346. ראה בתשובה הקודמת מס' 345, שם נתבאר שקשר של קיימה הגדרתו עשרים וארבע שעות.
וביאר מארי, שאף שיש מחלוקת מהי ההגדרה של קשר של קיימה, ויש סוברים שהגדרתו שהקשר נשאר במשך שבעה ימים. מארי מפרש כמו הפירוש המחמיר.
מותר לקשור קשר אחד, כי אינו מתקיים ואינו קשר. וכן מותר לקשור קשר עניבה[476]. אבל אסור לקשור שני קשרים זה על גבי זה, ואיסורם מדברי סופרים כי הם קשר של קיימה ואינם מעשה אומן. (זמנים- שבת י,א-ג ה וציון ג ה)
347. אסור לקשור שני קשרים זה על גבי זה, ואיסורם מדברי סופרים כי הם קשר של קיימה ואינם מעשה אומן[477]. ואפילו אם בדעתו להתיר את הקשרים בו ביום אסור.
וככת"ר בהלכות שבת י,ב "... נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה- הרי זה פטור; וכן כל כיוצא באלו הקשרים, שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימה"
וכיצד קושר את החבל בדלי [למשל], ע"י שני קשרים. ומההלכה נלמד ששני קשרים זה על גבי זה אם קשרם פטור, אבל לכתחילה אסור לקושרם[478].
וכל מה שהתירו לקשור בשבת זה קשר של קדירה או סיר, שאינו של קיימה והוא מעשה הדיוט[479]. (זמנים- שבת י,א-ג ה וציון ג ה)
348. מותר לפתוח מעטפה ע"י קריעה בשבת, והוא שברור לו שיש בתוכה דברי תורה, כיון שהוא מקלקל ואיסורו מדברי סופרים, ומשום מצוה מותר[480].
אבל אם אין במעטפה דברי תורה אסור לפותחה ע"י קריעה בשבת. ואין הדבר דומה לפתיחת קופסת שימורים בשבת שמותר[481], כיון שבקופסת שימורים הטעם שמותר לפותחה משום שצריך לאכול, ואילו כאן הטעם משום מצוה[482]. (זמנים- שבת י,י-יא וסוף ה"ג: כג,ו: כג,ב וציון ג)
349. מי שקנה גביעים של מצרכי חלב [שמנות או לבן וכדו'] והיו הגביעים מחוברים זה לזה במכסה, מותר להפריד את הגביעים זה מזה בשבת, כיון שחיבורם זמני ואינו נחשב חיבור. ומה שמוכיח שהחיבור זמני- היא העובדה שבשעה שמקפל את הגביעים נשבר החיבור שבין הגביעים, ואילו שאר המכסה נשאר שלם.
וביאר מארי לשואל, שהדבר דומה למה שכתב בהערותיו על משנ"ת, שהמשחיל מטיל ברזל בשתי חתיכות בגד אינו בגדר תופר כיון שלא עשה מעשה תפירה אלא מעשה חיבור זמני. ועוד שאין כאן חיבור קבוע כמו בקולן של סופרים[483].
אין לאסור את הפרדת מכסה הגביעים זה מזה, משום מה שכת"ר בהלכות שבת כג,ו "ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי". כיון שהנייר היה שלם וחותך אותו, ואילו מכסה הגביעים הרי הוא מסומן מלכתחילה בכדי להפרידו[484].
ועוד טעם להתיר להפריד את מכסה הגביעים זה מזה, כיון שמפרידם על מנת לאכול את מה שבתוכם, הרי הוא דומה לשובר את קליפת האגוז על מנת לאכול את תוכו. וביאר מארי את דבריו, שמהטעם הראשון שאמר יובן מדוע אינו אסור משום קורע כיון שאינו מחובר חיבור קבוע, אבל עדיין יש בדבר חשש כל שהוא שדומה לקורע, ובא הטעם השני וביאר שמשום כבודו של האדם מותר לעשות דבר זה בשבת.
מותר לקרוע נייר טואלט בשבת מבלי לדקדק בקריעתו שתהיה ישרה, והוא שאין לו נייר אחר לקנח בו. והטעם שמותר- משום כבודו של האדם[485]. (זמנים- שבת י,י-יא וציון *: וסוף ה"ג: כג,ו וציון יז: שביתת יו"ט ד,ח)
350. [486]אסור להוריד מדבקה המודבקת על גבי כסא או קיר בשבת. ואפילו אם נאמר שאינו חייב משום קורע, לעיתים בשעה שמוריד את המדבקה היא נקרעת והרי הוא מקלקל ואסור מדברי סופרים. (זמנים- שבת י,יא)
351. שולחן שנשברה אחת מרגליו, מותר להניח את אותו קצה על גבי ספסל. ואין לאסור זאת משום עושה אוהל, כיון שאינו צריך לאוהל שתחתיו. וכן אין לאסור זאת משום מתקן כלי, כיון שלא תיקן את השולחן והרי הוא שבור כשהיה, ורק הניח את קצהו על גבי חפץ אחר שיתמוך בשולחן. (זמנים- שבת י,יג)
352. ספר חדש שמקצת מדפיו דבוקים בקצותיהם זה בזה, המפריד את הדפים בשבת חייב משום מכה בפטיש[487], כי זה מלאכת הכורך להפריד אותם. (זמנים- שבת י,טז)
353. מותר להשחיל שרוכים, לנעליים שאין בהם שרוכים בשבת, כיון שכך הוא דרך לבישתם, והרי הוא עושה מעשה לבישה לא מעשה שהוא גמר מלאכה. והשרוכים אינם תחובים בתוך גוף הנעל, אלא משחילים אותם בתוך חורים הנמצאים בעליונות הנעל, ולכן אין כאן מעשה של גמר מלאכה. (זמנים- שבת י,טז)
354. אסור לגזור בשבת ניילונים חד פעמיים שמכסים בהם את השולחן, כיון שגוזר אותם במידה[488] ויש בו משום מחתך[489]. ואם שכחו לגזור את הניילון מערב שבת, יכולים לפרוס על השולחן ניילון מבלי לגוזרו מהגליל, ואחרי שיגמרו לאכול וירצו לפנות את הניילון יגזרו אותו משאר הגליל[490].
ואפילו שאין הניילון עור או בד למרות זאת לכתחילה אסור לגוזרו, וכמו שהגדיר פעם אחד- כיצד עושים ניילון מרכיבים שני כלומים ומביאים כלום שלישי ועושים ניילון[492]. (זמנים- שבת יא,ז: י,י: כג,ו)
355. אסור לקרוע ניילון חד פעמי בשבת בכדי לכסות בו את השולחן, אפילו שאינו מדקדק בקריעתו שתהיה מותאמת לשולחן בדיוק, כי סוף סוף הרי הוא קורע לפי האורך שצריך. ואפילו שהניילון סופו לילך לאיבוד אסור לקורעו. ובשעת הדחק כשחייב לכסות את השולחן בניילון ואין לו דרך אחרת מותר[493]. (זמנים- שבת יא,ז: י,י: כג,ו)
356. ניילון חד פעמי שיש בו קווקוו על מנת להקל לקורעו לפי מידת השולחן, כשרוצה לקרוע ממנו בשבת בשעת הדחק [כמו שנתבאר בתשובה הקודמת מס' 355] יקרע כדרכו מבלי לכוון לקרוע בקווקוו, ואם נקרע לפי הקווקוו נקרע. וכבר ביארנו בתשובה הקודמת, שלכתחילה יכין את הניילון חד פעמי מערב שבת. (זמנים- שבת יא,ז: י,י: כג,ו)
357. מותר לקרוע נייר טואלט בשבת מבלי לדקדק בקריעתו שתהיה ישרה, והוא שאין לו נייר אחר לקנח בו. והטעם שמותר- משום כבודו של האדם[494].
ולמרות שיש בנייר טואלט קווקוו על מנת להקל לקורעו, יקרע כדרכו מבלי לכוון לקרוע בקווקוו.
וכבר כתב בזה הרב משש בחוברת אור תורה, שמותר לקרוע נייר טואלט בשבת בשעת הדחק כשאין לו דבר אחר לקנח בו.
אין להשוות בין קריעת ניר טואלט בשבת לקריעת מפה מניילון חד פעמי, כי מה שמותר לקרוע נייר טואלט בשבת זה משום כבודו של האדם, ואילו בקריעת ניילון חד פעמי בשבת אין שום צורך, ויכול לאכול על השולחן אפילו שאינו מכוסה במפה. וכיון שכן אסור לקרוע מפה מניילון חד פעמי בשבת, אפילו אם קורע שלא לפי מידת השולחן[495]. (זמנים- שבת יא,ז: י,י: כג,ו וציון יז)
358. מדחום אלקטרוני שבשעת מדידת החום יראה את מעלות החום בעזרת ספרות אלקטרוניות, נראה שמותר להשתמש בו בשבת, כיון שמה שמפעיל אותו זה הבטריה [ואין כאן לא מבעיר ולא מכבה][496]. וגם אין המדחום מחובר למקור חשמל קבוע שנאמר שיש כאן מבעיר. (זמנים- שבת יב,א-ב)
359. מותר לכוון שעון יד מכני, כיון שאינו לא מבעיר ולא מכבה אלא רק מזיז את המחוגים. וכן שעון יד דיגיטלי מותר לכוונו בשבת משום שאינו לא מבעיר ולא מכבה[497]. (זמנים- שבת יב,א-ב)
360. שעון מעורר המופעל על ידי בטריה, וכוונו מערב שבת שיצלצל בשבת, מותר להפסיק את הצלצול בשבת כיון שהוא רק מנתק את המגע של הבטריה, ואין בדבר זה עשיית מלאכה[498]. אבל אסור לכוון את השעון בשבת על מנת שיצלצל בשבת, כיון שמפעיל את הצלצול[499]. (זמנים- שבת יב,א-ב ד)
361. [תשובה זהה לתשובה הקודמת מס' 360 בתחילתה, וכפלנו והבאנו אותה להראות שכך היא דעתו של מארי בבירור, אף שיש חולקים בדבר][500].
362. אסור למתוח את הקפיץ של שעון מכני בשבת, על מנת שיצלצל אחר כך כשתגיע השעה, מפני שגורם לשעון שישמיע קול בשבת, ואסור לגרום לכלי שישמיע קול בשבת[501], וכל מה שהתירו זה גרם כיבוי והדלקה בלבד[502]. אבל מערב שבת מותר להכינו שיצלצל בשבת.
ונשאל מארי, מדוע לא נגזור במתיחת הקפיץ של השעון משום שמא יתקע, ז"א שנאסור את הדבר משום בונה[503] ? והשיב, שלא נגזור גזרות מדעתנו.
ושוב נשאל מארי, מדוע לא נדמה את הידוק הקפיץ של השעון, למהדק חלק מחלקי הכלי בשאר החלקים, שיש שם חשש שמא יתקע? והשיב, שלא כתב כך בהערותיו[504]. (זמנים- שבת יב,ד: כב,כה וציון נז: כב,כו: שביתת יום טוב ד,יג וציון כט)
363. גרמא בשבת- רק גרם הדלקה וכיבוי מותר[505] אבל שאר מלאכות אסור לעשותם ע"י גרמא. ולכן אסור לבשל ע"י גרמא, וכן אסור לברור ע"י גרמא, אפילו אם עושה מלאכה שאינה משנה את גוף הדבר. (זמנים- שבת יב,ד)
364. [ראה תשובה מס' 343, שם נתבאר שאם שכחו לנטרל את אור הנורה של המקרר אסור להם לפתוח את המקרר בשבת, כיון שעל ידי פתיחת המקרר תדלק הנורה ונמצא שחימם מתכת בשבת[506]].
וביאר מארי, שאם עברו ופתחו את דלת המקרר בשבת, ודלת המקרר עומדת בשיפוע כך שאם יעזוב אותה תיסגר מאליה, אפשר שמותר לעזוב את הדלת שתיסגר מאליה בשבת[507]. (זמנים- שבת יב,ד)
365. מזגן שחיברו מיום שישי לשעון שבת, מותר בשבת לכוון את השיניים[508] של השעון שבת,[509] על מנת שידלק המזגן יותר מוקדם או יותר מאוחר, או שיתכבה המזגן יותר מוקדם או יותר מאוחר[510]. (זמנים- שבת יב,ד)
366. קטן ששיחק עם כפתורי המזגן בשבת, והדליק את המזגן בימות החורף שיוציא אויר קר, מותר לאביו להחזיק את בנו הקטן בסמיכות לכפתורי המזגן, ואם יכבה הקטן את המזגן מעצמו יכבה. במה דברים אמורים בשלא הגיע לחינוך, אבל אם הגיע הקטן לגיל חינוך, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו במצוות[511]. (זמנים- שבת יב,ז: כד,יא: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז-כח)
367. רצפה שנשפך עליה מים בשבת, מותר לגרוף את המים עם מגב[512], ואין לאסור דבר זה משום עובדין דחול -שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול-[513]. אבל אסור לספוג את המים עם מגבת גדולה וכדו' משום חשש שמא יסחוט. (זמנים- שבת כא,ג: כב,טו)
368. כתב בשו"ת "רב פעלים[514]" (חיברו הבן איש חי) שמותר לרכב על אופניים בשבת, משום שאין לנו כוח לגזור גזרות מדעתנו.
וביאר מארי, שלכאורה הבן איש חי צודק, כי אין כאן לא חשמל ולא הבערה ולא כיבוי, והרי האופניים כמו עגלה שמותר לנסוע אתם על גבי קרקע ואין לאסור משום שעושה חריץ בקרקע מפני שאינו חורש אלא כובש[515]. ולמרות שיש חשש שאם ירכב על האופניים ויתקלקלו שיבוא לתקנם בשבת, לא סובר הבן איש חי שיש מקום לחשוש לזאת, ועוד שאין לנו כוח לגזור גזירות מדעתנו. אלא שלא נהגו לרכב על אופניים בשבת, ובעיני בני אדם יש בדבר זה משום זלזול והפקרות בשמירת שבת, ולכן יש להימנע מלרכב על אופניים בשבת. (זמנים- שבת כא,ד ט: פרהמ"ש ביצה ב,ח)
369. מותר לקלף מלפפון בשבת ע"י הכלי המיוחד לכך -קולפן-, ואין לאסור משום בורר כיון שאין ברירה אלא כאשר יש אוכל ופסולת המפורדים והם מעורבין[516]. והדבר מותר אפילו אם אין הקליפות ראויות למאכל אדם.
אסור לרסק גזר בעזרת פומפייה בשבת כיון שהיא כלי המיוחד לטחינה. והגזר הרי הוא ירקות ויש בו טחינה[517]. אבל מותר לגרד את הגזר בעזרת סכין או כפית[518].
ראוי שלא לרסק פירות בעזרת פומפייה בשבת, מפני שהיא כלי המיוחד לטחינה. ואף שאין טחינה בפירות, למרות זאת כשמרסק צריך לרסק בסכין וכדו' ולא בכלי המיוחד לטחינה[519]. (זמנים- שבת כא,יח כ וציון נז נח: שביתת יום טוב ג,יב)
370. ראוי שלא לגרד גבינה צהובה בעזרת פומפייה בשבת, מפני שהיא כלי המיוחד לטחינה. ואף שאין טחינה בגבינה צהובה, למרות זאת כשמרסק צריך לרסק בסכין וכדו' ולא בכלי המיוחד לטחינה, והרי הוא דומה לטוחן ברחיים או במדוכה שיש בדבר מחלוקת[520].
ומעיקר הדין אם גרד בפומפייה לא עשה עבירה, אבל לכתחילה ראוי שלא יגרד בה[521]. (זמנים- שבת כא,יח כ וציון נז נח: שביתת יום טוב ג,יב)
וכן ירק שאפשר לאוכלו כמות שהוא חי [סלט] מותר לחתכו בשבת דק דק בסכין וכדו', אבל בכלי המיוחד לטחינה אסור לחתכו. (זמנים- שבת ז,ה וציון ז: ח,טו: כא,יח)
371. כת"ר בהלכות שבת כא,כח "... ואין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל: זה שדורסים על גופו בכוח, עד שייגע ויזיע, או שיהלך, עד שייגע ויזיע- שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהיא רפואה[522]. וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל, מפני שמעמלת ומרפאה"
וביאר מארי לשואל, שדוקא אם מזיע בשעת ההתעמלות אסור, אבל אם מתעמל קמעה ואינו מזיע אין בדבר איסור[523].
אין העימול בשבת דומה להקזת הדם[524]. (והטעם שאסור להזיע בשבת משום גזירת מרחץ[525]). (זמנים- שבת כא,כח וציון פג: כב,ב)
372. נהגו הנשים בתימן לטבול בליל שבת במקווה שמימיה פושרים, אבל לא במקווה שמימיה חמים משום שהמים הוחמו באור בערב שבת, ואסור לרחוץ במים אלה את כל גופו[526]. (זמנים- שבת כב,ב)
373. מי שנשתהה בערב שבת ולא הספיק לרחוץ קודם שתיכנס השבת, והיו המים שרוחץ בהם מים שהוחמו באור [או בדוד חשמל], אסור לו לרחוץ במים אלה את כל גופו בשבת. והטעם- משום גזירת חכמים מפני הבלנין[527]. ואפילו שרוחץ סמוך לכניסת שבת ואין כאן מקום לגזירת הבלנים משום שאין שהות לבלנים להחם את המים, מכל מקום הדבר אסור משום גזירת חכמים ולא חילקו בגזירתם אימתי רוחץ.
אישה שהגיע זמן טבילתה במקווה בליל שבת, מותר לה לטבול אז אפילו במים חמים. ואין להקשות כיצד מותר לה לטבול והרי יש את גזירת הבלנים, משום שכל מה שגזרו חכמים זה ברחיצה ולא בטבילה[528]. (זמנים- שבת כב,ב)
374. מארי אמר בהקבלת פני הרב, ששמע שאמרו בשמו של הרב עובדיה יוסף שהתיר לרחוץ בדוד שמש בשבת, משום שהוא כחמי חמה ולא כתולדות חמה. (זמנים- שבת כב,ט וציון טז)
375. אסור בשבת "ליכביש" [להקציף] חילבה משום עובדין דחול[529], ואסור הדבר בין אם מקציף אותה ביד או בכלי. (זמנים- שבת כב,יב וציון כד)
376. בשבת כאשר רוצים לנקות את השולחן יעשו זאת עם מגב קטן המיועד לניקוי השולחן, אבל לא ינגבו את השולחן במגבת לחה כיון שאם הלחות מרובה יש במגבת כדי סחיטה והדבר אסור[530], ואין שיעור ברור ללחות המגבת ולכן ראוי להימנע. (זמנים- שבת כב,טו)
377. תינוק שעשה את צרכיו, נראה שמותר לקנחו במטלית לחה כיון שמסיר ממנו לכלוך ולא שייך מכבס[531]. (זמנים- שבת כב,טו יח)
וביאר מארי, שטעמו של מהרי"ץ משום שהסכין מוקצה[533], ומדובר שיודע שלא תזדמן לו עוד מילה בשבת כגון שהמוהל גר בכפר, אבל אם נמצא בעיר ויתכן שתזדמן לו עוד מילה בשבת מותר לו לקנח את הסכין לאחר המילה.
אין ללמוד מדברי מהרי"ץ לאסור לקנח את ידיו במפה בשבת אם נתלכלכו בפרי -למשל-, כי אין בקנוח ידיו לא כיבוס ולא שום איסור[534]. (זמנים- שבת כב,יט וציון מא)
379. מותר לשחק בשבת ב"לגו" ואין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור של עשיית מלאכה[535], בד"א לקטנים אבל אדם גדול ראוי לו שלא יבזבז את זמנו בדברים בטלים, כמו שאמרו חכמים[536] "... ושיחת הילדים ... מוציאין את האדם מן העולם". (זמנים- שבת כב,כו)
380. כת"ר בהלכות שביתת יום טוב ד,ח "שפוד שנרצף[537]- אף על פי שהוא יכול לפושטו בידו, אין מתקנין אותו[538]"
וביאר מארי, שמהלכה זו נלמד שסכין שנתעקם אסור ליישרו בשבת, משום שמתקן כלי. אפילו שאין תיקונו מעשה אומן. (זמנים- שביתת יו"ט ד,ח: שבת כב,כה-כו)
משקפיים שנפלה מהם עדשה בשבת, מותר להחזיר את העדשה למקומה מבלי להבריגה, ואם ירצה יוכל לתפוס את העדשה עם חוט, כיון שעושה מעשה הדיוט ואין כאן תיקון כלי. אבל אם מבריג את העדשה הרי הוא מתקן כלי ואסור.
מיטה של תינוק שרוצה להגביהה או להנמיכה בשבת, אם בכדי לשנות את גובהה צריך להבריג ברגים, העושה זאת בשבת חייב משום בונה[540]. (זמנים- שבת כב,כה-כו: י,יג)
381. מותר לסלסל פיאות הראש ולפרקם מסלסולם, כי אין כאן קליעה[541]. אבל אסור לסרק את פאותיו במסרק בשבת מפני שודאי משיר את השיער. (זמנים- שבת כב,כו: פרהמ"ש שבת י,ז: שבת כב,יג: הפלאה- נזירות ה,יד)
382. נשאל מארי, כיון שההלכה אומרת שמותר להוסיף על אוהל עראי בשבת[542], מדוע אסרו רבני הדור הקודם להעביר מטריה בשבת ממקום למקום כאשר הייתה המטריה פתוחה מבעוד יום?
והשיב, שאין במטריה משום מוסיף על אוהל עראי, אלא הרי הוא עוקר את האוהל עראי ממקום למקום, ובונה אוהל עראי בכל מקום שמוליך את המטריה. ורק אם יושב תחת המטריה במקום אחד ואינו זז, הרי הוא משתמש באוהל שכבר היה פתוח מבעוד יום[543].
והדגיש מארי, שרק להוסיף על אוהל עראי מותר כשעיקרו נשאר במקום הראשון שבנוהו שם מתחילה, אבל לעקור אוהל עראי ממקום למקום אסור. (זמנים- שבת כב,כז)
אין לדמות בין העברת מטרייה פתוחה ממקום למקום בשבת להולכת עגלת תינוק כשהשמשייה שלה פתוחה, כי בעגלת תינוק תחתית העגלה ועליונותה זזים ביחד, ואילו במטרייה אין לה תחתית[545]. אין לומר במטרייה מחמת שהמוט שלה זז הרי גם תחתיתה זזה, משום שהמטרייה לא נעשתה בכדי להאהיל על המוט[546].
"התפארת ישראל[547]" סובר, שמטרייה שהייתה פתוחה מערב שבת מותר להשתמש בה בשבת ויום טוב, אבל חלקו עליו. וגם החיד"א סובר כמו התפארת ישראל[548]. (זמנים- שבת כב,כז-כח)
384. נשאל מארי, על אוהל צבאי שמסביבו יש מיתרים [חבלים] המתוחים מהאוהל ליתדות שבאדמה וכך עומד האוהל, האם מותר למתוח מיתרים [חבלים] אלה בשבת בכדי לחזק את עמידת האוהל?
הקיפו את המחנה בחוטים המתוחים על גבי עמודים[552], הרי המחנה רשות היחיד ומותר לטלטל בכולו אפילו מבלי לערב עירובי חצרות, כי חכמים פטרו במחנה מלערב עירובי חצרות[553]. (שופטים- מלכים ו,יג: זמנים שבת טז,טז וציון כט)
---------------------------
[475] וזה לשון רבינו בהלכות שבת י,א "הקושר קשר של קיימה, והוא מעשה אומן- חייב: כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימה, ואינו מעשה אומן- פטור; וקשר שאינו של קיימה, ואינו מעשה אומן- מותר לקושרו לכתחילה"
ובהלכה ג' כת"ר "קושרת אישה מפתחי החלוק, אף על פי שיש לו שני פתחים (ראה הערה בסוף); וחוטי סבכה, אף על פי שהוא רפוי (ראה הערה בסוף); ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל, בשעת מלבוש; ונודות יין ושמן, אף על פי שיש לו שתי אוזנים (ראה הערה בסוף); וקדירה של בשר, אף על פי שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר (ראה הערה בסוף). ... מפני שכל אלו הקשרים, מעשה הדיוט הן, ואינן לקיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר; ולפיכך מותר לקשור אותן, לכתחילה".
הערות לנ"ל:
שני פתחים- שקושרת שפת חלוקה שבימין לכתף שמאל, ושבשמאל בכתף ימין, ואף שיכולה לפשוט בדוחק בלי התרת הקשר- מותר, משום שדרכה להתיר הקשר בכל יום (רש"י). [רמ' לעם]
שהוא רפוי- רצועות מטפחת שעל הראש (פרהמ"ש שבת טו,ב). ואף שרצועות אלה רפויות ויכולה להסיר את המטפחת מבלי לפתוח את הקשר מותר לקשרם, מפני שהאישה חסה על שערותיה ותתיר את הקשר לפני שתסיר את המטפחת (גמ' שבת קיב.) [הדרך להסיר את המטפחת בכל יום לפני השינה].
שתי אזנים- שני אוזנים בשני צידי הכלי, ובמכסה יש טבעת, ומעבירים חוט מאוזן לאוזן דרך הטבעת. ולא נאמר שהקשר של אחד האזנים הוא של קיימא, כיון שאין צורך לפותחו על מנת להוציא את המשקה. אלא כיון שבשעה שקשר, כל אחד מהקשרים אינו של קיימא, מותר לפתוח את שני הקשרים. [כך כתב מארי בהערותיו על משנ"ת הלכות שבת י,ג ציון ג ה]
ולא תתיר הקשר- כמו בנודות יין ושמן. (ע"כ הערות)
והנה מהמקרים שהביא רבינו בהלכה ג' נלמד, שכך היא ההגדרה.
[476] וכן כת"ר בהלכות שבת י,ה "העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנפסק- מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה"
[477] ע"כ נזכר בתשובה הקודמת מס' 346.
[478] את הראיה מההלכה הביא השואל, ומארי לא שלל את הראיה. וכיון שפירוש זה נכון בלשון ההלכה, לכן כתבנוהו.
[479] לשון רבינו הובא בתשובה 345 בהערה, ראה שם.
[480] לשון רבינו בהלכות שבת י,י "הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות- חייב; אבל הקורע להפסדה- פטור, מפני שהוא מקלקל"
ובהלכה יא' כת"ר "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו- הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד- הרי זה תולדת קורע"
[481] ראה הלכות שבת כג,ב ציון ג, הובא בתשובה 385.
[482] נבאר את הדברים- מארי בתשובה הבאה מס' 349 ביאר, שיש בקריעת נייר טואלט בשבת, או בהפרדת מכסה הגביעים של מוצרי חלב זה מזה בשבת, חשש כל שהוא שדומה לקורע, והתירו לעשות דברים אלה בשבת רק משום כבודו של האדם או משום הצורך שלו לאכול. ונראה שגם פתיחת מעטפה ע"י קריעה בשבת דומה להם, ויש בו חשש כל שהוא שדומה לקורע, ולכן רק משום מצוה יש להתיר לעשותו.
ומה שאמר מארי בתשובה לפנינו שבקריעת המעטפה עובר על איסור של דברי סופרים "מקלקל" אינו מדויק, ובתשובה הבאה ביאר מארי את הסברא בצורה מדויקת. ובהסבר זה תירצנו את השאלה כיצד משום מצוה התרנו לעבור על דברי חכמים.
[483] וזה לשון רבינו ומארי- כת"ר בהלכות שבת י,יא "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו- הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד- הרי זה תולדת קורע"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "מילים הללו שכתב רבינו בקולן של סופרים וכיוצא בו לכאורה מיותרות, והיה צריך לתפוס דרך קצרה כמנהגו הטוב ולהסתפק במילת המדבק שבה פתח תחילה, לפיכך נראה כי לא לחינם האריך בדברים, וכבר פירש לנו ברפ"ג דפסחים כי קולן של סופרים הוא העמילן שמדבקין בו כורכי הספרים את הניירות, לפיכך נראה ברור שכוונתו שאין המדבק חייב עד שידבק במה שדרך ומנהג כורכי הספרים לדבק בו הניירות ולכרוך בו הספרים, כלומר דבק נוזל המתיבש בניירות לגמרי כנהוג וכמקובל ולפיכך הוסיף וכיוצא בו, אבל סוג הדבקה בדבק צמיג שאינו מתיבש ומתקשה עד שנעשים שני החלקים לאחדים בידינו, כגון דבק התחבושות "פלסטר" אינו בגדר תופר כלל, כמו שהמשחיל מטיל ברזל בשתי חתיכות בגד אע"פ שחברן אינו בגדר תופר לפי שאין דרך תפירה בכך, כך המדבק ניירות בסוג דבק זה אינה תולדת תופר, לפי שאין דרך כורכי הספרים בכך ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[484] ראה הלכות שביתת יום טוב ד,ח " שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן, כגון שני נרות או שני כוסות- אין פוחתין אותן לשניים, מפני שהוא מתקן כלי" ואין הפרדת מכסה הגביעים דומה להם.
[485] אף כאן כמו במפריד את מכסה הגביעים אינו אסור משום קורע כיון שאינו קורע עור או בד [לשון מארי בתשובה מס' 354 לגבי ניילונים], אבל עדיין יש לאסור משום שהוא כמתקן כלי [שבת כא,ו "... ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי], ומשום כבודו של האדם מותר לעשות דבר זה בשבת. ודין זה נזכר גם בתשובה מס' 357.
דייקנו לבאר שאינו חייב משום קורע כיון שאין כאן עור או בד. אבל לא ביארנו שאינו חייב משום קורע מפני הקווקווים שיש בניר טואלט ומחמתם אין הניר טואלט נחשב חיבור, כיון שאילו ביארנו כך היה צריך להשתדל לקרוע בקווקוו בכדי שלא יחשב כקורע, ובתשובה מס' 357 נתבאר שאדרבה צריך להקפיד שלא לקרוע בקווקוו.
וזה לשון רבינו ומארי הנוגעים לענין. כת"ר בהלכות שבת כא,ו "ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ונראה שהכוונה אין שוברין ואין חותכין כדי לקנח בהן וכדלקמן פכ"ו הל' ה. ונראה שדוקא ביש לו במה לקנח אבל אם אין לו או שכח להכין מותר שמפני כבודו לא גזרו, כמו שמותר לטלטל סתם אבנים מקורזלות כדלקמן פכ"ו הל' ד". (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[486] ראה לשון רבינו בהלכות שבת י,יא הובא בתשובה הקודמת מס' 349 בהערה, וההלכה שם היא המקור לדברי מארי.
[487] לשון רבינו בהלכות שבת י,טז "המכה בפטיש הכיה אחת, חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה- הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. כיצד: המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים- הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו"
ומדברי רבינו נלמד שעבר על איסור שהוא מהתורה, אפילו שעשה כל שהוא.
[488] לשון רבינו בהלכות שבת יא,ז "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה- הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק- הרי זה פטור. הקומט את הכנף [חותך ראש הנוצה במספרים וכדו' על מנת לעשות מהנוצה קולמוס, וחותך במידה. (הלכות שבת יא,ז ציון יז)]- הרי זה תולדת מחתך, וחייב. וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות- חייב משום מחתך"
[489] איסורו מדברי סופרים משום שדומה למחתך. וראיה לזאת הם דברי רבינו בהלכות שבת כג,ו "ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי". הרי שבחיתוך הנייר יש רק איסור של דברי סופרים שדומה למתקן כלי [מכה בפטיש], וה"ה ניילון איסורו רק מדברי סופרים, כמו שביאר מארי בסוף התשובה שאינו לא עור ולא בד.
[490] לשון רבינו בהלכות שבת כה,יא "אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס- כגון נר ישן של נפט, וכלי הצואה, וכיוצא בהן- מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן"
ושם בהלכה כד כת"ר "נותנין כלי תחת הדלף; ואם נתמלא הכלי- שופך ושונה, ואינו נמנע: והוא, שיהיה הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם אינו ראוי, אינו נותן; ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו: שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה"
ומהלכות אלה נלמד שבאיסור טלטול של מוקצה, אם הדבר שרוצה לטלטלו הוא מוקצה מחמת מאיסותו, מותר לטלטלו אם הוצרך לכך. ולימדנו מארי בתשובה- שגם כשיש איסור של מחתך, אם רוצה לחתך על מנת להסיר את המפה והלכלוך שעליה מותר, כיון שמעשה החיתוך אינו על מנת שיהיה לו מפה לכסות את השולחן אלא על מנת להסיר את הלכלוך, ובאופן כזה מותר לחתכו.
[491] אינו אסור משום מחתך כיון שאינו חותך לפי מידה, וכן אינו אסור משום קורע כיון שקורע ניילון ואינו לא עור ולא בד.
אלא שיש לאסור זאת משום מה שכת"ר בהלכות שבת כג,ו "ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי" וניילון הרי הוא שווה לנייר ויש בו איסור של כמתקן כלי. וכשם שהקורע את הנייר אמנם אינו מדקדק בקריעתו שתהיה ישרה, אבל קורע הוא לפי האורך שצריך, והרי הוא כמתקן כלי. כך הקורע ניילון אמנם אינו מדקדק בקריעתו שתהיה ישרה, אבל קורע הוא לפי האורך שצריך, והרי הוא כמתקן כלי.
ומארי שהתיר- סבר שקורע סתם וכלל אינו מתכוון לקרוע במידה.
וראה בתשובה הבאה מס' 355, שם ביאר מארי שדבר זה מותר רק בדוחק, כי סוף סוף הרי הוא [כמו הקורע את הנייר ש]קורע לפי האורך שצריך, ובתשובה מס' 357 אסר זאת מארי לגמרי.
[492] לשון מארי.
[493] ראה בתשובה הקודמת בהערה, שם ביארנו שנראה שהטעם שאסור לקרוע מפני שהוא כמתקן כלי כמו הקורע את הנייר. ולימדנו מארי בתשובה זו- שמשום צורך גדול מותר בדוחק לעבור על איסור זה, ובתשובה מס' 357 אסר זאת מארי לגמרי.
[494] הדברים נתבארו היטב בתשובה 349, שאינו אסור משום קורע כיון שאינו קורע עור או בד [לשון מארי בתשובה מס' 354 לגבי ניילונים], אבל עדיין יש לאסור משום שהוא כמתקן כלי [שבת כא,ו "ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי], ומשום כבודו של האדם מותר לעשות דבר זה בשבת.
[495] ראה בתשובות 354-355 ובהערות. ונראה שהוראת מארי בתשובה כאן לאסור לגמרי חיתוך ניילון בשבת, היא ההוראה שתואמת את דברי רבינו בהלכות שבת כג,ו וכמו שנתבארו הדברים בהערה בתשובה מס' 354.
[496] מארי לא אמר את הטעם, ואנו הוספנוהו מתשובה 359.
[497] השווה לתשובה 322.
[498] השווה לתשובה הקודמת מס' 359, ולתשובה מס' 322.
[499] מארי ביאר את דבריו בתשובה מס' 362, שאסור מפני שגורם להשמעת קול בשבת, וכל מה שהתירו חכמים זה גרם כיבוי (תשובה 363) ולא גרמא בשאר מלאכות שבת.
ולכאורה ביאור דבריו- שאם גורם לשעון שישמיע קול הרי הוא בכלל מתקן כלי ואסור [דומה למכה בפטיש]. וכשם שמצאנו בדברי חכמים שאסרו להדיח קערות ואלפסין כשאינו צריך להם לסעודה אחרת מפני שהוא כמתקן כלי, וכן אסרו להטביל כלים טמאים בשבת מהטעם הנ"ל, וכן אסרו להגביה תרומות ומעשרות מפני שהוא מתקן דבר שלא היה מתוקן (הלכות שבת כג,ז-ט), כן יש לאסור גם לכוון את השעון שיצלצל בשבת מפני שהוא כמתקן כלי.
אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם דעתו של מארי, כיון שלפיו היה צריך לאסור לכוון את מחוגי השעון המכני בשבת, ומארי התיר לעשות זאת בתשובה מס' 359.
וכן אין לבאר את דברי מארי, על פי מה שהורה בתשובה מס' 316 שאסור להשמיע קול בשבת ע"י מכשיר הרדיו או הוידאו, ונאמר שכאן בתשובה הוסיף מארי שאסור גם להשמיע קול בשבת ע"י שעון מעורר. כיון שאז היה צריך להיות הדין שלמרות שהכין את השעון מערב שבת אסור שישמיע קול בשבת, ואילו מארי התיר להכין את השעון מערב שבת שישמיע קול בשבת, וכל מה שאסר זה לעשות מעשה בשבת שיגרום לשעון שישמיע קול בשבת. ודברי מארי עדין צריכים באור.
[500] ולסיכום- שימוש בבטריה בשבת נתבאר בתשובות מס' 322 358-361.
[501] בהערה על תשובה מס' 360 כתבנו, שאין הדבר ברור משום מה נאסר.
[502] כמו שנתבאר בתשובה הבאה מס' 363, שרק גרם כיבוי (והדלקה) מותר משום שהקלו חכמים בדליקה.
[503] בכדי להבין תשובה זו נביא את לשון רבינו ומארי שנאמרו בנושא זה. וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,כה "התוקע, חייב משום בונה; לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן (ראה הערה בסוף) ולא מחזירין- גזירה, שמא יתקע (ראה הערה בסוף). אבל דלת שידה תיבה ומגדל, ושאר דלתות הכלים-נוטלין (ראה הערה בסוף), ולא מחזירין (ראה הערה בסוף). ואם נשמט ציר התחתון שלהן- דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו; אבל ציר העליון שנשמט, אסור להחזירו בכל מקום- גזירה, שמא יתקע (ראה הערה בסוף)."
לשון המשנה עירובין י,יב "מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, והעליון כאן וכאן אסור"
כת"ר בפרהמ"ש "ציר הוא ציר הדלת, והוא שם עברי הדלת תסוב על צירה (משלי כו,יד), אמר שאם נעקר מן הכף שלו מחזירין אותו לשם, ואסור להחזיר העליון שמא יתקענו במסמרים (ראה הערה בסוף), מפני שהוא צריך חזוק יתר בלי ספק וכך אמרו שמא יתקע"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ודבר גדול השמיענו רבינו- שאין פירוש שמא יתקע ויהדק חלק בתוך חלק אחר, אלא שמא יתקע בו מסמרים לחברו שזו מלאכה גמורה ולפיכך גזרנו שמא יתקע, אבל הידוק ודחיקת חלק בחלק לא גזרנו שמא ידחוק ויהדק, מפני שכל עצם הדחיקה אינה מלאכה (ראה הערה בסוף)." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
לא נוטלין אותן- משום מוקצה. (כל ההערות לביאור ההלכה, הם על פי דברי מארי בהערותיו על משנ"ת)
שמא יתקע- לא מחזירין את הדלת, שמא הפות העליון [מקום כניסת הציר מלמעלה] נשמט, וצריך לתוקעו ולחזקו במסמרים.
ושאר דלתות הכלים נוטלין- אין בהם איסור מוקצה.
ולא מחזירין- שמא יתקע, וכמו שנתבאר- שמא הפות העליון [מקום כניסת הציר מלמעלה] נשמט, וצריך לתוקעו ולחזקו במסמרים.
שמא יתקע- יבואר בדברי רבינו מפרהמ"ש, הובאו מיד בסמוך.
שמא יתקענו במסמרים- שמא יתקע מסמרים בלוח, במקום חיבור הציר בעליונותו ללוח, בכדי לחזק את הלוח שלא ישמט ממנו הציר.
וזה לשון רבינו בפרהמ"ש ביצה א,ה "... ואם היה להם ציר בקצה הלוח אין מחלוקת שהם אסורים ... מפני שאנו חוששים שמא יתקע לחזק הלוח ..."
ולשון לחזק הלוח משמעו שתוקע את המסמרים בלוח היכן שנמצא הציר, בכדי לחזק את חיבור הציר ללוח. ואין הפירוש שמא יתקע מסמרים בפות העליון בכדי שלא ישמט ממנו הציר שוב.
עצם הדחיקה אינה מלאכה- אין להקשות על דברי מארי, מלשון רבינו בהלכות שבת י,יג "וכן כל התוקע עץ בעץ- בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד- הרי זה תולדת בונה, וחייב" ולכאורה משתמע מההלכה שגם אם תקע והידק עץ בעץ, הרי הוא בונה וחייב.
כיון שההלכה מדברת כשתקע שני חתיכות של עץ קצרות והידקם ועשאם עץ אחד ארוך, ואילו מארי מדבר במהדק את חלקי הכלים זה לזה, ובכלים גם אם יהדק איסורו רק מדברי סופרים.
ומקורותיו של מארי- לשון רבינו בהלכות שבת כב,כו שם נאמר "שאם החזיר [חיבר] מנורה של חוליות וכו' פטור, שאין בנין בכלים ..., ואם היה רפוי מותר להחזירו" הרי שתחילת ההלכה עוסקת כשחיבר את המנורה של חוליות בצורה מהודקת, ולמרות זאת הרי הוא פטור.
וכן מהלכות שביתת יום טוב ד,יג שם נאמר "כלים שהם מפוצלים כגון מנורה של חוליות ..., מעמידים אותה ביום טוב והוא שלא יתקע, לפי שאין בנין בכלים" הרי שגם אם היה מהדק את המנורה וכו' היה פטור מפני שאין בנין בכלים, וכשחיבר אותה בצורה רפויה הרי הוא מותר לכתחילה.
[504] המעיין בהערותיו של מארי על משנ"ת- יראה שכתב ההיפך מדברי השואל, ובכל הידוק ודחיקת חלק בחלק לא גזרנו שמא ידחוק ויהדק, וכן לא גזרנו שם שמא יתקע במסמרים.
[505] כתב המאירי בחיבורו "בית הבחירה" (מסכת שבת קכ:) שהטעם הוא- משום שהקלו חכמים בדליקה, וכן גרם הבערה במקום הפסד התירו. וכך היא דעתו של מארי כתבה בהערותיו על משנ"ת בהלכות שבת ה,יז ציון לז [הובא להלן בתשובה מס' 403], ורבינו הזכיר רק גרם כיבוי בלבד.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת יב,ד "ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה. אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים- עושין מהן מחיצה, אף על פי שוודאי מתבקעין ומכבים: שגרם כיבוי, מותר"
[506] השואל אמר בשאלה שמארי התיר לו בעבר לפתוח את דלת המקרר, ומארי ענה לו שאכן כך הדבר. אבל ברור שאין זה מדויק ונאמר מבלי משים, והדבר אסור כמו שהורה מארי בצורה ברורה בתשובה מס' 343. וגם בתשובה כאן אמר מארי, שאם יסגור את הדלת שוב לא יוכל לפותחה.
[507] מארי לא ביאר משום מה יתכן להתיר. ואפשר לפרש את דבריו- שיתכן להתיר מפני שמכבה את הנורה בגרמא, והרי הוא גרם כיבוי ומותר. ואין להקשות ולומר שכל מה שהתירו גרם כיבוי זה כשיש דליקה, כיון שבמכבה נורה אולי עבר רק על איסור של דברי סופרים [תשובה 343], ומחמת זאת יש להתיר לכבות בגרמא אפילו כשאין דליקה. ועוד שבמקום הפסד יש להתיר גרמא, כמו שביארנו בשם המאירי בהערה על תשובה מס' 363.
וראה עוד בתשובה הבאה מס' 365, שמותר להקדים את כיבוי המזגן או הדלקתו ע"י כיוון השיניים של השעון שבת המחובר למזגן, ומשם נלמד שיש מקרים שגרמא בשבת מותר אף שאינו דליקה.
ולעומת זאת- ראה בתשובה מס' 328, שם אסר מארי גרמא בבישול אפילו שאיסורו רק מדברי סופרים, והתשובה שם תואמת לתשובה מס' 363 שרק גרם כיבוי (או הבערה) של דליקה מותר. וכך הם פשטות דברי רבינו.
[508] ראה בתשובה מס' 403, שם הורה מארי ששעון שבת שאינו מחובר ומוברג לקיר, אסור לכוון את השיניים שלו משום טלטול מוקצה.
[509] מארי סתם והתיר לשחק עם השיניים של השעון שבת, ולכן הבאנו את כל האופנים של ההיתר.
[510] טעם ההיתר משום גרמא. וראה הערה אחרונה בתשובה הקודמת מס' 364, שם הבאנו את התייחסות מארי לגרמא במקרים שונים.
[511] לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,כז-כח "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת- אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים- אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.
אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו- כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)" וראה עוד בתשובה מס' 420 ובהערה שם.
[512] לשון רבינו בהלכות שבת כא,ג "... ואסור לכבד [לטאטא] את הקרקע, שמא ישווה גומות, אלא אם כן היה רצוף באבנים. ומותר לזלף מים על גבי הקרקע, ואינו חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוון לכך. אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו רצוף"
והנה אין בדבר זה איסור של מדיח את הקרקע שאסר רבינו, כי כוונתו לגרוף את המים שנשפכו ולא להדיח את הקרקע. (מנוחת אהבה חלק ב' פרק ב סעיף ה הע' 14)
[513] כי רק לשטוף רצפה בשבת הרי הוא עושה כדרך שעושה בחול, אבל לגרוף מים שנשפכו אינו כן.
[515] השווה לתשובה 311.
[516] נתבאר בתשובות 336-337.
[517] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כא,יח "המחתך את הירק דק דק, כדי לבשלו- הרי זה תולדת טוחן, וחייב; לפיכך אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין, לפני בהמה, בין דקה בין גסה- מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים- שאין טחינה בפירות"
כתב המ"מ "במקצת ספרי רבינו ראיתי שאין טחינה אלא בפירות, ובמקצתן שאין טחינה בפירות. ולא הבנתי אחת מן הנוסחאות. אבל הראשונה נראית יותר ..."
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "והנוס' בכל כ"י שאין טחינה בפירות כלומר שמושג הטחינה אינו אלא בזרעונים וירקות וכדלעיל [ז,ה] שהמחתך את הירק תולדת טוחן. ותמוהים הם דברי המ"מ שנוס' אלא בפירות נראית לו, שהרי יש טחינה בירקות ואינן פירות. ודברי רבינו ברורים שבא ליתן טעם מדוע מחתכין את הדלועין מפני שהן פירות ואין טחינה בפירות, ושחת ירק הוא כפי שתרגמו רבינו "קציל" וכפי שביארתי לעיל אות נז (ראה הערה בסוף). ולפיכך אין מרסקין אותו כיון ששייך בו טחינה. וחרובין, אם תרצה אמור שחרובין כאן קטניות הן, כמו חרוב האמור במסכת כלאיים א,ב פול המצרי והחרוב אינן כלאיים זה בזה, שהוא מין קטנית כמו שהובא בירושלמי שם. ויש טחינה בקטנית. ואם תרצה לומר חרובין שהן מין עץ, מדובר כאן בחרובין גרועין שמאכילין אותן לבהמות, וכפי הכלל "דמאי דחזי ליה לאינש לא שדי ליה לכלבים (ראה הערה בסוף)" (גמ' ביצה ו:), כחרובי צלמונה וכיוצא בהן שאינן ראויין למאכל רוב אדם וכמו שכת"ר בפ"א מעשר שני הל' ג. והחמירו בהם שלעניין זה אינן נחשבים פרי ויש בהם טחינה" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת).
הערות לנ"ל:
וכפי שביארתי לעיל אות נז- באות נז ביאר מארי מהו "קציל"- והיא תבואה או קטנית הנקצרים בעודם ירק לפני שיעשו תנובה.
דמאי דחזי ליה לאינש לא שדי ליה לכלבים- מה שראוי לו לאדם אינו נותנו לפני הכלבים.
[518] אין כאן טוחן אלא מגרד דהיינו משום בורר, וכבר ביארנו בתשובות מס' 336-337 שאין בורר אלא כאשר יש אוכל ופסולת המפורדים והם מעורבין.
[519] כדי להבין את דברי מארי בתשובה שלפנינו, ראוי להזכיר כי בתימן נפלה מחלוקת גדולה בסוגיית טחינת הקליות לזקנים בשבת, הנקרא בלשונם "מדקוק". לדעת הרב יחיא קאפח אסור לטוחנם בשבת אלא אם משנה שני שינויים, דהיינו שיטחנם ביד הסכין ובקערה, ואם תירצה אמור שישנה שינוי גדול מדרך טחינתם. ואילו לדעת מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' כה) מספיק שינוי אחד להתיר טחינתם, כגון שיטחנם ביד הסכין אפילו שהוא בתוך המכתשת, או שיטחן ביד המכתשת המיועדת לטחינה, ויהפכנה ויטחן על שוליה ולא בתוכה. דעת השו"ע בפרשנות דברי רבנו הרמב"ם, היא כדעת הרב יחיא קאפח, וכך פסק בשו"ע (שכא,ז), וכך כתב בספרו ב"י (סי' שכא) שזהו ביאור דברי רבנו הרמב"ם. [ראה בכתבים ח"א עמ' 519-531, שם הובאה התכתבותו של הרב יחיא קאפח בנושא זה, ושם נתבארו הדברים בהרחבה].
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כא,כ "הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל בשבת- הרי זה כותש ביד הסכין, (ראה הערה בסוף) ובקערה. אבל במכתשת (ראה הערה בסוף)- חייב, מפני שהוא טוחן"
עוד כת"ר בהלכות שביתת יום טוב ג,יב "אין עושין גבינה ביום טוב- שאם גיבן מערב יום טוב, אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן (ראה הערה בסוף)- שאם ידוך אותן מבערב, יפוג טעמן. אבל מלח- אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש או שידוק בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה: שאם שחק המלח מערב יום טוב, לא יפוג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן, אלא דך אותן במדוכה (ראה הערה בסוף) ככל התבלין (ראה הערה בסוף)[519]"
הערות לנ"ל:
ביד הסכין, ובקערה- כדי להתיר לטחון פלפלין בשבת צריך לעשות שני שינויים, גם שיטחן ביד הסכין, וגם שיטחן בתוך הקערה ולא במכתשת. ואין להשוות את דיני שבת לדיני יו"ט, מפני שביו"ט די בשינוי אחד, כמו שנתבאר בהלכות שביתת יום טוב ג,יב, ואילו בשבת צריך שני שינויים. ולכך מכוונים דברי הרי"ף (שבת נח: בדפיו) שהעמיד את הסוגיה כעוסקת בשבת ולא ביו"ט. וכך משמע מרש"י (שבת קמא. ד"ה דקמשני).
אבל במכתשת- נראה שמכתשת היא מדוכה של אבן.
דכין את התבלין כדרכן- ביום טוב. ובסוף ההלכה נתבאר שהכוונה שדכין את התבלין במדוכה של אבן.
במדוכה- של אבן, והיא המכתשת.
ככל התבלין- סיכום ההלכות: בשבת- מותר לדוק פלפלין ביד הסכין ובקערה, אבל במכתשת חייב.
ביום טוב- תבלין, דכין כדרכו במדוכה של אבן. מלח, דכין אם הטה המכתשת או שדך בקערה. פלפלין, לא ישחק ברחיים אלא במדוכה של אבן.
וביום טוב מותר לשחוק פלפלין במדוכה של אבן –מכתשת- ואילו בשבת חייב.
ובתשובה שלפנינו ביאר מארי, שלמרות שאין טחינה בפירות, אבל ראוי שלא לרסק בכלי המיועד לטחינה. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 370, אף שם הורה מארי כמו התשובה שלפנינו, שראוי שלא לרסק בכלי המיועד לטחינה, אף אם מרסק דבר שאין בו טחינה. ושם הוסיף מארי, אולם אם עבר וגירד בפומפייה לא עשה עבירה.
ביאור דבריו: דוקא בפלפלין ששייך בהם טחינה, אם טחנן במכתשת חייב, ואם טחנן ביד הסכין ובקערה מותר. אבל בדבר שלא שייך בו טחינה כגון פירות, אף שריסקן בכלי המיוחד לטחינה אינו אסור מדברי סופרים כיון שלא הזכירו רבינו, אבל ראוי להחמיר שלא לעשותו מפני שדומה לטוחן.
[522] כתב מארי בהערותיו על משנ"ת [על המילים- מפני שהיא רפואה] "ואסור משום שחיקת סממנים, ולפיכך כלל רבינו כל הדינים הללו בשבותים של טוחן, וכפי שכבר ציין מהרמ"ח הובאו דבריו לעיל. לפיכך נ"ל שאין איסור אלא עימול שאינו דרך הבריאין, אבל עימול שהוא דרך הבריאין מותר וכדלעיל הל' כב-כג (ראה הערה בסוף). ולפיכך מותר להתעמל התעמלות בוקר ולרוץ ריצת בוקר, שכן דרך הבריאין" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
וכדלעיל הל' כב-כג- שם כתב רבינו, שמותר לאכול אוכלין שדרך הבריאים לאוכלם אפילו שהם מרפאים. ומדמה מארי את העימול לאוכלין, ובשניהם אם דרך הבריאים לעשותו אין בו איסור.
וראה להלן בסמוך בתשובה- ומדברי מארי בתשובה משתמע שהדגש הוא האם מזיע ויש בו רפואה, או אינו מזיע ואין בו רפואה, שלא כמו שמשתמע מדבריו בהערותיו על משנ"ת שהדגש הוא האם העימול הוא של בריאין או של חולים. ופשטות דברי רבינו מורים כדבריו בתשובה.
[523] כאן ביאר לנו מארי, שמה שכתב בהערותיו על משנ"ת שמותר בשבת לרוץ ריצת בוקר ולהתעמל התעמלות בוקר, מדובר בעימול מועט שאינו מגיע בו לידי זיעה, אבל אם מזיע אסור הדבר.
[524] כי הקזת הדם הוא מעשה רפואה ואסור בכל ענין, ואילו עימול אינו מעשה רפואה ורק אם מזיע הרי הוא רפואה. ועוד שבהקזת דם יש משום דש כמו שנתבאר בהלכות שבת ח,ז-ח .
[525] מארי אמר בתשובה שאסור להזיע בשבת משום גזירת מרחץ, אבל בהערותיו על משנ"ת כתב שאסור משום שחיקת סממנים, וכך הם דברי רבינו. ולכן נתננו סוגריים עגולים מסביב קטע זה כי הוא אינו נכון.
[526] תשובה חסרה בסופה. ומהתשובה הבאה מס' 373 משתמע שהתיר מארי אפילו אם תטבול במים חמים, וכל מה שגזרו חכמים זה לרחוץ ולא לטבול.
ואף מהתשובה שלפנינו נוכל לדייק דבר זה, כיון שמדוע מותר לטבול במים פושרים- ולא צוננים- והרי רוחץ את כל גופו במים שהוחמו באור מערב שבת, ועל זה נשיב שחכמים גזרו ברחיצה ולא בטבילה.
[527] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב, ב "מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת- מפני הבלנין שהיו מחימין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו להזיע. וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר. במה דברים אמורים, בחמי האור- גזירה, משום מרחץ; אבל בחמי טבריה וכיוצא בהן [שחומם טבעי. (רמ' לעם)], מותר להשתטף בהן כל גופו. ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל, ויבוא לידי זיעה; ונמצאת כמרחץ"
[528] הדבר דומה לרוחץ בחמי טבריה, וכשם ששם לא גזרו חכמים כיון שחומם טבעי ואינם כמרחץ, כך במקווה אין מקום לגזירת חכמים כיון שאין הדבר מסור לבלנים עמי ארצות אלא לתלמידי חכמים יראי ה'. ובזמן חכמי התלמוד לא היו מחממים את מימי המקוואות, ולכן לא הזכירו היתר זה ביחד עם ההיתר של חמי טבריה. (מנוחת אהבה חלק ב' פרק י' סעיף נו הע' 173)
[529] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,יב "חרדל שלשו מערב שבת- למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש; ולא יטרוף, אלא מערב. שחלים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין; ולא יטרוף, אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך הגריסין; ולא ישחוק, אלא מערב"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "[לאחר שהזכיר שינוי בגירסא- שלכל הנוסחאות] ... אסור לטרוף בשבת כדרך שטורפים [בחול] כאשר רוצים להקציף איזה דבר, ואין סברא לאסור לערב שני מיני אוכל, ואיסור הטריפה הוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכך היו נוהגים איסור לטרוף "חילבה" בשבת כדי להקציפה. וכך הדין בטחינה שמותר לדללה במים כדי שתהא נוחה לטבול אך אסור להקציפה משום עובדין דחול" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[530] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,טו "המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; ... ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה- שלא יסחוט"
כת"ר בפרהמ"ש שבת כא,ג "וספוג- צמר ים שמנגבין בו, ובית אחיזה- מעכבו מלהסחט כשמנגבין בו"
[531] לשון רבינו בהלכות שבת כב,יח "... כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף, מקנחו בסמרטוט; ואם היתה על של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה"
והנה- ההלכה עוסקת שמסיר לכלוך ע"י נתינת מים זורמים על דבר שאין בו סחיטה וכך מקנחו, או ע"י קינוח בסמרטוט יבש. ואילו מארי התיר לקנח את התינוק אפילו בעזרת מטלית לחה.
ונראה, שמארי מדבר כשהמטלית לחה לחות מועטת שאין בקינוח בה כדי סחיטה, ויש בדבר תועלת לנקיון התינוק, ולכן היתרנו לקנח בה ולא אסרנו כמו בתשובה הקודמת מס' 376. והטעם- שכאשר יש צורך לקנח דוקא במטלית לחה אפשר להקל, ולא נחשוש למקרה שלחות המטלית מרובה ויש חשש שיבוא לידי סחיטה.
[533] ראיה לזאת- דברי מהרי"ץ שם בשו"ת, וזה לשונו "העיקר כדברי המחמירין שלא לטלטל סכין בשבת לפני המילה בחנם, ומשמל והניחו מידו שוב לא יגע בו, ויש מקילין להצניעו באותו חדר שלא יאבד"
ואפשר לפרש את דברי המהרי"ץ שאוסר בכדי שלא יכין משבת לחול, ולכן התיר מארי לקנח את הסכין אם יתכן שתזדמן לו עוד מילה בשבת, כיון שאינו מכין לחול אלא משתמש בסכין שוב בשבת.
[534] דוקא אם מקנח את ידיו מהטיט גזרו חכמים, ולא אם מקנחן מלכלוך הפרי וכדו'. וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,יט "מי שנתלכלכה ידו בטיט- מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "תוספתא יז,ה מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב השועל ובמפה שלקוצין ובשיער של שועין. ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה כדרך שעושה בחול. ע"כ. והזנבות הללו תלושין הן ומוכנים לכך כדרך שהיו עושים בתימן וקורין אותה "מנשה". ושער של שועין הוא קשי השעועית מפני שהן קשין ומפוררין את הטיט ואינו נדבק בהן שיבוא לנקותן. לפיכך לא יקנח את הטיט במפה כיון שהוא נדבק בה שמא יבוא לכבס אותה. ופי' רבינו את התוספתא שנתלכלך בטיט כי את המים מותר לקנח במפה וכדלקמן (ה"כ), ועיין מהרמ"ח. וראיתי מי שסבר שהזנבות הללו מחוברין בחי, ואין הדברים נכונים, ואיני יודע היאך מקנחין בזנב השועל החי ולא ינשוך ולא יברח. ואיה האיסור להשתמש בבעלי חיים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[535] הטעם שאין כאן בונה כיון שהלגו שחובר אינו ראוי לכלום, והרי הוא דומה למחבר מנורה של חוליות וכו' בצורה רפויה שאין בדבר משום בונה. וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,כו "ואין מחזירין [מחברים] מנורה של חוליות, ולא כיסא המפוצל, ולא שולחן המפוצל, וכיוצא בהן- מפני שנראה כבונה; ואם החזיר, פטור- שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים; ואם היה רפוי, מותר להחזירו"
[538] משום שהשפוד הוא מכשירי אוכל נפש [ולא אוכל נפש בעצמו], ואסור לחלל את יום טוב בשביל מכשירים (מ"מ).
[539] ראה בתשובה 362, שם הבאנו את דברי רבינו בהלכות שבת כב,כה לגבי חשש שמא יתקע, דהיינו שמא יחזק את הדבר בעזרת מסמרים, וכאן במשקפיים לא שייך חשש זה.
[540] התוקע חייב משום בונה (הלכות שבת כב,כה), וראה בתשובה 362 שם נתבאר שהתוקע פירושו ע"י מסמרים, ואף כאן מבריג ברגים והרי הוא תוקע. ומארי אמר שאינו מכיר את מיטת התינוק אבל אמר שאם מבריג ברגים הרי הוא בונה, ואנו כתבנו בלשון הלכה פסוקה כיון שבמיטת תינוק הרי הוא מבריג ברגים.
וזה תיאור מבנה מיטה של תינוק, כפי שביאר לי השואל, שעל כזו מיטה התכוון לשאול- בקצוות המיטה יש ארבעה עמודים [עמודי קצה], ובהם חורים המרוחקים זה מזה מרחק שוה בארבעתם, ובעזרתם ניתן להגביה ולהנמיך את המיטה. מרכז המיטה עשוי ממוטות עץ המחוברים כסולם, ומתחברים לארבעת עמודי הקצה הנ"ל, בעזרת פינים מעץ הנכנסים בחורים הנ"ל. מעל מוטות אלה מניחים פלטה ומעליה מניחים את המזרון. בכדי שמוטות המיטה לא יהיו תפוסים רק בעזרת הפינים מעץ הנ"ל, מבריגים ברגים בארבעת עמודי הקצה מתחת מקום חיבור המוטות לעמוד, כך שמוטות המיטה תפוסים גם בעזרת ברגים. ועל הברגת ברגים אלה נשאל מארי, האם אסור משום בונה.
[541] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,כו "אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה"
כת"ר בפרהמ"ש שבת י,ז "וגודלת הקולעת אשר קולעת שער הראש, ופוקסת המקיפה שער הראש על המצח והוא ממיני קליעת השיער"
[542] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כב,כז "העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי- גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת. כיצד: טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת- אם נשאר ממנה גג טפח מתוח- הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה"
[546] ביאור הדברים- בעגלת תינוק לא נאמר שאם מוליך אותה בשבת הרי הוא עוקר אוהל ובונה אוהל במקום אחר, כי הרי הוא עושה מעשה הולכת עגלה לא מעשה נטיית אוהל. [ראה הלכות שבת כב,כח שם כת"ר "ומותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל- שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי"] וכשם שאין בתחתית העגלה משום אוהל כך אין בעליונותה דהיינו השמשייה משום אוהל. ואילו במטרייה כיון שכל מהותה הוא להאהיל, אם כן בהולכתה ממקום למקום יש משום עקירת אוהל ובנייתו במקום אחר.
[548] ברכי יוסף, שיורי ברכה סימן שטו. וזה סיכום דבריו- אסור לפתוח המטרייה בין בשבת בין ביום טוב, אבל אם היתה פתוחה מערב שבת, ורוצה להגביה אותה ולנושאה עליו, בשבת שיש איסור הוצאה מרה"י לרה"ר, יש לגזור שלא לנושאה כלל, אבל ביו"ט מותר, מאחר שהייתה פתוחה מערב יו"ט. (הובא ביחוה דעת ח"ב עמ' קסד, סימן מג)
ונראה- שאפשר לאסור את מתיחת מיתרי האוהל בשבת משום בונה ומשום מכה בפטיש. משום בונה- כמו דברי רבינו בהלכות שבת י,יב "הבונה כל שהוא, חייב. המשווה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, או מילא גיא- הרי זה בונה, וחייב. אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט- הנותן את הטיט, חייב; ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט- חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט" וכשם שהנדבך העליון הרי הוא המלאכה האחרונה שעושים בבניית בנין וחייב, כך באוהל מתיחת מיתרי האוהל הרי היא המלאכה האחרונה שעושים בבניית האוהל וחייב.
משום מכה בפטיש- בגמר מלאכת בנין האוהל מותחים את מיתריו בכדי לישרו וליצבו. והדבר נקבע לפי כוונתו של האדם.
ונראה שמתיחת מיתרי האוהל שנזכר בשאלה, הרי זה דומה למכה בפטיש.
אוהל צבאי הרי הוא אוהל קבע, והעושה אותו בשבת חייב משום תולדה של בונה (שבת י,יג). ואוהל עראי הגדרתו כל שבדעתו לפרקו, ואילו אוהל קבע הגדרתו כל שבדעתו שישאר האוהל עומד, עד שיחליט להעתיקו ממקומו או שאין לו בו כבר צורך וירצה לסותרו.
[550] השואל לא התכוון לשאול על נושאים אלו, אבל מארי כך הבין את דבריו והשיב, והבאנו את ההלכות שאמר מארי. ולכן הובאו הדברים כאן אף שמקומם לפי סדר משנ"ת במקום אחר.
[551] בפועל כבר איננו אוהל, כי לאוהל אין מזוזות ומשקוף, כמו שאמר מארי בתשובה כמה פעמים. ולכן נתנו כאן סוגריים עגולים.
[552] דבר זה הוא לפי שיטתו של מארי, שחוטים המתוחים על גבי עמודים הרי הם כצורת הפתח ונחשב כסתום. (הלכות שבת טז,טז וציון כט)
[553] וזה לשון רבינו בהלכות מלכים ו,יג "וכן פטורין מלערב עירובי חצרות במחנה [מחנה צבא], אלא מטלטלין מאוהל לאוהל ומסוכה לסוכה- והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות שבת. ואין מחנה פחותה מעשרה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה