א.
תיקנו חכמים שיטול האדם את ידיו לפני קריאת שמע ותפילה. ונטילה זו צריכה
להיות בכלי ובברכה וברביעית ובכח נותן, ויברך על נטילת ידים ואח"כ יטול את
ידיו עד הפרק[א]. ולא יטול ידיו מיד
כשיתעורר בבוקר, אלא לאחר שיתלבש וינעל נעליו ויצא מבית הכסא סמוך לתפילה. וחכמים
סדרוה בסוף פעולותיו של האדם[ב].
ב.
נטילה זו תיקנו אותה חכמים כדי שיהיו ידיו נקיות לקריאת שמע ותפילה, [לפיכך
אם אין לו מים, יקנח ידיו בדבר המנקה], אבל לא תיקנו חכמים שיטול ידיו בכדי להסיר
רוח רעה, ואין מתקנים ברכה על רוח רעה[ג].
ג.
לפיכך כשיטול יערה על ידיו פעם אחת[ד],
ואין צריך לערות שלש פעמים, וכן אין צריך ליטול לסרוגין. ואין רוח רעה במים שנטל
ומותר להשתמש בהם ולהשקות בהם את הצמחים, ולברך ולומר דברי תורה כנגדם[ה].
וכן מותר ללכת ארבע אמות קודם הנטילה[ו].
ד.
לא בירך על נטילת ידים קודם שיטול, אסור לו לברך לאחר הנטילה, כי כל המצוות
מברך עליהם קודם עשייתם, ואף נטילת ידים בכללם. ואם בירך הרי זו ברכה לבטלה. ואין
לומר שהניגוב הוא חלק מהמצוה, כי מעשה המצוה הסתיים בגמר שפיכת המים, והניגוב מעכב
שאינו יכול להתחיל לאכול עד שינגב ידיו, אבל הוא אינו חלק ממצוות נטילת ידים[ז].
ה.
תיקנו חכמים שירחץ האדם פניו ידיו ורגליו לתפילת שחרית. ונטילת ידים היא
רחיצת ידיו. וכשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו', יהי רצון וכו'. ואם הולך
עם סנדלים ללא גרבים צריך אף לרחוץ את רגליו. ובימינו שמתקלחים בכל לילה, והרגלים
נקיות בבוקר, סומכים על רחיצה זו, ולא רוחצים רגלים בבוקר לפני התפילה[ח].
ו.
מותר לגעת קודם הנטילה בפה, או בחוטם, או בעינים [חכמים תיקנו לברך פוקח
עורים כשמעביר ידיו על עיניו[ט] קודם הנטילה], או
באזנים, או בפי הטבעת, או באוכלין, או במקום הקזה, או בבגדיו [חכמים סידרו לברך
מלביש ערומים קודם הנטילה], מפני שבימינו נעלמו נזקי רוח רעה, ונטילת ידים היא
משום קריאת שמע ותפילה[י].
ז.
הטביל ידיו במקוה שיש בו מים שאינם שאובים בשיעור ארבעים סאה, וכן אם הטביל
ידיו בנחל שמימיו זורמים, עלתה לו נטילה. ויברך על נטילת ידים, ואח"כ יטביל
ידיו במקוה או בנחל[יא]. אבל אינו יכול
להטביל ידיו בשלג עד שיימס[יב].
ח.
מי שאין לו מים לנטילת ידים לקריאת שמע או תפילה, יקנח ידיו בצרור או בעפר
או בקורה ובכל דבר המנקה, ולא יברך על נטילת ידים, כי לא נטל את ידיו רק קינחם[יג].
וכן אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו ירחץ את ידיו במים ללא ברכה[יד].
ט.
מי שצריך להיפנות לנקביו, מותר לו לברך ברכות, שכיון שהם ברכות קצרות יכול
לכוון דעתו לפרק זמן קצר. לפיכך יכול לברך את ברכות השחר מיד כשמתעורר משנתו למרות
שצריך להיפנות, וכן מותר לו ליטול ידיו בברכה[טו].
אבל אסור לו להתפלל עד שיתפנה, כמו שנבאר במקומו.
י.
השכים לקרוא בתורה
קודם קריאת שמע ותפילה, יטול ידיו תחילה, ויברך ברכות התורה וילמד ויתפלל, אבל לא
יחזור ויטול שוב לפני התפילה, כי כבר נטל מבעוד יום ושמר את ידיו[טז].
יא.
המשכים ללמוד תורה
ונטל ידיו ולמד, וחזר לישון כשעדין לילה, הסיח דעתו מהנטילה של הלילה, ולא שמר את
ידיו מטומאה ומטינוף[יז], לפיכך
כשיתעורר שוב יחזור ויטול ידיו לקריאת שמע ותפילה[יח]. והטינוף הפוסל את הנטילה, הוא שיעשה
צרכיו, או שיגע בערוותו או בצואה או במי רגלים[יט].
יב.
היה ניעור כל
הלילה, וכן אם ישן ביום, כשיגיע זמן קריאת שמע ותפילה, צריך ליטול ידיו בברכה
למצוות אלה, ואין בדבר ספק אודות חיובו, כי כשהגיע זמן מצוות אלו חייב ליטול ידיו
בברכה[כ].
יג.
אלו דברים שתיקנו
להם חכמים נטילת ידים, קריאת שמע, תפילה, ברכת כהנים, האוכל פת, האוכל דבר שטיבולו
במשקה, וכל נטילות אלו יהיו בכלי ובברכה, ויברך לפניהם על נטילת ידים ויטול[כא].
יד.
ועוד תיקנו חכמים
נטילת מים אחרונים לאחר אכילת פת, שמא יש על ידיו מלח ויגע בעיניו ויסמאם, וכיון
שנטילת מים אלה משום הסכנה, אינו מברך עליהם. ולפי הרמב"ם צריך לנוטלם מתוך
כלי, ולהקפיד בכל תנאי הנטילה ברביעית ובכח נותן[כב].
אולם לא נהגו בכך, אלא נוטלים מעט מים ללא כלי ועד סוף קשרי האצבעות[כג].
טו.
אבל היוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והמגלח שערותיו, והחולץ
מנעליו או נוגע בהם, והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והמנקה את בגדיו מכינים, אפילו נגע
בכנה, והחופף ראשו, והנוגע בגופו במקומות המכוסים[כד], והיוצא מבית הקברות,
והמלוה את המת או שנכנס עמו באהל, והמקיז דם, אינו צריך ליטול את ידיו. ואם יש על
ידיו טינוף ירחצם במים משום נקיות, אבל חכמים לא תיקנו נטילה לדברים אלה[כה].
[ג] נטילת ידים שחרית נזכרה בתלמוד, במסכת ברכות דף ס: ובמסכת שבת דף
קח: קט. הסוגיה במסכת ברכות מבארת את חובותיו של האדם בקומו בבוקר, לעומת זאת
הסוגיה במסכת שבת עוסקת בענייני רוח רעה, והיא מלמדת שבכדי להינצל מהרוח רעה צריך
לרחוץ ידיו ג' פעמים. לשון התלמוד בברכות: כי משי ידיה לימא [כאשר נוטל ידיו יאמר]
ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. לשון התלמוד בשבת: תניא רבי נתן אומר
בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. ההלכה נקבעה לפי מסכת ברכות
שהיא סוגיה הלכתית, ואילו האמור במסכת שבת הוא המלצה למי שירצה להינצל מהרוח רעה.
התלמוד לא כתב חייב לרחוץ ידיו ג' פעמים, אלא ביאר מי שרוצה להינצל מנזקי הרוח רעה
ירחץ ג' פעמים. בימינו שאין נזקי רוח רעה מצויים, ואין מי שיתעוור או יתחרש ממנה,
כל התועליות של אותה סוגיה נעלמו ואינם. ועוד שהסוגיה במסכת ברכות לא חששה לאותם
נזקים, והיא מנתה את נטילת ידים בסוף פעולותיו של האדם, ולא מיד בקומו בבוקר, מכאן
שאף בזמן התלמוד לא חששו לרוח רעה, ופסקו הלכה תוך התעלמות ממנה. וכך פסק רבינו
הגדול הרמב"ם בהלכות קרית שמע ג,א תפילה ד,ב, שנטילת ידים שחרית משום קריאת
שמע ותפילה, ולא הזכיר משום רוח רעה, מפני שאין נזקיה מצויים, ואף בזמן התלמוד לא
חששו לה. ועוד שאין מתקנים ברכה על רוח רעה, וחכמים שתיקנו ברכה לנטילת ידים, משום
נקיות למצוות שיש בהם דברי קדושה.
מה שכתבנו עד כאן, הוא ביאור התלמוד על פי
רש"י, וביארנו שאף לפי פירושו אין חובה מצד התלמוד ליטול ידים שלש פעמים.
אולם גירסת הרמב"ם בתלמוד וביאורו לסוגיה הוא שונה. הרמב"ם גרס וביאר את
הסוגיה כמו רבנו חננאל, גירסתו הובאה אף בערוך ערך "בת חורין", ובתלמוד
כ"י מינכן. "תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שלש פעמים".
המילים "עד שירחוץ ידיו" אינם מופיעות בגירסתו, והם תוספת מאוחרת, מפני
שהתלמוד עוסק ברוח רעה השורה על העין, ולא ברוח רעה השורה על הידים, ובכדי להעביר
את הרוח רעה ישטוף את העין ג' פעמים ולא את ידיו. וזה לשון ר"ח: "פירוש,
רוח רעה ששורה על [גב] העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם ואינה עוברת עד
ג' פעמים ופוך מעבירה". כביאור זה מוכח ממהלך הסוגיה, מפני שהתלמוד שם עוסק
ברוח רעה השורה על העין, והוא מכנה אותה בת חורין ובת מלך ורחיצת העין ג' פעמים או
כחילתה בפוך מעבירה אותה, ולפיכך אחר מימרת רבי נתן הביא התלמוד את מימרת רבי
יוחנן, ושניהם עוסקות באותה רוח רעה שעל העין, וקראוה בשמות זהים, בת חורין, בת
מלך. נמצא שלגירסת ר"ח והרמב"ם מעולם לא עלתה על דעתם של חכמי התלמוד
לחייב נטילת ידים ג' פעמים שחרית.
לפי שיטת הרמב"ם, הטעם של הנטילה לקריאת
שמע ותפילה הוא משום נקיות, וע"י שמנקה ידיו הוא מתכונן למצוות אלה שיש בהם
אמירת דברי קדושה. כאשר תיקנו חכמים את הנטילה, הם תיקנו שיטול ככל דיני נטילה
לאכילה, בכלי וברביעית ובכח נותן ויטול עד הפרק, נמצא שהנוטל מרוויח שני דברים, גם
ידיו נקיות, וגם ידיו טהורות. ולכן קורא הרמב"ם לנטילה של התפילה וברכת כהנים
טהרת הידים ונטילה משום טומאת הידיים (תפילה ד,א-ב. טו,א ה), מפני שיש בנטילה בכלי
גם טהרת של הידים מטומאה. כיון שכן, כל דיני הנטילה לאכילה קיימים גם בנטילה זו. בכל
פעם שקורא קריאת שמע ומתפלל צריך ליטול ידיו, אפילו אם ידיו נקיות, אפילו אם אינו
יודע להם טומאה. רק אם נטל ידיו כהלכה, ושימרם מטינוף וטומאה, ולא הסיח דעתו
מהנטילה הקודמת, כלומר שזוכר בתת הכרתו שנטל, כגון שנטל ידיו לתפילת מנחה ומיד
התפלל לאחר מכן ערבית, אינו צריך לחזור וליטול. וכן אם נטל ידיו שחרית, ושמרן,
והתפלל שחרית ואכל ארוחת בוקר, והמשיך לשמור את ידיו עד תפילת מנחה, אינו צריך
לחזור וליטול את ידיו שוב פעם לפני תפילת מנחה. אבל אם הסיח את דעתו מהנטילה לאחר
תפילת שחרית, ושכח שנטל, ולא שמרן מטומאה וטינוף, וכן אם ישן שאינו יכול לשמור את
ידיו בשינה, צריך לחזור וליטול ידיו במנחה, למרות שידיו נקיות, למרות שיש סבירות
שלא נטמאו ידיו, כי חכמים לא חילקו בתקנתם. (עוד על שימור הידים, ראה הערה יז)
לעומת שיטת הרמב"ם, הרשב"א
והרא"ש ביארו טעמים אחרים מדוע נוטל ידיו לקריאת שמע ותפילה, אולם דא עקא, הם
לא החשיבו את תקנת חכמים ללא סייג, -והטעמים רק מסבירים את תקנת חכמים, ואף אם
הטעם לא קיים יטול ידיו כי כך הם תקנות חכמים- אלא לדעתם אם הטעם לא קיים לא
נוטלים ידים. דבר זה יצא להם, כי לא הגדירו את היסח הדעת מהנטילה, כיון שכן, איך
נדע אימתי יטול ידיו שוב, על כורחנו לפי הטעם, למרות שבכל מקום תקנות חכמים
מוחלטות גם אם הטעם לא קיים.
לפי הרשב"א, נטילת ידים שחרית לתפילה היא
משום שהאדם בבוקר כמו בריה חדשה, וצריך להתקדש כמו כהן לעבודה, וסמך לדבר הפסוק
"ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" (תהלים כו,ו). ולפי הרא"ש,
נטילת ידים שחרית לתפילה היא משום שהאדם נגע במקום מטונף בלילה.
גם הרשב"א וגם הרא"ש ביארו נכוחה את
טעם הנטילה, כי כפי שביארנו יש בנטילה גם טהרה וגם נקיות, אולם אין בדבריהם ביאור
מספיק לסוגיה. עיקר הטעם של הנטילה לקריאת שמע ותפילה הוא משום נקיות (עוד על טעם
הנטילה, ראה הערה יז), וכיון
שתיקנו נטילה, תיקנו שיטול ככל תנאי נטילה, ונמצא שיש בנטילה גם טהרה, וכיון שיש
כאן תקנת חכמים ליטול ידים, קיימים בה כל דיני תקנות חכמים שהם בצורה מוחלטת, ואף
שאינו יודע לידיו טינוף או טומאה יטול, ורק אם שמר ידיו מהנטילה הקודמת לא יטול,
ובדברי הרשב"א והרא"ש אין התייחסות לכל זאת.
כאן נבאר, כי הטינוף הפוסל את הנטילה, הוא
שיעשה צרכיו, או שיגע בערוותו או בצואה או במי רגלים, וכך ביאר רבי אברהם בן
הרמב"ם, בספרו המספיק לעובדי ה' (עמ' 213-214), (הובאו דבריו בהערה יז), שלא כמו
שמשתמע מדברי הרא"ש שכל נגיעה במקום מכוסה או במלמולי זיעה או ברגליו או
בנעליו פוסלת את הנטילה.
טעם נוסף לנטילת ידים כתב הב"י (או"ח
סי' ד) בשם ספר הזוהר, נטילת ידים שחרית משום רוח רעה השורה על ידיו, כי נשמתו של
האדם מסתלקת ממנו בלילה, ובאה רוח רעה ושורה עליו, ובבוקר נשארת הרוח רעה על ידיו,
לפיכך צריך ליטול ידים מיד בקומו, ולא ילך ארבע אמות ללא נטילה. ועדיף לילך פחות
פחות מארבע אמות מאשר לרוץ למים. וצריך ליטול ג' פעמים דוקא ולא מספיק פעם אחת.
אבל כבר ביארנו שבתלמוד במסכת ברכות הובאה נטילת ידים בסוף פעולותיו של האדם, לאחר
שהתלבש ועמד והלך, ולא חששו חכמים לרוח רעה, ולא הצריכו שיטול ידיו מיד בקומו.
[ד] בנטילת ידים לחולין די שיערה על ידיו פעם אחת. וכך כתב
הרמב"ם בהלכות מקוות יא,ג: "הנוטל ידיו לתרומה - צריך לחזור וליטול פעם
שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן
הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן
ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים
למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה - נטמא".
כתב הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמה למסכת
ידים: "והקדמה אחרת [ראה שם שקדמה לזאת הקדמה ראשונה, ומה שנאמר כאן הוא
הקדמה שניה] והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהם מים לטהרן ושיעורו לא יהא
פחות מרביעית כמו שביארנו, הרי ידיו טהורות, אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים
ואז יאכל בהם תרומה, לפי שהמים שנטל בהם ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחילה כמו שבארנו,
לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת
ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין
בהן אחר כך נקראין מים שניים".
כתב הכס"מ: "כתב הראב"ד הנוטל
שתי ידיו לתרומה, אמר אברהם ואף לחולין וכו'. ואני אומר [דברי הכס"מ] שרבינו
סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין, וכן נראה מדבריו
בפיהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים. ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים
לחולין, לא הזכיר מים שניים כלל. ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור
וליטול פעם שנייה, דוקא לתרומה, ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה".
[ט] בתלמוד ברכות ס: כי פתח עיניה לימא [כאשר פותח עיניו יאמר] ברוך
פוקח עורים. וקשה על גירסא זו, שהרי כאשר האדם מתעורר מברך אלהי הנשמה, ובזמן שאדם
מתעורר, אוטומטית הוא פוקח את עיניו, נמצא שיש שתי ברכות על פעולה אחת. הרי"ף
והרמב"ם גרסו אחרת, כי מנח ידיה על עיניה מברך פוקח עורים, ובגירסתם הדברים
ברורים, כשמתעורר ופוקח עיניו מברך אלהי הנשמה, כאשר מעביר ידיו על עיניו מברך פוקח
עורים.
[יג] קרית שמע ג,א תפילה ד,ב-ג. וקינוח יועיל לנקיות, אבל לא תיקנו
עליו ברכה. וראה שו"ע סי' ד סעיף כב שכתב בשם
הרא"ש שיברך על נקיות ידים. אלו דבריו: תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש
ויתפלל וראוי היה לברך על נקיות ידים אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך
ענט"י לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא לכך תיקנו נמי
לברך על נטילת ידים. ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על
נקיות ידים דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמר לעיל (פ"ג דף טו.) דכתיב
ארחץ בנקיון כפי. (רא"ש ברכות פ"ט סי' כג) ואנו כתבנו שלא יברך, כי
חכמים תיקנו ברכה רק על נטילה ולא על קינוח, וקינוח יועיל לנקיות, אבל לא תיקנו
עליו ברכה. וכך משמעות דברי הרמב"ם, מקנח, אבל לא מברך.
[יד] המקור ברמב"ם הוא מה שנזכר בהערה הקודמת. וראה שו"ע סי'
ד סעיף ז ומשנ"ב ס"ק טז שיברך על נטילה זו. ואנו כתבנו שלא יברך, וכפי
שביארנו בהערה הקודמת, לא תיקנו חכמים ברכה על נקיות.
[טז] תפילה ז,י. וראה שו"ע סי' ד סעיף יד שכתב שיש בדבר ספק, האם
צריך ליטול שוב להעביר רוח רעה שעל הידים. בשיטת הרמב"ם הדברים ברורים, כל
נטילת ידים ששמר את ידיו אחריה, ולא הסיח דעתו מהנטילה, אלא בתת ההכרה הוא זוכר
שנטל, אינו צריך לחזור וליטול, כמו שנאמר בהלכות ברכות ו,יז. ולגבי החשש מרוח רעה,
חכמי התלמוד לא קבעו הלכות מפני הרוח רעה. והם אמרו (שבת קח: קט.) שאחר ששפך על
ידיו ג' פעמים היא נעלמת, אבל שנחשוש שהיא תחזור לשרות על ידיו עד שיאור היום, לא
מצאנו בתלמוד.
[יז] שינה היא היסח הדעת לנטילה, שמא נטמאו ידיו, או נטנפו בשינה
ע"י שנגע בערוותו, כי הסיח דעתו משמירתם.
נטילת ידים לאכילה היא משום טומאה. חכמים גזרו
שיהיו הידים שניות לטומאה, אף שאינו יודע שנטמאו (שאר אבות הטומאות ח,ב), ולפיכך
תיקנו נטילת ידים משום טומאה (שאר אבות הטומאות ח,ח. ברכות ו,א). לעומת זאת, נטילת
ידים לקריאת שמע ותפילה היא הכנה לתפילה משום נקיות.
ראיה לדבר, שנטילת ידים לתפילה וקריאת שמע משום
נקיות ולא משום טומאה, ממה שאמרו חכמים, שאם הגיע זמן התפילה ואין לו מים, והיה
הולך בדרך, יחזר אחריהם עד ארבעה מיל (4 קילומטר) לפניו, או מיל (קילומטר) לאחריו,
ואם לאו יקנח בדבר המנקה (תפילה ד,ב-ג). והשאלה הנשאלת, מדוע לא התירו לו חכמים
לעטוף ידיו במפה כמו שהתירו בנטילה לאכילה לעשות כך לכתחילה (ברכות ו,יח)?
והתשובה, נטילה לאכילה היא משום טומאה, שלא יטמא את האוכל בידיו, ולפיכך אם הם
עטופות, אינו מטמא ומותר, משא"כ נטילה לתפילה היא משום נקיות, וצריך לעשות מעשה
נקיות בנטילת ידים או בקינוח הידים בדבר המנקה, ולא יועיל שיעטוף את ידיו.
לשון רבי אברהם בן הרמב"ם, בספרו המספיק
לעובדי ה' (עמ' 213-214), "והנכון, שמי שנטל ידיו לתפלה, אינו צריך נטילה
אחרת לברכת כהנים, משום שבעת התפלה אינו עושה צרכיו ואינו נוגע בערוותו". ואף
מדבריו למדנו, שטעם הנטילה לקריאת שמע לתפילה וברכת כהנים משום נקיות, וצריך לחזור
וליטול את ידיו כשעושה מעשים המטנפים את ידיו, כגון עשיית צרכיו או נגיעה בערווה.
למרות שיש הבדל בטעם הנטילה, בין נטילה לאכילה,
לבין נטילה לקריאת שמע ותפילה. אבל כבר ביארנו (בהערה ג) שחכמים
הישוו את דיני נטילת ידים, ותיקנו נטילה לקריאת שמע ותפילה ככל דיני נטילה לאכילה.
לפיכך אף שימור הידים לאחר שנטל, זהה בכולם. צריך לשמור את ידיו, שלא יטמאו ולא
יטנפו, ולא יסיח את דעתו מהנטילה. כשתיקנו חכמים נטילת ידים, השוו את דיני הנטילות
זו לזו.
לפיכך, אם נטל ולא הסיח דעתו אינו צריך ליטול
לקריאת שמע לתפילה ולאכילה, ואם הסיח, יטול ידיו בברכה. לכן בבוקר תמיד נוטלים
ידים, אף שאין ידיו מטונפות, והטעם, משום שישן, ובשינה הסיח דעתו, ותקנו חכמים
ליטול לקריאת שמע ותפילה. וכן אם לא ישן כל הלילה, אבל הסיח דעתו, צריך ליטול ידים
בבוקר לקריאת שמע ותפילה, כי הסיח דעתו מהנטילה הקודמת.
והנה, בהלכות קריאת שמע ג,יא נאמר, "היו
ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להם ריח רע מפני קטנות הצואה והמי רגלים או
יבשותם, מותר לו לקרוא קריאת שמע. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו
מטונפות; וכך ראוי לעשות". והשאלה הנשאלת, אם טעם נטילת ידים משום נקיות, ואם
השימור הצריך לנטילת ידים שלא יטנפו ידיו, ואם בהלכה שם מדובר שכבר נטל ידיו, מדוע
כתב הרמב"ם שיקנח ידיו רק מפני חומרת הגאונים, והרי ניטנפו ידיו בצואה, ואין
לך טינוף גדול מזה המבטל את נטילת הידים שנטל, וחייב ליטול את ידיו שוב מן הדין?
תשובה, אכן באמת מצד דיני נטילת ידים, אם נטל ידיו וניטנפו ידיו בצואה, אפילו שאין
לה ריח רע, חייב לחזור וליטול, אולם ההלכה שם עוסקת כשאין לו מים לחזור וליטול
(וכ"כ ערוך השולחן עו,ז), והיא מבארת את דיני הצואה, היתה על ידיו ויש לה ריח
רע, צריך לקנח אותה ורק אז יקרא קריאת שמע, ואם אין לה ריח רע אינה מעכבת, אולם
הגאונים החמירו לקנחה בכל ענין וכך ראוי לנהוג, ובאמת מצד דיני נטילת ידים, בכל
עניין צריך לחזור וליטול.
כאן נבאר, כי מה שנאמר בהלכות ברכות ז,ח, שאם
יצא באמצע הסעודה להשתין מים, כשחוזר נוטל ידו אחת, מתבאר היטב על פי דברינו,
למרות שעיקר טעם הנטילה לאכילה משום טומאה, אבל גם צריך לשמור ידיו שלא יטנפו בבית
הכסא, ולפיכך יטול את ידו שצחצחה את נצוצות מי הרגלים שעל רגליו, ודי ליטול את היד
שניטנפה, ואין צורך ליטול את היד השנייה ששימרה ולא הסיח דעתו ממנה, ומהלכה זו
נלמד שאפשר לשמר רק יד אחת. וראה שם בהמשך ההלכה, דיבר עם חברו והפליג, נוטל שתי
ידיו ונכנס, מפני שהסיח דעתו לגמרי מהנטילה, והידים עסקניות הם, ושמא נגע בדבר המטמא
או טינפם. וראה עוד שם, אם היו מסובין לשתייה, נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו, ואחר
כך מחזיר פניו לאורחים; ולמה נוטל במקומו - שמא ידמו שלא נטל ידיו, מפני שאין שם
אכילה. ושם הנטילה משום נקיות משום דרך ארץ.
[יח] ברכות ו,יז.
[כ] קרית שמע ג,א תפילה ד,ב. וראה שו"ע סי' ד סעיף יג שכתב שיש
בדבר ספק, וראה משנ"ב ס"ק כח שביאר את צדדי הספק, לתפלה יש ספק, אם הטעם
של נט"י שחרית כהרשב"א ואע"ג שאם לא ישן לא נעשה בריה חדשה לא
חילקו חכמים בתקנתם וצריך נטילה, או שמא עיקר הטעם כהרא"ש ובניעור ולא נגע
במקום מטונף א"צ נטילה. ולהעביר הרוח רעה יש ג"כ ספק אם השינה גורמת רוח
רעה וא"כ אפילו ישן ביום שורה ר"ר וצריך ליטול ידיו וניעור בלילה
א"צ ליטול ידיו או הלילה גורם הרוח רעה וא"כ יהיה הדין בהיפוך.
ע"כ.
בשיטת הרמב"ם אין ספק, כאשר חכמים תיקנו
נטילה לקריאת שמע ולתפילה, הם לא חילקו בתקנתם, ותמיד כאשר רוצה לקרוא קריאת שמע
ולהתפלל צריך ליטול את ידיו. גם אם ידיו נקיות ואינו יודע להם טומאה, כל שהסיח
דעתו מהנטילה הקודמת חייב ליטול. כיוון שכן, מי שנעור כל הלילה, במשך הלילה התעסק
בהרבה עיסוקים, והסיח דעתו, ופשוט שיטול. וכן מי שישן ביום, בשינה הסיח דעתו,
ופשוט שיטול. וכבר ביארנו שאין פוסקים הלכה ע"פ הרוח רעה, ובכל התלמוד לא
פסקו חכמים הלכה על פי הרוח רעה אלא לפי כללי הפסיקה ההלכתיים, ורק ביארו כיצד
להינצל מנזקי הרוח רעה למי שצריך להינצל מנזקיה. ובימינו נעלמו נזקיה, וצריכים בני
אדם לעשות לפי ההלכה בלבד.
[כא] ברכות ו,א-ב.
[כב] ברכות ו,ב, ובכל הפרק שם השווה הרמב"ם את נטילת מים אחרונים
לשאר הנטילות, וראה שם הלכה טז שכתב שלושה הבדלים בין מים ראשונים לאחרונים, משתמע
מדבריו שחוץ מהבדלים אלו והברכה, מים אחרונים שווים בכל למים ראשונים, מפני שלא
חילקו חכמים בתקנת נטילת ידים. וכך נהג הגר"א (מעשה רב סי' פד).
[כד] נתבאר בהלכה יא ע"פ
ראב"ם, שהטינוף הפוסל את הנטילה, הוא שיעשה צרכיו, או שיגע בערוותו או בצואה
או במי רגלים, אבל לא נגיעה במקומות מכוסים.
וראה פסחים קיא: קיב. דאכיל תחלי [תמרים שלא
בשלו כל צרכן] ולא משי ידיה - מפחיד תלתין יומין, דמסוכר [הקיז דם] ולא משי ידיה -
מפחיד שבעה יומי, דשקיל מזייה [גילח ראשו] ולא משי ידיה - מפחיד תלתא יומי, דשקיל
טופריה [חתך ציפוניו] ולא משי ידיה - מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד. ידא
אאוסיא - דרגא לפחדא. [רגיל להניח ידו על שפתו, מביא על עצמו פחד רוח רעה] ידא
אפותא - דרגא לשינתא. [רגיל להניח ידו על המצח, מביא על עצמו שינה מרובה] ע"כ.
וראה עוד חולין קה: אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא -
משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו. ע"כ.
והנה בתלמוד פסחים נזכר, שצריך ליטול ידיו אחר
הקזת דם, וגילוח ראשו, וחתיכת צפורניו. ובתלמוד חולין נאמר, שאסור לשפוך מים
אחרונים על הארץ משום רוח רעה. אולם אם נעיין נראה שאף כאן לא כתב התלמוד חובת
נטילת ידים, אלא הוא מתאר מצב, מי שלא יטול ידיו אחרי דברים אלה יקבל פחד. ובימינו
פחד זה לא קיים, וחשש רוח רעה לא מזיק, נמצא שהתועליות של אותן סוגיות נעלמו
ואינם. ואז חוזרת ההלכה היהודית לטהרתה, וצריך לקיים רק את דברי התורה ואת דברי
חכמים שנאמרו כביאור למצוות התורה, ואת תקנותיהם לשמירת התורה. וזו שיטתו של רבנו
הגדול הרמב"ם, שלא הכניס ליהדות איסורים המתבססים על חששות לא קיימים, אלא רק
מצוות מהתורה ומדברי חכמים, ותקנות לשמירת התורה, ותו לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה