כיצד מטהרים המים הראשונים
והשניים
מקרים שבהם המים הראשונים
מטמאים
הידים מיטמאות ומיטהרות עד
הפרק
נטמאה ידו באמצע הנטילה האם
צריך לנגב אותה
כתב
הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ח):
שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו
שנייות, אף על פי שלא ידע בוודאי שנטמאו - מפני שהידיים עסקנייות. ולא גזר שלמה על
הידיים טומאה, אלא לקודש; ואחר כך גזרו חכמים שאחריו, אף לתרומה. ולפיכך צריך
נטילת ידיים לתרומה; ואם נגע בתרומה קודם שייטול ידיו - פסולה, ונשרפת על טומאה
זו.
עוד
כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,א):
כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא - צריך
נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות,
ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין -
צריך נטילת ידיים, תחילה.
מקור
הלכות אלו במסכת שבת ובמסכת חולין. במסכת שבת (יד,ב-טו,א) נאמר:
דאמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה
עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. חכם בני
ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר.
ועוד
נאמר שם (יג,ב-טו,א):
משנה.
נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. גמרא. מאי
נינהו שמנה עשר דבר? דתנן, אלו פוסלין את התרומה: ... והידים... [מקשה התלמוד] וידים
תלמידי שמאי והלל גזור? שמאי והלל גזור! דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן
יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים... שמאי והלל גזרו טומאה על הידים... [מתרץ
התלמוד] אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו
[=כאשר גזרו שמאי והלל על הידים לא התקבלה גזירתם בציבור, אולם כאשר תלמידיהם גזרו
על הידים התקבלה גזירתם בציבור. עוד מקשה התלמוד, והרי שלמה הוא שגזר על טומאת
הידים? מתרץ התלמוד] שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו [תלמידי שמאי והלל] - וגזור אף
לתרומה.
במסכת
חולין (קו,א) נאמר:
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר
אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה
לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע
בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן
התורה".
ופירש רש"י: נט"י לחולין
מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו
שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין. מצוה
לשמוע דברי חכמים - שתקנוה. רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן
ערך.
נמצאנו
למדים מהלכות אלו, שהיו שלש גזירות שגזרו חכמים על סתם ידים, כלומר שאינו יודע
שנטמאו ידיו בטומאה כלשהי. גזירה ראשונה של שלמה ובית דינו שיהיו סתם ידים
טמאות כשני לטומאה לגבי קודש. גזירה שנייה של תלמידי שמאי והלל שיהיו סתם
ידים טמאות כשני לטומאה לגבי תרומה. גזירה שלישית בדורות שלאחר מכן, שצריך
ליטול את ידיו קודם אכילת פת חולין, או אוכל שטיבולו במשקה.
אולם
אין דמיון בין הגזירות, ובתחילה כשגזרו טומאה על סתם ידים לגבי קודש, כדי
לטהר ידים אלו, צריך להטבילם במקווה כשר, וכך נאמר במשנה במסכת חגיגה (ב,ה):
"נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילין, ולחטאת אם
נטמאו ידיו נטמא גופו". וכך כתב הרמב"ם בפה"מ (בהקדמה למסכת ידים, יבוא
בהמשך). וכך פסק בהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ז): "מי שנטמאת ידו אחת, ונגעה
באחרת [=מדובר שידיו יבשות, ביאור הרב צדוק] - האחרת טהורה; ונוטל את הטמאה, ודיו.
במה דברים אמורים, לתרומה. אבל לקודש - אם נטמאת ידו אחת, ונגע בשנייה [=מדובר שידיו
יבשות, ביאור הרב צדוק] - טימאה, ושתיהן צריכות טבילה לקודש; אבל לתרומה,
בנטילת ידיים בלבד יטהרו ידיו". לאחר מכן כשגזרו טומאה על סתם ידים
לגבי תרומה, כדי לטהרם צריך ליטול את ידיו פעמיים, כלומר צריך לערות על ידיו מים
בשתי פעמים, מים ראשונים צריך שיהיה בהם רביעית, ומטרתם להעביר את הטומאה מידיו
ולטהרם, ומים שניים אין צריך שיהיה בהם רביעית, ומטרתם להעביר את הטומאה שנשארה
במים שעל ידיו (מקוות פרק יא הלכות ג ח). לאחר מכן כשהצריכו חכמים ליטול
ידים קודם אכילת פת חולין, לא גזרו חכמים שאם יגע בחולין בסתם ידים ללא נטילת ידים
יטמא את החולין, כמו שמטמא מי שנוגע בתרומה בסתם ידים ללא נטילת ידים, אלא גזרו
חכמים על נטילת ידים משום סרך תרומה (חולין קו,א), וכמו שמפרש רש"י, כדי
להרגיל את הכהנים אוכלי התרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה, לפיכך חייבו
חכמים את כולם, ליטול ידים לפני אכילת פת, או לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. נמצאנו
למדים, מה שאמרו חכמים סתם ידים שניות לטומאה, דבר זה הוא רק לגבי תרומה, אבל
לגבי החולין, אין סתם ידים נחשבות כשני לטומאה, ולפיכך אם יגע במשקה חולין ללא
נטילת ידים, אין אומרים שהמשקה הפך להיות ראשון לטומאה, כפי הכלל האחוז בידינו שכל
משקה שנוגע בטומאה הופך להיות ראשון לטומאה, אלא משקה החולין שנגע בסתם ידים נשאר
טהור.
***
לפי
הרמב"ם, הנוטל ידיו לחולין די בנטילה פעם אחת, ואין צריך ליטול את ידיו
פעמיים כמו בתרומה, וכל המשניות במסכת ידים שבהם נזכרה חובת נטילת ידים במים
שניים, עוסקות בנטילת ידים לתרומה, אבל בנטילת ידים לחולין די בנטילת ידים פעם
אחת.
ראיה
לזאת מהמשנה במסכת ידים (ב,ב) שם נאמר: "נטל את הראשונים למקום אחד ואת
השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור". כלומר
יש להבחין בין מים ראשונים למים שניים, ומים ראשונים ניטלים כדי להעביר את הטומאה
מידיו, ולפיכך צריך שיהיה בהם שיעור רביעית, ולאחר שנטל בהם הם טמאים, ואם נפל
כיכר של תרומה לתוכם נטמא, מה שאין כן מים שניים נעשו כדי להעביר את המים הראשונים
מידיו, כלומר השלמת הטהרה תוספת בטהרה, אבל המים עצמם טהורים כי כבר נטהרו ידיו,
וזו היתה תקנת חכמים בנטילת ידים, שיעשו תוספת טהרה להעביר את המים הטמאים מידיו.
מדוע הזכירה המשנה נפל כיכר של תרומה על הראשונים? מדוע לא הזכירה המשנה נפל כיכר
חולין? כי בחולין המים טהורים, ואינם מטמאים את הכיכר שיפול לתוכם, כי די בנטילת
ידים פעם אחת. ראיה זו הזכירה הב"י (או"ח קס,יד) וזה לשונו:
והא דתנן מי רביעית נותנין לחד אף לשנים
לענין תרומה שצריך ליטול לה מים שניים מיתניא דאילו לחולין אינו צריך מים שניים
כלל וטעמא מדתנן בפ"ב דמסכת ידים (מ"ב) נפל ככר של תרומה לראשונים טמא
ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין
נמי.
***
כיצד מטהרים המים הראשונים והשניים
וזה
לשון הרמב"ם בהקדמה למסכת ידים:
נקדים למסכתא זו הקדמה, והיא שנטילת ידים
זולת טבילת ידים. נטילת ידים הרי היא חובה לאוכל פת ואפילו היתה של חולין כמו
שבארנו בשני דחגיגה (משנה ה), וכן לאוכל כל דבר נוזל ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו
במשקין צריך נטילת ידים (פסחים קטו,א). אבל פירות של חולין אין צריך להן נטילת
ידים, אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח (חולין קו,א).
ובין שהיו ידיו טמאות באחת הטומאות
המטמאות את הידים או שהיו סתם ידים שאינו יודע להן טומאה הרי זה חייב נטילת ידים לחולין
כמו שאמרנו. אלא שיש בכך חלוק, והוא, שאם אינו יודע לידיו לטומאה ונגע בחולין
אפילו במשקה חולין הרי זה טהור, ואם היו ידיו טמאות ונגע באכלין של חולין
אינו מטמא אותן כי ידים טמאין הן שניות לעולם כמו שיתבאר והשלישי בחולין טהור. ואם
נגעו במשקה חולין טמאהו ונעשו משקין טמאין כמו שנתבאר בשני טבול יום. אבל
התרומה אפילו אינו יודע טומאה לידיו הרי אם נגע באכלין של תרומה פסלן כמו
שנתבאר בסוף זבים, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואפילו לפירות, ובין שהיו ידיו
טמאות ודאי או סתם ידים הרי הוא צריך נטילת ידים לתרומה. אבל לקדש אינה מספיקה
נטילת ידים אלא טבילת ידים, בין שהיו ידיו טמאות או סתם ידים הרי זה מטביל כמו
שנתבאר בשני דחגיגה באמרם ולקדש מטבילין.
וההבדל בין הטבילה לנטילה, שנטילת ידים
תהיה במים שאובין, אלא שמתנאיה, שיתננו מכלי דוקא על הידים, אבל אם היו מים שאובין
נקוין במקום אחד אין רחיצת הידים מותרת בהן, ושלא יהו מים שנשתנו מראיהן, ושיהא
רביעית או יותר לכל אחד, והוא אמרם על דרך השאלה קפדיתו אחזותא קפדיתו אמנא קפדיתו
אשעורא, אמר ליה אין. אבל טבילת ידים אינה מותרת במים שאובין אלא במי מקוה ככל שאר
המקוות והוא שיהא בו ארבעים סאה כמו שנתבאר בתחלת מקוות. וטבילת ידים ונטילת ידים
בין לחולין בין לתרומה עד הפרק. והוי זכור להקדמה זו.
והקדמה אחרת והיא שאם היו ידי האדם טמאות
ויצק עליהן מים לטהרן ושעורו לא יהא פחות מרביעית כמו שבארנו, הרי ידיו טהורות, אלא
שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהן תרומה, לפי שהמים שנטל בהן ידיו
נטמאו בידיו ונעשו תחלה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת
המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה
נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים. וכבר נתבאר
בתוספתא שהנוטל ידיו צריך לשפשף, כלומר לשפשפן זו בזו. ושם אמרו שפשפה בחברתה
טמאה, בראש או בכותל טהורה. וזכור הקדמות אלו שהן סכום מסכתא זו.
כפי
שכבר ביארנו למעלה, וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ בהקדמה למסכת ידים, הנוטל
ידים לתרומה צריך לערות על ידיו מים פעמיים, מים ראשונים צריך שיהיה בהם רביעית
ומטרתם לטהר את ידיו, אולם המים שנשארו על ידיו נטמאים מידיו והם טמאים כראשון
לטומאה, ככל המשקים שאם הם נטמאים, הם נהפכים להיות ראשון לטומאה, ומים שניים אין
צריך שיהיה בהם רביעית ומטרתם להעביר את הטומאה ממים אלו שנשארו על ידיו.
בנקודה
זו יש מקום לשואל לשאול, אם אנו אומרים שמים אלו
שנשארו על ידיו נטמאו מידיו, כיצד מועילה שטיפת המים השניים לטהר את הטומאה שבמים
אלו, והרי מים אלו הטמאים שעל ידיו והם ראשון לטומאה, צריכים לחזור ולטמא את ידיו,
ואף אם ישפוך על ידיו עוד ועוד רביעיות של מים, יחזרו ידיו ויטמאו מהמים הטמאים שישארו
על ידיו! תשובה: כך היתה תקנת חכמים, מים אלו שנשארו על ידיו אמנם נחשבים
טמאים כראשון לטומאה, אולם אין להחיל עליהם את דיני טומאה וטהרה, שיחזרו ידיו ויטמאו
מהם, אלא הם נחשבים טמאים לגבי זה שצריך להעבירם ולסלקם מעל ידיו ואז נשלמת טהרת
הידים (תוספות יום טוב, ידים ב,ב, ד"ה ונפל כיכר).
וראה
עוד בפה"מ, שהגדיר הרמב"ם מים אלו השניים כ"שיירי טהרה",
כלומר שאין כאן ממש טומאה שצריך להסירה, אלא יש כאן קצת טומאה, שיירים, ובהסרתה
הוא השלים את הטהרה. וזה לשון הרמב"ם בפה"מ ידים (א,א):
כבר ידעת שהלוג ארבע רביעיות. ורחיצה זו
שהתיר בפחות מרביעית לכל אחד אינה אלא במים שניים, אבל מים ראשונים לא תהא אלא
רביעית לכל אחד. וטעם אי הקפדתינו במים שניים ושהם מותרים בפחות מרביעית מפני
שהידים כבר טהרו במים ראשונים, והוא אמרם בטעם הדבר שאני התם דקאתו משירי טהרה,
ולכן אין אנו צריכין אלא כדי ללחלח כל היד בלבד.
ראוי
לבאר, הגדרה זו שהזכיר הרמב"ם, מים שניים נחשבים כשיירי טהרה, אינה מוזכרת
בסוגיית התלמוד בחולין (קז,א), מפני שהתלמוד בחולין מדבר על מים ראשונים, והתלמוד רצה
להוכיח שאין להקפיד על רביעית מים לכל אחד, מהמשנה במסכת ידים (א,א) בה נאמר:
"מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצית לוג לשלשה או לארבעה מלוג לחמשה
ולעשרה ולמאה", ודחה התלמוד ראיה זו, שבמשנה הטעם שאינו צריך רביעית לכל אחד
משום שהמים באים משיירי טהרה, כלומר שכבר התחיל לעשות בהם טהרה כשהיתה בהם רביעית,
ולפיכך אף מים אלו שנשתיירו שאין בהם רביעית והם שיירי טהרה, יש בכחם לטהר את היד
אף בפחות מרביעית. אולם כאמור הרמב"ם מבאר משנה זו על פי פשוטה כעוסקת במים
שניים, והוא היסב את דברי התלמוד במסכת חולין כעוסקים במים שניים, ולפיכך תהיה
הגדרת המים השניים כשיירי טהרה, מפני שעיקר הטהרה כבר היתה במים הראשונים.
***
מקרים שבהם המים הראשונים מטמאים
מה
שכתבנו, שבמים אלו הראשונים שנשארו על ידיו, לא נשארת ממש טומאה, והסרת מים אלו
מידיו נחשבת כשיירי טהרה, דבר זה הוא רק כאשר מקיים את מצוות חכמים בנטילת ידים
כראוי, ואחר עירוי מים ראשונים על ידיו, מערה עליהם מים שניים, אולם כאשר אינו
מקיים את תקנת חכמים, וקודם שיערה על ידיו מים שניים, נגע באדם אחר שלא נטל את
ידיו, שם חזרנו לדיני טומאה וטהרה הרגילים, ויטמאו המים שעל ידיו מאותו אדם ויהיו
כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידיו, ולא תועיל נטילת ידים במים שניים בפחות
מרביעית, אלא צריך לחזור ולערות מים שניים ברביעית כדי להסיר את הטומאה הממשית
הנמצאת בידיו.
וכן
אם נטל ידו אחת במים ראשונים, ונגע בידו השנייה שלא נטלה ביד הראשונה, יטמאו המים
שעל ידו הראשונה מידו השניה ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידו הראשונה.
וכן
אם נפלו המים הראשונים מידו לקרקע הרי הם טמאים כראשון לטומאה, ואם יפול כיכר של
תרומה לתוכם יטמא, כפי כללי טומאה וטהרה הרגילים. אולם אם יפלו המים השניים לקרקע,
ויעמדו בנפרד מהמים הראשונים, מים אלו טהורים, ואם יפול כיכר של תרומה לתוכם לא
יטמא. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ג):
הנוטל ידיו לתרומה - צריך לחזור וליטול
פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן
הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן
ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים
למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה - נטמא.
מקור
ההלכה משנה מסכת ידים (ב,ב):
נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים
למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור. נטל את הראשונים
ואת השניים למקום א' ונפל ככר של תרומה טמא.
פירוש
המשנה לרמב"ם:
כבר הודעתיך בהקדמה שהקדמתי שמים ראשונים
תחלה, ואם נגע בהן ככר של תרומה נעשה שני כפי הכללים, אבל מים שניים הרי הן
טהורין.
עוד
כתב הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ה):
...נטל ידו אחת, ושיפשפה בחברתה - נטמאו
המים שעליה מחמת חברתה שלא ניטלה, וחוזרין ומטמאין את היד שניטלה. שיפשפה בראשו או
בכותל, הרי זו טהורה.
מקור
הלכה זו במשנה ידים (ב,ג):
נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה בראשו או
בכותל טהורה.
פירוש
המשנה לרמב"ם:
וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים וקנח ידו
הרחוצה או שפשפה בידו השניה הרי זה טמאה, לפי שאותן המים שעליה משקין טמאין
ומטמאין את הידים עד שיתן עליהן מים שניים. ואם שפשף אותה בראשו ידו טהורה, לפי
שכבר בארנו כי משקין טמאין ואכלין טמאין אינן מטמאין אלא את הידים לא שאר אברי
הגוף.
***
הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק
נבאר
עוד הלכה בדיני נטילת ידים, "הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק", כלומר,
נטל את ידיו עד הפרק [=חיבור כף היד לזרוע], מים אלו הראשונים הרי הם טמאים, מפני
שנטמאו מידיו, וכדי לטהרם צריך ליטול עליהם מים שניים. אולם מים שניים יכולים לטהר
רק את המים הנמצאים בתוך הפרק, אולם מים שיצאו מחוץ לפרק אינם יכולים להיטהר.
ולפיכך לאחר נטילת ידים צריך להגביה את ידיו, שמא יצאו מחוץ לפרק מים ראשונים שלא
נטהרו במים שניים, ולאחר נטילת מים שניים, יחזרו מים אלו לתוך הפרק ויטמאו את ידו.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ד):
הידיים מיטמאות ומיטהרות, עד הפרק. כיצד:
נטל את הראשונים עד הפרק, ונטל המים השניים חוץ לפרק, וחזרו מחוץ לפרק לידו - הרי
ידו טהורה, שהמים השניים טהורין הן. נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק, וחזרו לידו
- נטמאת ידו: שהמים הראשונים שחוץ לפרק נטמאו מחמת ידיו, ואין המים השניים מטהרין
מים שחוץ לפרק; ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידו, טימאוה.
ביאור
ההלכה: נטל את המים הראשונים לתוך פרק היד, ונטל גם את המים השניים לתוך פרק היד,
ויצאו המים השניים אל מחוץ לפרק, מאחר וכל המים הראשונים היו בתוך פרק ידו, ומאחר
ושפך מים שניים על כל המים הראשונים שהיו בתוך פרק ידו, טהרו מים אלו, ואף אם
יחזרו לתוך פרק ידו הם טהורים ולא יטמאו את ידו, ובנוגע למים השניים שיחזרו לתוך
פרק ידו, מים אלו השניים מלכתחילה היו טהורים, ולא נטמאו, ולפיכך לא יטמאו את ידו.
אולם
אם נטל את המים הראשונים לתוך פרק ידו ויצאו אל מחוץ לפרק היד, ונטל גם את המים
השניים אל תוך פרק ידו ויצאו אל מחוץ לפרק היד, מאחר ומחוץ לפרק היד אין בכחם של
המים השניים לטהר את המים הראשונים, הרי שכל המים שנמצאים מחוץ לפרק שלא באו עליהם
מים שניים בתוך פרק היד טמאים הם, ואם יחזרו מים אלו לתוך פרק ידו יטמאו את ידו.
מקור
הלכה זו משנה מסכת ידים (ב,ג):
הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כיצד נטל
את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת
השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה.
פירוש
המשנה לרמב"ם:
אם נטל את הראשונים חוץ לפרק נעשו אותן
המים אשר חוץ לפרק משקין טמאין כמו שאמרנו לעיל, וכך המים אשר על ידיו, וכאשר נטל
מים שניים טהר כל מה שעל ידיו ממים הראשונים, אבל מה שיש ממים הראשונים חוץ לפרק
אין מים שניים מטהרין אותו לפי שאינן מטהרין אלא עד הפרק, ולפיכך אם חזר מן המים
שחוץ לפרק לידים טמאן מפני שהן משקין טמאין כמו שבארנו.
***
נטמאה ידו באמצע הנטילה האם צריך לנגב אותה
כפי
שכתבנו למעלה, אם נטל ידו אחת, ונגע בה בידו השנייה קודם שיטלנה, יטמאו המים שעל
ידו הראשונה מידו השניה ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידו הראשונה. השאלה
הנשאלת, מה צריך לעשות במקרה זה, האם צריך לנגב את היד הרטובה ואז לחזור ולנוטלה,
או שמא יחזור ויטלנה בלי לנגבה. אם ננסה לחשוב בהיגיון, אין צורך לנגב את ידו
הרטובה, שהרי אין המים חציצה, שהרי לפיכך חוזר ונוטל את ידו במים שניים, כלומר
שמים מסירים מים, ומטהרים מים, ומעולם לא עלתה על דעתם של חכמים שהמים יהיו חציצה.
ראיה
לכך מהמשנה במסכת ידים (ב,א):
נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשני
ידיו משטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית...
פירוש
המשנה לרמב"ם:
כבר נתבאר בחגיגה שאם נטמאת ידו אחת לא
נטמאת השניה לענין תרומה, וכן אם נטמאו שתי הידים מתטהרין אחת אחת וזה אפשרי
לתרומה. ואם נטמאו שתי ידיו ונטלם בשפיכה אחת, אומר ר' מאיר שאינה מועילה טהרה זו,
לפי שהמים מתטמאין בידו האחת ואחר כך נרחצת השניה וכאלו רחץ את השניה במי רחיצת
הראשונה, ולפיכך צריך לרחוץ אותה אחר כך ברביעית ואז תטהר, והרי הוא מצריך
במים שניים רביעית הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשתי ידים. ...והלכה כתנא קמא
שאומר כי אפילו שתי ידיו משטיפה אחת מותר והרי רחץ מים ראשונים כמצותן.
במשנה
זו נאמר, אם שפך על שתי ידיו יחד רביעית מים, לדעת תנא קמא אנו מחשיבים את הדבר
כנטילה אחת על שתי הידים, ועלתה לו נטילת ידים במים ראשונים, אולם לדעת רבי מאיר
אנו מחשיבים שנטל את שתי ידיו בזו אחר זו, ונמצא שהמים שהגיעו לידו הראשונה נטמאו
ממנה, וכשהגיעו לאחר מכן לידו השנייה לא טיהרוה כי הם טמאים בגלל ידו הראשונה, ולפיכך
כשנוטל את ידו במים שניים צריך לשפוך עליהם רביעית ולא די בפחות מרביעית. כדאי
לשים לב, אם נטמאת ידו השניה מהמים הטמאים שהגיעו אליה מידו הראשונה, הרמב"ם
לא כתב שינגב אותה, אלא כשישפוך מים שניים יקפיד שיהיה בהם רביעית. בהלכה זו פסק
הרמב"ם כתנא קמא ולא כרבי מאיר, ואם שפך רביעית על שתי ידיו טהרו, ואינו צריך
לשפוך רביעית במים שניים. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ו):
נטל שתי ידיו משטיפה אחת - הרי אלו
טהורות, ואין אומרין הרי זה כנוטל ידו אחת במים שירדו מעל ידו השנייה: אפילו ארבעה
או חמישה, זה בצד זה או זה על גב זה; ובלבד שירפו, שיבואו בהן המים.
היוצא
מפה"מ, בכל המקרים שבהם נטמאה ידו באמצע תהליך הנטילה, או אם נטמאו שתי ידיו,
אין צורך לנגב את ידו הטמאה, או את ידיו הטמאות, אלא יחזור ויערה על ידיו רביעית
מים ויטהר את ידיו. וכך כתב מהר"ח כסאר בהלכות מקוות (יא,ה) בדעת
הרמב"ם.
***
ואם
ישאל השואל, כאשר נוטל ידיו לתרומה, במקרה שנטל את ידיו שלא כראוי, כגון שנטל ידו
האחת, ונגע בה בידו השנייה קודם שיטול את ידו השנייה, שחזרה ונטמאה ידו הראשונה,
אם יגע בידית הכלי עם יד זו שיש עליה מים טמאים, האם מים אלו שיהיו בידית הכלי
יהיו ראשון לטומאה, והם יחזרו ויטמאו את ידו שוב ושוב בכל פעם שיגע בהם, כשם
שמצאנו שהמים הראשונים מטמאים את כיכר התרומה שנפל לתוכם? תשובה: גזירת חכמים היתה
דוקא כאשר נמצא באמצע תהליך הנטילה בין מים ראשונים לשניים, ואכן אם יטול ידו אחת
ויגע בידית הכלי, תחזור ידו ותיטמא ממים אלו הטמאים, כשם שכיכר התרומה נטמא ממים
אלו הטמאים, אבל אם יערה על ידו מים פעמיים, תושלם טהרת ידו הראשונה, ושוב לא
תיטמא מהמים שבידית הכלי, וכך יעשה גם בעת נטילת היד השנייה, יערה עליה מים
פעמיים, ותשלם גם טהרת יד זו, ושוב לא תיטמא. סברא זו נזכרה גם במשנ"ב
(קסב,מט).
***
כפי
שביארנו למעלה, בנטילת ידים לחולין לא הצריכו חכמים מים שניים, ודי בעירוי פעם אחת
על כל יד, ובזה טהרו ידיו. כיון שכן, אין צורך להקפיד שלא לנגוע בידית הכלי כשהיא
רטובה שמא יש עליה מים טמאים מהנוטל שלפניו, שהרי כאשר יערה עליהם רביעית מים
יטהרו ידיו ושוב לא יטמאו. כיון שכן, אם יטול יד אחת ברביעית, אין צורך להקפיד שלא
יגע בה בידו השנייה, כי כאמור בחולין לאחר שעירה על ידו רביעית מים נטהרה ידו, ואין
כלל טומאה למים הראשונים שמחמתם תטמא היד השנייה את היד ראשונה. ומה שמצאנו שהצריך
הרמב"ם להרים את ידיו לאחר הנטילה בחולין שלא יחזרו המים ויטמאו את ידיו, כמו
שנזכר בהלכות ברכות (ו,טז):
מים ראשונים - צריך שיגביה ידיו למעלה,
שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים.
דבר
זה תיקנו חכמים משום התרומה, ומאחר ובתרומה צריך להגביה את ידיו שלא יחזרו המים
שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את ידיו, לפיכך אף בחולין תיקנו חכמים דבר זה, זכר לדבר,
וכפי שכתבנו, כדי להרגיל את אוכלי התרומה.
סוף
דבר
במאמר
זה ביארנו את שיטת הרמב"ם, אולם רבו השיטות והדעות בסוגיה זו, הרוצה יעיין
עליהם במקומותיהם, ותורת רבי משה בן מימון ברורה ונהירה.
