תשובות הרב יוסף קאפח 22 - אישות

ספר נשים

הלכות אישות

492.          נשאל מארי, מהי דעתו על המימרא[786] "שלשה (ארבעה[787]) צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה" וביניהם חתן?

והשיב, שרבינו לא הזכיר זאת, כי דברים אלה הרי הם סגולות, ואינם ולא כלום[788]. וה' שומר על האדם אם מקיים מצוותיו. (נשים- אישות א,א: מו"נ ח"ג פמ"ו)

ושוב נשאל מארי, שלא כת"ר בהלכות תשובה[789] "חתן מוחלין לו כל עונותיו"?

והשיב, שדבר זה הוא בידו של הקב"ה ולא נוכל לדעת זאת, ולא נפסוק הלכות לקב"ה, ואין דבר זה מתייחס אלינו כלל. (נשים- אישות א,א: מדע- תשובה א,א)

493.          נשאל מארי, מהי דעתו על המימרא[790] "שלשה (ארבעה[791]) צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה" וביניהם חתן?

והשיב, שרבינו לא הזכיר זאת, כי דברים אלה הרי הם סגולות[792], ורבינו לא כתב בספרו סגולות. וכשלומדים רק את דברי הרמב"ם בספריו ההלכתיים לא יודעים מדוע לא כתב, אבל כשלומדים גם את ספריו המחשבתיים יודעים מדוע לא כתב הרמב"ם זאת[793]. ורבינו אינו חושש למזיקים, כיון שמיום שנוצרו התותחים והפצצות ברחו למדבריות הרחוקים[794], וגם בזמן רבינו היו קולות נפץ שהבריחו את המזיקים[795]. (נשים- אישות א,א: מו"נ ח"ג פמ"ו)

494.          יכול האדם לקדש את אשתו במטבע[796]. אלא שבמטבעות של ימנו אין שוה פרוטה, כיון שאינם כסף טהור אלא נחושת וכדו'. אבל בתימן היו המטבעות מכסף טהור ויכל לקדש בהם אישה.

[797] כתב החיד"א "נהגו בירושלים לפדות מעשר שני על פירות, ודבר זה עדיף מאשר יפדם במטבע נחושת"[798]. והבהיר מארי, שלכן כאשר הפריש תרומה גדולה תרומת מעשר ומעשר ראשון, יקח מהפירות המתוקנים ויחלל עליהם את המעשר שני[799]. (נשים- אישות ג,א: מעשר שני ד,ט)

495.          כת"ר בהלכות אישות י,יב "וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים- אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים: שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון"

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "מלשון רבינו משמע שאסור במלאכה בין בצנעה בין בפרהסיא. אבל משא ומתן משמע שרק בפרהסיא אסור אבל בצנעא מותר, ממה שכתב ולא נושא ונותן בשוק, שאם לא כן תיבת בשוק מיותרת. (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)

וביאר מארי לשואל, שאין החתן חייב לשבות ממש[800] אלא חייב שלא לעסוק במלאכתו שממנה פרנסתו, ולכן מותר לחתן לדפוק מסמר וכדו'. אבל לשפץ את ביתו ולסייד ולטייח אסור, כיון שמלאכות אלה מבטלות את שמחת הנישואים. וכל מה שהיתרנו זה שיעשה החתן מלאכות שטרחתם מועטת ולא מלאכות שטרחתם מרובה[801]. ולמרות שמלאכות אלה עושה אותם החתן בצנעה, כיון שהם מלאכות גדולות אסור לעשותם. (נשים- אישות י,יב וציון כט)

496.          ה"חינא" הוא שם עשב, ועושים אותו לחתן ולכלה משום שמחה ויופי, ואחרי ה"חינא" עשו לכלה "תטרפה" דהיינו שהשחירו את צבע ה"חינא"[802].

ויש שכתבו[803] שעשו אותו בכדי לחזק את הכח גברא, ואין דבר זה נכון כלל[804].

מה שכתב בשבות תימן בשם שמעון גרדי[805], שה"חינה" נעשתה בכדי להבריח שדים, כנראה מפני שבעירו דמאר כך סברו, אבל בצנעא לא נשמע הדבר הזה כלל. (נשים- אישות י,יב [כעין מקבילה]: הליכות תימן עמ' 126-127)

497.          כת"ר בהלכות אישות טו,א "האישה שהרשת את בעלה, אחר הנישואין, שימנע עונתה- הרי זה מותר. במה דברים אמורים, בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פרייה ורבייה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר "פרו ורבו" (בראשית א,כח; בראשית ט,א; בראשית ט,ז)"

וביאר מארי, שמה שנאמר "שימנע עונתה" פירושו שימנע מלבוא עליה, והכל לפי הסכמתה האם לגמרי לא יבוא עליה או שיפחית מעונתה.

זוג שעדיין לא קיימו מצוות פריה ורביה, וכוונו שיבוא עליה בזמן שלא תיכנס בו האישה להריון, כלומר בזמן שאין ביוץ, הרי דבר זה שלא כהוגן, כיון שבכך נמנעים מלקיים מצוות פרו ורבו.

ולמרות שאמרו חכמים[806] "עונת תלמידי חכמים פעם אחת בשבת [בלשוננו- שבוע]" אבל לא שיכוון שיבוא עליה בזמן שלא תיכנס להריון.

נמצא שיש בדבר שני ציווים, מצות עונה ומצות פריה ורביה. מצות עונה יכולה האישה להסכים ולוותר עליה[807], אבל מצות פריה ורביה יש על האיש[808] חובה לעשותה עד שיקיים אותה.

ולכן אם רוצה לעסוק בתורה בזמן שראויה להיכנס להריון, ובכך להימנע מלבוא עליה הרי דבר זה שלא כהוגן, כי הקב"ה חפץ שיקיים מצות פריה ורביה ולא שיעסוק בתורה. ולמרות שאמרו חכמים[809] "ותלמוד תורה כנגד כולם" לפי הבנה זו המוטעית נעסוק בתורה תדיר ונמנע מלקיים את כל המצוות. (נשים- אישות טו,א: יד,א)

498.          ראה בתשובה הקודמת מס' 497, שם הובא לשון רבינו בהלכות אישות טו,א.

ושם הט"ז כת"ר "אף על פי שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל זמן שיש בו כוח- שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם; וכן מצות חכמים היא שלא יישב איש בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד"

וביאר מארי, שהלכה א' עוסקת בחובה שהיא מהתורה וכיון שקיים מצות פריה ורביה שוב אינו חייב לבוא על אשתו אם הרשתה, ואילו הלכה טז' עוסקת בחובה שהיא מדברי סופרים שמצווה שלא יבטל מפריה ורביה כל זמן שיש בו כוח.

ואם מחמת סיבת בריאות או סיבה אחרת מוצדקת דוחה מלקיים את החובה מדברי סופרים רשאי, אבל אם דוחה מחמת סיבה כלכלית אינו רשאי.

כתב החיד"א[810] "אם קיים פריה ורביה אינו חייב לבעול בכל עונה, משום מצות לערב[811] סגי לעתים רחוקות ואין צורך בכל עונה. קרא הכי כתיב "לערב את תנח ידך" שלא יניח לגמרי, וכל שישנה פקידה באישה בין הפרקים, והגם רחוקים, "אל תנח" קרינן ביה, ומקיים מצוה מדברי סופרים. היינו דקאמר הרמב"ם ... משום "לערב" חייב בעת מן העיתים, ולא בכל עונה"

ביאור דברי החיד"א, מהתורה אם הרשתה אשתו אינו חייב לבוא עליה בזמן עונתה, ומדברי סופרים אמנם רשאי לדחות את קיום המצוה כאשר בדעתו לקיימה בעתיד, אבל אם מתכוון לדחות לגמרי אינו רשאי, ויש עליו חובה מדברי סופרים לפרות ולרבות[812].

וביאר מארי, שלא ראוי לאדם שידחה את קיום המצוה, כי מי יודע אם בעתיד יהיה לו כוח והאם תהיה אשתו מסוגלת, ולכן לא ידחה את קיום המצוה. וגם לדחות בשנה או שנתיים לא ראוי[813].

ומעיקר הדין מותר להרחיב את הזמן[814], אבל ראוי יותר שישמש כרגיל כיון שאין האדם יודע אימתי תתעבר אשתו. (נשים- אישות טו,א טז)

499.          אדם שכבר קיים מצות פריה ורביה[815], ויש לאשתו סכנה או חולשה[816] [אם תתעבר שוב] מותר לה לקחת גלולות בכדי שלא תהרה שוב.

מה שהורנו היתר זה מהבחינה ההלכתי, אלא שאין דבר זה בריא, כיון שיש תופעות לוואי שאינן בריאות לגוף שנגרמות בעקבות הגלולות, ולכן יותר כדאי שתימנע את עצמה מלהרות ע"י מניעה חיצונית.

והטעם שמבחינה הלכתית מותר הדבר, כיון שהאדם משמש מיטתו כרגיל ואין כאן השפעה ישירה, והדבר מותר כשם שמותר לשמש עם עקרה או זקנה או קטנה שאינה ראויה לילד.

והבהיר מארי, שבימנו אין מי שמתחתנת קטנה אלא כולם מתחתנות בוגרות, אבל לפנים נהגו כולם [כל העדות] לישא בנות קטנות. (נשים- אישות טו,ז)

500.          אישה שנשאת ואין לה ילדים לא תיקח גלולות נגד הריון, כיון שמדוע נישאת אם אין ברצונה להביא ילדים. ולמרות שבני הזוג עדיין לומדים ואין להם יכולת מבחינה כלכלית להביא ילדים, אינם צריכים להתחכם על מעשה ה', אלא יביאו ילדים ומן השמים ירחמו.

ואם לקחה האישה גלולות כנגד הריון לא עשתה איסור, אבל ראוי יותר שלא תנהג כך[817]. (נשים- אישות טו,ז)

501.          החיוב לקיים דת יהודית[818] אינו מדברי סופרים אלא משום מנהג שנהגו ישראל. ולמרות ש"מנהג ישראל דין הוא"[819] ואחד מהדברים שהם דת יהודית שתשים רדיד בנוסף למטפחת, ואילו בימנו אין הנשים הולכות כך, כיון שראשה מכוסה אין חובה לכסותו עוד ותנהג לפי המנהג הנוכחי. ואף על פי שהכוח של מנהג רק לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, כאן לא נחשב הדבר כעקירת דת יהודית אלא כשינוי מועט[820].

ובתימן היו הנשים נוהגות לכסות את ראשם עם שלושה כיסויים, ושום אישה לא יצאה בלי רדיד[821]. (נשים- אישות כד,י-יב)

502.          מותר לאישה לצאת עם פיאה נוכרית וכך נאמר במשנה ובפרהמ"ש[822], ואין צורך שיהיה לאישה מטפחת מתחת לפיאה בכדי שיהיה ראשה מכוסה בשני כיסויים, כמו שמצאנו בהלכות אישות שצריכה לכסות את ראשה במטפחת ועליה רדיד, כיון ששם מכסה את ראשה ברדיד והדבר נוהג לפי מנהג המקום, אבל מהתורה כל שראשה מכוסה יצאה ידי חובתה.

ואין חובה שתכסה את ראשה גם ברדיד כיון שהחובה להתכסות בו היא משום המנהג[823], ובימנו לא נוהגים להתכסות בו. ובימנו גם אלא שמקפידות במצות יש שיוצאות עם מטפחת או כובע או שביס[824].

מה שהיתרנו שתצא האישה עם פאה נכרית, מותר לה לצאת גם עם פאה יפה. ולמרות שנהגה איסור בעצמה יכולה לחזור ולנהוג היתר, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים[825]. (נשים- אישות כד,יא-יב: משנה שבת ו,ה ופרהמ"ש: זמנים- שבת יט,ז-ח)

503.          כת"ר בהלכות אישות כד,יב "ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן, עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד כשאר הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת ..."

וביאר מארי, שמה שנאמר וראשה פרוע אין פירושו ששערה גלוי כיון שאז עוברת על דת משה[826], אלא פירושו שאין עליה רדיד. וכל שיש עליה רק כיסוי אחד הרי הוא פרוע[827].

כל כיסויי האישה שנזכרו בהלכה [מטפחת כפח[828] וצעיף], הרי הם כיסוים אטומים שאינם שקופים.[829]ובתימן היו הנשים מכסות את ראשם עם שלושה כיסויים, "מטפחת[830], קרקוש[831], ולחפה[832]". (נשים- אישות כד,יא-יב: הליכות תימן עמ' 187-188)

504.          כת"ר בהלכות אישות יג,יא "מקומות שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכופח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית- נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר- נותן לפי עושרו ..."

וביאר מארי, שהרדיד שנזכר כאן בהלכה אינו הרדיד שנזכר בפרק כד,יב אלא מדובר כאן ברדיד החופה את כל גופה[833], ורדיד זה צריכה לילך עמו רק במקום שנהגו. אבל לעולם אין האישה יוצאת בלי שני כיסויים, וגם כופח שנזכר בהלכה הרי הוא הכיסוי השני בנוסף על המטפחת, אלא שאינו חופה את כל הגוף.

ובימנו יש הפקרות ופריצות, והמצב דומה למה שאמרו חכמים "ליסטים שקדמונו כבשוה"[834].

פיאה נכרית הרי היא כיסוי טוב מאוד, כיון שמכסה את כל הראש, ואינה משאירה משערות האישה בחוץ. ולמרות שאינה מכוסה בשני כיסויים, כיון שכל ראשה מכוסה די לה בזה[835]. אבל לצאת במטפחת שאין דרך [הנשים המכובדות] לצאת בה אינו מועיל[836]. (נשים- אישות כד,יא-יב: יג,יא)

505.          מדברי רבינו משתמע שצריך שיהיה כיסוי ראש מלא, למרות שלא כתב זאת בפירוש[837]. ובימנו נוהגים להורות שאם גלוי מהשער פחות מטפח אין בכך כלום, דהיינו אם המטפחת משוכה לאחור ואינה מכסה עד סוף השער.

אבל לרבינו אחד נשואות ואחד פנויות אחד גדולות ואחד קטנות צריכות כיסוי ראש מלא, ומה שנוהגים בימנו הדבר דומה למה שאמרו חכמים "ליסטים שקדמונו כבשוה"[838]. ומי שתסכים אשתו או בתו לקיים את ההלכה, ולהחמיר מדברי האחרונים שהקלו תבוא עליו ברכה.

כיסוי ראש לאישה בתוך הבית כשהיא עם אימה או בעלה, אפשר להקל כדברי האחרונים[839], דהיינו שיהיה גלוי משערה קצת. (נשים- אישות כד,יא-יב)

506.          נשאל מארי, על יישוב שהיו רוב הנשים הנשואות שבו מכסות את ראשן כפי ההלכה, ועתה רצו להצטרף ליישוב משפחות דתיות שאין הנשים הנשואות מכסות את ראשן כיסוי מלא, אלא השערות של האישה יוצאות מאחרי הכובע, ונסתפקו בועדת הקבלה של הישוב האם לקבל משפחות אלה בכדי לחזקם, או שלא לקבלם?

והשיב, שצריכות נשים אלה לאסוף את כל שערותיהם מתחת לכובע, אלא שכך נהגו לילך ולהקל, ואפשר לקבל משפחות אלה ליישוב.

ומעיקר הדין צריכות לכסות את כל שער ראשם, ויש מקילים כגון הרשב"א[840] וכו'. (נשים- אישות כד,יא-יב: מדע- דעות ו,א)

507.          כת"ר בהלכות אישות כד,יב "ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן, עברה על דת יהודית: ... או שטווה בשוק, ומראה זרועותיה לבני אדם ..."

עוד כת"ר בהלכות חובל ומזיק ד,טו "החובל באשת איש- השבת והריפוי לבעלה, והצער שלה. והבושת והנזק- אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצווארה או בידיה וזרועותיה- השליש שלה, ושני שלישים לבעל; ואם בסתר הוא הנזק- השליש לבעל, ושני שלישים לאישה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אישה, יילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות"

ונשאל מארי, על סתירה לכאורה בין שתי ההלכות, שבהלכות אישות כת"ר שאין דרך האישה להראות את זרועותיה, ואילו בהלכות חובל ומזיק כת"ר שזרועותיה של האישה הרי הם דבר שבגלוי, מכאן שדרכה להראות את זרועותיה?

והשיב, שבהלכות חובל ומזיק מדובר בזרועות ושם נהגו שעד חצי הזרוע יכולה האישה לגלות, ואילו בהלכות אישות מדובר בשערות[841], ואותם לא תגלה האישה.

מה שאמרנו שבזרועות האישה יכולה לגלות עד חציין, אמנם יש מקפידים שיהיה אורך השרוול עד שלושת רבעי הזרוע, אבל אין צורך לדייק בין שני השיעורים שההפרש ביניהם הוא כסנטימטר. (נשים- אישות כד,יב:נזיקין- חובל ומזיק ד,טו)

508.          ראה בתשובה הקודמת מס' 507, שם הובא לשון רבינו בשלמות בהלכות אישות ובהלכות חובל ומזיק.

ונשאל מארי, על סתירה לכאורה בין שתי ההלכות, שבהלכות אישות כת"ר שאין דרך האישה להראות את זרועותיה, ואילו בהלכות חובל ומזיק כת"ר שזרועותיה של האישה הרי הם דבר שבגלוי, מכאן שדרכה להראות את זרועותיה?

והשיב, שלעניין נזיקין בכדי שישלם לה החשיבו את הזרוע כגלוי[842].

מה שאמרנו בהלכות אישות שאין דרך האישה לגלות את זרועותיה, אין דבר זה כולל את המרפק, כי המרפק יכול להיות גלוי. ויכולה האישה לילך לכתחילה עם חולצה שהשרוול שלה מגיע עד המרפק ואינו מכסהו [אלא נמצא מעליו מעט][843]. ואין לחשוש שמא תרים את ידה ויתגלה גופה, כיון שבימנו אין דרך לעשות שרוולים רחבים.

ומצאנו[844] שחומה אשתו של אביי היתה לפני רבא והרימה את ידה והתגלה גופה[845], כי השרוולים שלהם היו רחבים, אבל בימנו אין כאלה שרוולים[846]. (נשים- אישות כד,יב:נזיקין- חובל ומזיק ד,טו: כתובות סה.)

509.          מותר לאישה לילך עם חולצה שהשרוול מכסה את הזרוע ואינו מכסה את המרפק [אלא נמצא מעליו מעט], ויותר עדיף שיגיע השרוול עד חצי המרפק[847]. וכשהשרוולים רחבים כאשר תרים האישה את ידה יתגלה קצת, ואעפ"כ הדבר מותר וכך נהגו בזמן חכמי התלמוד. כמו שמצאנו[848] שספרו חכמים- שאשתו של אביי באה לפני רבא והדגימה לו את הכוס שהיתה מוזגת בו יין לאביי, והרימה את ידה והתגלתה זרועה ובית שחיה, ולמרות שהתגלתה זרועה ובית שחיה לא אסרו חכמים ללבוש בגדים אלה. וכל שכן בימנו שאין הדרך לעשות את השרוולים רחבים כמו בזמנם. (נשים- אישות כד,יב:נזיקין- חובל ומזיק ד,טו: כתובות סה.)

510.          אין כוח ביד רבני זמננו לגזור גזירות מדעתם ולקבוע את הדבר כהלכה, ורק אם יתקבצו כל חכמי ישראל הראויים להיקרא חכמי ישראל ויגזרו גזירה, יתכן שיש בידם כוח לעשות זאת, אבל רבני עדה מסוימת אין בהם כוח לגזור גזירות מדעתם.

וכיון שכך- מעיקר הדין מותר לאישה לילך עם חולצה שהשרוול מכסה את הזרוע ואינו מכסה את המרפק [אלא נמצא מעליו מעט][849], אלא שדבר זה תלוי במנהג, ומה שבני האדם הרציניים [בקיום המצוות] מחשיבים אותו כפריצות כדאי להימנע ממנו, וילבש האדם בגדים המכבדים אותו. (נשים- אישות כד,יב:נזיקין- חובל ומזיק ד,טו: שופטים- ממרים ב,ב-ג ה)

511.          צואר האישה אינו נחשב מקום מכוסה, ואין צורך לכסותו. אבל מהמקום שמתחילות הצלעות ומתפשטות לחזה לגב ולכתפיים הרי הוא מקום שצריך לכסותו. צלעות שאמרנו הכוונה כשהם מונחות [בצורה מאוזנת דהיינו] מקבילות לקרקע.

שתי העצמות שנמצאות בתחתית הצואר הרי הם שתי הצלעות העליונות, וכל מה שמעליהם הרי הוא צואר. (נשים- אישות כד,יא-יב)

-------------------------

[786] ברכות דף נד:

[787] השואל אמר ארבעה בטעות.

[788] לשון מארי.

[789] ירושלמי ביכורים פ"ג הי"ג: תלמוד בבלי יבמות סג:

[790] ברכות דף נד:

[791] השואל אמר ארבעה בטעות.

[792] ע"כ כמו בתשובה הקודמת, ונכפל משום המשך שיש בו שינוי.

[793] לשון מארי- כשלומדים רק את דבריו לא יודעים, אבל כשלומדים גם את דבריו וגם את רוחו יודעים. ואנו כתבנו סגנון שמבאר את דברי מארי, וכוונתו של מארי לאמור במו"נ ח"ג פמ"ו עמ' שפה.

[794] בספר לראש יוסף עמ' 97 הובא בשם מארי יחיא קאפח "וענין השדים ורוח רעה, נראה מדברי רז"ל שהיו מצויים בפועל, כמו שאמרו ששה דברים נאמרו בהם וכו', אוכלים ושותים וכו' (חגיגה טז.), ולפי שהם מורכבים מיסודות קלים ודקים שאינם נראים לבני אדם, לפיכך מעת שנתחדשו כלי זיין המשמיעים קולות חזקים בנאד"ק ומדאפ"ע [רובים ותותחים, תרגומו של הרב אהרן קאפח הי"ו] נטרדו אפילו ממדברות שבישוב, כי הקולות החזקים דוחפים אותם. וראיה לזה, מה שעושים בני אדם כשימות שוטה שאוחזתו רוח רעה, קורים לגוי שיבוא וישמיע בית קול תותח להבריח הרוח הרעה מן הבית, שלא תדבק אותה רוח רעה באחרים"

והנה מארי השיב לשואל, שאפילו לשיטת מי שאינו סובר כמו רבינו ומבאר "מזיקים" כמשמעם, והרי בתלמוד מצאנו שאינם נמצאים אלא במקומות שוממים, ובימנו כל העולם מיושב ומתועש ושוב אין להם מקום להיות בו.

[795] בקלטת יש המשך, שנשאל מארי והשיב כמו השאלה השנייה בתשובה הקודמת, ומחמת הכפילות לא כתבנוהו.

[796] אין חובה דוקא טבעת.

וזה לשון רבינו בהלכות אישות ג,א "כיצד האישה מתקדשת: אם בכסף הוא מקדש- אין פחות מפרוטה כסף, או שווה פרוטה; אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאישה בזה; ונותנו לה, בפני עדים. והאיש, הוא שאומר דברים שמשמען שקנה אותה לו לאישה, והוא שייתן לה הכסף"

[797] מכאן שייך להלכות מעשר שני, והובא כאן משום שחלק זה של התשובה אי אפשר להפרידו מהחלק הראשון של התשובה.

[798] והטעם כמו שנתבאר בהלכה שנביא מיד בסמוך, שמעשר שני נפדה בכסף שיש עליו צורה, ולא במעות נחושת. וגם אם ירצה לחלל את המעשר שני, צריך לחללו על פירות ולא על מעות נחושת.

וזה לשון רבינו בהלכות מעשר שני ד,ט "אין פודין (ראה הערה בסוף) פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר "וצרת הכסף" (דברים יד,כה); וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף כקרן. ואין פודין בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מרותח שיש עליו צורה או כתב; ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, הוא הנקרא אסימון- לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון"

הערות לנ"ל:

אין פודין- ראה שם הלכות א-ג שאמנם אין פודים אלא בכסף, אבל מחללים פירות על פירות, וכן מחללים מעות על פירות. מה שאמרנו מחללים מעות על פירות, דבר זה הוא בדיעבד כמו שנתבאר שם בה"ו.

[799] מהמילים ולכן כאשר ... אינו מובן, כיון שמשתמע שיקח מהפירות שעדיין לא הפריש מהם מעשר שני ויחלל עליהם את המעשר שני. ודבר זה אינו נכון, כיון שצריך לחלל מעשר שני על פירות אחרים שהם חולין (הלכות מעשר שני ח,יב: ד,ד), ולא שיחלל את פירות המעשר שני בעצמם, ונמצא שחילל פירות מעשר שני בפירות מעשר שני ולא עשה כלום.

[800] כמו השביתה בשבת.

[801] לשון מארי, דוקא דברים גדולים [אסור החתן] אבל דברים קטנים כגון לדפוק מסמר וכדו' לא נאסר.

[802] "חנא" הוא הכופר (ראה משנה שביעים פ"ז מ"ז) והוא עשב שציציו וניצניו כעין אשכולות ולו ריח טוב ונעים למדי (ראה "אשכול הכופר דודי לי" שיר השירים א' י"ד). מיבשים את עליו טוחנים אותם ולשים את הקמח במים. לכלה שמים במי ורדים עד שיהיה כעיסה עבה, ואז טחות בו הנשים את ידיהן עד אמצע הקנה, ואת רגליהן עד אמצע הקרסול, ...

אחרי ה"חנא" בא "אלנקש" שהוא הכנה ל"תטרפה", וכך מעשהו: "אלשארעה" –הקשטנית- אישה המומחית במקצוע זה באה עם שתים שלוש מעוזרותיה מביאה עמה חומר מיוחד, המורכב מדונג ולבונה ועוד איזה חמרים. מניחה את הכלי, שבו חומר זה, על גבי גחלים עוממות. הנשים באות לפניה אחת אחת, והיא מסמנת נקודות וקוים –לפי סדר מקובל- על גבי אצבעותיהן ועל קני ידיהן. חומר זה מגן שב"תטרפה" לא יצובעו המקומות הללו. אחר ה"תטרפה" מתקלף חומר זה ומקומות קילופו נשארים צהובים ואדמדמים ומתמזגים יפה בתוך הצבע השחור של ה"תטרפה".

אחרי ה"נקש" בא כאמור ה"תטרפה". מביאות "חטמה", והוא מין חומר כביסה שחור המופק מעצים ידועים. שוחקות אותו היטב, לשות במים ושמן, מורחות את העור ב"שאדר" והוא מין מלח עפוץ מאד, אח"כ טחות מן הטיט של ה"חוטמה" על גבי הידים והרגלים עד התחום שה"שרעה" תיחמה: מחכות שעות אחדות עד שהעור קולט את הצבע השחור, מסירות את הטיחה, מורחות את הידים בשמן, וכעבור שעתים רוחצות במים. צבע הידים נשאר שחור ירקרק כשהוא עשוי נקודות וקווים כפי התווי של ה"שרעה" המומחית. (הליכות תימן עמ' 126-127)

[803] הרב שלום יצחק הלוי.

[804] מארי התבטא בחריפות, במילים שונות ממה שכתבנו.

[805] ספר שבות תימן (עמ' 161)- "שדים ורוחות באמונת יהודי תימן" הכותב שמעון גרדי: "בלילה שלפני ליל הקידוש (ליל הקידוש תמיד ביום ה' בערב) צובעים בטכס יפה את ידיו ואת רגליו של החתן, במין אבקה רטובה הנקראת "חינה" (בעברית- כופר) גם כן לשמירה".

[806] אישות יד,א.

[807] לשון מארי בסוף התשובה, מצות עונה תלוי בשניהם אם שניהם מוותרים.

[808] שם ה"ב.

[809] משנה פאה א,א

[810] ברכי יוסף אבן העזר א,ב.

[811] דהיינו משום שלמדו חכמים מהפסוק ולערב את תנח ידך, שיביא האדם בנים גם בזקנותו.

וזה לשון התלמוד (יבמות סב:) "... דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים"

[812] ביאור דברי החיד"א הובא ע"י השואל, ובכך הוא מיישב את הסתירה לכאורה בדברי רבינו בין הלכה א והלכה טז.

ונראה שביאורו של מארי שהובא קודם שונה מביאור החיד"א, כיון שלמארי יש חובה מדברי סופרים שלא ליבטל מלפרות ולרבות גם אם בדעתו לקיים את המצוה אח"כ. ורק אם יש לאדם סיבה מוצדקת שמחמתה אינו יכול לקיים את החובה מדברי סופרים הרי הוא פטור, אבל אין הדבר נקבע האם בדעתו לקיים אח"כ חובה זו או לא.

[813] הוראת מארי עוסקת כאשר יש לאדם יכולת לקיים את המצוה, לא ראוי לו לחפש סיבות לפטור את עצמו מהמצוה, אבל אם אין לאדם יכולת מה בידו לעשות הרי הוא פטור.

[814] וכמו שנתבאר בהלכות שהבאנו, שמדובר כשאשתו מוותרת וכבר קיים מצוות פריה ורביה.

[815] לשון רבינו בהלכות אישות טו,ז "לא יישא אדם עקרה, וזקנה, ואיילונית, וקטנה שאינה ראויה לוולד- אלא אם כן קיים מצות פרייה ורבייה, או שהייתה לו אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה"

[816] בתשובה מס' 546 נתבאר שהדבר מותר לכתחילה, גם אם אין לאישה סכנה או חולשה.

[817] השואל שאל על האישה האם יש בדבר איסור וכו', ומארי השיב לפי שאלתו. אבל באיש הדין שונה, ואם אין לו עדיין ילדים [בן ובת] יש עליו חובה מהתורה לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים (אישות טו,א).

[818] לשון רבינו בהלכות אישות כד,י "... ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או דת יהודית, ... אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאיי כתובה. וכל אחת מהן, נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה; ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד"

ובהלכה יא שם כת"ר "ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה- יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, ..."

ובהלכה יב שם כת"ר "ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן, עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד כשאר הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת ..."

[819] אין כזו מימרא במקורות, ומימרא זו הרי היא פתגם בפי העם.

וראה מנחות כ: תוס' ד"ה נפסל שכתב "מנהג אבותינו תורה היא". (היגעתי למקור זה ע"י ההקדמה לספר "יריעות אהרן" שחיבר הרב אהרן קאפח הי"ו).

[820] ראה בהערה על התשובה הבאה מס' 502, שם הוכחנו מדברי רבינו שהחובה להתכסות ברדיד תלויה במנהג המקום.

[821] ראה בתשובות מס' 434 503 ובהערות, שם תואר מנהג תימן בשלמות.

[822] לשון רבינו בהלכות שבת יט,ז "לא תצא אישה ... ולא בפיאה של שיער שמנחת על ראשה, כדי שתיראה בעלת שיער הרבה ... כל אלו, אסורין לצאת בהן- שמא תחלוץ, ותראה לחברותיה"

ובהלכה ח' שם כת"ר "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת: חוץ מכבול ופיאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר- כדי שלא תתגנה על בעלה ..."

משנה שבת ו,ה "יוצאה אישה ... ובכבול ובפיאה נכרית בחצר"

כת"ר בפרהמ"ש "ופאה נכרית- כעין נרתיק מדביקים בו שער נאה מאוד ולובשות אותו על הראש באופן זמני להתיפות בשער"

[823] הוכחה מדברי רבינו שצריכה להתכסות ברדיד רק במקום שנהגו, היא מלשונו בהלכות אישות יג,יא "מקומות שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכופח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית- נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר- נותן לפי עושרו ..." הרי שרק במקום שנהגו כך תנהג.

אלא שמדברי מארי בתשובה מס' 504, שפירש שההלכה בפרק יג עוסקת ברדיד מיוחד שמכסה את כל גופן, ואינו הרדיד שנזכר בפרק כד,יב תידחה ההוכחה.

[824] נבאר את הדברים- דת משה חייבת האישה לכסות את שערה ואין דבר זה תלוי במנהג כלל, דת יהודית צריכה האישה לכסות את ראשה ברדיד בנוסף למטפחת ודבר זה תלוי במנהג, ולכן במקום שלא נהגו הנשים לצאת עם רדיד אינה צריכה לכסות את ראשה בו.

בכדי לקיים את דת משה, אין צורך שתכסה את ראשה במטפחת דוקא, אלא כל שכיסתה את שערה –כגון עם פיאה נכרית- יצאה ידי חובתה.

ההוכחה שהביא מארי מהמשנה ופרהמ"ש, היא סיוע שמצאנו גם בזמן חכמי התלמוד שנהגו הנשים ללבוש פיאה נכרית, ומהלשון "יוצאה אישה ... ובכבול ובפיאה נכרית בחצר" יתכן שאפשר לדייק, שדוקא בשבת אסורה לצאת בה לרה"ר שמא תחלוץ ותראה לחברותיה, אבל בחול גם לרה"ר מותר. והחצר הרי היא חצר המשותפת ויש בה אנשים זרים בנוסף לבעלה, ולמרות זאת לא אסרו חכמים שתצא עם פיאה נכרית.

[825] יבואר בהרחבה בהלכות נדרים.

[826] שם הי"א.

[827] מארי והשואל השתמשו בלשון- מגולה הרי הוא כיסוי אחד, ואנו דייקנו וכתבנו את לשון ההלכה.

ונראה שביאור לשון פרוע כמכוסה בכיסוי אחד בלבד, הרי הוא ייחודי להלכה שלפנינו בלבד, אבל בשאר ההלכות בדברי רבינו פרוע פירושו בלי שום כיסוי, וזה לשון רבינו בהלכות איסורי ביאה כא,יז "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" וראה שם בדברי מארי ציון כח, שפירש ששער ראשם גלוי לגמרי.

[828] אישות יג,א יא.

[829] מכאן עד סוף התשובה נזכר כבר בתשובה מס' 434, ונכפל שוב כי כאן הוא מקומו.

[830] את שער ראשן היו קולעות שתי צמות, מקפלות את הצמות בערפן כעין כדור, לופפות את כל השיער במטפחת לבנה, וקושרות אותה בעורף על "כדור הצמות". (הליכות תימן עמ' 187)

[831] מין כובע. [כיסוי לראש תפור משתי חתיכות אריג כעין דלת ויש לו בטנה] על המטפחת הנ"ל לובשות כובע המכסה את כל הראש, האזניים והצואר, מכסה את העורף ומשתלשל על הכתפיים, ונרכס על ידי כפתור ולולאה מתחת לסנטר. ותופרים בו על המצח גדילי כסף וזהב, ולמעלה מהם תכשיטי כסף מרובים, הכל לפי חשיבות הכובע, אם הוא של בית, או שיוצאות בו לרחוב, או של שבת וחג וכיוצא. בכובע זה לבושה האישה תמיד, גם בתוך ביתה, ולעולם לא תיראה בלי קרקוש אפילו לפני בעלה, בין גדולה ובין קטנה, כל שכן ששער ראשה לא יראה לעולם. (הליכות תימן עמ' 188 והע' 1)

[832] רדיד. בצאת אישה לרחוב עוטה היא על ה"קרקוש" רדיד קטן, כ-80 ס"מ מרובעים, היורד על כתפיה, באותה "לחפה" היא גם לטה מקצת פניה. (הליכות תימן עמ' 188)

[833] יותר מסתבר לפרש את ההלכה, שהרדיד שנזכר כאן הוא הרדיד שנזכר בפרק כד,יב וההלכה כאן מדגישה שאימתי צריכה האישה לילך גם עם רדיד, רק במקום שנהגו. ולפי ביאור זה כופח שנזכר בהלכה אצלנו, מקביל למטפחת שנזכרה בפרק כב,יב.

[834] במסכת עירובין דף נג: הובא "ליסטים כמותך כבשוה"

[835] הדברים נתבארו בהערות על תשובה מס' 502, שאין חובה להתכסות בשני כיסויים אלא במקום שנהגו.

[836] מארי הורה כך לפי המציאות שהיתה בזמן חכמים או בתימן, שאין האישה יוצאת לעולם במטפחת בלבד, ולכן הורה שכיון שאין הדרך לצאת כך לא תצא. אבל בימנו ודאי שיכולה לצאת במטפחת לבדה, והדבר פשוט, וכבר נזכר בתשובה מס' 502.

[837] רבינו כתב בהלכות אישות כד,יא שעוברת על דת משה היא מי שיוצאת ושערה גלוי, ושם הי"ב כת"ר שעוברת על דת יהודית היא מי שיוצאת ושערה מכוסה במטפחת אבל לא מתכסה ברדיד. וסתמות לשון שערה מכוסה, שהשער מכוסה כולו ואין שערות יוצאות ממנו כלל.

[838] במסכת עירובין דף נג: הובא "ליסטים כמותך כבשוה"

[839] מארי נשאל, ולגבי כיסוי ראש בתוך הבית? והשיב, אפשר להקל בתוך הבית. והעיר השואל, הכוונה אפשר להקל כפי האחרונים, ואישר מארי את דבריו.

והנה לשון מארי שהשיב אפשר להקל בתוך הבית אינו ברור, כיון שלא ביאר מארי במה אפשר להקל. והשואל בהערתו הוא שביאר את דברי מארי, שבבית אפשר להקל רק שיהיה גלוי משערם עד טפח.

וראה עוד למעלה בתשובה 503 בהערה, שבתימן לעולם לא נראתה אישה לפני בעלה בלי "קרקוש", דהיינו שתמיד הלכו עם כיסוי ראש מלא אפילו בתוך הבית.

ומדברי רבינו שכתב לשון "לא תצא לשוק או למבוי מפולש כששערה גלוי או כשאין עליה רדיד" (אישות כד,יא-יב), וכן מדבריו בהלכות איסורי ביאה כא,יז "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" משתמע שדוקא בשוק או במבוי מפולש צריכה לכסות את ראשה, אבל בביתה בפני בעלה או ילדיה הקטנים אינה צריכה לכסות את ראשה מעיקר הדין, והוא שלא יהיה שם אדם אחר, אבל אם יתכן שיזדמן לשם אדם אחר הדבר אסור, והרי היא עוברת על דת משה.

[840] הרשב"א בחידושיו על מסכת ברכות (כד.) כתב בשם הראב"ד, שמותר לקרוא קרית שמע כנגד שערות של נשים נשואות שרגילות לצאת מחוץ לצמתן. וכ"כ הב"י בסימן עה, והרמ"א שם סעיף ב. (ילקוט יוסף: אוצר דינים לאישה ולבת- סימן לז סעיף טו)

[841] מארי בתשובתו התעלם מהשאלה, והשיב שהזרועות יכולות להיות מגולות עד חציין, ושערות הראש לא יהיו מגולות. ולא השיב מארי על השאלה, ובתשובה הבאה מס' 508 השיב מארי תשובה על הסתירה.

והשואל סבר שמארי השיב על שאלתו, ולכן אחרי שמארי השיב שבהלכות אישות מדובר בשערות, המשיך לשאול אבל השערות נמצאות על הזרועות, ומארי לא השיב לו על שאלתו זאת, כי כוונתו היתה לשערות הראש לא לשערות הזרוע.

[842] תשובה קשה. כי אם חבל בה בדבר שהוא בגלוי השליש לאישה ושני שלישים לבעל, ואילו בדבר שהוא בסתר שני שלישים לאישה ושליש לבעל, כך שהפסידה מחמת שהחשבנו את הזרועות כדבר שבגלוי.

ולעצם הסתירה נראה להשיב בצורה פשוטה, שהזרוע מתחלקת לשני חלקים חציה הדרך לגלותו וחציה אין הדרך לגלותו, ובהלכות אישות מדובר שגילתה את החצי העליון של הזרוע שאין הדרך לגלותו, ואילו בהלכות חובל ומזיק מדובר שחבל בה בחצי התחתון של הזרוע שדרכה לגלותו.

[843] בתשובה מס' 509, הורה מארי שיותר עדיף שיגיע השרוול עד חצי המרפק. וראה שם בהערה ביאור הדברים.

[844] תלמוד בבלי כתובות סה. "חומא דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא אמר ליה ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא אמרה ליה חיי דמר דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא נפל נהורא בבי דינא קם רבא על לביתיה תבעה לבת רב חסדא אמרה ליה בת רב חסדא מאן הוי האידנא בבי דינא אמר לה חומא דביתהו דאביי נפקא אבתרה מחתא לה בקולפי דשידא עד דאפקה לה מכולי מחוזא אמרה לה קטלת ליך תלתא ואתת למיקטל אחרינא"

[תרגומו- חומא אשתו של אביי באה לפני רבא, אמרה לו קצוב לי מזונות קבע לה, קצוב לי יין, אמר לה יודע אני בנחמני (באביי) שאינו שותה יין, אמרה לו חיי אדוני שהוא שותה בגביעים ארוכים כאלה (כמידת זרועי), בזמן שהראתה לו (בידה את גודל הגביעים) נגלתה זרועה ונפל אור בבית הדין, קם רבא הלך לביתו ותבע את (אשתו) בת רב חסדא (לתשמיש). אמרה לו בת רב חסדא מי היה היום בבית הדין, אמר לה חומא אשתו של אביי, יצאה אחריה הכתה אותה במנעול של ארגז עד שהוציאה אותה ממחוזא, אמרה לה כבר הרגת שלושה (אנשים שנשאת להם ומתו) וכעת באת להרוג אדם נוסף].

[845] בתלמוד נאמר שהתגלתה זרועה.

[846] השואל הוסיף לשאול, אם יש לאישה חולצה קצרה ורחבה והרימה את ידה, [האם יש לחשוש שתתגלה זרועה או גופה]? ומארי השיב, שדבר זה אינו מצוי. ביאור הדברים- שאם יש לאישה חולצה קצרה שהשרוול מעל המרפק הרבה, ודאי שיתגלה זרועה או גופה, ואנו עוסקים באישה ההולכת בצניעות ששרוול החולצה שלה מעט על גבי המרפק, בכזה מצב לא מצוי שיתגלה גופה או זרועה.

[847] בתשובה כאן הורה מארי, שיותר עדיף שיגע השרוול עד חצי המרפק. ובתשובה הבאה מס' 510 ביאר מארי את דבריו, שמעיקר הדין גם אם מגיע השרוול מעל המרפק הדבר מותר, ורק משום מנהג ובכדי שלא יחשבו בני האדם הרציניים [בקיום המצוות] את הדבר כפריצות כדאי להימנע.

[848] כתובות סה: ובהערה על התשובה הקודמת מס' 508, הבאנו את דברי התלמוד בשלמות.

[849] ואי אפשר לאסור את הדבר, משום שגזרו רבני זמננו על דבר זה שיאסר.