הלכות מלכים ומלחמות
684. כת"ר בהלכות מלכים א,א "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ- למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים יב,ה)"
וביאר מארי לשואל, שיתכן לקיים את מצות מינוי מלך, לא רק על ידי מינוי מלך אלא גם במסגרת שלטון אחרת[1377], והעיקר שיהיה שלטון אחד, ולא יעשה כל אחד כרצונו.
ואין לומר שבתי הדין הם במקום המלך, כיון שתפקידם רק לשפוט אבל הם אינם מנהיגים, [ומי שמנהיג את העם זה השלטון].
מה שאמרנו שגם מסגרת שלטון אחרת היא בכלל מצות מינוי מלך, למרות שהמלך בכוחו להמית ומסגרת שלטון אחרת אין בכוחה להמית, כך הדין. ומה שאמרנו[1378] הוא בכלל דברי רבינו שכתב שנצטוו להעמיד להם מלך. (שופטים- מלכים א,א-ב)
685. כתב הרב ולדנברג בספרו ציץ אליעזר, והרב ישראלי, שאמנם מצאנו איסור למנות גוי לדבר שהוא שררה על ישראל[1379], אבל כיון שבימינו הנבחר לכנסת נבחר לכמה שנים ואח"כ אפשר לסלקו, לכן אין איסור אם ממנים גוי לכנסת, ואין הדבר נחשב כשאר שררות העוברות בירושה. וביאר מארי לשואל, שהוא מסכים לדבריהם.
ונשאל מארי, והרי מצאנו בתלמוד במסכת יבמות (מה:), שלשכת פרהדרין הוא מינוי המתחלף לשנים עשר חודש[1380], ומינו את רב מרי בר רחל, ושאלו בתלמוד כיצד מינוהו לדבר זה והרי הוא מינוי של שררה? מכאן שגם מינוי שהוא לזמן מוגבל אסור למנות לו גוי.
והשיב מארי, רב מרי בר רחל אמו נתעברה בו מגוי, ואמו [רחל] היא בתו של שמואל[1381]. וכיון שאין מינוי זה עובר בירושה מותר[1382].
וכבר דנו הרבה בסוגיא זו [קודם הרב ולדנברג והרב ישראלי], כשבאו לבחור את הרב ניסים [לרב ראשי, כיצד יעשו אח"כ כשירצו להעבירו משררתו[1383]], ופסקו כיון שהמינוי הוא זמני, מותר להעבירו משררתו. ואמנם בשעה שהוא במינויו הרי היא שררה, אבל לאחר שיסיים את תפקידו פוקעת ממנו השררה[1384].
686. כת"ר בהלכות מלכים ה,א "אין המלך נלחם תחילה, אלא על מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה- זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם. ..."
וביאר מארי, שחיילים השומרים על הגבול הרי היא מלחמת מצוה, ולמרות שאין אף אחד שבא עליהם, אלו לא שמרו על הגבול היו האויבים באים ונכנסים ועושים מה שירצו.
ולפי האמור מי ש"עושה מילואים" הרי היא מלחמת מצוה, וגם מי ש"עושה אימונים" הרי היא מלחמת מצוה, כיון שאם לא יעשו אימונים, בשעת המלחמה לא ידעו להילחם. וגם מי שאין לו תפקיד קרבי [כגון טבח במטבח] הרי היא מלחמת מצוה, כיון שאם המשרת בעורף לא ישרת, לא יוכלו המשרתים בחזית לעשות מאומה, וכל חיילי הצבא הם קשר אחד. (שופטים- מלכים ה,א)
687. ראה בתשובה הקודמת מס' 686, שם הבאנו את דברי רבינו בהלכות מלכים ה,א "שעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, הרי היא מלחמת מצוה"
וראה עוד בהלכות שבת ב,כג שם כת"ר "גויים שצרו על עיירות ישראל- אם באו על עסקי ממון- אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם- יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא"
ביאור ההלכות[1386]- שגם בהלכות מלכים וגם בהלכות שבת, ההלכה עוסקת שצריכים להציל מיד גוים שצרים בפועל על ישראל, ולא שהם חושבים ומתכננים לבוא על ישראל.
ונשאל מארי, על סתירה לכאורה בדברי רבינו, בין הלכות מלכים והלכות שבת הנ"ל, לבין מה שכת"ר בהלכות רוצח ושמירת נפש א,יד "כל היכול להציל, ולא הציל- עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט,טז). ... או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, ... וכל כיוצא בדברים אלו- העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך[1387]"
וההלכה שם עוסקת, אפילו שרק שמע על מוסר שמתכוון למסור את חבירו לגוים, כבר מחוייב להצילו למרות שעדין לא עשה המוסר כלום[1388].
והשיב, שבהלכות רוצח ושמירת נפש כיון שהמוסר הוא יהודי, לכן אפילו קודם שימסור מחויב להציל את חבירו. ואלו בהלכות מלכים ושבת, ההלכה עוסקת בגוים שבאו להילחם על ישראל[1389].
ורבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש כתב כפי המעשה שהובא בתלמוד במסכת בבא קמא (קיז.) "ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי ולא תחוי, א"ל מחוינא ומחוינא, יתיב רב כהנא קמיה דרב- שמטיה לקועיה מיניה. ...[1390]" (שופטים- מלכים ה,א: זמנים- שבת ב,כג: נזיקין- רוצח ושמירת נפש א,ו-ז: גניבה ט,ז-ט)
688. מי שלא הלך לצבא, כגון שלא הלך ל"מילואים" או למלחמות, יתכן שביטל בזה מצות עשה של מלחמת מצוה. וגם תלמידי חכמים חייבים לצאת למלחמה[1391], וכבר אמרו חכמים שאבנר היה ראש הסנהדרין[1392], וגם דוד היה ראש הסנהדרין[1393], ובדוד נאמר "ויחגר גם דוד את חרבו" (שמואל א כה,יג).
והדברים האלה כבר השתלטה הפוליטיקה עליהם, ואם נרצה לומר שבן ישיבה שלא הלך לצבא ביטל מצות עשה של מלחמת מצוה, נצטרך להרכיב פוליטיקה על הלכה, ולבחוש אותם ביחד ולעשות מהם עיסה, ולאפות אותה ולראות מה יצא[1394]. ומארי אינו מעונין לעסוק בדבר שמעורב בו פוליטיקה.
והזכיר השואל, שרבינו תימן של הדור הקודם שעלו לארץ מתימן, היו בעד הגנה על ארץ ישראל, [והליכה לצבא], ואילו רבני תימן של הדור החדש שהתחנכו בישיבות חרדיות הם נגד הליכה לצבא. ומארי השיב לו שיתכן, והוא אינו בקי בדברים אלה[1395]. (שופטים- מלכים ה,א-ב: ז,ד)
689. חייל השומר על הגבול שלא יכנסו ממנו מסתננים ומחבלים, מקיים בכך מצוה של הגנה על העורף, והגנה על היישוב, והרי הוא כמו שכת"ר בהלכות מלכים (ה,א[1396]) עזרת ישראל מיד צר [שהיא מלחמת מצוה[1397]], והוא שומר מפני האויבים.
ומה שכת"ר בהלכות שכנים ו,ה "וכל הדר בעיר שנים עשר חודש, או שקנה בה בית דירה- נותן עם בני העיר בכל הדברים שצריכין לתיקון החומה והדלתות ושכר הפרשין השומרין את המדינה[1398], וכל כיוצא באלו מדברים ששומרין את העיר"
אין החייל נחשב כפרש השומר את העיר, כיון שהפרש שומר רק על העיר ואלו החייל שומר על כל המדינה[1399]. ואחריות החייל גדולה יותר מאשר שומרי העיר, כיון שמסביב לעיר יש יהודים נוספים שגרים, ופרשי העיר צריכים לשמור רק מפניהם, ואלו החייל שומר מפני מחבלים ומסתננים שבאים מעבר לגבול.
ואין לומר שגם פרשי העיר שמרו מפני מחבלים ומסתננים, כיון שבימיהם לא היו דברים אלה, ותפקיד פרשי העיר היה לשמור מפני גניבות של תושבים יהודים מערים סמוכות.
ולפי האמור- מה שנזכר בהלכה שאחר כך הלכות שכנים ו,ו "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר- לוקחין מכל אנשי העיר, ואפילו מן היתומים: חוץ מתלמידי חכמים, לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה- התורה שומרתן. אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים ..."
שאין תלמידי חכמים צריכים לשלם את שכר שומרי העיר, דבר זה דוקא בשמירה מפני גנבים וכדו', אבל בשמירה [על ארץ ישראל] מפני מחבלים גם תלמידי חכמים חייבים[1400]. (שופטים- מלכים ה,א: קנין- שכנים ו,ה-ו)
690. נשאל מארי, האם הממשלה יכולה לבצע פעולת תגמול כנגד אנשים חפים מפשע גוים?
והשיב, שדבר זה הוא ענין של פוליטיקה, ואין מארי עוסק בדברים אלה.
ושוב נשאל מארי, האם מלך בתקופת דוד המלך יכל לפגוע בגוים חפים מפשע בכדי להרתיע את השונאים?
והשיב, שכבר הלך אותו הדור [של דוד המלך], וישנן הלכות מפורשות בהלכות מלכים, ומארי אינו מעונין לעסוק בדברים אלה. (שופטים- מלכים ה,א)
691. כת"ר בספר המצות עשין קפט "והמצוה התשע ושמונים ומאה, הצווי שנצטוינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקדם אותנו ברע, ושנאמר את זה בכל זמן וזמן, ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, ונקרא את בני אדם לשנאו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תחלש שנאתו ותמעט מן הנפשות במשך הזמן, ...[1401]" (ע"כ מסה"מ)
עוד כת"ר בהלכות איסורי ביאה יב,כה "כשעלה סנחריב מלך אשור, בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצריים שבארץ מצרים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים, הותר הכל- שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב.
לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום- בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות- אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד"
וביאר מארי לשואל, [שמצות איבוד עמלק] היה אפשר לקיימה רק עד שבא סנחריב מלך אשור, אבל משבלבל סנחריב את האומות שוב אין אפשרות[1402] לקים מצוה זו. וגם כשיבוא מלך המשיח יגלה לנו רק מי הם הכהנים והלוים המיוחסים, אבל לא יגלה לנו מי הוא עמלקי. וכן לא יגלה לנו מי הם ישראלים כשרים ומי מהם אינו כן. (שופטים- מלכים ה,ד-ה: א,ב: יב,ב-ג: קדושה- איסורי ביאה יב,כה)
692. נשאל מארי, על דעה האומרת שאלו ידעו התימנים שעלו לארץ ישראל מה מצפה להם, גניבת תינוקות והוצאת הנוער לתרבות זרה ופיזור ההנהגה של התימנים. לא היו מגיעים לארץ ישראל?
ואמנם נעשו דברים מכוערים מאוד מאוד כגון גניבת הילדים, והמכוער ביותר שתימנים גנבו ילדים של תימנים אחרים, ומארי יודע זאת, אבל אינו מדבר בכדי שלא יאמרו לו שיבוא להעיד. וגם העברת הנוער נעשתה שלא ברצון המנהיגים, ולמרות שהמנהיגים היו חילונים אבל נעשו הדברים מאחרי גבם, וגם תימנים עזרו לדבר זה.
ושוב נשאל מארי, האם מנקודת מבט של ההווה טוב הדבר שעלו התימנים לארץ ישראל?
והשיב, שמה שיש לנו הוא טוב, ואם בשעתו היה הדבר טוב או לא מארי אינו יודע, אלא שכיום מצב היהדות והיהודים בארצות ערב, ובפרט בתימן [הוא קשה, ולפיכך] יתכן שזה טוב [שעלו התימנים לארץ ישראל].
ושוב נשאל מארי, על הוצאת הנוער לתרבות רעה, האם לא ידעו ההורים מה קורה עם ילדיהם בבית הספר?
והשיב, שלא ידעו ההורים כלל [מה קורה עם ילדיהם], ולקחו את ילדיהם כאלו לחנך אותם, ולא ידעו ההורים היכן נמצאים ילדיהם, כי בתימן לא התרגלו לתנועות נוער וכדו', ופתאום הדברים נהפכו על פניהם, וכשחזרו הילדים לאחר כמה חודשים, חזרו כשהם כבר גוים גמורים. ולא היו בתי ספר קרובים לבית, אלא שלחו אותם לערי נוער, ל"שפיה" לחצי הגויי לא לחצי העברי, וכן שלחו אותם ל"בן שמן" ול"מקוה ישראל" לא לחצי הדתי אלא לחצי החילוני. ולא ידעו ההורים מכל זה כלל.
ובימינו יש חזרה גדולה [למסורת תימן], אלא שרובם חוזרים לדברים טפלים ריקוד שירה וכדו' דברים שהם "פולקלור", אבל בכל אופן יש הרבה שחוזרים למקורות. (שופטים- מלכים ה,ט-יב [כעין מקבילה])
693. אילת נחשבת מארץ ישראל, ושלמה כבש אותה, והיתה נקראת "אילות"[1404]. (שופטים- מלכים ה,ט [כעין מקבילה])
694. בירושלמי מסכת סוטה דף לז. נאמר "יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר תלמוד לומר ולא חנכו. את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו[1405]"
וביאר השואל, שמירושלמי זה נלמד שיש מצוה לגור בבית בארץ ישראל.
וביאר מארי לשואל, שרבינו כלל את המצוה הנ"ל [שנזכרה בירושלמי] במצות ישוב ארץ ישראל, ואמנם לא מנה רבינו את מצות ישוב ארץ ישראל כמצוה בפני עצמה כמו הרמב"ן, אבל כלל אותה בכלל כמה מצוות. והדבר נתבאר בהלכות מלכים ובעוד מקומות[1406]. (שופטים- מלכים ה,יב: ז,יד: זמנים- שבת ו,יא)
695. כת"ר בהלכות מלכים ו,ה "שלושה כתבים שלח יהושע, עד שלא נכנס לארץ: הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח, יברח; וחזר ושלח מי שרוצה להשלים, ישלים; וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה, יעשה.
אם כן, מפני מה הערימו יושבי גבעון: לפי ששלח להם בכלל, ולא קיבלו[1407]; ולא ידעו משפט ישראל, ודימו שאין פותחין להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים, וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה: מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב); אלא היה דינם, שיהיו למס עבדים. והואיל ובטעות נשבעו להן- בדין היה שייהרגו על שהטעום, לולי חילול השם"
וביאר מארי לשואל, שאם לא היו בני ישראל נשבעים לגבעונים, אלא רק היו מבטיחים להם שלא יהרגום, יתכן שלא היו בני ישראל עומדים בהבטחתם[1408], והיו מסבירים להם, אבל לבטל את השבועה הוא דבר חמור. ויש הפרש בין שבועה להבטחה, כיון שבשבועה מזכירים שם שמים, ונמצא שהזכירו שם שמים לבטלה.
ולמרות שהמושג של "חילול ה'" הוא כללי, וכולל בתוכו- גם אם תלמיד חכמים דיבורו עם הבריות אינו בנחת, או אם מרבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ[1409]. אבל כלפי הגוים מה שמהווה חילול ה', זה אם מזכיר שם ה' בשבועה ואח"כ מחלל את שבועתו. (שופטים- מלכים ו,ה)
696. בימינו שיש מחנות צבא בזמן שלום ויש "מילואים", צריך לברר אצל העוסקים בהלכות צבא, האם שייך לפטור אותם מהדברים שנזכרו בהלכה שפטורים במחנה[1410]. ויש בדבר ספק האם פטורים.
אבל מחנות צבא שנמצאים בדרום לבנון -לדוגמא- שבהם מגינים על גבול הצפון, יתכן שהם פטורים מהדברים שנזכרו בהלכה שפטורים במחנה, כיון שהם בסכנה וצריכים לעמוד על המשמר כל שעה וכל רגע. (שופטים- מלכים ו,יג: אהבה- ברכות ו,ג)
697. המצוה של "ויתד תהיה לך, על אזנך ..." היא- שיחפור [ויפנה] ויכסה, ואם לא היתה לו יתד, ונפנה וכיסה ברגלו- לדוגמא- מבלי לחפור, עשה דבר טוב אבל אין זה המצות עשה. והתורה הקפידה שיחפור, בכדי שלא תבוא הרוח ותעיף את העפר שכיסה בו[1411].
ואם חפר ברגלו או בידו בלי יתד, גם קיים בזה מצות עשה, כי העיקר שיחפור ואז יפנה ויכסה. (שופטים- מלכים ו,טו)
698. כת"ר בהלכות מלכים ז,ג-ד "בעת שעורכין המערכות, והם קרובים להילחם, משוח מלחמה עומד במקום גבוה, וכל המערכות לפניו; ואומר אליהם בלשון הקודש, "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם; אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו- מפניהם. כי ה' אלוהיכם, ההולך עימכם- להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים כ,ג-ד). עד כאן, משוח מלחמה אומר; וכהן אחר תחתיו, משמיע לכל העם בקול רם.
ואחר כך אומר משוח מלחמה "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו: פן ימות, במלחמה, ואיש אחר, יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו- ילך, וישוב לביתו: פן ימות, במלחמה, ואיש אחר, יחללנו. ומי האיש אשר אירש אישה, ולא לקחה- ילך, וישוב לביתו: פן ימות, במלחמה, ואיש אחר, ייקחנה" (דברים כ,ה-ז). עד כאן, משוח מלחמה מדבר; והשוטר, משמיע לכל העם בקול רם. ואחר כך מדבר השוטר מעצמו ואומר, "מי האיש הירא ורך הלבב ..." (דברים כ,ח); ושוטר אחר, משמיע לכל העם. ואחר שחוזרין כל החוזרין מערכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדין שרי צבאות בראש העם.
ומעמידין מאחורי כל מערכה ומערכה, שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם; וכל המבקש לחזור מן המלחמה- הרשות בידן לחתוך את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה. ..."
וביאר מארי לשואל, שהאיש הירא ורך הלבב חוזר לאחר שיאמר השוטר מי האיש הירא ורך הלבב ..., ואינו יוצא כלל למערכה, והוא אינו נתקל בשוטרים שבידיהם כשילים. וכן שאר החוזרים מערכי מלחמה אז חוזרים, ואינם נתקלים בשוטרים. אבל השוטרים שבידיהם כשילים היו כנגד אותו שיצא למערכה, ואח"כ תקף אותו פחד. (שופטים- מלכים ז,ג-ד)
וכן עד איזה גיל יצא למלחמה לא כת"ר. ויתכן להבין מדברי רבינו, שכל זמן שיש לאדם כוח ללחום יצא למלחמה, ונלמד את הדבר ממה שלא הגביל רבינו את הדבר בגיל מסוים. וכן בחור מגיל שמונה עשרה יתכן שמחויב לצאת למלחמת מצוה[1413]. והשוטרים שנזכרו בדברי רבינו, יבחנו האם יש בכוחו של האדם ללחום ואם לא יחזירוהו[1414]. (שופטים- מלכים ז,ד [בסוף ההל'- כעין מקבילה])
700. ראה בתשובה הקודמת מס' 699 שלא נתבאר בדברי רבינו מהו הגיל שבו יוצאים למלחמה.
והזכיר השואל, שיש שרצו ללמוד מהאמור בתורה "מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל ..." (במדבר א,ג) שהגיל שבו יוצאים למלחמת רשות הוא עשרים, ולפי זה נחלק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות[1415].
וביאר מארי לשואל, שאין דבר זה נכון, והתורה לא עסקה כלל ביוצאים למלחמה, ולא דברה לא על מלחמת רשות ולא על מלחמת מצוה. ולא נזכר הגבלת גיל בדברי רבינו, לא במלחמת רשות ולא במלחמת מצוה. (שופטים- מלכים ז,ד [בסוף ההל'- כעין מקבילה])
ובהלכות מלכים ז,ח כת"ר "המחזיר את גרושתו, והמארס אישה האסורה לו, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין- אינו חוזר"
ונשאל מארי, על סתירה בין האמור בהלכות שמיטה ויובל ששבט לוי אינם עורכים מלחמה, לבין האמור בהלכות מלכים שכהן שארס אישה האסורה לו אינו חוזר מערכי מלחמה, מכאן שגם כהנים ולוים יצאו למלחמה?
והשיב, ששבט לוי אינם חייבים לצאת למלחמה [כמו שנאמר בהלכות שמיטה ויובל], ואם התנדבו הכהנים או הלוים לצאת למלחמה, לא יחזירום אלא אם ארס אישה האסורה לו [כנאמר בהלכות מלכים].
ואין לפרש את מה שנאמר בהלכות שמיטה "לא עורכין מלחמה" שיש עליהם איסור לערוך מלחמה, אלא אינם חייבים לצאת למלחמה. ומחמת זאת הרשו החשמונאים לעצמם להלחם.
מה שאמרנו ששבט לוי אינם חייבים לצאת למלחמה, דבר זה הוא בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאינו קיים, ואין המלחמה תלויה במקדש כלל. אלא להיפך המקדש הוא שתלוי בכיבוש, וכמו שנאמר (בהלכות מלכים א,א) "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ- למנות להם מלך ... ולהכרית זרעו של עמלק ... ולבנות להם בית הבחירה ..." מכאן שבית המקדש יבנה אחר שיכבשו את ארץ ישראל. (שופטים- מלכים ז,ח ח,ד: זרעים- שמיטה ויובל יג,יב)
הספר "חמדת ימים" שלא ידוע מי כתבו, [-ויש אומרים שנחמיה חיון כתבו-], כבר כתב עליו היעב"ץ שאין שורה ממנו שלא נודף ממנה "שבתאות", וכן הרש"ש בסידורו נהר שלום[1416] כתב שאין לסמוך על הספר חמדת ימים הנ"ל.
ונשאל מארי, מהי דעתו על ספר זה? והשיב, שנראה לו שהוא "שבתאי".
ואמנם יערי כתב שהטעם שהחשיבוהו "שבתאי" מפני שלא כתב על תפילת תשעה באב. ויערי עצמו סבור להיפך שהוא אינו "שבתאי", וטוען שמצא בכתב יד שכתב על תפילת תשעה באב, אלא שהשמיטו המדפיסים קטע זה. אבל לדעתו של מארי הוא "שבתאי", ויש כמה רמזים לזאת.
[ולמרות האמור] החיד"א מצטט מספר זה, וכן מהרי"ץ מצטט ממנו. אלא שבתימן אין הדבר ראיה, והם לא ידעו כלום מהמחלוקת, האם הוא שבתאי או אינו שבתאי. והוכחה לזאת- שבתימן הביאו ראיה מספרים שבירושלים שרפו אותם. ומה שנהגו "השאמי" לומר תפילה בשבועות מהספר חמדת ימים, כדאי[1417] שיחליפוה בתפילה אחרת של החיד"א, כי אם יחליפו את התפילה הנ"ל לא יפסידו כלום, ואם יאמרוה יכנסו לספקות ומחלוקת. (שופטים- מלכים יא,א [כעין מקבילה])
וביאר מארי לשואל, שמה שנאמר בהלכה "וילחם מלחמות ה'" ביאורו- שילחם מלך המשיח בפועל באומות שיצרו לישראל, וכן כת"ר שם בפירוש בכדי להגביר שם ישראל, ובכדי לפרסם מציאותו של ה' בעולם[1418].
ונשאל מארי, מהאמור במסכת סנהדרין דף מט. "... דאמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ..." וכתב שם רש"י "אילמלא דוד- שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד"
מהאמור ברש"י נלמד שדוד המלך לא עשה מלחמה בפועל, [ונדמה לזאת, שגם מלך המשיח אינו צריך לעשות מלחמה בפועל]?
והשיב, שיש לפרש פירוש אחר מרש"י, ופירוש התלמוד שם, אילמלא דוד שהוא המנהיג של מלכות בית דוד, והוא המארגן לכל הדברים, לא יכל יואב שהוא אדם פרטי, לעשות מלחמה[1419].
ושוב נשאל מארי, מהאמור בילקוט שמעוני "הבה לנו עזרת מצר- והקב"ה אמר לדוד, עסוק בתורה ואני נלחם מלחמתיך".
והשיב, שהדברים נאמרו ע"י שני תנאים שונים, ואי אפשר להרכיב את דברי הילקוט שמעוני על התלמוד, ולפרש את התלמוד על פיו. והמילים "וילחם מלחמות ה'" שנזכרו ברבינו, הם מילים פשוטות וברורות. והדבר ברור שאנשי המלחמה עוסקים בתורה ומתנהגים כדעת תורה. ויתכן לומר [על פי כל האמור]- שמי שאינו הולך למילואים, ואינו הולך לצבא, עובר בלאו. (שופטים- מלכים יא,ד)
704. כת"ר בהלכות מלכים יא,י "אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין[1420]- כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון- ונכשלו" (דנייאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם- אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו- אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט)"
וביאר מארי לשואל, שמה שכת"ר "אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין", מי שהרג את ישו זה הסנהדרין, והיהודים הם שתלוהו לאחר שהרגוהו[1421]. והגוים שטוענים כנגד היהודים שהרגו את ישו, אינם אומרים את כל מה שקרה, ואינם אומרים שקודם דנו אותו ורק אח"כ הרגוהו, אלא אומרים שהיהודים הרגוהו, [וכאלו היהודים הרגוהו מבלי משפט[1422]]. ומלכות רומי לא התערבה בדבר, אלא מסרה את ישו ליהודים שיעשו בו לפי הבנתם. (שופטים- מלכים יא,י [בנוסח כ"י בלבד])
עוד כת"ר (שם עמ' מח-מט) "אבל דיוק הזמן כפי אמתתו לא יודע. אלא שיש בידינו מסורת מופלאה קבלתיה מאבי סבי מאביו מסבו זצ"ל, וכך מראשית גלותינו מירושלם כמו שהעיד הנביא ואמר וגלות ירושלם אשר בספרד, והיא שיש בפסוקי נבואת בלעם פסוק שבו הרמז לחזרת הנבואה לישראל אחרי הפסקה, ... ועל דרך הערה זו[1424] קבלנו, כי אמרו כלומר בלעם כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל יש בו סוד, שמאותו הזמן יש למנות כמו מששת ימי בראשית עד אותו הזמן, ותחזור הנבואה לישראל ויאמרו להם הנביאים מה פעל אל. ודבור זה היה בשנת שלושים ושמונה לצאתם ממצרים, נמצא מתחלת התאריך עד אותו היום אלפים וארבע מאות ושמונים וחמש שנים, כי הסימן ב'ת'מ'ח' גאולים, ולפי סברא זו ובאור זה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושבעים שנה ליצירה[1425], ואין ספק כי חזרת הנבואה ממה שיקדם למשיח, כאמרו והיה אחרי כן אשפוך וכו' ונבאו בניכם ובנותיכם. וזה הקץ היותר נכון שנאמר לנו. ..." (ע"כ מדברי רבינו באגרת תימן)
כתב מארי בהערותיו על האגרות "נכונותו [של הקץ שהביא רבינו] מפני שהוא קשור ותלוי במסורת קדמונים, ואינו פרי השערות דמיונו של מי שהוא. ואעפ"כ הסתייג רבינו ממנו, ובצדק כפי שהיה שם". (ע"כ מדברי מארי בהערותיו על האגרות)
ונשאל מארי, שרבינו כתב כנגד מחשבי הקיצים, ולבסוף גם הוא חישב את הזמן שבו תחזור הנבואה לישראל?
והשיב, שמטרתם של הראשונים שחישבו את הקץ היתה, לא משום חישוב קיצים, אלא בכדי שלא יתיאשו העם מהגאולה, וגם רבינו חישב תאריך משום אותה מטרה. ולמעשה אף אחד אינו יודע מתי תבוא הגאולה, ויש לנו הבטחה "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא לאחר" (חבקוק ב,ג). וכל אחד מהמחשבים חישב עוד כמה שנים קרוב אליו[1426]. ולפי האמור- לא פעל רבינו כפי ההלכה לכתחילה, אלא בכדי לעודד את העם.
וגם בימינו קמים לישראל מחשבי קיצים, וצריך להתייחס אליהם בזהירות, ולמרות שאיננו יודעים מהי מטרתם, והאם הם מאמינים במה שכותבים, נליץ בעדם שכוונתם לטוב בכדי להרגיע את העם [שלא יתיאשו מהגאולה[1427]]. ולמרות שהילצנו עליהם טוב, אבל ראוי להסתייג מהם, ורק אם אין כוונתם למה שכותבים נליץ בעדם. וכבר כת"ר, שכל ההבטחות של העתיד, לא נדע פירושם וביאורם אלא עד שיקרו[1428]. (שופטים- מלכים יב,א-ב: אגרות מח-מט והע' 18)
וביאר מארי, שרבינו כלל את המאמר הנ"ל, שהדבר אינו תלוי בזכות או בחובה, אלא ברצון ה'. וכשירצה ה' להביא את המשיח יביאנו, בין שיהיו העם זכאים או חייבים[1429]. ואין תאריך מקסימלי שנקבע, שעד אליו בודאי יבוא המשיח. וכבר כת"ר שלא יתלה אדם עצמו בכל מיני חשבונות[1430], אלא יבטח בה' שיביא אותו בקרוב. ורבינו אינו מתנגד ואינו מסכים למאמר הנ"ל, אלא הכל תלוי ברצון ה'.
ומה שנזכר במסכת סנהדרין דף צז. "תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח[1431]" כבר כתב מארי בהערותיו על משנ"ת שרבינו דוחה אותו מחמת שלש סיבות[1432].
וכן מה שהובא במסכת סנהדרין דף צח. "אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי- כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה[1433], וכתיב עני ורוכב על חמור[1434]? זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני רוכב על חמור". כל אלו הם אגדות, ומה שירצה ה' יעשה, ולא נוכל לדעת פירוש האגדות אלא לאחר שיקרו הדברים, ואז נוכל להתאים ולומר זהו מה שאמרו חכמים. אבל לשער פירושים בדברי חכמים, אל לנו להטריד את עצמנו בכך.
ומה שכת"ר בהלכות תשובה ז,ה "כל הנביאים, כולן ציוו על התשובה; ואין ישראל נגאלין, אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך ... ושבת עד ה' אלוהיך ... ושב ה' אלוהיך את שבותך ..." (דברים ל,א-ג)" וכן הובא גם בגן השכלים. הרי שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה.
ולעומת זאת במסכת סנהדרין דף צח. הובא "ואמר רבי יוחנן- אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב, בדור שכולו זכאי דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, בדור שכולו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב למעני אעשה"
רבינו בהלכות תשובה כתב זאת על דרך ההטפה, בכדי להדריך את בני אדם לתשובה, וברור שלא יאמר רבינו "... או בדור שכולו חייב" ויובן מזה שמדריך את בני אדם להיות חייבים בכדי להביא את המשיח. ולעצם הגירסא, נראה שגם רבינו גרס בתלמוד במימרא של רבי יוחנן (סנהדרין דף צח.) כפי הגירסא שהיא לפנינו, "... או בדור שכולו חייב". (שופטים- מלכים יב,ב: מדע- תשובה ח,ח ציון מ)
וביאר מארי, שהטעם שלא כת"ר את האמור במסכת סנהדרין דף צח. "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" כיון שהאמור שם הם דברים אגדיים, ורבינו אינו עוסק באגדות אלא כתב את תהליך הגאולה לפי דעתו. ורבינו התעלם מכל האגדות הנ"ל, ויתכן לומר שלדעתו רק אם הדור זכאי יגאל.
וכן התעלם רבינו מהאגדה שהובאה במסכת סנהדרין דף צח. "זכו אחישנה לא זכו בעתה" ורבינו כתב את הנראה לו כתהליך גאולה טבעי.
ורבינו אינו סובר שיש זמן קבוע שבו ודאי יגאלו[1435], ודבר זה [שיש זמן קבוע לגאולה] הוא שיטת רס"ג בספרו אמונות ודעות, אבל לרבינו יגאלו כשירצה ה' או כשיעשו תשובה, ואז ישתחררו מעול הגוים. ובימינו עדין איננו רואים ניצני משיח, אלא עדין אנו גולים. וגם בתוך ארצנו עדין שולטים בנו כוחות זרים הרחוקים מאתנו, ואנחנו עוזרים להם [לשלוט בנו[1436]]. ובימינו כולנו עדין רחוקים מהתורה -ולא רק החילונים- וגם הצדיקים הגדולים הם עדין חורגים וחריגים.
ואין להכריע בצורה החלטית שהקב"ה מביא את הגאולה מעט מעט, והדברים מתרחשים שלא כמו שכתב בהלכות תשובה, כיון שיתכן שהקב"ה מושיענו בצעדי ענק. ובכל אופן כבר כת"ר [בהלכות מלכים], שלא נוכל להצמיד את תהליך הגאולה למסורת חכמים אלא לאחר שיהיו הדברים.
ומה שכת"ר בפרהמ"ש סנהדרין א,ג "וזה יהיה[1437] בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח כמו שנתבאר בפסוקי המקרא"
מה שנאמר "כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם" ביאורו- שיכשיר ה' את לבם ע"י שיגרום לכך[1438], אם ביסורים ואם מחמת הגלות, ויעורו להכשיר את לבותם. ולמרות שבכל זמן ישנם אנשים שהכשירו את לבם, אבל באותו זמן יהיו רוב ישראל כך.
בריך רחמנא דסייען
נשלמה ההגהה למהדורה ראשונה אלול תשס"ג
נשלמה ההגהה למהדורה שניה טבת תשס"ד
[1379] וזה לשון רבינו בהלכות מלכים א,ד "אין מעמידין מלך מקהל גרים, אפילו אחר כמה דורות- עד שתהיה אימו מישראל: שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,טו). ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל- לא שר צבא, ולא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות; אין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל: שנאמר "מקרב אחיך, תשים עליך מלך" (שם)- כל משימות שאתה משים עליך, לא יהיו אלא מקרב אחיך"
ושם בהלכה ו' כת"ר "... מאחר שמושחין המלך- הרי זה זוכה לו, ולבניו לעולם: שהמלכות ירושה להם, שנאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ)"
[1380] דבר זה לא נזכר ביבמות אלא ביומא ח: וזה לשון התלמוד "ללשכת פרהדרין וכו': תניא רבי יהודה וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלווטי היתה אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין" ומה שנזכר ביבמות זה שמינו את רב מרי בר רחל, וראה עוד בהערה הבאה.
[1381] וזה לשון התלמוד ביבמות מה: "רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל [גבאים ממונים על ישראל – רש"י] ואף על גב דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה" (ע"כ מהתלמוד)
וראה שם בתוס' ד"ה "פורסי דבבל, ממונה כדאמר בפ"ק דיומא (דף ט.) מאי פרהדרין פורסי" (ע"כ לשון התוס')
ועל פי האמור בהערה הקודמת שהבאנו ממסכת יומא ח: שפרהדרין מחליפים אותם כל שנים עשר חודש, ועל פי האמור בתוס' ד"ה פורסי דבבל- שפרהדרין זהה לפורסי, אם כן ה"פורסי" מחליפים אותם כל שנים עשר חודש. וגם רב מרי בר רחל מונה מינוי זמני לשנים עשר חודש בלבד.
[1382] מתוך דברי מארי אפשר להבין שהטעם שהותר למנות את רב מרי בר רחל מפני שהוא מינוי זמני, וכבר הבאנו בהערה הקודמת שבתלמוד תירצו שהטעם שהותר מפני שאמו מישראל. וגם מארי הזכיר טעם זה.
[1383] ראה הלכות כלי המקדש ד,כא "מעלין משררה לשררה שהיא גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה- שמעלין בקודש, ולא מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל: אלא אם סרח"
[1384] תשובת מארי אינה ברורה, כיון שבתחילה אמר שהוא מסכים לדעת הרב ולדנברג והרב ישראלי, שאם ממנים אדם לזמן מוגבל אין הדבר נחשב כשררה, ולפיכך מותר למנות גוי לכנסת. וכאן הורה מארי ההיפך מדעתם, וגם מינוי שהוא לזמן מוגבל, בשעה שהוא במינויו הרי היא שררה.
ונראה לפרש את דברי מארי, שלדעתו- גם אם הדבר נחשב כשררה בשעה שהוא בתפקידו, כיון שאין התפקיד עובר בירושה מותר, וההיתר נובע מחמת שאין הדבר עובר בירושה לא מחמת שאין כאן שררה, ולפיכך מותר למנות גוי לכנסת.
ומפשטות דברי רבינו משתמע שהדבר אסור, ובתלמוד נזכר שאפילו לזמן מוגבל –שנים עשר חודש- הדבר אסור, ועד שלא נחשיב שאין כאן שררה כלל, יאסר למנות לתפקיד גוי.
ולעצם הדיון- נראה שכיון שאין הדבר בידנו, מה בכוחנו לעשות בכדי למנוע מינוי גוים לשררה על ישראל, וגם מי שאינו שומר מצוות דהיינו שאין בו יראת שמים [מיד בסמוך הבאנו את לשון רבינו שאין למנותו], אין הדבר בכוחנו למנוע ממנו שררה על ישראל.
[1385] וכן כת"ר בהלכות מלכים א,ו "... וכל מי שאין בו יראת שמיים- אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל"
[1388] השואל הקשה על סתירה לכאורה בדברי רבינו, בין הלכות מלכים והלכות שבת שצריך שיצורו בפועל ורק אז יצאו להגן. לבין הלכות רוצח ושמירת נפש, ששם אפילו שרק מחשב להזיק את חבירו, כבר מחוייב להצילו.
[1389] תשובה קשה. וכמו התשובה שלפנינו כבר השיב מארי בתשובה מס' 315, ושם נאמר- שבהלכות רוצח הוא יחיד ולכן משיחשבו עליו רעה צריך להצילו, ואלו בהלכות שבת [והלכות מלכים] באים להילחם כנגד רבים [עם ישראל], ולכן עד שלא יעשו מעשה בפועל, הם מפחדים ואין מחללין עליהם את השבת. וכמו התשובה שם עיקר, אבל התשובה שלפנינו אינה נכונה, ורבינו בהלכות רוצח הביא גם דוגמאות של גוים שרוצים להורגו, וגם מהם צריך להציל את חבירו משיחשבו עליו לרעה, שלא כמו שנאמר בתשובה כאן.
[1390] תרגום: איש אחד רצה להראות על תבואתו של חבירו, [למוסרה למלכות בעבור חובו של חבירו למלכות]. בא לפני רב, אמר לו- לא תראה [את התבואה למלכות!] אמר אותו איש- אראה ואראה [את התבואה למלכות]. ישב רב כהנא לפני רב [בשעה שבא אותו איש לפני רב], שבר את מפרקת צוארו ממנו, [דהיינו הרגו]. ...
[1391]בהלכות מלכים ומלחמות ז,ד כת"ר "... אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
[1395]ביאור הדברים- שמארי אינו מעונין לעסוק בנושא זה.
[1399] הכוונה- מדינת ישראל. ומארי השתמש במילה "מדינה" כפי שהיא בלשוננו, ופירושה- כל מדינת ישראל, ולא כפי שהיא בלשון רבינו, שפירושה עיר.
[1400] בתשובה מס' 650 ביאר מארי את הדברים ביתר דיוק, ומה שנזכר בהלכות שכנים שתלמידי חכמים פטורים מלשלם על השמירה, ההלכה עוסקת בשמירה כללית, דהיינו בין מפני אויב ובין מפני גנבות. אבל במלחמה גם תלמידי חכמים חייבים. וראה שם בהערה שביארנו שהסברא לחלק בין ההלכות, האם יש כאן שומרים שתלמידי חכמים פטורים, או מלחמה שגם תלמידי חכמים חייבים, וגם מלחמת מנע נחשבת מלחמת מצוה. ולפי ביאורנו, אין עיקר החילוק האם שומר מפני גניבות או מפני מחבלים ומסתננים, כפי שנאמר בתשובה לפנינו.
[1401] ופס"ר בהלכות מלכים ה,ה "וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו- שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז). מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו"
[1402] השואל השתמש במילים- "ההלכה היתה תקפה עד זמן סנחריב" ונמנענו מלהשתמש במילים אלה, כיון שהמצוה תקפה לעד ולעולמי עולמים, ורק לנו אין אפשרות לקיימה מחמת שנתבלבלו האומות. וראה עוד בספר המצות עשין קפז.
[1403] השואל ציטט דעה שהתיימרה לומר, שאלו ידעו התימנים מה מצפה להם, לא היו באים לארץ ישראל. ועל זה השיב מארי שהוא אינו נביא, האם באמת כך היו עושים.
ואצל עזיהו נאמר- "הוא בנה את אילות וישיבה ליהודה אחרי שכב המלך עם אבתיו" (דברי הימים ב כו,ב).
[1405] רבינו פסק את הירושלמי בהלכות מלכים ז,יד "וכל הבונה בית או נטע כרם, בחוצה לארץ- אינו חוזר עליהן"
[1406] בהלכות שבת ו,יא הזכיר רבינו בפירוש את המילים "ישוב ארץ ישראל", וזה לשון רבינו שם "הלוקח בית בארץ ישראל, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו השטר בשבת- שאמירה לגוי, אסורה מדברי סופרים, ומשום יישוב ארץ ישראל, לא גזרו בדבר זה. ..."
[1407] הגבעונים קבלו את הכתבים בכלל כל עמי כנען, ואותם עמים לא קבלו את דברי יהושע להשלים עמו, ודמו הגבעונים ששוב אם ירצו להשלים עם יהושע הם בעצמם לא יקבלום.
[1410] וזה לשון רבינו בהלכות מלכים ו,יג "וארבעה דברים, פטרו במחנה: אוכלים הדמאי; ופטורים מרחיצת ידיים, בתחילה; ומביאין כל מיני עצים, מכל מקום- ואפילו מצאן תלושים ויבשים, אין מקפידין על כך במחנה.
וכן פטורין מלערב עירובי חצרות במחנה, אלא מטלטלין מאוהל לאוהל ומסוכה לסוכה- והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות שבת. ואין מחנה פחותה מעשרה. וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן, כך פטורין בחזירתן"
[1411] וזה לשון רבינו בהלכות מלכים ו,טו "וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו- ייצא באותה הדרך, ויחפור בה, וייפנה, ויכסה: שנאמר "ויתד תהיה לך, על אזנך ..." (דברים כג,יד). ובין שיש עימהן ארון, בין שאין עימהן- כך הם עושים תמיד, שנאמר "והיה מחנך, קדוש" (דברים כג,טו)"
[1412] אמנם לא נזכר בתשובה דבר זה כטעם נוסף, אבל למעשה הוא טעם נוסף. וטעם זה הוא העקרי, ואלו הטעם שהובא בתחילה הוא "פרפרת". ומארי בסוף התשובה הורה הפוך ממנו.
[1415] שבמלחמת מצוה כבר מגיל שמונה עשרה חייב, וכמו שהובא בתשובה הקודמת מס' 699, ואלו מלחמת רשות רק מגיל עשרים, וכמו שהובא בתשובה לפנינו.
[1416] דף ס' עמ' ב.
[1418] שהמשיח יפרסם את מציאות ה' בעולם, נזכר בהלכות מלכים יא,י בסוף ההלכה, הסימון לפי כ"י תימן כי בדפוסים הושמט.
וזה לשון התלמוד בשלמות "דאמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה. ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה. דכתיב- "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא" מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא? משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"
הרי שהתלמוד בא ללמדנו- שדוד עשה משפט וצדקה, דהיינו עסק בתורה, ויואב נלחם במלחמה, ושניהם היו כל אחד בזכות השני. וזהו המסר שהתלמוד בא ללמדנו.
[1420] כתב רבינו באגרת תימן (עמ' כא-כב) "והראשון שהזיד בעצה זו [לעקור את דת ישראל בשני הדרכים גם יחד, בעריצות והוכחות וויכוחים] ישוע הנצרי שחיק עצמות והוא מישראל, ואף על פי שהיה אביו גוי ואמו ישראלית הרי הוא מישראל, ... ואז ביאר את התורה באור המוביל לבטול כל התורה, ואי עשיית כל מצותיה ולעבור על כל אזהרותיה כפי כוונתו ומטרתו. והרגישו חכמים זכורים לברכה את מטרתו בטרם יתחזק פרסומו באומה, ועשו כפי שהיה ראוי לו" (ע"כ לשון רבינו באגרת תימן)
וכתב שם מארי בהערותיו "שכך מובא בהשמטות במסכת סנהדרין מג: שתלאוהו בערב הפסח. וראה גם בדף סז." (ע"כ מהערותיו של מארי על האגרות)
[1423] וזה לשון רבינו בהלכות מלכים יב,ב "... וכן לא יחשב הקיצין; אמרו חכמים, תפוח דעתן של מחשבי קיצין. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שביארנו"
[1424] לפני כן הביא רבינו דוגמאות שפשט התורה מורה על ענין אחד, ויש בו רמז לענין אחר. כגון רדו שמה- שישבו במצרים כמנין רדו וכו'.
[1425] רבינו נולד בשנת דתתצ"ח, והתאריך שקיבל במסורת שבו תחזור הנבואה לישראל, הוא שבעים ושתים שנה לאחר לידתו.
[1426] הערנו קודם- שרבינו נולד בשנת דתתצ"ח, והתאריך שקיבל במסורת שבו תחזור הנבואה לישראל, הוא שבעים ושתים שנה לאחר לידתו.
[1428] וזה לשון רבינו בהלכות מלכים יב,א (בסוף ההלכה) "… ובימות המלך המשיח ייוודע לכול לאיזה דבר היו משל, ומה עניין רמוז בהן"
[1429] לכאורה דברי מארי אינם ברורים, ובהלכות תשובה כת"ר שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וזה לשון רבינו בהלכות תשובה ז,ה "כל הנביאים, כולן ציוו על התשובה; ואין ישראל נגאלין, אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך ... ושבת עד ה' אלוהיך ... ושב ה' אלוהיך את שבותך ..." (דברים ל,א-ג)" וראה בסוף התשובה שהשיב מארי על טענה זו.
[1431] במסכת ראש השנה דף לא. הובא "דאמר רב קטינא- שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. (אמר אביי) [אביי אמר]- תרי חרוב, שנאמר יחיינו מיומים"
[1432] וזה לשון רבינו רבינו במו"נ ח"ב פכ"ט "והענין אשר אנו סובבים סביבו כבר נתבאר, והוא שהפסד העולם הזה ושניו מכפי שהוא, או שנוי דבר מטבעו והתמדתו כפי אותו השנוי (להוציא נס ומופת לשעתו) הוא דבר שלא נאמר לנו בו לשון נביא, וגם לא דברי חכמים. כי אמרם שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, אינו העדר המציאות כליל, לאמרו וחד חרוב, הורה על קיום הזמן (שהרי אמר וחד, ואין זמן אלא בתנועת גרמי השמים). ועוד שזה דברי יחיד, והוא באופן מסוים וכו' עי"ש. (ע"כ לשון רבינו במו"נ, מכאן לשון מארי) הרי שרבינו דוחה הבנת הראב"ד [הראב"ד פירש את המאמר הנ"ל, שהקב"ה יחריב את עולמו ואח"כ יברא עולם חדש] משלושה כוונים. א. "וחד" הרי שמציאות קיימת. ועוד דברי יחיד הם ודחוים. ועוד אף אם אינם דחוים אינם כפשוטם. וכבר נאמרו בהם פירושים שונים שאין לי צורך להעלותם כאן. (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[1436] כוונת מארי שעדין אין עם ישראל רבוני בארצו לעשות בה כרצונו. וכל מה שנכתב כאן הוא לשון מארי כמעט מילה במילה.
[1437] שיסכימו כל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ויהיה זה בארץ ישראל, ואז אותו האיש יהיה סמוך, ויוכל לסמוך אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה