ילקוט משה פרק יב - הלכות ציצית (הברכה, קטן, לא ינהג בביזיון, ברב עם, בלילה, שהחיינו, הורידה, ללא רשות, שאולה, כבוד הבריות)

א.        יברך על הציצית בין מעומד בין מיושב, ואין להקפיד לברך דוקא בעמידה, כי ברכת הציצית אינה מהדברים שמנו חכמים שצריך לעשותם בעמידה[א]. ואף אם הטלית מקופלת בתוך הכיס שלה, יכול לברך עליה, ויוציאנה מכיסה ויתעטף בה, ואין שהייה קצרה זו מעכבת, ואינה נחשבת הפסק בברכה, כי לא הפסיק בדיבור, וגם לא הסיח דעתו מהברכה[ב].

ב.         לאחר שבירך להתעטף בציצית, יתעטף, ואם נישק את חוטי הציצית הרי זה משובח, והוא חיבוב מצוה, אבל אינו חובה[ג].

ג.          קטן היודע להתעטף[ד], אביו לוקח לו טלית כדי לחנכו במצוות, ויברך ויתעטף, וכך הוא מנהג יהודי תימן, כמו התלמוד וכמו ההלכה. ומה שנהגו יהודי אשכנז שאפילו בחור שהוא יותר מגיל בר מצוה לא יתעטף בציצית עד שישא אישה, ולמדו זאת מהתלמוד, שרב המנונא לא כיסה ראשו בסודר לפי שאינו נשוי[ה], ועוד הסמיכוהו לדרשת הפסוקים גדילים תעשה לך וסמוך לו כי יקח איש אשה, הוא שלא כהוגן, ואין לבטל מצוות עשה מהתורה על סמך דרשה שהמצאנו מדעתינו שלא נזכרה בתלמוד, וגם הסודר שסיפרו חכמים, הוא בגד שהיו עוטפים בו הנשואים את ראשם. גם בתימן מי שנשא אישה עטף את ראשו עם בד, נקרא אצלם 'מְצַר' =מטפחת, [עליו מברכים בבוקר עוטר ישראל בתפארה], ומי שלא נשא אישה הלך רק עם כיפה ללא עטיפת הראש. אבל מכאן ועד ביטול מצוות עשה של תורה הדרך רחוקה, וחייבים לבטל מנהג זה[ו].

ד.         הציצית היא תשמיש מצוה ולא תשמיש קדושה, ולמרות שאין בה קדושה אבל לא ינהג בה מנהג ביזיון, לפיכך יכול להציע אותה תחתיו לישן עליה, או להתכסות בה בשינה בלילה, וגם יכול לכפלה וליצור בכפל כיס, ויתן בתוך הכיס את חפציו, וכך נהגו בתימן. אבל ישתדל שלא יהלך והיא נגררת על הארץ, כי הדבר מטנף את חוטי הציצית וגורם להם ביזיון. ואם עומד בתפילה או בקריאת התורה או בברכת כהנים ונגעו הציציות ברצפה, אין בדבר ביזיון, כי אין בגוף הציצית קדושה, ואין צריך להקפיד שלא יגעו ברצפה[ז].

ה.         מותר להיכנס בציצית לבית הכיסא, ולבית המרחץ, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. וכן מותר לנקות בטלית את המשקפים, כי הוא שימוש שעושים בני אדם בבגד, ואין בו ביזיון[ח].

ו.          מותר להתיר ציצית מבגד זה, ולתלותה בבגד אחר, בין לבן, בין תכלת. נפסקו לו חוטי לבן, או תכלת - זורקן באשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. וכן מותר להתיר חוטי ציצית על מנת לתת במקומן חוטים נאים מהם, ומותר לזורקן באשפה[ט]. ומותר לנתק את הציצית מהבגד בסכין או במספרים. טלית שבלתה ונפסלה ממצוה, מותר לזורקה באשפה[י].

ז.          כשמתעטף בציצית, אינו צריך שיהיו שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, ומנהג יהודי תימן שיאספו את כל הציציות לפנים בזמן העיטוף, והוא העיטוף שעליו דיברו חכמים, ומה שאמרו בשם מדרש שוחר טוב, שישליך הציציות לפניו ולאחריו, מדרש זה הוא מאוחר, ואין לשנות את ההלכה של התלמוד על פי מנהגותיו[יא]. וכן יכול להתעטף בטלית כשהיא מקופלת לשנים לאורכה, ואינו חייב לפתוח את קיפול הטלית, והוא שיש בה שיעור שיעטוף את ראשו ורובו של הקטן, שכיון שאינה תפורה מרוח [=בצד] אחת כשהיא מקופלת, נחשבת כפתוחה[יב].

ח.        בטליתות שהיו בתימן, לא היתה עטרה, ולא הקפידו איזה ציציות יהיו לפנים ואיזה לאחור, אלא בכל פעם סיבבו את הטלית איך שהזדמן. וכך ההלכה שאין צורך להקפיד על כך. ובימינו יצרני הטליתות תופרים עטרה, וטוב הדבר לחיזוק הטלית במקום המונח על הצואר, אבל אין צריך להקפיד שתהיה תמיד למעלה[יג].

ט.        שלושה בני אדם או שנים שרצו לברך להתעטף בציצית, הידור מצוה[יד] שיהיה אחד מברך להם ויוציאם ידי חובה, משום 'ברב עם הדרת מלך'. וכ"ש אם היו עשרה. הידור מצוה של 'ברב עם' הוא בברכת המצות [כמו ברכת להתעטף בציצית] ובברכת ההודאה [כמו ברכת בורא מאורי האש], אבל בברכות הנהנין אין הידור שיברך אחד להם. מפני שבברכת המצות וההודאה מברך לשם שבח לה', והידור מצוה שיהיו רבים מברכים, ואילו בברכות הנהנין מברך משום שרוצה ליהנות, ומברך שלא יהיה גזלן, ואין שבח אם רבים יברכו. ברכת המזון הרי היא כברכות השבח, שמודה לה' על המזון שאכל, לפיכך תיקנו חכמים זימון, ויברך אחד לכולם, וישמעו ויענו אמן לאחר כל ברכה, משום ברב עם הדרת מלך[טו].

י.          בית כנסת, שנהגו שיהיה אחד מברך בקול רם להתעטף בציצית [קודם 'המהולל'], ומוציא את השומעים ידי חובה, ויענו אמן ויתעטפו, יצאו ידי חובתם, שכיון שהם חייבים בברכה, יכול להוציאם ידי חובה. וגם אם כבר בירך על התעטפותו, יכול לברך להם להוציאם ידי חובה[טז].

יא.       התעטף בציצית בלילה, לא יברך עליה עד שיעלה עמוד השחר ויכיר בין תכלת ללבן [שיאור היום קמעה]. ונהגו שיאחז אז את פתילות הציצית בשעת הברכה בכדי שיהיה ניכר על מה מברך, ואין הדבר חובה. בגד יום עם ארבע כנפות שלבשו בלילה פטור מהציצית, ובגד לילה עם ארבע כנפות שלבשו ביום חייב בציצית[יז].

יב.        ישן בלילה כשהוא עטוף בטלית, בבוקר יברך שוב להתעטף בציצית, שכיון שהלילה אינו זמן מצות ציצית, פרחה ממנו הברכה שבירך אמש, וצריך לברך שנית כשיאור היום[יח].

יג.        טלית חדשה מברך עליה שהחיינו, שכל מצוה שהיא קניין לאדם כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, מברך עליהם שהחיינו. ברכת שהחיינו, אם רצה יברך אותה בשעת עשייתה, כלומר בזמן שקושר את חוליות הציצית, ואם רצה יברך אותה בתחילה כשיתעטף בה. ונהגו לברך שהחיינו בשעה שיתעטף בה[יט].

יד.        כל זמן שמתעטף בציצית מברך, אפילו הורידה לזמן מועט ודעתו לחזור וללובשה, כשיחזור להתעטף בה יברך שנית. נפלה הטלית מכתפיו, אם נשאר ממנה קצת על גופו אינו צריך לחזור ולברך, ואם נפלה לגמרי, אפילו אוחזה בידיו, יחזור ויברך, כי אחיזת הטלית בידיו אינה נחשבת מצוה. נפלה הטלית ממנו בשעת תפילת העמידה, ימתין, ויתעטף בה לאחר תפילת העמידה, ויברך עליה[כ].

טו.       בזמן חכמי התלמוד לא הקפידו בני אדם על הטלית והתפילין שלהם, אם ישתמש בהם אחר, מפני שהתפילין והטלית הם דברים המצויים ביד הכול, ואין עשויין אלא למצותן בלבד, ואין חבירו מקפיד עליו אם יקיים בהם מצוה ללא רשות, ונוח לאדם שתיעשה מצוה בממונו[כא]. אבל בזמננו מקפידים בני אדם על הטלית והתפילין שלהם, ולא יניחם ללא רשות אלא אם יודע שאינו מקפיד, כגון שראה אחרים מניחים ברשותו, או ששאל אותו[כב].

טז.       השאילו חבירו טלית שיש לה ארבע כנפות ללא ציצית, פטור מלהטיל בה ציצית כל שלושים יום, שנאמר כסותך (דברים כב,יב), מכאן ואילך חייב להטיל בה ציצית, מפני שהיא כבר נחשבת שלו להתחייב בציצית. אבל אם השאילו חבירו טלית מצויצת, יברך עליה להתעטף בציצית, שהרי חבירו השאילו על דעת שיברך עליה[כג]. לפיכך הלוקח טלית מחבירו להתעטף בה בזמן התפילה או קריאת התורה, וכן אם מתעטף בטלית של הציבור, יברך עליה להתעטף בציצית, ואין בדבר פקפוק או ספק[כד].

יז.        היה מהלך בדרך בשבת כשהוא עטוף בטליתו, והיתה הטלית הבגד היחיד המכסה את גופו [אם יפשיטנה ישאר ללא בגד], ונקרע כנף אחד מהטלית[כה] בשבת ברה"ר [מקום האסור בטלטול מהתורה], הרי חוטי הציצית נחשבים כמשאוי[כו], ואסור ללכת עמם ברה"ר, ויפשיטנה אם ירצה להמשיך ללכת. ואם היה מהלך בכרמלית [מקום האסור בטלטול מדברי חכמים], גדול כבוד הבריות שדוחה איסור שהוא מחכמים, וכיון שאין לו בגד אחר לכסות עצמו, יכול להמשיך ללכת עם הציצית, למרות שבטלטולה עובר על איסור של דברי חכמים[כז].

---

[א] אלו דברים שצריך לעשותם בעמידה: תפילה, (תפילה ה,ב) ברכת כהנים, (תפילה יד,יא) ברכת הלבנה, (ברכות י,יז) וספירת העומר. (תמידין ומוספין ז,כב) ע"כ. אבל עיטוף בציצית אינו נמנה בכללם, ואין הכרח לעשותו בעמידה.

[ב] ברכות ד,ז. וראה הלכות תפילין ד,ז "וכל המצוות כולן, מברך עליהן קודם עשייתן; לפיכך צריך לברך על התפילין של יד, אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירה, שקשירתן, זו היא עשייתן". נאמר בהלכה, שיברך דוקא לאחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה ולא קודם לכן, משום שמברך קודם עשייתן, ולא קודם הקודם. אבל בציצית אין צורך להקפיד לברך עליה רק אחרי שפתח את קיפול הטלית ואוחזה בידו ולא קודם לכן. וההבדל בין ציצית לבין תפילין, תפילין מלופפים ברצועות שלהם, ועד שישחרר אותם מרצועותיהם ישהה בין הברכה לבין המצוה, לפיכך אמרו חכמים שיברך עליהם רק אחרי שהניחם על הקיבורת קודם קשירה, משא"כ טלית, בשניות מועטות הוא מוציאה מכיסה ופותח אותה מקיפוליה, ואין בשהיה מועטה זו הפסקה, ואין צורך להקפיד בכך כלל.

כדמות ראיה, ראה הלכות תפילה ט,א-ב בנושא סמיכות גאולה לתפילה, שיתפללו עם ש"ץ עד שיברך גאל ישראל, ויעמדו מיד ויתפללו תפילת עמידה בלחש. יעמדו מיד כדי להסמיך גאולה לתפילה. השאלה הנשאלת, מדוע לא יעמדו קודם לכן בסוף ברכת גאל ישראל [כפי הנהוג כיום], שיתחילו ממש מיד תפילת לחש, והרי עד שיעמדו, ועד שיסתדרו במקומותיהם יעברו כמה שניות? מכאן ששהיית זמן מועט כזה אינה הפסק, והוא נחשב סמיכות גאולה לתפילה, ואף שהיה מועטת עד שיפתח את הטלית מקיפוליה אינה מעכבת, ורק בשהיה של התרת ליפוף התפילין מעליהם והנחתם על היד עד שיקשור, היא הפסק בין הברכה למצוה.

[ג] ציצית ג,יב.

[ד] ראה שו"ע או"ח סי יז סע' ג בשם רמ"א, שצריך שידע הקטן לעטוף שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, ולאחוז את הציצית בשעת קריאת שמע. וראה להלן הלכה ז ובהערה יא, שדבר זה נכתב בשם מדרש שוחר טוב, ואין חובה לנהוג כמנהגותיו, ואף הגדולים אינם צריכים לעשות כך, לפיכך די שידע הקטן לעטוף את גופו עם הטלית, ותו לא.

[ה] קידושין כט: חזייה [לרב המנונא] דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא" תרגום: ראה [את רב המנונא] שאינו מכסה ראשו בסודר, אמר לו מדוע אינך מתכסה בסודר? אמר לו מפני שלא נשאתי אישה.

[ו] ציצית ג,ט.

[ז] ציצית ג,ט. וכתב הרמב"ם בשו"ת סי' רסח: "לפי שהציצית תשמישי מצוה ואין בה קדושת גוף, ולפיכך מותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא, ולדורסה ברגל, ולהשתמש בה כגון לפורשה, ולכסות בה בעת כיסוי הערווה ובעת גילויה, כל זה מותר". ע"כ. לפיכך כתבנו שמותר אם תיגע הציצית ברצפה, ורק ישתדל שלא תיגרר על הארץ בהילוכו, ותיטנף, ויהיה בדבר זלזול.

[ח] ציצית ג,ט.

[ט] לא יפה המנהג לתת את חוטי הציצית שבלו או נפסלו בתוך ספרי קודש, כי יש בכך בזיון לספרי הקודש, שהוא ממלאם בחוטים בלוים שאין בהם קדושה, כאשר עיננו רואות, בראותנו ספרי קודש עם חוטים ושערות זקן.

[י] ציצית א,יג. ג,ט.

[יא] ציצית ג,א ח. במדרש שוחר טוב [נקרא גם מדרש שמואל], נאמר על הפסוק כל עצמותי תאמרנה, אמר דוד, אני משבחך בכל איברי ומקיים בהם המצות. בראשי אני כופפו וכורע בתפלתי ... בצוארי עטיפת ציצית. בעיני וראיתם אותו. בפי תהלת ה' ידבר פי ... בחזה הציצית אני משים כנגד הלב כל זמן שאני קורא ק״ש שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך. מאחרי ומלפני אני משליך שני כנפים של טלית כשאני עומד בתפלה. (ע"כ) מדרש זה התחבר בתקופת הגאונים, וגם מנהג שימת הציצית כנגד הלב במשך זמן קריאת שמע נהג בתקופתם, אבל בתלמוד לא נזכר, וגם במנהג תימן הקדום לא בא זכרו. כיון שכן, אין להקשות ממדרש מאוחר זה, שצריך להיות בתפילה כששתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, וזה שלא כמנהג תימן, שיתעטפו ויהיו כל הציציות לפניהם, כי כאמור מדרש זה מאוחר, ואין חובה לנהוג כמנהגותיו.

[יב] ראה ציצית א,יז, שטלית שהיא מקופלת לשנים, אינו מטיל בה ציצית בארבע כנפותיה כשהיא מקופלת, אלא אם תפרה מרוח אחת, מכאן שעד שלא יתפרנה מרוח אחת היא כפתוחה.

[יג] ציצית ג,א.

[יד] הידור ולא חובה, לפיכך אם בירכו לעצמם, בירכו.

[טו] ברכות א,יב. ה,ב-ג. ה,טו. תוספתא ברכות ה,לג. ו,כ. מנחות סב. יומא כו. המושג 'ברוב עם הדרת מלך' נאמר בדברי הרמב"ם, על מצוות הנעשות בהמון עם, כגון הולכת ביכורים ברב עם (ביכורים ד,טז), או העברת דם קרבן פסח מכהן לכהן (קרבן פסח א,יד), או העברת ספר תורה מאיש לאיש עד שיגיע לכהן גדול (עבודת יום הכיפורים ג,י). לעומת זאת בברכות הנהנין כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,יב שאם לא נתוועדו [תכננו] לאכול ולשתות יחדיו, כל אחד יברך על הפת והיין בעצמו, משתמע מדבריו שאין צורך שיברך אחד לכולם, ואדרבה, אחד לא יכול לברך לכולם. וגם שאר אוכלין ומשקין, אמנם אחד יכול לברך לכולם, אבל אין עדיפות לנהוג דוקא כך.

וראה תוספתא ברכות ו,כ "עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו, היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן". כלומר, אם היו מקיימים מצוה אחת שהברכה עליה זהה, כגון עשרה בני אדם שמניחים תפילין, אחד מברך לכולם, והטעם, משום ברב עם הדרת מלך.

וראה תוספתא ברכות ה,לג לגבי ברכת מאורי האש במוצ"ש בבית המדרש. [היו יושבים ב]בית המדרש [והביאו אור לפניהם] ב"ש אומרים אחד מברך לכולן [ברכת מאורי האש], וב"ה אומרי' כל אחד ואח' מברך בפני עצמו [משום ביטול בית המדרש]. והלכה כב"ה. (השלמנו את לשון התוספתא ע"פ התלמוד ברכות נג. וראה שם גירסא הפוכה, ב"ה במקום ב"ש, וב"ש במקום ב"ה) משתמע מכך שללא ביטול בית המדרש אחד מברך לכולם, גם לדעת ב"ה, והטעם משום ברב עם הדרת מלך.

וראה מנחות סב. שם נזכר שתנופת חזה ושוק ואמורים של שלמים, נעשו ע"י שלושה כהנים [ראשון מביא מבית מטבחיים לכהן המניף, שני מניף, שלישי מקטיר] משום ברב עם הדרת מלך. וראה יומא כו. שם נזכר שיעלו את אברי התמיד לכבש, ומהכבש למזבח, ע"י שני כהנים משום ברב עם הדרת מלך.

היוצא מכל הנ"ל, שני בני אדם, או שלושה בני אדם, כבר נחשבים רוב עם, ויש הידור שאחד יברך להם, ואם הם עשרה, כ"ש שיש הידור שאחד יברך להם. כל הדוגמאות הם של ברכת המצות או ההודאה, אבל בברכות הנהנין, אין הידור שאחד יברך לכולם, וכפי שביארנו בהלכה בפנים. ברכת המזון שונה משאר ברכות הנהנין, ואדרבה חכמים תיקנו זימון, כלומר שיתחברו שלושה בני אדם ואחד יברך להם, משום ברב עם הדרת מלך, מכאן נלמד שחכמים החשיבוה כברכות השבח, כי מברך אותה לאחר שגמר לאכול, ולאחר שכבר בירך קודם האכילה ברכת הנהנין, וכעת לאחר האכילה הוא מודה ומשבח לה' על מה שאכל. בד"א כשהיו שלושה ויש זימון, אבל אם הם שנים ואין זימון, יש עדיפות שיברך כל אחד לעצמו [מצוה ליחלק. ברכות מה:], שכיון שהיא ברכה ארוכה יכוון יותר אם יברך בעצמו. (מקורות: ביכורים ד,טז. קרבן פסח א,יד. עבודת יום הכיפורים ג,י. פיהמ"ש ביכורים ג,ב. פסחים ה,ה. סוטה ז,ה. משנ"ת ברכות א,יב. ה,ב-ג. ה,טו. מנחות סב. יומא כו. ברכות מה: תוספתא ברכות ה,לג נוסח ר"ש ליברמן, ב"ש אחד מברך לכולם, ב"ה כל אחד מברך לעצמו. תוספתא ברכות ו,כ. הרב קאפח הל' תלמוד תורה פרק ד הערה מב)

[טז] ברכות א,י.

[יז] ציצית ג,ח.

[יח] ציצית ג,ח.

[יט] ברכות יא,ט. גם בליל סוכות נהגו לברך שהחיינו קודם שישב בסוכה, ולא בשעת עשייתה. הרב קאפח ברכות פרק יא הערה יז.

[כ] ציצית ג,ח. שו"ת קפ.

[כא] ראה גזילה ואבידה ג,יד: מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו. [שם ומשער כמה הם שווים, ויניחם ויקיים בהם מצוות תפילין, ויחזיר לבעל התפילין את הכסף כשיבוא]. שדבר מצוי הוא ביד הכול, ואין עשויין אלא למצותן בלבד. ע"כ. השאלה הנשאלת על הלכה זו, היכן מצינו שיקח לעצמו את החפץ הנמצא, מדוע לא ישתמש בו קצת בכדי שישתמר, ויחזיר את התפילין לבעליו? על כורחנו, מדובר שאין לו תפילין, ומצא תפילין, אמרו חכמים, נוח לחבירו המאבד שיקיים מצווה בתפילין שלו, כך גם יזכה חבירו המאבד במצוה, וגם יקבל את הכסף במלואו בחזרה. נמצאנו למדים, תפילין אינם חפץ יקר ערך שלא ירצה חבירו שישתמשו בו ללא רשות, אלא אדרבה, ישמח אם יקיימו בו מצוה, וזה המקור להלכה שכתבנו.

יש שרצו ללמוד היתר, ממה שאמרו חכמים במסכת פסחים ד: "ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה" תרגום: נוח לו לאדם [=רוצה האדם] לקיים מצוה בממונו. התלמוד שם עוסק שעושה את המצוה בעצמו למרות שיש לו הפסד ממון. ומדובר שם שהשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק, צריך השוכר לבדוק ואפילו במקום שבודקים בשכר, ואינו מקח טעות, ולמרות שמפסיד את שכר הבדיקה, נוח לאדם לקיים מצווה בממונו, כי הוא עושה מצוה בבדיקת חמץ. אולם אם נדקדק, מדובר שם שמקיים את המצוה בעצמו, ועדין לא מצאנו היתר להשתמש ברכוש חבירו ללא רשות. לפיכך הבאנו הוכחה מהלכות גזילה ואבידה ג,יד.

[כב] גזילה ואבידה ג,יד. חמץ ומצה ב,ח. פסחים ד: וראה עוד, שכירות א,ד. נמוקי יוסף ב"ב מד: בדפי הרי"ף שאסר.

[כג] כך פירש הרא"ש במסכת חולין פ"ח סי' כו. וזה לשונו: ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אבל השואל טלית מצוייצת. אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה. ואם אי אפשר לו לברך אא"כ תהיה שלו, הוי כאילו נותנה לו במתנה ע"מ להחזיר. מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת אין רשאי לקרוע (מו"ק דף כז ב), ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה קורע ומשלם לו פחת הקריעה, ואף על פי שלא הרשהו לקרוע. כיון דידע שהלך לבקר את החולה הוי כאילו הרשהו.

[כד] ציצית ג,ד. רא"ש חולין פ"ח סי' כו.

[כה] כיון שיש לבגד שלש כנפות, אינו חייב בציצית. (ציצית ג,ג)

[כו] מפני שאותן החוטין אינן בטלים כלפי הבגד, אלא הם חשובין אצלו, ודעתו עליהן, עד שישלים חסרונן, וייעשו ציצית. (שבת יט,כ)

[כז] מנחות לז: לח. שבת כו,כג. כלאים י,כט. כפי איך שכתבנו את ההלכה, כך יפרש הרמב"ם את דברי התלמוד במנחות לז: לח. וראה שו"ע או"ח סי' יג סע' ג שם נכתב בשם רמ"א, שיש כבוד הבריות אם ישב בבית הכנסת ללא טלית, לפיכך אם נודע לו שנפסלה ציציתו, כגון שנחתך חוט מעיקרו, יכול להמשיך לשהות בבית הכנסת עם טלית פסולה, למרות שמתעטף בבגד שיש בו ארבע כנפות ללא ציצית כשירה. ואין כן דעת הרמב"ם, וכבוד הבריות שאמרו חכמים שישהה ללא לבוש, ולא אם ישהה ללא טלית. ויחפש טלית אחרת, ואם לא ימצא, יספר לחבריו שנפסלה טליתו ויבינו.