תשובות הרב יוסף קאפח 5 - תפילה א-ד

הלכות תפלה

72.              אישה שהיתה באמצע תפילת שמונה עשרה ושמעה את בנה בוכה, עליה לסיים את תפילתה דהיינו לומר שים שלום, ותלך ותטפל בילד. [כי יש עליה חובה להתפלל רק תפילה אחת ביום אפילו בלי שתאמר את כל הברכות, וכבר יצאה ידי חובתה[42]]. (אהבה- תפילה א,ב)

73.              אישה שהפסיקה את תפילתה באמצע מחמת בנה כמו שאמרנו, ורוצה לשוב אח"כ -אחרי שטפלה בבנה- ולהשלים את שאר שמונה עשרה אינה צריכה, כי כבר יצאה ידי חובת תפילה כמו שבארנו בתשובה הקודמת מס' 72.

והאשה חייבת להתפלל כל יום רק תפילה אחת באיזה נוסח שיהיה, ולכתחילה ראוי שתתפלל את כל שמונה עשרה הברכות, אבל אם אמרה רק חלק מהברכות מחמת סיבה כל שהיא, יצאה ידי חובתה. (אהבה- תפילה א,ב)

74.              כת"ר בהלכות תפילה א,א-ב "ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה[43] התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה;

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.

אלא חיוב מצוה זו, כך הוא- שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו: כל אחד כפי כוחו"

וביאר מארי, שחובת הנשים והעבדים היא רק מה שנתחיבנו מהתורה[44], שיתפללו פעם אחת ביום באיזה נוסח שיהיה אף בלי שיקדימו קודם שבח ואח"כ בקשה ולבסוף שוב שבח, אבל סדר זה של תפילה הוא מדרבנן ותיקנוהו אנשי כנסת הגדולה. (אהבה- תפילה א,א-ב)

75.              ישתדל האדם להתפלל בכל יום מנחה קטנה, כיון שהיא כנגד תמיד של בין הערבים של כל יום, ואילו מנחה גדולה היא כנגד תמיד של בין הערבים שחל להיות בערב שבת ודבר זה אינו מצוי. אבל אין דבר זה חובה אלא רק רצוי שיעשה כך, ולכן בני ישיבות שנמצאים במקום שכולם מתפללים מנחה גדולה, יתפללו עמהם. (אהבה- תפילה ג,ב-ג)

76.              כת"ר בהלכות תפילה ד,א "חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה- טהרת הידים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב".

וביאר מארי, שנשים אינם חייבות בכל החמישה דברים אלא רק בטהרת הידיים[45].

וכן שתהיה דעתן פנויה לתפילה[46]. (אהבה- תפילה ד,א-ב)

77.              בהקדמת מארי לפירוש אחד מחכמי תימן על הרי"ף, כתב מארי רשימה של כל הדברים שבהם יהודי תימן נוהגים שלא כדעת הרמב"ם.

ונשאל מארי, שלא מופיע שם את מנהג יהודי תימן להתפלל לפני הנץ לכתחילה אף בלי שום דוחק כמו שאמרנו למעלה בשאלה מס' 64?

והשיב, שכתב זאת במקום אחר אולי בהלכות תפילה ואינו זוכר כעת.

וביאר מארי, שכל דבר שהיה מקובל אצל יהודי תימן מלפני כן והוא דבר של הרבים לא שינו אותו מחמת פסקיו של רבינו[47]. ולכן אף מה שכת"ר בהלכות תפילה שלפני תפילת שחרית צריך לרחוץ את רגליו, לא נהגו יהודי תימן בזה כרמב"ם, וכך ראינו את כל הזקנים והתלמידי חכמים ואין מי שהקפיד על דבר זה, ואף בתכאליל העתיקים לא מופיע דבר זה. (אהבה- תפילה ד,ג וציון ה)

78.              רבינו לא אמר שרחיצת הרגלים לתפילת שחרית מעכבת[48] אלא שזהו הנוהג שבעולם, ורק רחיצת פניו וידיו הם מהדברים המעכבים את התפילה, וכבר דיברו בזה רבים ואף ר' אברהם בן הרמב"ם הביא לדין זה מקור ואינו מתייחס אליו כחיוב. (אהבה- תפילה ד,ג וציון ה)

79.              לא נהגו יהודי תימן להצמיד את רגליהם זו לזו בתפילת שמונה עשרה, והזקנים א"א להם להצמיד את רגליהם, ואף הצעירים לא הקפידו להצמידם. (אהבה- תפילה ד,ד)

80.              כת"ר בהלכות תפילה ד,טו "כוונת הלב כיצד: כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד- אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר- אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו: אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל"

והעיר מארי, שאם נלך לפי הלכה זו לא נתפלל אף פעם, כי אין דעתנו פנויה לכוון בתפילה בשום זמן, כי נשתנו העסקים של בני האדם, ולכן בימנו אף הבא מן הדרך עליו להתפלל. (אהבה- תפילה ד,טו)

81.              כת"ר בהלכות תפילה ד,טו[49] "כוונת הלב כיצד: ... לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר- אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו: אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל"

ואילו בהמשך ההלכות ד,יט כת"ר "היה מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי חיות וליסטים, והגיע זמן התפילה- מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צרכי עמך ישראל מרובין, ודעתם קצרה; יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גווייה וגווייה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה; ברוך אתה ה', שומע תפילה. ומתפלל אותה, כשהוא מהלך בדרך; ואם יכול לעמוד, עומד. וכשהוא מגיע ליישוב, ותתקרר דעתו- חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תשע עשרה ברכות"

ונשאל מארי, על ההלכה השניה שהובאה כאן, כיצד יתכן לכוון את דעתו והוא מהלך ומתפלל?

והשיב, שבתפילת צרכי עמך ישראל אינו צריך לכוון את דעתו[50], ומתפלל אותה בכדי שישתתף עם הציבור ויתפלל בשעה שהציבור מתפללים, ולכן יכול להתפלל אותה כשהוא מהלך, ואח"כ כשיגיע למקום בטוח יעמוד ויתפלל בכוונה.

ומכאן נלמד שמי שאוכל פרי בדרך יכול לברך עליו והוא מהלך. (אהבה- תפילה ד,טו יט)

-----------------------------

[42] טעם זה ביארו מארי בתשובה הבאה מס' 73 ואנו הבאנו אותו כאן להקל על הלומד.

[43] פירושו- נוסח.

[44] השווה לתשובה מס' 244.

[45] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה ד,ב "טהרת הידים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים- אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה- הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך יתפלל; היה בינו ובין המים יתר מכאן- מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל"

[46] תשובה זו קשה. וראה בתשובה מס' 236 שם אמר מארי שאישה אסור לה לברך בתוך המקוה כי ליבה רואה את הערוה, ולפ"ז כיסוי הערווה שייך לא רק בתפילה אלא גם בברכות ובדברי תורה, בין באיש ובין באישה. וכן טהרת המקום שייך גם בברכות ובדברי תורה כמו שכת"ר בהלכות קרית שמע ג,ד, בין באיש ובין באישה. וכן דברים החופזים אותו שייך גם באישה וזה מה שאמר מארי מיד בתחילת דבריו, ובכלל דבר זה אף כוונת הלב. ולפי כל האמור נמצא שכל חמשת הדברים שמעכבים את התפילה אצל האיש, מעכבים הם את התפילה גם אצל האישה. אלא שחיוב האישה בנטילת ידים לתפילה, לא מצאנו בדברי רבינו.

[47] השווה סערת תימן עמ' צד' שם כתב הרב עמרם קרח, שלא קיבלו יהודי תימן את גזירת חכמי המשנה בענין פת של גוים, ועד היום נוהגים לאכול פת בעלי בתים בלי שום דוחק.

וראה הלכות מאכלות אסורות יז,יב וציון טז, ועל פי כל האמור שם יש מקומות שנהגו היתר בפת של נחתום גוי ובשדה, אבל בפת בעלי בתים [גוים] אין שם מי שמורה היתר. ועדות הרב עמרם קרח, שגם בפת בעלי בתים נהגו בתימן היתר בלי שום דוחק.

[48] לשון רבינו בהלכות תפילה ד,ג "במה דברים אמורים, שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד- בשאר תפילות, חוץ מתפילת שחרית; אבל שחרית- רוחץ פניו ידיו ורגליו, ואחר כך יתפלל"

[49] הלכה זו הובאה בשלמות בתשובה הקודמת מס' 80 וכאן הובא ממנה רק מה שנוגע לתשובה זו.

[50] אפשר להשיב, שמחמת שהיא תפילה קצרה מאד, יכול האדם לכוון ולחשוב על מה שאומר, אף שנמצא במקום גדודי חיה ולסטים.