א.
קודם התפילה יתקן מלבושיו, ויתנאה ויתכבד בלבושו[א], שנאמר "השתחוו לה' בהדרת קודש" (דברי הימים-א טז,כט; תהלים כט,ב; תהלים צו,ט). ואפילו אם מתפלל בביתו ביחידות ילבש כראוי. ולא יעמוד לתפילה
כשלובש רק גופיה [בגד זיעה], ולא יתפלל בראש מגולה [ללא כיפה או כיסוי ראש אחר]. ואם אין לבו רואה את הערוה[ב], אף במקומות
שנוהגין לילך בחגורה, אינו צריך להתפלל עם חגורה[ג]. וההולך בסנדלים
לרגליו, אינו צריך ללבוש גרביים, מפני שבימינו הדרך לעמוד לפני גדולי
המדינה וחשוביה ללא גרבים, וכך ראינו זקני תימן נוהגים ביום חול ובשבת[ד].
ב.
גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני קודם כל
תפילה [מחוץ לבית הכנסת] ואח"כ מתפללים[ה]. ומנהג יהודי תימן
ליתן צדקה לקופת בית הכנסת בזמן אמירת ובא לציון ושיר של יום. ולא נהגו לתת צדקה
בזמן ויברך דוד[ו].
ג.
צריך לבדוק את עצמו קודם התפלה אם אינו צריך
לעשות צרכיו, ואם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל [בין
בגדולים ובין בקטנים]. ובדיעבד אם התפלל כשהוא נצרך לנקביו, אם הוא משער בעצמו
שהיה יכול להעמיד את עצמו, שיעור הילוך פרסה [תשעים ושש דקות] תפלתו תפלה, ואם לאו
אפילו בדיעבד אם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. ואף שיכול להעמיד את
עצמו שיעור פרסה, קודם יתפנה ואח"כ יתפלל, אף שיעבור זמן תפלה מחמת כך[ז]. אבל ברכות וקריאת
שמע ודברי תורה מותר לאומרם אף שצריך לצאת לנקביו[ח]. אלא שאסור להשהות
נקביו [לא יתאפק מלעשות צרכיו] בין גדולים בין קטנים[ט].
ד.
אכל מאכל הגורם לו להפיח, ואינו יכול לשמור
עצמו מלהפיח לזמן מרובה, יניח תפילין קודם קריאת שמע וברכותיה, ויברך עליהם ויקרא
בהם קריאת שמע ויחלצם, ואח"כ יאמר קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה. אבל אסור
לו להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע ולהניחם לאחר ברכת אהבת עולם, לפני קריאת שמע, מפני
שהוא עוסק במצוה, ואסור לו לעזוב מצוותו [משבח את ה' בקריאת שמע וברכותיה] בכדי
לקיים מצוה אחרת [מצוות הנחת תפילין][י].
ה.
קודם התפילה יטול את ידיו ויברך לפני הנטילה,
ויערה את המים על ידיו עד הפרק פעם אחת על כל יד. ולא יטול ידיו מיד בקומו בבוקר,
אלא לאחר שיתלבש ויצא מבית הכסא סמוך לתפילה. ואם השכים ללמוד תורה ונטל ידיו קודם
הלימוד, יזהר שלא יסיח דעתו מהנטילה וישמור ידיו שלא יטמאו ולא יטנפו קודם התפילה (נתבאר
בפרק ג). ואם אין לו מים צריך לחזר אחריהם עד מיל [קילומטר]. היה מהלך בדרך יחזר
אחריהם ד' מילין לפניו או מיל אחד לאחריו. [וכן אם נוסע ברכב ישער את המרחק]. ואם
מתיירא שמתוך כך יעבור זמן תפלה, וכן אם אין לו מים במרחק שצריך לחזר אחריהם, מנקה
ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל, שנאמר ארחץ בנקיון כפי וגו'. ארחץ במים אם
אפשר, ואם לאו בנקיון בכל דבר המנקה[יא].
ו.
המשכים ללמוד תורה, בין קודם עלות השחר ובין
לאחר עלות השחר, יטול ידיו בברכה קודם הלימוד, ויברך ברכות התורה וילמד, ואינו
צריך לחזור וליטול לפני התפילה, מפני שאין הלימוד נחשב היסח הדעת, וזוכר בתת הכרתו
שנטל, ומשמר ידיו שלא יגעו בדבר טמא ולא יטנפו (נתבאר בפרק ג)[יב].
ז.
תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהם
חוטאים, לפיכך ישתדל ויתאמץ להתפלל עם הצבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל
עם הציבור[יג].
ח.
היה המקום שמתפללים בו בציבור רחוק ממקומו,
ישתדל לצרף עצמו אליהם כפי יכולתו, ואין לקבוע בדבר גבול מרחק, עד מיל או עד ד'
מילין, אלא כל אדם כפי יכולתו. ואם היו רחוקים ממקומו מאד, לכל הפחות ישתדל להתפלל
עמהם בשבת[יד].
ט.
בית המדרש גדול בקדושתו מבית הכנסת, והחכמים
הגדולים אע"פ שהיה להם בעירם בתי כנסיות שיש בהם ציבור גדול, התפללו בבית
המדרש בציבור מועט, העיקר שתהיה תפילתם במקום שעוסקים בו בתורה. [בדברי
הרמב"ם לא נזכר שעדיף להתפלל יחידי בבית הכנסת מאשר להתפלל בביתו. וכן לא
נזכר שאם אינו יכול לבוא לבית הכנסת שיכוון זמן תפילתו בביתו לזמן תפילת הציבור][טו].
י.
ראוי לו לאדם לקבוע
לו בית הכנסת או בית המדרש, שיתפלל שם בקביעות, וגם יקבע לו שם מקום מיוחד לתפלתו,
וכל הארבע אמות נחשבים כמקום אחד. וכשמתפלל בביתו, יקבע לו גם כן מקום, שלא
יבלבלוהו בני ביתו. וכשמתפלל בביתו יעמוד ליד הקיר, ולא יהיו לפניו ארון או חבילות
או כלי בית וכדו'[טז], שלא יסיחו דעתו מהתפילה. ואם יכול לקבוע
לו מקום בבית הכנסת ליד הקיר, הרי זה משובח[יז]. ואם מתפלל לפני ציור[יח], ראוי לו לעצום את עיניו שלא יטרידוהו
מלכוון בתפילה, או יסתכל בסידור[יט]. ואין ראוי להתפלל לפני מראה [=ראי], מפני שנראה כמשתחוה לבבואה שלו, ולא יועיל אם יעצום עיניו
או יסתכל בסידור[כ].
יא.
מצוה לרוץ לבית
הכנסת או לבית המדרש או לשאר מצוות, שנאמר נרדפה לדעת את ה'. ואפילו בשבת מותר
לרוץ לדבר מצוה. אבל בתוך בית הכנסת ובתוך בית המדרש אסור לרוץ[כא].
ובתימן נהגו רבים להקדים את העיטוף בציצית מן הבית, ואלו תפלין מניחים בבית הכנסת
מפני שלא כל הרחובות היו נקיים[כב].
יב.
ראוי לשים לב שלא יכנס לבית הכנסת בזמן
שאומרים הציבור או שליח ציבור דבר רע, כגון בתהילה לדוד כשאומרים ואת כל
הרשעים ישמיד, וכדו'. ובתימן היו המתאחרים שהגיעו לאחר שהתחיל שליח ציבור
"ברכו" ממתינים בחוץ עד קריאת שמע, ובזמן שהיו הציבור מכסים עיניהם
בקריאת שמע היו נכנסים, בכדי שלא יתביישו על שאחרו[כג].
יג.
ציבור
שהתפללו בבית הכנסת, ואחר כך באו ציבור אחר להתפלל שם, מותר לשליח הציבור השני
לעמוד במקום שעמד הראשון, ואין בדבר גנאי לראשונים, אף שלא יצאו הראשונים מבית
הכנסת. וכן אם הראשונים הוציאו ספר תורה וקראו בו, מותר לאחרונים להוציא שנית ספר
תורה, לקרות באותו בית הכנסת[כד].
יד.
כופין בני העיר זה את זה
לבנות בית הכנסת ולקנות תורה נביאים וכתובים ללמוד בהם[כה]. ובמקום שאין מנין
תמיד, כופין זה את זה בקנסות, שיבואו תמיד למנין ולא יתבטל התמיד. ואפילו הלומדים,
שעל ידי זה יתבטלו מלימודם, כופין אותם שיבואו למנין, דזמן תורה לחוד וזמן תפלה
לחוד[כו].
טו.
היחיד מתפלל כמו
הציבור, אלא שאינו רשאי לומר קדיש וקדושה של תפילת העמידה. אבל את הקדושה שבברכת
יוצר, ואת הקדושה של ובא לציון, יאמר כדרכו, כי הם סיפור דברים על הקדשת המלאכים[כז]. ובמקום ברכו, אומר ברכי נפשי את ה'
המבורך, ברוך ה' המבורך לעולם ועד. בא"י אמ"ה יוצר אור וכו'. ולאחר אמר
ר' אלעזר יאמר את קדיש תתקבל בנוסח זה, בריך שמיה דקב"ה לעילא לעילא מכל
ברכתא שירתא ותושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא. תתקבל צלותי ותתעביד בעותי וצלותהון
ובעותהון וכו' יהא שלמא וכו' וחסדא ורחמי עלנא וכו' עושה שלום וכו'. (כ"ה
בסידורי תימן העתיקים) ועל דרך זו יעשה בתפילת מנחה וערבית, ובשאר התפילות.
טז.
האשה חייבת בתפילה
אחת ביום כפי צחות לשונה, שתאמר בלשונה דברי שבח לבורא עולם, בקשה ותחינה, [כפי
החיוב שהוא מהתורה]. ובזמננו שיודעות כולן לקרוא, תאמר את ברכות השחר ותפילת עמידה.
ואם יש בידה שהות, תוסיף לומר גם את קריאת שמע וברכותיה, וברכות התורה[כח] והפרשיות שאחריהם. וברוך שאמר וישתבח
והזמירות שביניהם. ואם יש בידה שהות תתפלל שחרית מנחה וערבית, וכן תפילת מוסף.
ובתנאי שלא יתעכבו על ידי זה צרכי בעלה ובני ביתה. וכן יכולה לברך ברכת על נטילת
ידים לתפילה, וברכת אשר יצר, והמפיל חבלי שינה, וברכות ברקים ורעמים, וכל כיוצא
בזה, אף על פי שהיא פטורה. אבל לא תברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, כגון תקיעת שופר
וישיבת סוכה ונטילת לולב וקריאת ההלל, כי אף על פי שיש לה שכר (כדין אינו מצווה
ועושה) מכל מקום היאך תאמר "וציונו" והיא אינה מצווה[כט].
יז.
התחילה להתפלל, ובכה בנה, ואין מי שיטפל בו,
תפסיק תפילתה ותטפל בו, וכבר יצאה ידי חובת תפילה במה שאמרה וביקשה [יצאה את חיוב
התפילה של התורה], ואם לא יהיה לה שהות אח"כ להתפלל פטורה. וכן אם שכחה לומר
יעלה ויבוא וכדו', בדברים המעכבים את התפילה שצריך לחזור ולהתפלל, פטורה מלחזור על
התפילה, ויצאה ידי חובת תפילה של תורה במה שכבר אמרה[ל].
[א] לשון הרמב"ם (תפילה ה,ה): מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו
ומהדר.
[ב] יש דבר מפריד בין לבו לבין הערוה, כגון שלובש בגד תחתון, ואם הוא
עם שמלה בלבד, חגר בחגורה בין לבו לבין הערוה.
[ג] במשנה שבת ט: נאמר, לא יכנס אדם לאכול סמוך למנחה, ואם התחילו אין
מפסיקין. ובתלמוד ביארו: שלבני א"י אם התחילו באכילה ע"י נטילת ידים,
ולבני בבל אם התחילו באכילה ע"י התרת החגורה. לאחר מכן הביא התלמוד את דברי
אביי [בגיר' הרי"ף זעירי] שאמר, שלבני בבל- אם תפילת ערבית רשות, והתיר
חגורתו, לא מטריחים אותו לחזור ולחגור ולהתפלל. אבל אם תפילת ערבית חובה, אף אם
התחילו והתירו את החגורה, מפסיקים, ויחזרו ויחגרו חגורה ויתפללו ערבית, משום
שהשכרות מצויה באכילת הערב, וצריך בכל מקרה להפסיק אכילתו ולהתפלל. דין תפילת
ערבית יותר חמור מתפילת מנחה שאם התחיל אינו מפסיק. לאחר מכן בדף י. שאל רב ששת:
בכל הסוגיה נאמר שיחגור חגורו ורק אח"כ יתפלל. ושאל רב ששת, מדוע לא יתפלל
ללא חגירת חגורה? ותירץ התלמוד: משום שנאמר היכון לקראת אלהיך ישראל.
הרמב"ם לא פסק את דברי אביי, אלא העדיף
להביא ברייתא מברכות דף ד: שלכתחילה ראוי להקדים תפילת ערבית לפני אכילה ושינה,
אבל אם עבר והקדים אכילה, לא נזכר בדברי הברייתא שיפסיק אכילתו, ולא תהיה תפילת
ערבית חמורה מתפילת מנחה, אף אם היא חובה, למרות שיש באכילת הערב חשש שכרות.
וזה לשון התלמוד בברכות ד: כדתניא: חכמים עשו
סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא
ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן
כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם
רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי
חכמים חייב מיתה. וזה פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ו,ז: אף על פי שתפילת הערב
רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר, אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר כך אתפלל -
שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה; אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או
יישן.
כמו כן אף דברי רב ששת בשבת י. נדחו מההלכה, כי
משאלת רב ששת משתמע, שאם אין טורח לחגור חגורה, או שיכול להתפלל ללא חגורה, יחזור
ויתפלל, למרות שהתיר חגורתו, ואילו לפי המשנה, אם התיר חגורו, לא הטריחוהו חכמים
לעזוב אכילתו, אלא יאכל ואח"כ יתפלל.
כיון שכן, מה שתירץ התלמוד שבחגירת חגורה יש
משום היכון לקראת אלוהיך ישראל, אף דבר זה נדחה מההלכה, כי אין לו מקור במשנה,
וכוונת המשנה היתה להתיר להמשיך לאכול מהרגע שהתיר חגורו, ולא להצריך לחגור חגורה
למרות זאת.
נמצאנו למדים, במקום שדרכם להתנאות בחגירת
חגורה, ראוי שגם יחגור, ואם לא חגר לא חגר. ובמקום שאין דרכם להתנאות בחגירת
חגורה, אינו צריך כלל לחגור. כך או כך, אין עדיפות מיוחדת דוקא לחגירת חגורה,
ולפיכך הרמב"ם לא כתב זאת, אלא כתב יהדר עצמו ויציין, ואף חגירת חגורה בכלל,
במקום שנהגו.
ולעומת שיטת הרמב"ם, ראה בשו"ע בסימן
צא סעיף ב שפסק כמימרה זו, וזה לשונו: צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו יש לו
אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד,יב). ע"כ.
לכאורה משתמע מדבריו שיש עדיפות מיוחדת לחגירת חגורה, ובכל תפילה צריך לחגור עצמו.
וראה משנ"ב ס"ק ד שכתב: שדבר זה רק
לכתחילה. וי"א רק אם הולך עם חגורה כל היום, ואם לאו אינו צריך כלל לחגור
חגורה. (הי"א הוא רבנו ירוחם בשם יש מי שכתב).
סיכומו של דבר, לפי הדעה הראשונה במשנ"ב,
בכל מצב צריך לחגור עצמו לתפילה. לפי הדעה השניה במשנ"ב, רק במקום שנהגו לילך
עם חגורה, צריך לחגור עצמו לתפילה. לפי הרמב"ם, רק במקום שנהגו לילך עם
חגורה, ראוי שיחגור עצמו, אבל אין עדיפות מיוחדת דוקא לחגירת חגורה, כפי הדעה השניה
במשנ"ב, אלא יציין עצמו ויהדר בכל מה שיכול, ואף חגירת חגורה בכלל זה. נמצא
שפסק הרמב"ם תואם את פשט המשנה והברייתא, והוא בנוי על עומק העיון בהבנת דברי
חז"ל.
[ד] תפילה ה,ה. ד,ז. קריאת שמע ג,יז.
[ה] מתנות עניים י,טו.
[ו] מנהג.
[ז] דייקנו את הדבר מלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ד,א: "חמישה
דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה". מכאן שאם יש דבר מהדברים
שנמנו בפרק זה אינו יכול להתפלל, אפילו שיעבור הזמן. ואף מי שהוא צריך לנקביו
אפילו צורך כל שהוא נמנה עימהם, והוא מעכב, ולא יתפלל עד שיסירנו. וראה עוד בהלכה
י: דברים החופזין אותו כיצד: שאם היה צריך לנקביו, לא יתפלל [משתמע שאפילו צורך כל
שהוא, לא יתפלל]. וכל הצריך לנקביו והתפלל - תפילתו תועבה, וחוזר ומתפלל אחר שיעשה
צרכיו [רק כאן מדובר שאינו יכול להעמיד עצמו כדי הילוך פרסה. אבל מה שנאמר בהלכה
לפני כן, אפילו ביכול להעמיד עצמו כדי הילוך פרסה לא יתפלל]. ואם יכול להעמיד עצמו
כדי פרסה, תפילתו תפילה [רק בדיעבד, ולכתחילה לא יתפלל במצב זה]; ואף על פי כן,
לכתחילה לא יתפלל, עד שיבדוק עצמו יפה יפה, ויפקוד נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל דבר
הטורדו - ואחר כך יתפלל.
ולעומת שיטת הרמב"ם, ראה משנ"ב סימן
צב ס"ק ה, שלדעת מגן אברהם ועוד אחרונים אם יכול להעמיד את עצמו כדי הילוך
פרסה, יתפלל ואח"כ יפנה.
[ח] תפילה ד,א י.
[ט] מאכלות אסורות יז,לא.
[י] שו"ת קפ. נתבאר למעלה פרק
יג הלכה ט, ופרק
כ הלכה ד. ולעומת זאת,
לפי השו"ע בסימן פ, יניח תפילין בברכה לאחר אהבת עולם לפני קריאת שמע, ויקרא
בהם קריאת שמע, ובסיום קריאת שמע יחלצם מיד.
[יא] תפילה ד,ב-ג. ברכות ו,ב ד.
[יב] תפילה ז,י.
[יג] תפילה ח,א.
[יד] תפילה ח,א.
[טו] תפילה ח,ג.
[טז] חובת התפילה ליד הקיר, נאמרה על תפילה ביחיד, ויקבע לו האדם מקום
בביתו ליד הקיר, שם יתפלל תפילת שמונה עשרה. ולא יהיו לפניו ארון או חבילות או כלי
בית. וראה שו"ע סימן צ סעיף כא שכתב, אם הוא דבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם
חוצצים (בב"י כתב שדבר זה הוא בשם התוספות). וראה ברמ"א שכתב, אם הדבר
הוא קטן ואין בו גובה עשרה ורוחב ארבעה אינו חוצץ. נראה שהרמב"ם לא יסכים
לדבריהם, אלא, כל דבר שהוא לצורך התפילה, כגון שולחן או סטנדר שעליו מונח הסידור,
מותר שיהיה לפניו, אבל שאר דברים, אסור שיהיו לפניו, אפילו אם הם קבועים [כגון
ארון] או נמוכים [כגון כלי בית וחבילות].
[יז] אם אין באפשרותו, אינו צריך לעמוד דוקא ליד הקיר, כי חובת התפילה
ליד הקיר, נאמרה על מתפלל ביחיד [טוב שאף בבית הכנסת יעמוד ליד הקיר, אבל אינו
חובה]. ואם יש דבר הנמצא לפניו וטורד את כוונתו בבית הכנסת, יעצום את עיניו או
יסתכל בסידור.
[יט] תפילה ה,ו. כתב
הרמב"ם בתשובה רטו: הטעם שהחשיבו העמידה לפני הקיר מפני שהוא מביא לידי
התיחדות על הרוב ובכך יכוין לבו, ואין הפרוכת חוצצת. אבל מגונה הוא שיהא מבדיל
בינו ובין הקיר ארון או שידה או חבלות או כלי בית וכיוצא בהן, כי אלה ממה שמטריד
המחשבה. ואם היו לפניו ציורים אע"פ שאינם בולטים הרי זה מגונה מחמת הטרדה
שבראייתן ותפסד הכוונה. ואנחנו עוצמים עינינו בתפלה אם נזדמן לנו כיוצא בזה בפרוכת
או קיר מצוייר.
[כ] כך כתב הרדב"ז חלק ד סימן קז. הביאו המשנ"ב סימן צ
ס"ק עא. אבל מותר להתפלל לפני פורמייקה או אבני שיש זך, ואין לחשוש להשתקפות
המעומעמת שרואה מולו.
[כא] תפילה ח,ב. שבת כד,ה.
[כב] הרב קאפח תפילין פרק ד הערה ה.
[כג] מנהגים יפים שאינם חובה.
[כד] חששות אלו לא נזכרו בתלמוד ובהרמב"ם.
[כה] בדברי הרמב"ם נזכר שכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת
ולקנות תנ"ך, ואנו כתבנו אף שיכפו זה את זה על קיום מנין ע"פ תשובת
הריב"ש סימן תקיח. וחכמים דיברו על כפייה ממונית, שחייבים כולם לתרום לבנין
בית הכנסת ולקניית תנ"ך. וברור שאף בכפייה שאינה עולה ממון, כהשתתפות במנין,
יסכימו חכמים שיכפו זה את זה. ואף כאן אם יש צורך יקבעו קנס. והוא שאין מנין בכלל,
ואם יש מנין, אינם יכולים להכריח את הציבור לבוא להתפלל במנין.
[כז] כך הורה הרמב"ם בשו"ת שיג, שם הוא הזכיר את שיטת
הגאונים שכל הקדושות לא יאמרם היחיד, כפי שיטתו במשנ"ת (תפילה ז,יז. ח,ה),
אולם גאוני המערב סוברים שרק קדושת עמידה לא יאמר היחיד, וכמותם סובר הרמב"ם.
מכאן שתשובה זו משקפת את דעתו האחרונה של הרמב"ם, כי הוא מזכיר את שיטתו
במשנ"ת ומורה ההיפך ממנה, מכאן שחזר בו מדבריו במשנ"ת.
וזה לשונו בתשובה שיג: ואמנם היוצר אני רואה
כשם שמתפלל אותו הש"ץ כך מתפלל אותו היחיד, וכבר אמר זולתינו מן הגאונים זולת
זה, ונתלו באמרם אין היחיד אומר קדוש. ורוב גאונינו מן המערב על דעתינו, לפי שזה
מספר מה שאומרים המלאכים. והקדושה שאין היחיד ראוי לאמרה הוא שיכוין הוא להקדיש
כמו שאמר הש"צ בתפלה נקדישך ונעריצך. וכבר כתב זה המאמר וראיתו, אבן גאסוס
תלמיד ר' נסים בספרו שחבר בתפלה.
תשובה זו זמנה מאוחר מאוד, והיא משנת
דתתקנ"ב, ראה אגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת חלק א, עמוד תב. ואז כבר
סיים הרמב"ם לכתוב את משנ"ת ומו"נ ומאמר תחיית המתים. הרמב"ם
היה אז בן חמישים וארבע, כי הוא נולד בשנת דתתצ"ח, כפי שכתב הרב קאפח בהקדמתו
למו"נ, דברים אחדים, עמוד 20. וראה עוד שם בעמוד 21 שכתב הרב קאפח, כי מגיל
חמישים ושלש ועד סוף ימיו, נלחץ הרמב"ם מאוד תחת עול הציבור ועול המלכות, כך
שברור מדוע לא תיקן הרמב"ם את דבריו במשנ"ת.
וראה עוד ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה'
עמוד 199-200 שכתב בפירוש שזוהי דעתו של אביו באחרונה. וזה לשונו: מה שצריך
להשלימו בעניין קדושת היוצר וקדושת ״סדר יומא״: הנה רבים מהחכמים סברו שזהו עניין
מיוחד בצבור ואינו מותר ליחיד, משום שאמרו ז״ל: ״כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות
מעשרה״, ואבא מארי זצ״ל אמר זאת בפירוש לגבי קדושת היוצר ואמר בספר אהבה: ״ומדלג
היחיד הקדושה״, וחזר בו מכך הלכה למעשה, ושמעתי מפיו וראיתי פסק הלכה בכתב ידו אל
מי ששאל אותו בעניין זה שקדושת היוצר וקדושת סדר יומא אין גנאי באמירתו על ידי
היחיד באמירת הצבור, משום שקדושת היוצר — סיפור איך מקדישים המלאכים, וקדושת סדר
יומא — אמירת פסוקים כדרך קריאתם בספר ישעיה וספר יחזקאל, ואין הכוונה במה שאמרו
ש״הקדושה לא תהא בפחות מעשרה״, אלא לכך שנקדיש אנו כקדושת התפלה שבה אנו אומרים
״נקדישך ונעריצך״, ושאחר כך נביא כראיה את קדושת המלאכים ונאמר: ״ככתוב״, לא שנהיה
אנו מספרים איך מקדישים המלאכים: כך פסק ז״ל ועל פיו נהגנו.
כיון שכן, מה שמשתמע מתשובת הרמב"ם בסימן
ריט, תשובה לאנשי חלב [מתשובה רח עד תשובה רכג, אלו תשובות לאנשי חלב], שאין היחיד
אומר את קדושת היוצר, קובץ תשובות זה זמנו מוקדם, ואם ימצאו תשובות מאוחרות שבהם
יש הוראות אחרות, ההלכה כתשובות שהוכח שהם מאוחרות.
וזה לשון השאלה והתשובה בסימן ריט. נשאל רבנו,
אם התחיל ש"ץ קדיש ויוצר אור ויצאו מקצתן האם יאמר קדושה. וכן אם התחיל מגן
ומחיה ויצאו מקצתן האם יאמר קדושה ושאר התפלה בשמונה עשרה או יפסיק. והשיב, גומר
הקדושה בין קדושת יוצר [אם התחילו את ברכות קריאת שמע], בין קדושת תפלה [אם התחילו
להתפלל חזרת הש"ץ]. אבל לא יאמר קדיש [שלאחר התפילה] לפי שאינו חלק ממה
שהתחיל תחלה בעשרה.
וראה עוד בית יוסף סימן נט שכתב בשם הר"ן
להוכיח מהמשנה במגילה כג: שאמרה אין פורסין על שמע בפחות מעשרה, מכאן שאין היחיד
אומר את קדושת היוצר, ורק קדושת ובא לציון מותר לאומרה ביחיד. ולכאורה יש ראיה
מהמשנה נגד מה שכתבנו בדעת הרמב"ם האחרונה.
אולם אם נעיין נראה שאין מכאן שום הוכחה נגד הרמב"ם,
והחובה שיהיו עשרה בפריסה על שמע, אינה רק משום הקדושה כמו שכתב הר"ן, אלא
חכמים תיקנו סדרי בית הכנסת, שיעמוד ש"ץ ויתפלל וכולם ישמעוהו ויענו אמן
ותהיה תפילתם נחשבת כתפילה בציבור, ורק כשיש עשרה, ברכות קריאת שמע נחשבות כתפילה
בציבור, ויעמוד אחד ויאמרם בקול רם וכולם שומעים, ולא יאמרום כל אחד בפני עצמו
כיחידים. וכן שאר ההלכות של תפילת הציבור קיימות רק באופן זה, כגון שבתפילת ציבור
הש"ץ עומד בזמן ברכות קריאת שמע, ואילו בתפילת יחיד הוא יושב. וכגון שצריך
האדם להשתדל להתפלל בציבור, וצריך ללכת למקום שבו מתפללים בציבור, ואם יש עשרה היא
תפילת ציבור, ואינו צריך ללכת למקום אחר.
כאן נבאר, שאין להקשות מקדושת כתר, שלכאורה
מספר בה על הקדשת המלאכים, וע"פ תשובת הרמב"ם שיג, מותר לאומרה ביחיד.
מפני שבקדושת כתר אומרים, מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם
קדושה לך ישלשו. כלומר המלאכים ועמך ישראל, כעת כולם אומרים קדושה שלש פעמים, מכאן
שכעת אנו מקדישים את ה' ביחד עם המלאכים, ולא רק מספרים על הקדשת המלאכים, ולפיכך
אסור לאומרו ביחיד.
ולעומת כל הנ"ל, לפי הרב קאפח בהערתו על
משנ"ת הלכות תפילה הערה נ, ההלכה נקבעת לפי הכתוב במשנ"ת, ויחיד לא יאמר
את קדושת היוצר ואת קדושת ובא לציון. וכן הוא בסידורי תימן העתיקים, שכתבו את
ההלכה של הרמב"ם במשנ"ת. ראה תכלאל קדמונים שכתב בסדר תפילת היחיד,
"ולא יאמר הקדושה". וראה מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד 246, שכך כתב
בשם סידורי תימן הקדומים. וכן הוא בביאור ר' סעיד אלעדני על משנ"ת.
מהרי"ץ בפירושו עץ חיים (דף לג ע"ב)
לא כתב שאין היחיד אומר קדושה, אלא כתב נוסח לקדושת היחיד, וזה לשונו: וכך הוא
אומר, קדושת ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. וכך כתב מהר"י צעדי ז"ל.
ע"כ. נוסח זה הועתק בלשון ערבי בגוף הסידור של מהרי"ץ, סדר תפילת היחיד
(דף צג ע"ב), והוא העתק מתכלאלים עתיקים, התכלאל הקדום, תכלאל ר"י בשירי
ועוד. (מחקרים בסידורי תימן ח"א עמ' 468)
[כח] ברכות התורה הם ברכות השבח על לימוד תורה, וגם האישה שייכת בלימוד
תורה בהלכות הנוגעות אליה, ואם תרצה תלמד את כל דברי התורה. והראיה לכך, שהרי
מפסיק בדיבור במשך היום בין הברכות לבין הלימוד, ואף ישן שינת קבע, ואילו היו
ברכות אלה ברכת המצווה, היה צריך לחזור ולברך אותם בכל פעם שלומד.
[כט] תפילה א,א. האישה אינה יכולה לברך על מצוות שהזמן גרמן, שאינן
ברכות שבח, אבל את שאר הברכות תברך אף שאומרת וציונו.
[ל] תפילה א,א. הוראת הרב קאפח לתמיר רצון, תשובות מס' 72-73.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה