א.
מצות
עשה לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום, בערב ובבוקר: שנאמר "ובשכבך
ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט) - בשעה שדרך בני אדם שוכבין, והוא קריאת
שמע בלילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדים, והוא קריאת שמע ביום[א].
ב.
ומה
הוא קורא: שלוש פרשיות - "שמע" (דברים ו,ד-ט), ו"והיה אם
שמוע" (דברים יא,יג-כא), ו"ויאמר" (במדבר טו,לז-מא). ומקדימין
לקרוא פרשת "שמע", מפני שיש בה קבלת עול מלכות שמים[ב],
שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה "והיה אם שמוע", שיש בה ציווי על
שאר המצוות כולן. ואחר כך פרשת "ציצית" (במדבר טו,לח), שיש בה ציווי על
זכירת כל המצוות[ג].
ג.
זמן קריאת שמע של
שחרית, מצותה[ד] שיקראנה
כמה דקות קודם נץ החמה [זהו הזמן שהוא לכתחילה], כדי שיסיים את קריאתה ואת ברכת
גאל ישראל בזמן הנץ, ויעמוד להתפלל תפילת עמידה מיד בנץ[ה]. ואם עבר ואיחר וקראה עד סוף שלש שעות
זמניות[ו], יצא ידי חובתו. קראה לאחר מכן, לא יצא ידי
חובת קריאת שמע בזמנה, אבל יש לו שכר כקורא בתורה[ז].
ד.
מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית, אחר
שעלה עמוד השחר - אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה, יצא ידי חובתו. ובשעת הדוחק,
כגון שהיה משכים לצאת לדרך - קורא לכתחילה, משעלה עמוד השחר[ח].
ה.
ברכות שלפני ואחרי
קריאת שמע [יוצר, אהבת עולם, ואמת ויציב], זמנן כל היום עד שקיעת החמה. לפיכך מי
שלא קרא קריאת שמע בזמנה, יקראנה במשך כל היום, ויברך לפניה ולאחריה. ועל קריאת
שמע יקבל שכר כקורא בתורה, ועל ברכות קריאת שמע יקבל שכר מושלם כי זה הוא זמנן[ט].
ו.
השעות הזמניות יחושבו
מנץ החמה עד השקיעה[י]. יספור את הדקות שיש בין הנץ לשקיעה, ויחלק
לשתים עשרה, והמספר שיקבל הוא מספר הדקות שיש בכל שעה. וזמן קריאת שמע הוא עד סוף
שעה שלישית, וזמן תפילה עד סוף שעה רביעית, כמו שנבאר להלן פרק כב הלכה ב[יא].
ז.
מותר לקרות קריאת
שמע, בין עומד, בין מהלך[יב], בין שוכב, בין רוכב על גבי בהמה. ואסור
לקרות קרית שמע, והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע [צמודות לקרקע וכבושות בה], או מושלך
על גבו ופניו למעלה[יג], מפני שקריאת שמע באופן זה יש בה משום
בזיון. אבל קורא הוא, והוא שוכב על צידו. ואם היה בעל בשר הרבה, ואינו יכול להתהפך
על צידו, או שהיה חולה - נוטה מעט לצידו, וקורא[יד].
ח.
היה מהלך על רגליו
הליכה ממושכת - עומד בפסוק ראשון, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו ויוכל לכוון[טו], והשאר קורא והוא מהלך. אבל אם הוא רוכב על
גבי בהמה (נזכר בהלכה ז[טז]) או נוהג ברכב[יז], דעתו מיושבת, ויכול לקרוא קריאת שמע כשהוא
נוסע[יח].
ט.
היה יושב והגיע
לקריאת שמע, אין ראוי לו לעמוד בכדי לקיים את קריאתה כדעת בית שמאי בעמידה. אבל אם
עמד בגלל נוחות או שכך יכול לכוון יותר, מותר[יט].
י.
כל המצוות שיש בהם
עשיית מעשה, העושה אותו מעשה יצא ידי המצוה, אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה,
מפני שמצוות אינן צריכות כוונה. לפיכך הנוטל ארבעת המינים, משהגביהם יצא ידי חובתו[כ]
ואפילו שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה. וכן אם כפאוהו גוים לאכול מצה, יצא ידי
חובתו, למרות שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה[כא].
אבל מצוות שאין בהם עשיית מעשה, כגון שמיעת שופר[כב],
צריך שיתכוון בשמיעת השופר לצאת ידי חובה המצווה[כג].
יא.
קריאת שמע ותפילה
וברכות, הרי הם מצוות שיש בהם עשייה באמירה בפה. ולמרות שיש בהם עשייה, ולכאורה
אין צורך בכוונה, אבל מכיוון שכוונת הלב [תשומת לב למילים שמוציא מפיו] היא עיקר
המטרה בהם, לפיכך יתן את דעתו למילים שמוציא מפיו, מתחילת אמירתם ועד סופם[כד].
עבר ולא כיוון במשך כל זמן אמירתם, בקריאת שמע הכוונה בפסוק ראשון מעכבת, ובתפילת
העמידה הכוונה בברכה הראשונה מעכבת, ואם כיוון בקטעים אלה ולא כיוון בשאר יצא ידי
חובתו, כיוון שקיים את המצווה באמירה בפה[כה].
יב.
עשה מעשה מצוה
ונתכוון שלא לצאת ידי חובתו באותו מעשה, כגון שאכל מצה או תקע בשופר או שמע ברכת
המזון ונתכוון שלא לצאת ידי חובת המצוה, הרי זה לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור
ולקיים את המצוה[כו].
יג.
באמרו שמע ישראל
יכוין את הפירוש: שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד, ואין
אחדותו כשאר האחדים שבעולם. וצריך להאריך באות דל"ת של "אחד", כדי
שימליכהו על השמיים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם[כז];
וצריך שלא יחטוף בחית, כדי שלא יהא כאומר אֵי חָד [=אין אחד][כח].
יד.
הקורא
קריאת שמע - כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד;
וחוזר וקורא כדרכו[כט]
"ואהבת, את ה'" (דברים ו,ה), עד סוף קריאת שמע. נהגו כל ישראל להסמיך
שבח זה, לאחר שקיבלו על עצמם את עול מלכותו. והסמיכו את הדבר, שיעקב אבינו אמר שבח
זה בשעת מיתתו, כששמע שכל בניו מאמינים כמותו בייחוד ה' ושמירת מצוותיו[ל].
טו.
לעולם
כשהוא אומר בקריאת שמע - ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יאמר שבח זה בלחש, גם
ביום הכיפורים. שכיון שמשה רבנו לא כתבו בתורה, אין לנו רשות להוסיף על דבריו.
ומנהג ישראל להסמיך שבח זה לאחר שקיבלנו עול מלכות שמים בפסוק ראשון, היה לאומרו
בלחש דוקא, להורות שאינו מהתורה. וכבר נהגו לאומרו ביום הכיפורים בקול רם, בעקבות
המדרש[לא].
ולדעת הרמב"ם ראוי לקיים את מנהג ישראל הקדום, ולאומרו בלחש גם ביום הכיפורים[לב].
טז.
כשאומרים את הפסוק
שמע ישראל ובשכמל"ו, נוהגים לשים את יד ימין על העיניים כדי שלא יסתכל בדבר
אחר המונעו מלכוון[לג]. ולאחר סיום
בשכמל"ו מקבצים את ראשי האצבעות ומנשקים אותם (מנהג יהודי תימן). ואין צורך
להוריד את המשקפיים כשמכסה את עיניו, מפני שהוא מנהג שאינו חובה. ואף אם יעצום את
עיניו ללא כיסוי היד, או יקרא כשעיניו פקוחות נהג כראוי, העיקר שיכוון את דעתו
למילים שבפסוק[לד].
יז.
כשקוראים קריאת שמע
בציבור, ימתינו לגדול שבציבור או לרב שיתחיל 'ואהבת', ויחזרו כולם אחריו 'ואהבת'[לה],
ויקראו את שמע מילה במילה, בקול אחד ובקצב אחד[לו].
וכשקורא קריאת שמע ביחיד יתחיל מיד ואהבת, ואינו צריך לשהות[לז].
וכן בין הפרשיות אין צריך לשהות[לח].
יח.
מנהג כל בתי הכנסת
שבעיר צנעא, היה לקרוא את פרשת ציצית במרוצה[לט],
ומתחילים קצת לפני כן מהמילים 'למען ירבו ימיכם' לקרוא במרוצה. וכך נוהגים עד היום
בניהם ונכדיהם שהורגלו בכך, בבתי הכנסת שלהם. ואין צורך לחפש למנהג זה טעם דרושי[מ],
אלא יש הרבה פעמים שקוראים את סוף הקטע במרוצה[מא],
וכך הם תכסיסי התפילה ומנהגותיה. ואין לערער על מנהג זה שאינו מתאים למדרש שיר
השירים רבה[מב], שצריך לקרוא
קריאת שמע 'בקול אחד בדעה וטעם אחד', מפני שעדין כל הקהל קוראים קריאת שמע כאחד,
ומסיימים ביחד, ומקדימים איש את חברו רק במילה אחת או שתים ולא יותר, ונוהגים כך
רק בפרשה האחרונה, כך שאחידות הקריאה בקריאת שמע ויופיה לא נפגמים.
יט.
כשאומר את 'פרשת
ויאמר' [פרשת ציצית], אינו צריך לכוון לקיים מצות עשה של זכירת יציאת מצרים[מג],
כי הרמב"ם בספר המצוות לא מנה את מצוות הזכרת יציאת מצרים כמצוות עשה. והפסוק
שהסמיכו לו מצווה זו, הוא רק רמז, ודרש חכמים בא, רק לחייב לומר פרשת ציצית גם
בקריאת שמע בלילה[מד]. ועוד שכבר ביארנו
בהלכות ח-ט שמצוות שיש בהם עשיית מעשה אינו צריך לכוון בהם לצאת ידי חובה, ופרשת
ויאמר יש בה עשייה לומר את הפרשה, וצריך לכוון את פירוש המילים שמוציא מפיו, ולא
לכוון לצאת ידי חובת המצווה[מה].
כ.
כשקוראים קריאת שמע
בתפילה, אין קוראים אותה בטעמי המקרא. אלא מנגינת תפילה לחוד, ומנגינת קריאת התורה
לחוד, ואין לערבב ביניהם. וראה למעלה פרק יח הלכה ז, שאף בזמן
קריאת שירת הים בתפילה, לא יקראוה כמו הקריאה בתורה[מו].
כא.
הקורא קרית שמע - לא
ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו[מז]
בכל שלש הפרשיות, כדי שלא תהא קריאת עראי[מח].
ואם עשה כן - אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. וצריך להשמיע לאוזנו, כשהוא
קורא; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא. וצריך לדקדק, באותייותיה; ואם לא דיקדק, יצא.
כב.
כיצד מדקדק - ייזהר
שלא ירפה אות דגושה, ולא ידגיש אות רפויה; ולא יניע אות הצריכה להיות בשווא נח,
ולא יניח אות הצריכה להיות בשווא נע. לפיכך צריך ליתן ריוח, בין כל שתי אותיות
הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה: כגון "בכל
לבבך", קורא "בכל" ושוהה וחוזר וקורא "לבבך"; וכן
"ואבדתם מהרה"[מט]. וצריך להגות
בצורה ברורה את האות זי"ן של המילה "תזכרו", שלא ישתמע תשכרו עם
שי"ן שמאלית[נ].
כג.
נהגו למשמש בתפילין
ולנשקן כשמזכיר מצותן בקרית שמע. במילים: וקשרתם לאות, ימשמש וינשק תפילין של יד.
ובמילים: והיו לטוטפות, ימשמש וינשק תפילין של ראש. וכך יעשה בפרשה ראשונה ושניה. נהגו
לנשק את חוטי הציצית כשקוראים פרשת ציצית בקריאת שמע, ונהגו לנשק רק שתי ציציות
מתוך הארבע. וינשקם במילים: וראיתם אותו, ועשיתם אותם, ועשיתם את כל מצותי. וכן
ינשקם במילים: ואמונתו קימת, שבאמת ויציב. אבל אין צריך לשים את הציציות על העיניים לפני שמנשק
אותם[נא]. וכן אין צריך לאחוז
את הציציות במשך כל קריאת שמע, והוא מנהג מאוחר, ואף הגאונים לא קיבלוהו[נב].
כד.
בקריאת שמע יש
רל"ט תיבות [מאתים שלושים ותשע מילים], ואם מוסיפים להם את השבח בשכמל"ו
יהיו רמ"ה תיבות [מאתים ארבעים וחמש מילים], ואסור להוסיף עוד מילים על קריאת
שמע על ידי כפילתם, מפני שאסור להוסיף על דברי התורה אפילו אות אחת[נג],
לפיכך אסור לחזור בסוף קריאת שמע על המילים ה' אלהיכם אמת [וכן אסור להוסיף 'אל
מלך נאמן' קודם קריאת שמע]. עבר והוסיף, הזכיר שם ה' לשוא, והפסיק באמצע ברכות
קריאת שמע שלא לצורך[נד]. ועוד שהוא מדמה
בטעותו שדברי התורה רפואה לגוף כנגד רמ"ח אבריו, והם אינם אלא רפואה לנפש[נה].
כה.
קרא קריאת שמע
והפסיק, וחזר וקרא, יצא ידי חובתו, אפילו אם שהה בין קריאה לקריאה כדי לגמור את
כולה[נו],
אפילו שהפסיק בדיבור[נז], והוא שיקרא על
הסדר. קראה מתנמנם, והוא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה
- יצא: ובלבד, שיהא ער בפסוק ראשון מפני שצריך לכוון בו[נח].
כו.
נכנס לבית הכנסת,
ומצא צבור שקורין קריאת שמע ראוי לקרות עמהם פסוק ראשון ובשכמל"ו, שלא יראה
כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו, ויקבל שכר כקורא בתורה[נט]. ואם היה עוסק בלימוד תורה, או קורא את
הזמירות, או קורא קריאת שמע וברכותיה, וכל שכן אם מתפלל עמידה, לא יפסיק לקרות
עמהן, ואסור לו לעזוב מצוותו לטובת מצווה אחרת, אלא ימשיך במצוותו, לימוד תורה, או
שבח לה', או תפילה לפני ה'[ס].
כז.
שמע את הציבור
עונים קדיש או קדושה או אמן שלאחר הברכות שבתפילה, חייב לענות עמהם אמן לאחר הברכה
ששמע, וכן יענה עמהם אמן על הקדיש, או את העניות של הקדושה[סא].
[א] קרית שמע א,א.
[ג] קרית שמע א,ב. ע"י הציצית יזכור את כל המצוות, כמו שנאמר בפסוק,
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם.
[ד] הביטוי "מצותה" משמעו שזהו הזמן העיקרי, הזמן שהוא
לכתחילה. נמצא שלכתחילה צריך לקרוא קריאת שמע סמוך לנץ, [זמן זה נקרא ותיקין, והם
בני אדם המחבבים את המצוות ומדקדקים בהם], ורק בדיעבד יקרא לאחר הנץ עד סוף שעה
שלישית, מפני שאף זמן זה הוא זמן קריאת שמע, אלא שאינו לכתחילה. ולעומת זאת, לפי
השו"ע (נח,א), זמן קריאת שמע של שחרית, הוא מישיראה את חברו בריחוק ארבע אמות
ויכירנו, כמו זמן תפילין. ורק המדקדקים יקראוה כותיקין.
וזה לשון התלמוד בברכות ט: משנה. מאימתי קורין את
שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי. עד הנץ החמה.
רבי יהושע אומר: עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מכאן ואילך לא
הפסיד, כאדם הקורא בתורה. גמרא. ... תניא, רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב;
רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוד; ואחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות
ויכירנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: לתפילין - כאחרים, לקריאת שמע -
כותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי:
ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום.
אמר רבי זירא: מאי קראה – ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים (תהלים ע"ב).
ע"כ.
השו"ע פסק כרב הונא, וביאר שאביי מוסיף על
רב הונא ולא חולק עליו. ואילו הרמב"ם פסק כאביי, כי הוא מבתראי והלכה כמותו,
[לדעתו הוא חולק על רב הונא, כי לא אמר לקריאת שמע כאחרים וכותיקין], ועוד שהובאה
ברייתא המסייעת לו, ועוד שגם ר' זירא כך סובר, וסייע דעה זו מדרשת פסוק. כך שברור
שכך היא ההלכה.
ההקפדה לקרוא את קריאת שמע כמה דקות קודם הנץ,
באה משום התפילה, וזהו שכתב הרמב"ם "כדי
שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה" כלומר, ומיד יסמיך גאולה לתפילה
ויקיים את הפסוק ייראוך עם שמש. אולם מכיון שנקבע שזהו זמנה, אף אם אינו
מתפלל מיד לאחר סיום קריאת שמע, לא יאחר לקרוא קריאת שמע לאחר הנץ. ראה הלכות
קריאת שמע ב,ז, מי שירד לטבול, אם אינו יכול להספיק לעלות ולהתכסות ולקרוא קודם
הנץ, מתכסה במים ויקרא קריאת שמע, למרות שאינו יכול להסמיך לכך תפילה, וצריך לעלות
ולהתכסות ורק אח"כ להתפלל, אבל זמן קריאת שמע לכתחילה לא זז ממקומו, והוא כמה
דקות קודם הנץ. (הרב קאפח, קריאת שמע פרק א הערה לג)
[ה] הרמב"ם בהלכות קריאת שמע א,יא כתב, שמשך הזמן לאדם ממוצע
לברך מתחילת ברכת יוצר אור עד סוף ברכת גאל ישראל הוא כשש דקות, לפיכך יתחיל לברך
את היוצר כשש דקות קודם הנץ, כדי שיסיים את ברכת גאל ישראל בזמן הנץ, ויעמוד
להתפלל תפילת עמידה מיד בנץ. וזה לשונו: ואיזה הוא זמנה ביום - מצותה שיתחיל לקרות
קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה; ושיעור זה, כמו
עישור שעה קודם שתעלה השמש. ע"כ.
בהלכה זו היתה גירסה משובשת, "ושיעור זה
כמו שיעור שעה", וראה רמ"א שנגרר אחרי גירסה זו, וכתב ששיעור הנץ הוא
כשעה קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ. וזה לשונו (או"ח נח,א): הגה. שיעור הנץ
החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ (מיימוני פ"א).
וזה אינו נכון בדעת הרמב"ם, אלא שיעור הנץ משיתחיל לצאת כדור השמש על הארץ,
וזהו ביאור לשון נץ, שמתנוצץ אור השמש ומתחיל לצאת (וכ"כ שם בביאור הלכה).
והזמן שעובר מתחילת הופעת כדור השמש עד שתצא כולה על הארץ, הוא כמה דקות, ולא שעה.
[ז] קרית שמע א,יא.
[ח] קרית שמע א,יב.
[ט] קרית שמע א,יג.
[י] בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ג נאמר, שזמן תפילה שחרית
מהנץ עד ארבע שעות, וזמן תפילת מנחה הוא כנגד תמיד של בין הערביים משש שעות ומחצה
עד השקיעה. תפילת שחרית זמנה בתחילת היום, ותפילת מנחה זמנה מסתיים בסוף היום,
מכאן שלגבי תפילה היום הוא מהנץ עד השקיעה.
וראה הלכות תמידין ומוספין א,ג, זמן תמיד של
בין הערביים משש שעות ומחצה בכדי שיאריך הצל ויוכר לכל שכבר עבר חצי היום. בחצות
היום החמה עומדת בראש כל אדם, והצל של האדם נופל תחתיו, ורק משש שעות ומחצה מתחיל
הצל להתארך. מכאן שבמקדש חישבו את השעות של היום מהנץ ועד השקיעה. תפילת מנחה הושוותה
לתמיד של בין הערביים, מכאן שאף בתפילה כך ימדוד את השעות.
וראה עוד הלכות קרבן פסח ה,ט מי שהיה בדרך
רחוקה יעשה פסח שני, ומהי דרך רחוקה, שהיה בזמן עליית השמש במרחק של חמש עשרה מיל
רחוק מירושלים. המיל הוא מהלך עשרים וארבע דקות, נמצא שבשעתיים האדם הולך חמש מיל,
ובשש שעות האדם הולך חמש עשרה מיל. ומכלל הדברים למדנו, שש שעות במקדש נמדדו מהנץ
עד השקיעה. תפילת מנחה הושוותה לתמיד של בין הערביים, מכאן שאף בתפילה כך ימדוד את
השעות.
וראה עוד תשובת הרמב"ם קלד, שהשעות
שמזכירים חכמים בכל התלמוד הם שעות זמניות, בתחילת היום השמש קרובה לארץ, באמצע
היום היא באמצע השמים, ובסוף היום היא שוקעת. מכאן שלדעת הרמב"ם, בכל התלמוד,
היום נמדד מהנץ עד השקיעה. וזה לשון הרמב"ם שם: ... שכל השעות, שמזכירים
החכמים בכל התלמוד, הן שעות זמניות. ר"ל שבכל זמן יש י"ב שעות בלילה
וי"ב שעות ביום, יהיה (אורך) היום אשר יהיה. אם יהיה ארוך, תהא כל שעה
משעותיו ארוכה בהתאם לו, ואם יהא קצר, תהא השעה קצרה. ... ואחרי (שבארתי) זה העיקר
(אני אומר) אם תשים פניך לצד דרום בדיוק והמזרח לשמאלך והמערב לימינך, אז תראה
השמש בתחלת היום נמוכה וקרובה לארץ למראית העין, וככל שתעבור שעה מן היום, השמש
מתרוממת מן הארץ, היא לצד שמאלך, עד סוף השעה הששית ואז תראה השמש נגד פניך בדיוק
מול עיניך. וזהו מה שקוראים בי קרנאתא. וכשתשלם השעה השביעית, תראה השמש יורדת לצד
ימינך והיא תשפל ותרד, עד אשר תשקע.
ולעומת כל הנ"ל, בפיהמ"ש מגילה ב,ד
לכאורה הורה הרמב"ם אחרת, וזה לשון המשנה: ... אין קורין את המגילה, ולא
מולין, ולא טובלין, ולא מזין, ... עד הנץ החמה; וכולם שעשו משעלה עמוד השחר, כשר.
ע"כ. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש: ועל קריאת היום הוא אומר אין קורין עד
שתנץ החמה, שנ' והימים האלה. ואמר במילה וביום השמיני. ואמר בהזאה והזה הטהור על
הטמא ביום השלישי וביום השביעי. והקיש טבילה להזאה לפי שבשביעי טובל כמו שביאר
הכתוב. ... וחשבנו את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים
וקרא זמן זה יום והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. וכל זה למי שעבר ועשה
ובשעת הדחק, אבל לכתחלה אחרי עלות השמש. ע"כ. לכאורה נאמר כאן שהיום הוא
מעלות השחר עד צאת הכוכבים, שלא כמו שכתבנו מהנץ עד השקיעה.
אלא שדיוק זה אינו נכון, ודברי הרמב"ם
בפיהמ"ש צריכים להתפרש על פי דבריו בשאר המקומות. היום מתחיל רק מהנץ, ולפיכך
לכתחילה יקיים את המצוות שנאמר בהם יום רק מהנץ. אלא שאם עבר והקדים וקיים את
המצווה מעלות השחר, אפשר להחשיב את עלות השחר יום בשעת הדחק, כי האור התחיל
להופיע. נמצא שהיום הוא מהנץ עד השקיעה, ורק בשעת הדחק אפשר להחשיב את עלות השחר
תחילת יום.
בסוגיה זו, האם לחשב את שעות היום מעלות השחר עד
צאת הכוכבים, או מהזריחה עד השקיעה, נחלקו הפוסקים: התוספות יו"ט (פסחים ג,ב)
כתב שלדעת הרמב"ם מחשבים את שעות היום מהזריחה ועד השקיעה. וכ"פ הגר"א
(או"ח תנ"ט,ב) וכ"כ מהר"ח כסאר בשו"ת החיים והשלום (ענינים
נפרדים סי' לד) וז"ל: "לענין מאימתי מתחיל היום, רוב הפוסקים ז"ל סוברים
מהנץ החמה וכך היא סברת הרמב"ם ז"ל". וע"ש ראיתו. אולם תרומת הדשן
(סי' א) והמגן אברהם (נ"ח סק"א) כתבו שמחשבים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.
וכך כתב הרב קאפח (הלכות קריאת שמע פרק א הערה לב) וזה לשונו: שלש שעות הללו של קרית
שמע הם רבע היום, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכך ארבע של תפלה הם שליש היום מעלות
השחר עד צאת הכוכבים. וכן ארבע שלחמץ. והכי איתא להדיא בפסחים יב, ובדין הוא
דניתיב ליה טפי, אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי, הרי להדיא דשעה ראשונה מתחילה
מעלות השחר. [ראיה זו נדחית, וראה שם בהמשך הסוגיה יב: שבחמש שעות חמה עומדת
במזרח, ובשבע שעות חמה עומדת במערב, ודבר זה מתאים רק אם מונים את שעות היום
מהזריחה עד השקיעה, על כורחנו, גם מה שכתב התלמוד בין יום ללילה לא טועים בני אדם,
כוונתו בין קודם הנץ שהוא לילה, לאחר הנץ שהוא יום, לא טועים בני אדם]. וכ"כ
הרב חיים שאל (ח"ב סי' לח אות ע), שהשעות שלש וארבע לקרית שמע ולתפלה מתחילים
מעלות השחר, ודלא כהלבוש, ועיין מנחת כהן ומור וקציעה ולחם שמים להיעב"ץ, וכן
פשטה הוראה בכל המקומות. ע"ש.
[יא] תפילה ג,א-ד. תמידין ומוספים א,ג. קרבן פסח ה,ט. שו"ת קלד.
[יב] ראה בהלכה הבאה, שאם הוא מהלך בדרך, צריך לעמוד בפסוק ראשון,
וההלכה שלפנינו עוסקת כשצועד מספר צעדים מועט, ואינו מהלך בדרך, ולפיכך אף בפסוק
ראשון מותר לצעוד מספר צעדים. וראה עוד הלכות קריאת שמע ד,ו, שמותר לקרוא פסוק
ראשון כשהוא מהלך מבית הקברות עד השורה שבה מנחמים את האבלים.
[יג] השוכב באופן זה אסור אפילו שלא בזמן קריאת שמע, לפי שאסור לאדם
לישן על ערפו ופניו כלפי מעלה, כדי שלא יבוא לידי קישוי (איסורי ביאה כא,יט).
[יד] קרית שמע ב,ב.
[טו] הליכה ממושכת על הרגליים, מעייפת את האדם, וטורדת את מנוחתו, ודבר
זה מונע ממנו לכוון בפסוק ראשון. הטעם נכתב על פי ביאור הרב צדוק.
[טז] לשון הרמב"ם בהלכות קרית שמע ב,ב: כל בני אדם, קוראין
כדרכן... בין רוכבין על גבי בהמה.
[יז] אפילו אם הוא הנהג. ואם נמצא בכביש שיש בו הרבה תנועה, וטרוד
לנווט את רכבו בין הרכבים, ימתין עד שיגיע לכביש שאין בו עומס בתנועה, או כביש בין
עירוני שנוסע בו ישר ואינו טרוד.
[יט] משנה ברכות י: וביארנו באיזה אופן אוסרת המשנה.
[כ] לולב ז,ט. ברכות יא,טו.
[כא] מדובר שיודע שהיום פסח, וזו מצה (מ"מ), אחרת הרי הוא כמו חסר
דעת, ואם אכל מצה כשהוא שוטה לא יצא ידי חובתו. (חמץ ומצה ו,ג)
[כג] שופר ב,ד. ע"פ
הרב קאפח הלכות שופר פרק ב הערה ח. ואין להקשות על כל הנ"ל מהלכות מגילה (ב,ה-ו)
שם כתב הרמב"ם: הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא. כיצד: היה כותבה, או
דורשה, או מגיהה - אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא.
במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבתה יצא - בשמתכוון
לצאת בקריאה שקרא בספר שמעתיק ממנו, בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו
שכותב - לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת
קריאה. ע"כ. בהלכות אלו נאמר שצריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה, לכאורה
שלא כמו שכתבנו. אלא שיש להבחין בין המקרים, וכאשר עושה מעשה בכוונה אחרת מאשר
כוונת המצווה, כגון שהיה כותב או דורש או מגיה, שם אינו יוצא ידי חובה ללא כוונה,
וצריך לכוון לצאת ידי חובת המצווה, כדי להראות שלמרות מעשהו שהוא כותב או דורש או
מגיה, יש לו גם כוונה לצאת ידי חובת המצווה; אולם כאשר אינו עושה מעשה בכוונה אחרת
מהמצווה, אלא הוא קורא, כבר יוצא ידי חובתו, ואנו אומרים שהכוונה הנמצאת בתת הכרתו
שקורא לשם המצווה די בה, ואינו צריך לכוון בצורה מודעת שקורא כדי לצאת ידי חובת
המצווה.
[כד] הכוונה בהם שונה משאר מצוות שאין בהם עשייה שמתכוון לצאת ידי חובת
המצווה, וכאן מתכוון ונותן את דעתו למילים שמוציא מפיו.
[כה] קרית שמע ב,א. תפילה ד,טו. י,א. וע"פ הערת הרב קאפח
הנ"ל. לעומת שיטת הרמב"ם הברורה שכתבנו. ראה שו"ע ס,ד שהביא שתי
דעות, י"א שמצוות אינן צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה, לצאת בעשיית
אותה מצוה, והלכה כדעה שנייה.
ובמשנ"ב ס"ק ז כתב: שיש שתי כוונות
למצוה, כוונת הלב למצוה, כוונה לצאת יד"ח המצוה. והשו"ע מדבר בכוונה
לצאת ידי חובה, אבל בכוונת הלב למצווה, לכתחילה עדיף לכוון את לבו למה שאומר.
ע"כ. והמעיין בשום שכל יבין, שהרמב"ם לא יסכים להגדרתו, ומה שצריך לשים
לב למילים שמוציא מפיו, אינו מפני כוונת הלב למצוה, אלא היא חובה מיוחדת במצוות
שיש בהם אמירה. אבל בשום מקום בתלמוד, אין הגדרה של כוונת הלב למצוה. ומה שמצאנו
כוונה באכילת מצה, זה שידע בתת ההכרה שמקיים מצוה, וידע שהיום פסח, אחרת הוא כמו
שוטה, וכך ביאר המ"מ בהלכות חמץ ומצה ו,ג, אבל כוונת הלב למצווה לא מצאנו
בתלמוד.
וראה עוד במשנ"ב ס"ק י שכתב
(מ"א בשם הרדב"ז): שרק במצוות מהתורה צריך כוונה לצאת ולא במצוות של
חכמים, ואח"כ כתב את דעת החולקים ואף במצוות של חכמים צריך כוונה. ולאחר מכן
כתב (בשם מ"א), שאף אם לא כיוון, וחוזר ומקיים את המצוה, אבל לא יחזור ויברך,
ואנו חוששים לשיטה שמצוות אינן צריכות כוונה. ולבסוף כתב (בשם חיי אדם), שאף
שאמרנו שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה, זה דוקא כשכיוון שלא לצאת ידי חובה, כגון
התוקע לשיר, אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן אם אכל מצה או
תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי
שאינו מכוין, וכך העתיקו הרבה אחרונים. וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה צריך לכוון.
היוצא מכל הנ"ל, מצוות צריכות כוונה רק
לכתחילה, ואם לא כיוון, ויודע שעושה מצוה, יצא ידי חובה. וכן אם חוזר ועושה מצווה
בכוונה לא יברך.
ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים וברורים, אם
לא כיוון לבו לצאת ידי חובת תקיעה לא יצא ידי חובתו, כך הדין בתוקע ובשומע, ואין
בדבר ספק ולא פקפוק, מפני שהיא מצווה ללא מעשה, ויחזור וישמע תקיעת שופר בברכה.
ובשאר מצוות שיש בהם מעשה, רק אם כיוון שלא לצאת, או שלא ידע שהיום חג, לא יצא,
אבל אם אינו כן, יודע בתת הכרתו שמקיים מצוה, ודי לו בכך, ויצא ידי חובתו לכתחילה,
כדעה האחרונה שהובאה במשנ"ב, שהיא דעת חיי אדם. ובשיטת הרמב"ם כך היא
שורת הדין לכתחילה, ואין זה רק מנהג מפורסם שכך עושים כולם ללא הסבר.
[כו] כך כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן רנ"ג) וז"ל:
"כל מצוה שחייבין לברך עליה, ואפלו אדם שכבר קיים המצוה ויצא ידי חובתו ורצו
אחרים לקיים המצוה יכול לברך להם כדי שיקיימו את המצוה ואע"פ שאינו עושה עמהם
שום מעשה מפני שכבר יצא ידי חובתו. וכל שכן אם עדין לא יצא שמותר לו לברך כדי
שישמעו אליו ויעשו ויצאו ידי חובתן, ואע"פ שזה המברך עדין לא יצא ואינו רוצה
לצאת בכלל אלו שברך להם אלא לאחר זמן, כגון מי שמברך לאחרים ויאכלו מצה ואע"פ
שאינו אוכל עמהם כלום". וכך כתבו הפוסקים (ראה ילקוט יוסף כרך פסוקי דזמרה
וקריאת שמע, סימן ס סעיף ט). ואף שמצוות אינן צריכות כוונה, זה משום שיודע בתת
הכרתו שהוא עושה מצווה, אבל לא הצריכוהו לכוון לשם מצוה, ודי בידיעתו בתת הכרתו
ובמעשה המצווה. אבל אם מתכוון בפירוש שלא לשם המצוה, עקר את עצמו מהמצוה, ולא ניתן
להחשיבה כמצוה בניגוד לרצונו.
[כז] רק בקריאת יהודי תימן, שהאות דל"ת רפויה, אפשר להאריך בה.
אבל בקריאת שאר עדות, שקוראים את האות דל"ת דגושה, אי אפשר להאריך בה כלל.
[כח] בקריאת יהודי ספרד, שקוראים את הסגול כצירי, אם לא יאריך באות
חי"ת ישתמע אי חד, כלומר אין אחד. קרית שמע ב,ט. הרב קאפח הערה לא.
[ל] וזה לשון הרמב"ם (קריאת שמע א,ד) המתאר את אשר קרה בשעת
פטירתו של יעקב. מסורת בידינו שבשעה שקיבץ יעקוב אבינו את בניו במצריים בשעת
מיתתו, ציוום וזירזם על ייחוד השם, ועל קיום מצוות ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו.
ושאל אותן ואמר להן, בניי, שמא יש בכם מי שאינו מאמין כמותי בייחוד אדון כל העולם,
כעניין שאמר לנו משה רבנו "פן יש בכם איש או אישה ... אשר לבבו פונה היום מעם
ה' אלהינו" (דברים כט,יז). ענו כולם, ואמרו לו "שמע, ישראל: ה' אלוהינו,
ה' אחד" (דברים ו,ד) - כלומר שמע ממנו, אבינו ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. פתח
הזקן וענה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח זה ששיבח
בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה.
[לא] זה לשון המדרש, דברים רבה פרשת ואתחנן: דבר אחר שמע ישראל, רבנן
אמרין: בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמל"ו
והוריד אותה לישראל, ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא, א"ר אסי למה הדבר
דומה לאחד שגנב קוזמין [חפץ נאה] מתוך פלטין של מלך נתנה לה לאשתו ואמר לה אל
תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך. אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי השרת, הן
אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו.
[לב] הרב קאפח, הלכות קריאת שמע פרק ב הערה יב. המדרש הנ"ל כתב
שהטעם שיאמר בשכמל"ו בלחש משום שמשה גנב שבח זה מהמלאכים, ולטעם זה ביום
הכיפורים יאמרנו בקול רם. אולם יש טעם אחר הלכתי, לאומרו בלחש, משום שמשה לא כתבו
בתורה, ולטעם זה, אף ביום הכיפורים צריך לאומרו בלחש.
[לג] שו"ע סא,ה.
[לד] מנהג זה התפתח בעקבות דברי התלמוד בברכות יג: שם סופר על רבי,
שהיה מלמד את תלמידיו בזמן קריאת שמע, וקרא קריאת שמע כשהעביר ידיו על פניו.
בעקבות מעשהו של רבי, התפתח מנהג לכסות העיניים בקריאת פסוק ראשון של שמע.
אם נתבונן בתלמוד, נראה שהוא לא בא להנחיל מנהג
כיסוי העיניים בקריאת פסוק ראשון של שמע. כי הרי רק רבי נהג כך, אבל שאר החכמים
קראו ללא העברת ידיהם על פניהם. מדוע? כי רבי היה מלמד את תלמידיו בזמן קריאת שמע,
ורצה שלא יבחינו בו כשקורא את שמע, וגם רצה להתנתק מנוכחות התלמידים ולכוון בפסוק
הראשון, לפיכך עשה את עצמו כמעביר ידיו על פניו כדרכם של בני אדם המקנחים את פניהם
על ידי העברת הידיים, ודבר זה איפשר לו לקרוא קריאת שמע בכוונה, מבלי שיבחינו בו.
התלמוד מספר על רב שישב לפני רבי ולמד ממנו,
ולא ראה שהוא קורא קריאת שמע, ורבי חייא הסביר לו, שרבי קורא קריאת שמע כשהוא
מעביר את ידיו על עיניו. מכאן שמעשהו של רבי היה מפני שרצה להסתיר את קריאת הפסוק
הראשון של שמע, וגם משום הכוונה, כי נוכחות התלמידים המסתכלים על רבם מפריעה
לכוונה. אבל אדם שאין לו סיבות אלו, והוא לא מלמד תלמידים בשעת קריאת שמע, אין טעם
שיכסה את עיניו. ואף רבי העביר ידיו על פניו, ולא כיסה רק את עיניו, וכפי שאמרנו
הוא עשה עצמו כמקנח את פניו, ולא כמכסה את עיניו.
ומכלל הדברים למדנו, לפי התלמוד אין צורך לכסות
את העיניים בפסוק ראשון, ואין צורך לדקדק במנהג זה, וגם כיסוי העיניים בידו
כשמרכיב משקפיים די בו, וגם עצימת העיניים בפסוק ראשון ללא כיסוי ביד די בה. וגם
אם קרא כשעיניו פקוחות נהג כראוי. העיקר שיכוון את דעתו למילים שמוציא מפיו בפסוק
ראשון.
וראה עוד למעלה בהלכה ז-ח שמותר לקרוא
פסוק ראשון כשהוא רוכב על גבי בהמה, או נוהג ברכב, וכיוון שאין חובה לעצום את
עיניו בפסוק ראשון, נבין כיצד אפשרי הדבר, גם לירכב או לנהוג, וגם לקרוא קריאת
שמע.
כיוון שכן, כשמכסה את עיניו בידו, אין צורך
לכוון את אצבעותיו, וליצור מהם מילת שדי, ע"י ששלושת האצבעות האמצעיות זקופות
כצורת שי"ן על המצח, והאגודל כפוף פנימה על העין הימנית, כצורת דל"ת, והזרת
כפוף פנימה על העין השמאלית כצורת יו"ד (הפוכה). כיוון שגם בשו"ע לא
נזכר דבר זה, ובודאי שרבי לא נהג כך, והוא מנהג מחודש שאין צריך לחוש לו כלל.
והעיקר בקריאת שמע היא הכוונה, וזו מצוות ה', ולא תנוחת האצבעות על עיניו.
[לז] במשנה פסחים נה: נאמר: שאנשי יריחו היו כורכין על שמע ולא מיחו
בידם חכמים. ובתלמוד נו. הובאה מחלוקת ר"מ ור"י בביאור המשנה. לפי ר'
מאיר הם לא היו שוהים בין שמע לבין ואהבת, ואילו לפי ר' יהודה הם לא היו אומרים
בשכמל"ו.
ההלכה היא לפי ר' יהודה, וצריך לומר בשכמל"ו,
וכך הוא ברמב"ם. אולם השו"ע (סא,יד) פסק אף את דעת ר' מאיר, וזה לשונו:
צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות.
והרמ"א הוסיף: ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך, כי עיקר קבלת מלכות שמים הוא
פסוק ראשון (אבודרהם).
נראה כי הרמב"ם לא יסכים לשיטתם, רק לפי
ר"מ צריך להקפיד להפסיק אחר פסוק שמע, ואין הלכה כמותו, אבל לפי ר"י
העיקר הוא אמירת בשכמל"ו ולא ההפסקה, וההלכה כר"י, ואין צריך להפסיק.
[לח] על פי האמור בהערה הקודמת, נבין מדוע אין טעם להפסיק בין הפרשיות.
וכך הוא המנהג מפורסם, לקרוא בציבור את פרשיות שמע בזו אחר זו, ולא להפסיק ביניהם.
[לט] הליכות תימן עמ' 67.
[מ] יש שנתנו טעם, להראות חיבתם לארץ ישראל, ולפיכך ממהרים לרוץ
במילים למען ירבו ימיכם... על האדמה..., כאילו הם כעת ממהרים לרוץ לארץ ישראל
(שו"ת דברי חכמים או"ח סימן ח). ויש שנתנו טעם משום שפרשת ציצית אינה
מהתורה אלא מחכמים. ויש שנתנו טעם, שכיון שמנשקים את ציציותיהם, נתפרדה החבילה וכל
אחד טרוד בנישוק ציציותיו.
[מא] אלו המקומות בהם קוראים במרוצה:
א. בשירת הים קוראים במרוצה מהפסוק "כי בא
סוס פרעה..." עד סוף "ותקח מרים...". [כדאי לשים לב שקוראים את כל
פרשת ותקח מרים במרוצה, ומתחילים במרוצה קצת לפניה, בדיוק כמו שקוראים את כל פרשת
ציצית במרוצה, ומתחילים במרוצה קצת לפניה].
ב. לאחר קריאת עקידת יצחק קוראים במרוצה
מ"ריבונו שלעולם..." עד "שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך מפי
כבודך כאמור" ומ"וזכרתי את בריתי יעקב..." קוראים יותר בנחת עד
"... אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". ומ"והביאותים אל הר
קדשי..." קוראים במרוצה עד "... אקבץ עליו לנקבציו".
ג. במשנה "במה מדליקין" קוראים
במרוצה בסוף "אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין וטומנין" ואת שתי המילים
האחרונות "את החמין" אומרים בניגון ובנחת.
ד. לאחר במה מדליקין נוהגים לאמר "אמר רבי
אלעזר..." בנחת עד "... אל תקרי בניך אלא בוניך". ומ"יהי שלום
בחילך..." קוראים במרוצה עד סוף הקטע.
ה. בערב שבת שקוראים את "מזמור שיר ליום
השבת" קוראים במרוצה מ"שתולים בבית ה'..." עד "... דשנים
ורעננים יהיו". ואת הפסוק האחרון קוראים יותר בנחת.
ו. גם לפי מנהג השאמי שמוסיפים בערב שבת לאחר
מזמור שיר ליום השבת את אמירת המזמור של יום שישי "ה' מלך..." אומרים
במרוצה מ"אדירים משברי ים..." עד "... לביתך נאוה קדש" ואת
הסוף "ה' לארך ימים" אומרים בנחת ובניגון.
ז. בערבי פסח סוכות ושבועות וראש השנה ויום
הכיפורים, לאחר המזמור של החג נוהגים לאמר את שני הפרקים הראשונים והפרק האחרון של
תהלים. בפרק השני של תהלים "למה רגשו גוים" אומרים במרוצה את הפסוק
"תרעם בשבט ברזל כלי יוצר תנפצם". (הערה זו הועתקה מהודעתו של משה
עמרני, התפרסמה בפורום "אלמדרש" באינטרנט)
[מד] הרב קאפח, הלכות קריאת שמע פרק א הערה ג ע"פ פיהמ"ש.
[מו] ממנהגי התפילה.
[מח] אם ינהג כך בשעה שקורא את הפרשיות, נמצא שקריאת הפרשיות היא עראי,
והרמיזות והקריצות הם העיקר, ולפיכך אסור הדבר בכל שלשת הפרשיות. וזה לשון
הרמב"ם (קרית שמע ב,ח): "הקורא
קרית שמע - לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, כדי שלא תהא
קריאת עראי". ולא נזכר שדבר זה רק בפרשה ראשונה, מכאן שדבר זה אסור בכל שלושת
הפרשיות. וזהו דקדוק לשונו כדי שלא תהא קריאת עראי, כי הקורא בדרך זו, קריאתו היא
עראי.
ואין להשוות זאת להלכה ד, שם נאמר שהעוסק
במלאכתו יפסיק בפרשה ראשונה שלא תהא קריאת עראי, וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה
ראשונה שלא תהא קריאת עראי, לכאורה די בהפסקה מהעיסוק בדברים אחרים רק בפרשה
ראשונה ולא בכל שלשת הפרשיות.
מכיוון ששם מדובר שכבר עסק במלאכה קודם קריאת
שמע, ובכדי שלא תהיה קריאתו עראי, אמרנו לו שיפסיק בפרשה ראשונה, ואז קריאתו אינה
עראי, אלא עשאה קבע ע"י שהפסיק קמעה ועסק בקריאה בלבד. אבל כאן שמתחיל
בק"ש ומפסיק באמצע לרמוז ולקרוץ זה כבר נקרא שעושה את הק"ש עראי, שמזלזל
בה ומפסיק באמצע, ולכן חמור הדבר יותר ואסור בכל הפרשיות.
וזה לשון שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן א
פרק ה אות יב: נלענ"ד יותר לומר שהרמב"ם בכאן אוסר באמת בכל הג' פרשיות
משום דמשוי לה עראי ומשום מגונה, וכמו שמשמע מפשטות דבריו, וסמך את פסקו זה על
הירושלמי (פ"ב דברכות ה"ה) דאיתא בסתם: תני לא יהא מרמז בעיניו וקורא.
ומשמע בכל הג' פרשיות, וכן משמע מפשטות דברי ר' יצחק בר שמואל ביומא יט:, והעובדא
דרב שאחוי בידיו סמך הרמב"ם ג"כ א"ע בזה על הירושלמי (פ"א
דיומא ה"ו) שלא נזכר שרב הוה קרי ק"ש אלא איתא שהוה קאים מצלי. שהיה
עומד ומתפלל, עיין שם במראה הפנים, ולפי"ז הרי לא צריכים תו לחלק בין פרשה
ראשונה לשניה, והרי ידוע דדרכו של הרמב"ם לסמוך על פשוטו של משנה וברייתא
ומימרא דאמוראי ולא על שינויא דמשני (עיין כללי הרמב"ם שבראש ספר הי"ד).
ומימרא זו אפילו בבבלי כתובה בסתמא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו', לכן לא סמך
הרמב"ם על השינויא דמשני, ובפרט שלפי המובא בירושלמי לא צריכים תו להשינויא
מכיון שעובדא דרב לא היתה בק"ש כי אם בתפלה כנ"ל, ואפשר להעמיד תו
המימרא כפשוטה וכמשמעה שבכל הפרשיות אסור.
וכן בשאילתות דרב אחאי גאון פ' ואתחנן (סי'
קמ"ג) כותב ג"כ בסתמא ועוד משמיה דרב, וגם מטעם דמשוי ליה עראי,
וז"ל: ואסיר לרמוזיה בעייניה ולאחויי באצבעתיה ולמיעסק בשפתתיה בעידנא דקא
קרי ק"ש דאמר רב שמואל אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא
ק"ש לא ירמוז בעיניו וכו' משום דקא משוי ליה עראי, וכנראה שהשאילתות תפס
ג"כ סתמיה דמימרא שאסור בכל הג' פרשיות וכנ"ל.
וזה שהרמב"ם בכאן אוסר משום עראי בכל הג'
פרשיות, ולעיל בה"ד גבי אומנין אינו אוסר משום עראי אלא פרשה ראשונה,
נלענ"ד לחלק, דהתם גבי אומנין הרי אינו מתחיל במלאכה באמצע הק"ש, אלא
שבאמצע המלאכה הגיע זמן ק"ש, וכשמתחיל באמצע המלאכה ק"ש אינו נקרא שעושה
את הק"ש עראי, שהרי זהו דרכו. וכמ"ש שם הרמב"ם והשאר קורא הוא
כדרכו ועוסק במלאכתו, אלא נקרא רק שהוא קורא אותה בדרך עראי, ולכן לא אסרו אלא בפ'
ראשונה, אבל כאן שמתחיל בק"ש ומפסיק באמצע לרמז ולקרוץ זה כבר נקרא שעושה את
הק"ש. עראי שמזלזל בה ומפסיק באמצע, ולכן חמור בכאן יותר ואסור בכל הפרשיות.
[מט] הרמב"ם הוסיף כאן "הכנף פתיל", כלומר שצריך להפסיק
בין המילה הכנף לבין המילה פתיל. ואנו מחקנו זאת, כי דבר זה היה רק במסורת בבל
שקראו את האות ף' של המילה הכנף דגושה, ואז האות פ' של המילה פתיל דומה לה. אבל
לפי מסורת טבריה, שאנו מבטאים כמותה, האות ף' רפויה, ואין צורך להפסיק בינה לבין
המילה פתיל.
[נ] קרית שמע ב,ט.
[נא] השו"ע כד,ד הזכיר מנהג זה. אולם אין לו טעם, ובתורה נאמר
וראיתם אותו, ומי שירצה יחבב את המצוה וינשק את הציצית, אבל ליתן את הציצית על
העיניים אין לו טעם, ואין לו מקור בתורה או בחז"ל.
[נב] מנהג אחיזת הציציות במשך כל קריאת שמע, נזכר בשו"ע כד,ב.
וכתב הגהות מימוניות סוף פרק ג' (אות פ) שמקורו מדרש שוחר טוב, וזה לשונו: (תהלים
לה י) כל עצמותי תאמרנה, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, אני משבחך בכל איברי וכו',
על ידי שמאלית בה אני קושר תפילין של יד, ובה אני אוחז ציצית בזמן קריאת שמע. בחזה
אני משים הציצית כנגד לבי בזמן שאני קורא קריאת שמע, שנאמר והיו הדברים האלה וגו'
על לבבך. מכאן ראיה שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע
עכ"ל: גם המרדכי כתב בסוף פרק לולב הגזול (סוכה סי' תשסג) בשם הירושלמי דקטן
שיודע לאחוז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע מחנכין אותו בציצית. עד כאן.
הירושלמי שהזכיר המרדכי אינו מופיע לפנינו, אלא
אדרבה בתוספתא חגיגה א,ג נאמר: קטן היודע להתעטף חייב
בציצית. וכן פסק הרמב"ם בהלכות ציצית ג,ט. ומה שהביא הגמ"י ממדרש
שוחר טוב, מדרש זה התחבר בתקופת הגאונים, וגם מנהג שימת הציצית כנגד הלב במשך זמן
קריאת שמע נהג בתקופתם, אבל בתלמוד לא נזכר, וגם במנהג תימן הקדום לא בא זכרו.
כיון שכן, אין להקשות ממדרש מאוחר זה, ואין חובה לנהוג כמנהגותיו. (כך כתבנו גם
למעלה פרק
יב הערה יא)
וראה עוד בב"י סימן כד שהביא תשובות של
גאונים, רב נטרונאי גאון, ורב משה גאון, שראו במנהג שימת הציצית כנגד הלב בזמן
קריאת שמע, מנהג יהירות או מנהג שאין בו צורך. מכאן שאין צריך לנהוג במנהג זה.
[נד] וזה לשון הרמ"ה, הובא בטור סימן סא: יש נוהגין לומר תחלה אל
מלך נאמן, וי"א שמוסיפין אמן אל מלך נאמן, ... והרמ"ה השיב על זה בתשובה
וכתב, ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן
כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ, ... אבל מי
שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר
שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה
לקריאה ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניינא
דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך
ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והאי תוספת לא יעקב
אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי
לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואף על גב דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי
ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא
בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע"י
מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה.
ע"כ.
[נה] ברכות יד: עבודה זרה יא,יב. תפילה ט,ד וכל האומר מודים מודים
משתקים אותו.
מנהג הוספת ג' תיבות, ה' אלהיכם אמת, התחיל
בספרד במאה השלש עשרה, והוא משתקף במדרש רות הנעלם, שזמנו המאה השלש עשרה. וזה
לשונו, הובא בב"י סימן סא: וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש רות צה.) פתח רבי
יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו' (משלי ג ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם
הזה ובעולם הבא דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין
איבריו של אדם והקורא ק"ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא
רפאות תהי לשרך אדהכי מטא ההוא ינוקא לאי מאורחא ויתיב קמייהו שמע אילין מילין קם
על רגלוי ואמר והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה רבי חייא תיב
ברי יתיב אמר ליה ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמענא מאבא בק"ש יש רמ"ח
תיבות חסר תלת למנין איבריו של אדם מאי תקנתיה תקינו שיהא שליח ציבור חוזר ג'
תיבות ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכדי שלא
יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש אדהכי אתא רבי יהודה בריה דרבי פנחס ויתיב אמר
ליה במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש הכי והכי אמר ההוא ינוקא אמר ודאי הכי
אמר רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא חסידים הראשונים
תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם והא חסרו מהם שלש למנין
איבריו של אדם תקנו שיהא שליח ציבור חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת.
בתפלה תקנו שלשה ברכות ראשונות ושלשה ברכות אחרונות בקריאת שמע שלש שמות בראשונה
ה' אלהינו ה' אחד שלשה שמות באחרונה ה' אלהיכם אמת וכל האומר ק"ש כהאי גוונא
בידוע שאינו נזוק כל אותו היום וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו
מפני שחסרו השלשה תיבות ששליח ציבור חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן
דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל
להמנות אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום
רמ"ח כשאר הציבור עכ"ל ושמעתי שענין הכוונה בט"ו ווי"ן הוא
לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ' ושם ההויה עולה כ"ו ועם ד' אותיותיו
עולה ל' ושלש פעמים שלשים עולה צ' הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות.
ע"כ.
מדרש זה מאוחר הוא, והוא ייחס את עצמו לדורות
קדומים שלא בצדק. בקטע שהבאנו יש ערבוב של דורות, והמעיין במקורות התלמודיים יגלה
בנקל שהוא אינו משקף תיאור היסטורי.
רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית, הם
תנאים בני הדור השלישי, תלמידיו של רבי אליעזר, ורבי יוחנן בן נורי הוא חברו של
רבי עקיבא, אבל בשום מקום לא מצאנו שרבי יוחנן בן נורי מוסר שמועה בשם רבי עקיבא.
רבי נהוראי ורבי נחמיה הם תנאים בני הדור
הרביעי, ורבי נהוראי חלק על רבי מאיר, וגם מסר בשם רבי יהושע (נזיר ה.) תלמידו של
ר"ע, אבל בשום מקום לא מצאנו שרבי נהוראי ימסור בשם רבי נחמיה.
רבי חייא הוא אמורא בדור המעבר שבין התנאים
לאמוראים, בדורו של רבי יהודה הנשיא, הרבה אחרי התנאים שבדור הרביעי, ולא ראה אותם
ולא שהה במחיצתם, ובקטע שלפנינו הוא מתואר כנפגש עם תנאים בני הדור הרביעי, דור
לפניו.
רבי יהודה בנו של רבי פנחס, לא מופיע בשום מקום
במקורות, והוא שם בדוי, שנכתב לקשר בין התנאים בני הדור השלישי, לבין התנאים בני
הדור הרביעי, ור' חייא בן הדור החמישי.
מעבר לכל הנ"ל, בקטע זה הובאו מנהגים
מאוחרים, ויוחסו לדורות קדומים, כאשר ברור שהם מאוחרים. מנהג חזרת ה' אלהיכם אמת
לא נזכר בשום מקום. בתלמוד ברכות יד: הובא סיפור על אדם שהתפלל לפני רבה ואמר
פעמיים אמת, והקפיד רבה על כך. משתמע מכך שלא כפלו ה' אלהיכם אמת, אחרת היה לו
לומר מדוע לא אמרת ה' אלהיכם, משמע שכל כפילה של מילים מקריאת שמע היא מגונה. כשם
שכפילת מודים היא מגונה. [הב"י בסימן סא דחה טענה זו, שרבה נהג לומר אל מלך
נאמן, ולפיכך לא היה נוהג לחזור ה' אלהיכם אמת. ודבריו קשים, ואף אמירת אל מלך
נאמן היא מאוחרת, ואסורה מן הדין, כפי שביאר הרמ"ה, הובא בטור בסימן סא].
וראה עוד שם: אמר רב יוסף: כמה מעליא הא שמעתתא, דכי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר,
אמרי במערבא: ערבית - דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת. ע"כ.
מכאן שבארץ ישראל כלל לא קראו פרשת ציצית, ולא חששו להשלמת רמ"ח תיבות.
רס"ג בסדר התפילה בעמוד לח [סדר תפילת הציבור] לא הזכיר מנהג זה. רב עמרם
גאון בסדר התפילה, בחלק קריאת שמע וברכותיה לא הזכיר מנהג זה. הרמב"ם בסדר
התפילה לא הזכיר מנהג זה. מכאן שכל הקדמונים לא ידעוהו, ובודאי שר"ע או
רשב"י לא ידעוהו.
גם בסידורי תימן הקדומים, לא נזכר מנהג זה, ורק
במאה הי"ח התחיל להופיע מנהג זה בסידורים. ראה מחקרים בסידורי תימן, חלק א
עמ' 254-257. מכאן שבתימן השתמר מנהג קדמונים דורות רבים לאחר שכבר נעלם בשאר
קהילות.
בנוסף לכל הנ"ל, בנוסח הרמב"ם אין
ט"ו ווים, אלא הנוסח הוא, אמת ויציב, נכון וקים, ישר ונאמן, וכן השאר. וכן
הוא בסידורי תימן הקדומים, וכן הוא בגאונים, ואילו בקטע זה נכתב שאפשר להשלים ג'
תיבות ע"י ט"ו ווים, ובקדמונים אינם.
וראה עוד רמב"ם הלכות עבודה זרה יא,יב:
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, המניח ספר
תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן - לא די להן שהן בכלל חוברים ומנחשים: אלא שהן
בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר
"ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב). אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור
מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים - הרי זה מותר. ע"כ.
הרוצה להציל את גופו מצרות ונזקים, יקרא פסוקים
או מזמור מתהלים, ובכך ירבו זכויותיו ומצוותיו, והם יצילוהו מהנזקים, אבל לכוון
שכל מילה בקריאת שמע היא כנגד אבר מאיברי גוף האדם, הרי הוא הופך את קריאת שמע
ללחש ורפואה, ולא לכך נתכוונה התורה במצות קריאת שמע. עיקר המטרה בקריאת שמע, קבלת
עול מלכות שמים, ועול מצוות, וזכירת כל המצוות, וזכירת יציאת מצרים, ולא רפואה
לאברי האדם.
אלא שלכאורה יש לדחות את כל הנ"ל, מדברי
מדרש תנחומא (פרשת קדושים סימן ו): "אמר ר' מני לא תהא קריית שמע קלה בעיניך,
מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כנגד אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד, אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה, אף אני אשמור את שלכם, לכך
דוד מקלס שמרני כאישון בת עין (תהלים יז ח), א"ל הקדוש ברוך הוא שמר מצותי
וחיה (משלי ד ד)".
ר' מני, הוא רבי מנא השני, דור חמישי לאמוראי
ארץ ישראל, מאחרוני האמוראים, והוא מביא דרשה לזירוז קריאת שמע, שיש בה רמ"ח
תיבות עם בשכמל"ו, ומי שישמור לקוראה, ה' ישמור את רמ"ח אבריו. מדברי
רבי מנא אנו למדים שהיה בזמנו מנהג זה של הזכרת "אל מלך נאמן" קודם
קריאת שמע (שבלי הלקט, ערוגה ראשונה, דין סדר קרית שמע, סי' טו, בשם רב דניאל
גאון). ועוד למדנו מדבריו, שלכאורה דרשת מדרש רות הנעלם כבר נזכרה במדרש תנחומא.
אולם אם נדקדק, נראה שרבי מנא מעיד רק על מנהג
ארץ ישראל במקומו ובזמנו, וכבר הוכחנו למעלה מהתלמוד הבבלי (ברכות יד:), שהתלמוד
מביא שמנהג ארץ ישראל כלל לא לקרוא פרשת ציצית, וגם בבבל לא נודע מנהג זה, וגם
אחרי כן בתקופת הגאונים והראשונים לא נודע מנהג זה, ורס"ג ורב עמרם גאון
והרמב"ם לא הזכירוהו. וכן השוואת דרשת מדרש תנחומא לדרשת מדרש רות הנעלם כלל
אינה דומה, ויש הבדל גדול בין מי שדורש, בקרית שמע יש רמ"ח תיבות, שמור והקפד
לקוראה, וה' ישמור על רמ"ח אבריך, לבין מי שדורש, שכל אבר ואבר נוטל מילה
מהמילים של קריאת שמע ומתרפא בו, שהדרשה השנייה הפכה את קרית שמע ללחש ורפואה, שלא
כדרשה הראשונה שרק התייחסה לרמ"ח תיבות שבקריאת שמע כרמז ודרוש, אבל עד רפואה
לאברי האדם, ושכל אבר מתרפא ממילה מסויימת, לא הגענו.
כיוון שכן, ההלכה נקבעת על פי דברי התלמוד
הבבלי ולא על פי דברי מדרש תנחומא, וגם פרסומו של המנהג ילמד מהתלמוד והגאונים
והראשונים, ולא על סמך דרשה במדרש תנחומא.
[נז] מה שכתבנו אפילו שהפסיק בדיבור, כך כתב הגהות מימוניות בשם
ראבי"ה, ויסכים הרמב"ם לכך. וראה הלכות ברכות א,ח שהה ללא דיבור אחר
הברכה והסיח דעתו, הרי זה הפסק בין הברכה למצווה, ולפיכך, כשם שאם שהה בלא דיבור
והסיח דעתו מקריאת שמע, כשימשיך לקרוא את שאר קריאת שמע יצא ידי חובה, כך אם הפסיק
בדיבור.
[נט] למדנו זאת מהלכות ברכות ה,יז, הנכנס אצל אחרים, ומצאן מברכין ברכת
הזימון - אם מצא המברך אומר נברך, הוא עונה אחריו ברוך ומבורך. ואם מצא האוכלים
עונין ברוך שאכלנו, הוא עונה אחריהם אמן. ע"כ. מכאן שלמרות שאינו חייב בזימון
יצטרף לשבחם, כך בקריאת שמע ראוי להצטרף לקריאת פסוק ראשון של הציבור שיש בו קבלת
עול מלכות שמים. אבל את שאר הפרשה, פטור מלהצטרף אליהם. וכן פטור מלהצטרף לציבור
לזמירות או לפיוטים, ורק לקבלת עול מלכות שמים, יש סברא שיצטרף אליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה