ילקוט משה פרק ט - הלכות מאה ברכות, ועניית אמן

א.        חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, במשך היום והלילה... בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו - צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות. כיצד - אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו (ראה פרק ח הלכה ‎ד). שתה מים, מברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה בכל יום. אבל לא יועיל מה שיענה אמן על ברכות ש"ץ בחזרת התפילה, וברכות הקוראים בתורה ובמפטיר, כי צריך לברך בעצמו מאה ברכות, ולא די לענות אמן[א].

ב.         כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן - אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחילתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה הברכה - חייב לענות אמן. המילה אמן בעברית משמעה אמת, וכן הפסוק אומר, וישבע באלהי אמן (ישעיהו סה,טו), כלומר נשבע באלהי אמת. ממשמעות זו נגזרה משמעות נוספת למילה אמן, שיאומת הדבר ויקרה, וכן הפסוק אומר, ארור משגה עור בדרך ואמר כל העם אמן (דברים כז,יח). כלומר הלואי שיאומת הדבר ויקרה. לפיכך כשעונה אמן אחר הברכות, אם עונה על ברכת שבח, כגון בא"י יוצר המאורות, יכוון באמן, אמת הדבר ואמת השבח, ואם עונה אחר ברכה של בקשה, כגון בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל, יכוון באמן, הלואי שיאומת הדבר ויקובצו הנידחים לארץ ישראל[ב].

ג.          כל העונה אמן - לא יענה אמן לפני שיסיים המברך את הברכה [אמן חטופה], ולא יענה אמן זמן רב לאחר שסיים המברך את הברכה [אמן קטופה], ושיעורו כדי אמירת 'שלום עליך רבי', ולא יענה אמן קצרה שיבליע את האות א' ולא יבטאה כראוי, ולא אמן ארוכה שימשוך את הנעימה באות מ' יותר מדי, אלא בינונית; ולא יגביה קולו, יותר מן המברך. וכל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב בה, לא יענה אמן בכלל העונים[ג].

ד.         שהה ולא ענה אמן מיד כשסיים הש"ץ את הברכה, אף שיש מהעונים שמאריכים בעניית האמן, כיון שהוא כבר מופלג מהברכה יותר מכדי אמירת 'שלום עליך רבי', אם יענה אמן בכללם, נמצא שענה אמן קטופה, ואסור[ד].

ה.         כל העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה מגונה; והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות[ה], הרי זה משובח. כלומר, אם מברך כמה ברכות בזו אחר זו ועונה אמן לאחר הברכה האחרונה הרי זה משובח, כי בכך הוא מראה שהשלים כל ברכותיו. במה דברים אמורים כשהיו הברכות סמוכות זו לזו, ולכל הפחות שיהיו שתי ברכות באחרונה סמוכות זו לזו ולא יפסיק דבר אחר ביניהם[ו]. במה דברים אמורים כשלא היו ברכות שמברך אותם לפני עשיית דבר, כי אם יפסיק באמן אחר כמה ברכות שבירכם על עשיית מצוה [קריאת מגילה, הדלקת נר חנוכה] או שבח על אכילת פרי, נמצא שהפסיק בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו[ז].

ו.          לפיכך יענה אמן אחר ברכת עצמו בבונה ירושלים בברכת המזון, ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע ערבית. וכן בברכה האחרונה של שמונה עשרה, ובסיום ברכות ההפטרה. אבל לא יענה אמן אחר עצמו בברכת גאל ישראל בשחרית, מפני שקריאת שמע הפסיקה בין הברכות, ולאחר קריאת שמע יש רק ברכה אחת. וכן לא יענה אמן אחר ישתבח בשחרית, או אחר יהללוך שאחר ההלל, מפני שיש הפסק בין הברכות בדבר אחר, ואין שתי ברכות סמוכות בסוף כל ברכותיו[ח].

ז.          ולמה יענה אמן בבונה ירושלים, והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב - מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תיקנוה, וכאילו היא תוספת; אבל סוף עיקר הברכות של מזון, היא בונה ירושלים. ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות[ט].

ח.        היה מתפלל בציבור, וסיים ברכה, ושמע את הש"ץ שסיים ברכה אחרת, לא יענה אמן על ברכת הש"ץ, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואין מעבירין על המצוות, והוא כעת עוסק בברכתו, ואסור לו לענות על ברכות אחרות[י]. ואם היה מברך ביחד עם הש"ץ, ברכות קריאת שמע, או ברכות שמונה עשרה כשמתפללים תפילה אחת, או שאר ברכות כגון ברוך שאמר וישתבח, או ברכת המזון, יקדים ג' תיבות לפני המברך, ויענה אמן, ואינו עונה אמן על ברכתו, אלא הוא עונה על ברכות הש"ץ או המברך[יא].

ט.        קטן המתלמד את הברכות, כיון שאינו מברך לצאת ידי חובת מצוה אלא לשם לימוד, לא יענה אמן על ברכתו, אבל אם קורא בספר תורה בציבור, למרות שאינו חייב במצוות אלא מדברי חכמים משום חינוך, עונים אמן אחר ברכותיו[יב].

י.          השומע ברכה מן הברכות, בין שהוא יוצא בה ידי חובתו כגון ברכת הקידוש או ברכת כהנים או ברכת המצוות וכדו', ובין אם כבר יצא ידי חובתו, כגון ברכות הש"ץ בחזרת התפילה, כששומע שם ה' אסור לו להוסיף 'ברוך הוא וברוך שמו', כי חכמים תיקנו לענות אמן בסוף כל ברכה, ואין לנו רשות להוסיף שבחים כראות עיננו באמצע הברכה בנוסף לתקנתם[יג].

---

[א] תפילה ז,יד-טז.

[ב] ברכות א,יג.

[ג] ברכות א,יד.

[ד] ברכות א,יד.

[ה] הלשון כאן הוא העתק דברי הרמב"ם בהלכות ברכות. הביטוי ברכות אחרונות שנזכר כאן, בא ללמדנו, שאם יש ברכות ראשונות ואחרונות, כגון לפני ואחרי קריאת שמע, לא יענה בסיום הברכות הראשונות, אלא רק בסיום הברכות האחרונות. אבל פשוט וברור שאם אין ברכות ראשונות ואחרונות, ואין מעשה שמברך לפניו ואחריו, כגון בתפילת עמידה שמברך כמה ברכות, בסוף הברכה האחרונה שהיא שים שלום יענה אמן אחר ברכותיו, וכן הוא בכל סידורי תימן. ראיה לדבר, מה שכתב הרמב"ם בהלכה יז לא יענה אמן בסוף ברכות המגילה שלפני קריאתה, וכן בסוף הברכות שלפני הדלקת נר חנוכה, שלא יפסיק בין הברכות לבין המצוה שבירך עליה. משתמע מדבריו, שלולי ההפסק בין הברכה לבין המצוה, יענה אמן, למרות שאין כאן ברכות ראשונות ואחרונות. גם במקורות שמהם הועתקה הלכה זו, לא נזכר שצריך שיהיו ברכות ראשונות ואחרונות, והרמב"ם שהזכיר זאת בדבריו, קיצר בכדי לכלול כמה ענינים בהלכה אחת. בין אם יש ברכות ראשונות ואחרונות, ובין אם אין, יענה רק בסוף הברכה האחרונה.

ואין להקשות על ביאור זה, מדוע המברך אינו עונה אמן בסיום שבע ברכות של החתן? מפני שברכות הנישואין לא ניתקנו כחטיבה אחת. בברכות שבתפילת העמידה הברכה הראשונה פותחת וחותמת בברוך, ושאר הברכות סמוכות לה והם רק חותמות בברוך. מה שאין כן בברכות הנישואין, שתי הברכות הראשונות שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם רק פותחות בברוך, והברכה השלישית אשר יצר האדם בצלמו פותחת וחותמת בברוך, ואחריה הברכות שוש תשיש ושמח תשמח רק חותמות בברוך, והברכה האחרונה אשר ברא ששון ושמחה פותחת וחותמת בברוך, ומברכים אותה בכל שבעת ימי המשתה גם אם אין פנים חדשות. כיון שכן, אין טעם שהמברך יענה אמן בעצמו אחרי הברכה האחרונה, מפני שלא נתקנה כסיום חטיבת ברכות, אלא כברכה עיקרית העומדת בפני עצמה.

[ו] כתב הכס"מ בהלכות ברכות א,טז: וכתב ה"ר יונה ז"ל שהגאונים ז"ל כתבו עוד, שאחר אכילת פירות, צריך לברך. ומ"ש בתוספתא, אחר המצות, ואחר הפירות, ועונה בסוף אמן, ה"ז דרך בורות. לא אמרו אלא בברכה שלפניו, שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה, נראה כמפסיק, וכן בברכת הנהנין, אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן [לפי הגאונים, בכל ברכה אחרונה יענה אמן]. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו, וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות, שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות, ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם, אבל אם היתה ברכה אחת לבד, אע"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן, וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל"ש ברכה שבתחלה ול"ש ברכה שבסוף, ולמדנו כן רבינו במ"ש, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, שבאומרו סוף ברכות משתמע מכך שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר, ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות, ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית, נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות, אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן, וכ"כ ה"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. [מדובר במתפלל יחיד, אבל בציבור, מי שעונה אמן אחר כל ברכה, יענה אמן גם אחר גאל ישראל בשחרית].

[ז] ברכות א,טז-יז וכס"מ.

[ח] ברכות א,טז וכס"מ.

[ט] ברכות א,יז.

[י] שו"ת קפ.

[יא] ראה להלן פרקים יח-יט לגבי עניית אמן על ברוך שאמר וישתבח, וברכות קריאת שמע ושמונה עשרה, שם נתבאר בהרחבה.

[יב] ברכות א,טו.

[יג] ברכות א,יג. הטור בסימן קכד כתב ששמע את אביו הרא"ש אומר ברוך הוא וברוך שמו, אבל גם הרא"ש לא כתב דבר זה בהוראותיו, כי הדבר לא נזכר בתלמוד.