכרה כאן על נטילת ידים בסוף הרשימה? על כורחנו, יש לפנינו שתי סוגיות סותרות, במסכת שבת נזכרה נטילה משום רוח רעה, הסוגיה שם לא נפסקה להלכה וגם הרמב"ם לא הזכירה בשום מקום, הסוגיה שם מעולם לא התיימרה לחייב את האדם לעשות כדבריה, אלא היא מייעצת כיצד להינצל מנזקי הרוח רעה. לעומת זאת, כאן במסכת ברכות ישנה סוגיה הלכתית, והנטילה כאן היא משום קריאת שמע ותפילה ולא משום הרוח רעה, ולכן הרמב"ם פסק את הסוגיה שלפנינו. במסכת ברכות לא נזכר שצריך ליטול ידיו שלש פעמים, מן הסתם מספיק ליטול פעם אחת.

 

וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ז,ג-ד:

בשעה שייקץ בסוף שינתו, מברך והוא על מיטתו כך: אלוהיי, הנשמה שנתת בי טהורה - אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.

כששומע קול התרנגול - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכווי בינה להבין בין יום ובין לילה. כשלובש בגדיו - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מלביש ערומים. כשמניח סדינו על ראשו - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה. כשמעביר ידיו על עיניו - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עיוורים. כשיישב על מיטתו - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מתיר אסורים. כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים. כשעומד - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים. כשנוטל ידיו - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים. כשרוחץ פניו - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שתרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ותשלט בי יצר טוב, ואל תשלט בי יצר רע, ותחזקני במצוותיך, ותיתן חלקי בתורתך, ותיתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, ותגמלני חסדים טובים מלפניך; ברוך אתה ה', גומל חסדים טובים.

 

ועוד פסק בהלכות תפילה ד,א-ב:

חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה - טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.

טהרת הידיים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל.

 

ובהלכות קריאת שמע ג,א פסק:

הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא.

 

***

 

מה שכתבנו עד כאן, הוא ביאור התלמוד במסכת שבת (דף קח-קט) על פי רש"י, וביארנו שאף לפי פירושו אין חובה מצד התלמוד ליטול ידים שלש פעמים. אולם גירסת הרמב"ם בתלמוד וביאורו לסוגיה הוא שונה. הרמב"ם גרס וביאר את הסוגיה כמו רבנו חננאל, גירסתו הובאה אף בערוך ערך "בת חורין", ובתלמוד כ"י מינכן.

 

"תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שלש פעמים".

 

המילים "עד שירחוץ ידיו" אינם מופיעות בגירסתו, והם תוספת מאוחרת, מפני שהתלמוד עוסק ברוח רעה השורה על העין, ולא ברוח רעה השורה על הידים, ובכדי להעביר את הרוח רעה ישטוף את העין ג' פעמים ולא את ידיו.

 

וזה לשון ר"ח: "פירוש, רוח רעה ששורה על [גב] העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם ואינה עוברת עד ג' פעמים ופוך מעבירה".

 

כביאור זה מוכח ממהלך הסוגיה, מפני שהתלמוד שם עוסק ברוח רעה השורה על העין, והוא מכנה אותה בת חורין ובת מלך ורחיצת העין ג' פעמים או כחילתה בפוך מעבירה אותה, ולפיכך אחר מימרת רבי נתן הביא התלמוד את מימרת רבי יוחנן, ושניהם עוסקות באותה רוח רעה שעל העין, וקראוה בשמות זהים, בת חורין, בת מלך. דברי רבי נתן ורבי יוחנן עוסקים ברוח רעה השורה ישירות על העין, ולא ברוח רעה שהגיעה מהידים, מפני שדרך הרוח רעה לשרות על מקומות שיש בהם לכלוך וטינוף, ולפיכך בבוקר שורה רוח רעה על עיני האדם, מחמת הטינוף וקורי השינה שהצטברו עליהם. [וראה עוד להלן בסמוך, שבצום שורה הרוח רעה על ידי האדם מחמת הטינוף המצטבר עליהם, ואותה רוח רעה שמה שיבתא (יומא עז:)]. נמצא שלגירסת ר"ח והרמב"ם מעולם לא עלתה על דעתם של חכמי התלמוד לחייב נטילת ידים ג' פעמים שחרית.

 

***

 

אלא שעדין צריכים אנו לבאר עוד הלכה, בהלכות שביתת עשור, שלכאורה היא סותרת את כל הנ"ל.

 

וזה לשון הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (ג,ב):

"ומדיחה אישה ידה אחת במים, ונותנת פת לבנה".

 

מקור הלכה זו במסכת יומא דף עז: וזה לשון התלמוד שם:

"תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת [לאיסור רחיצה ביום הכיפורים]. ... מאי טעמא? [מה הטעם שצריכה להדיח את ידה?] אמר אביי: משום שיבתא [משום רוח רעה השורה על היד הנקראת שיבתא]".

 

כפי שביארנו למעלה, בצום שורה הרוח רעה על ידי האדם מחמת הטינוף המצטבר עליהם, ואותה רוח רעה שמה שיבתא.

 

והשאלה הנשאלת: איך פסק הרמב"ם מימרה זו, והרי בהלכות תפילה דחה את מציאותה של הרוח רעה בבוקר, ולא הצריך לא רחיצת ידיו משום רוח רעה, ולא רחיצת עיניו משום רוח רעה, ואיך בהלכות שביתת עשור פסק הלכה שהטעם שלה משום רוח רעה, והרי אינו חושש לכך?

 

תשובה: אכן הרמב"ם היה עקבי בשיטתו, וטעם רחיצת האישה ידה ביום הכיפורים, אינו משום רוח רעה, אלא משום נקיון, וכך מפרש הרמב"ם את פשוטה של הברייתא בשם רבן שמעון בן גמליאל, וכדרכו בכל מקום לפסוק כפשט המשנה והברייתא. ומה שפירש אביי את הברייתא משום רוח רעה, דברי אביי נאמרו לבני בבל שחששו לכך, אבל בני ארץ ישראל לא חששו לכך. ראה פסחים קי: שבארץ ישראל לא חששו לזוגות, והוא הדין לשאר חששות של רוח רעה. ולפיכך בארץ ישראל ביארו את טעם הברייתא משום נקיות ולא משום רוח רעה, וכך מבאר הרמב"ם, וזה הטעם לפסקו, ואין סתירה בין הלכות שביתת עשור לבין הלכות תפילה (הרב קאפח שביתת עשור ג,ב הערה ה). ולכן מדיחה את ידה האחת שבו היא מאכילה כדי שהיד תהיה נקיה בזמן שהיא מאכילה ולא רוחצת את שתי ידיה. ולכן דין הדחה זו במשך כל היום ולאו דווקא בבוקר.

 

***

 

כעת נוכיח מדברי הרמב"ם, שבחולין אין צורך ליטול יותר מפעם אחת.

 

רמב"ם הלכות מקוות יא,ג:

"הנוטל ידיו לתרומה - צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה—נטמא".

 

כתב הכס"מ:

"כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה, אמר אברהם ואף לחולין וכו'. ואני אומר [דברי הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין, וכן נראה מדבריו בפרהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים. ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין, לא הזכיר מים שניים כלל. ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה, דוקא לתרומה, ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה".

 

***