ילקוט משה פרק יד - הלכות תפילין (שתי תפילין, הברכה, חציצה, רצועות ונפילה, הכיס, ללא רשות, איטר, לא יסיח)

א.        תפילין של ראש, אינה מעכבת של יד, ושל יד, אינה מעכבת של ראש - מפני שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה. לפיכך אם אין לו אלא אחת, או שמחמת איזה אונס אינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיש לו. וכיצד מברך עליהן - על של ראש, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין; ועל של יד, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להַניח תפילין[א].

ב.         במה דברים אמורים, בשהניח אחת מהן; אבל אם הניח שתיהן - מברך ברכה אחת, להַניח תפילין, וקושר של יד תחילה, ואחר כך מניח של ראש. אע"פ שהן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו, הואיל וענין שתי המצות ענין אחד הוא, מברך אחת, שענין שתיהן הזיכרון שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך[ב].

ג.          מי שבירך להניח תפילין וקשר תפילין של יד - אסור לו לדבר, ואפילו להשיב שלום לרבו[ג], עד שיניח של ראש; ולא יפסיק לקדיש ולקדושה ולעניית אמן, ואפילו לשתוק ולכוון אסור, כי הוא עוסק במצווה ופטור ממצוות אחרות, ועוד שאסור לו לעזוב את מצוותו ולקים מצווה אחרת ['אין מעבירין על המצוות'][ד]. ואם שח, הרי זו עבירה, וצריך לברך ברכה שנייה על מצות תפילין, ואחר כך מניח של ראש. וכן אם ענה לקדיש ולקדושה או אמן יברך ברכה שנייה על מצוות תפילין ואח"כ מניח של ראש[ה].

ד.         ברך 'להניח תפילין', והפסיק לאחר מכן בדיבור שהוא לצורך התפילין, כגון שביקש מחברו שיסייע לו בקשירת הרצועה סביב הקיבורת, או שיעזור לו בהנחת תפילין של ראש שיהיו במקומן הראוי, בין לפני הנחת תפילין של יד, ובין לפני הנחת תפילין של ראש, אינו צריך לחזור ולברך 'להניח תפילין', וכן אינו צריך לברך על תפילין של ראש 'על מצות תפילין', שכיון שהפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך לברך שנייה[ו].

ה.         ברך 'להניח תפילין', ושהה לאחר מכן בשתיקה קודם שיניח תפילין של יד או של ראש, וכן אם רמז בעיניו וקרץ באצבעותיו, אם לא הסיח את דעתו מהברכה אינו חוזר ומברך, ואם הסיח דעתו מהברכה חוזר ומברך[ז].

ו.          תפילין - כל זמן שמניחן, מברך עליהן, אפילו חלץ ולבש מאה פעמים ביום. אפילו חלצן כדי ליכנס לבית הכסא, ודעתו לחזור וללובשם, כשיצא ויניחם יחזור ויברך עליהם[ח].

ז.          אסור שיהיה דבר חוצץ בין הבית של התפילין לבין גופו, בין בתפילין של יד ובין בתפילין של ראש. לפיכך אסור שיהיה דבר חוצץ על הקיבורת, שהיא מקום הנחת הבית של תפילין של יד (נתבאר בפרק יג הלכה ‎יב), וכן אסור שיהיה דבר חוצץ במקום הנחת הבית של תפילין של ראש (נתבאר בפרק יג הלכה ‎יג). אבל ברצועות שכורך על הזרוע ועל האצבע האמצעית, או ברצועות שמסביב לראש ובקשר שמאחורי הראש, אם אי אפשר, יניחם אפילו שיש שם חציצה[ט]. וכבר ביארנו (בפרק יג הלכה ‎יד) שהכריכות שמסביב לזרוע אינם חובה אלא מנהג, לפיכך מותר להניחם אפילו שיש שם שעון, ואינו צריך להסירו[י].

ח.        מי שיש לו שיער ראש ארוך, כגון שמגדל בלורית, או שהוא נזיר והאריך שערו, מותר לו לכתחילה להניח תפילין של ראש על שערו, ואין הדבר חציצה בין התפילין לגופו, אלא כל שהשער מחובר לגופו הרי הוא חלק מגופו[יא], ויניח עליו תפילין[יב].

ט.        התפילין הם תשמיש קדושה, ויש בגופן קדושה גם בבית וגם ברצועות, לפיכך נהגו ליזהר שלא יגעו הרצועות ברצפה, וכ"ש שיזהר שלא יגררו הרצועות על הרצפה[יג]. וכשמוציאם מכיסם יקחם בידו ולא ינערם מהכיס משום ביזוי מצוה. ואסור לתלות את התפילין, בין ברצועה בין בתפילה עצמה; אבל תולה הוא, את הכיס שהתפילין מונחין בו[יד].

י.          לעולם ייזהר שיהיה פני עור הרצועות למעלה בעת שקושר אותן על ידו, ועל ראשו, אבל על החלק המשתלשל מאחר הקשר, אין שליטה להקפיד שיהיה תמיד לכיוון מעלה, ואין צורך להקפיד בכך אלא אם אפשר[טו]. ואם נתהפכו הרצועות במקום שקושר אותם על ידו או על ראשו, יהפכם בחזרה שיהיו כתקנם, ואינו צריך להתענות[טז].

יא.       נפלו התפילין לארץ, אף שנפלו ללא כיסם, אינו צריך להתענות, ואינו צריך לקרוע. ורק ספר תורה שנשרף, חייב לקרוע עליו[יז].

יב.        מותר לכרוך את רצועות התפילין סביב הבית של התפילין בשעה שמקפל אותן. בין אם כורך את הרצועה משני צידי הבית אחת לימין ואחת לשמאל, וחוזר חלילה, ותוחב את סוף הרצועה מתחת לרצועה התחתונה שלא יתפרק הקיפול, כמנהג יהודי תימן. ובין אם כורך את הרצועה על גוף הבית באמצעו. בין בתפילין של יד ובין בתפילין של ראש. ואין בדבר ביזיון כאילו מניח רצועות על גבי הבית של התפילין, אלא אדרבה זהו כבוד התפילין שהרצועות חופות אותן ושומרות עליהן[יח]. ואין לחשוש לקשר בתפילין של יד שהוא כצורת האות י', ולקשר בתפילין של ראש שהוא בצורת האות ד', שלא יהיו מתחת לרצועות שהוא כורך עליהם, מפני שאין בקשר יותר קדושה משאר הרצועות, ואדרבה זהו כבודו שיהיה מלופף בצורה מסודרת מסביב לתפילין. ומותר בשעת הקיפול שיהיה הקשר של תפילין של ראש מתחת הבית, ואין צורך להקפיד שיהיה מעל המעברתא[יט].

יג.        לעולם, כשמניח תפילין, יקדים להניח תפילין של יד לפני תפילין של ראש, שהרי נאמר (דברים ו,ח) וקשרתם לאות על ידיך, ואח"כ והיו לטוטפות בין עיניך, ואסור להקדים להניח תפילין של ראש. לפיכך כשחולץ אדם תפיליו להצניען בכלי, לא יניח של יד מלמטה ושל ראש מלמעלה, מפני שבשעה שהוא רוצה ללובשן, יפגע בשל ראש תחילה, ואסור לו להניח של ראש לפני של יד, ונמצא שעובר על איסור של 'אין מעבירין על המצות', כי עוזב את התפילין של ראש ומניח של יד, ואסור לו לאדם להניח מצוה, ולעבור ממנה למצוה אחרת - אלא מצוה שתבוא לידו של אדם בתחילה, בה הוא מתעסק. לפיכך צריך להניח של יד למעלה, כדי שיפגע בה תחילה וילבש על הסדר[כ].

יד.        כשמכניס את התפילין לכיסן, מותר לשים את התפילין של יד על גבי התפילין של ראש, כגון אם מכניס אותן לתוך כיס ארוך וצר, ואין בדבר זלזול בתפילין של ראש שקדושתן גדולה משל יד, אם יהיו התפילין של יד למעלה, מפני שמצניען בכיסן לשמרן[כא]. ורק אם ירצה להפוך תפילין של ראש לשל יד, או רצועות של ראש לשל יד אסור, משום שמורידם מקדושה חמורה לקדושה קלה בשעת קיום המצוה, אבל סתם הנחה בתוך כיס כשתפילין של יד למעלה אין בכך כלום[כב].

טו.       הניח את כיס התפילין בתוך כיס הטלית, והיה הכיס של התפילין מונח על גבי הטלית המקופלת, אם ירצה[כג] יכול לשלוף את הטלית מהכיס שלה ולהתעטף בה תחילה, למרות שכיס התפילין נמצא למעלה, שכיון שהתפילין נמצאות בתוך כיסן ואינן גלויות, אינו נחשב מעביר על המצוות, ואינו נחשב שעזב את התפילין והתעטף בציצית. ואם היו התפילין גלויות על הטלית ללא כיסן, ופגע בהם תחילה כשהכניס ידו לכיס, אסור לו לעזוב אותן, אלא יניחם תחילה ואח"כ יתעטף בציצית[כד].

טז.       לא יניח תפילין של חברו ללא רשותו, אלא אם יודע שאינו מקפיד בכך, כמו שביארנו למעלה בפרק יב הלכה ‎טו[כה].

יז.        איטר [אדם "שמאלי" - ששולט ביד שמאל יותר מאשר ביד ימין[כו]] - מניח תפילין בימינו, שהיא לו כשמאל; בין שנולד כך, ובין שהרגיל עצמו להשתמש ביד שמאל. ואם היה שולט בשתי ידיו - מניח תפילין בשמאלו, שהיא שמאל כל אדם. ואפילו אם היה כותב ביד שמאל ועושה שאר מלאכתו ביד ימין, [או להיפך], יניח ביד שמאל, והוא נחשב שולט בשני ידיו, ואיננו אומרים שהיד שבה כותב היא העיקר[כז].

יח.       כשמניח תפילין של יד, ישתדל שיהיה הקשר, שהוא בצורת האות יוד, (פרק טו הלכה ‎ב) סמוך לבית של תפילין של יד, ואם התרחק קצת מהבית אין בכך כלום[כח]. אבל בשעה שהם מקופלות בתוך כיסם, אין צורך שיהיה הקשר סמוך לבית[כט].

יט.       כשמניח תפילין של יד, תהיה המעברתא [בה עוברת הרצועה] לצד מעלה [קרובה לכתף], והבית לצד מטה [קרוב למרפק], והקשר לצד פנים סמוך לגופו. ואם אין לו אלא תפילין של איטר, שבהם המעברתא והקשר הפוכים, [וכן להיפך אם הוא איטר, ונזדמנו לו תפילין של אינו איטר], יהפוך את התפילין שתהיה המעברתא לצד מטה והבית לצד מעלה, העיקר שיהיה הקשר סמוך לגופו, כי מיקום הקשר חשוב יותר מהיפוך הבית של התפילין[ל].

כ.         כשמניח תפילין, אסור להסיח דעתו מהן. כלומר שלא יַפְנֶה מחשבתו לדברים אחרים וישכח שהוא מניח תפילין, אלא תמיד יזכור בתת הכרתו שהם עליו, ואף שמתפלל או לומד או עובד, צריך לזכור בתת הכרתו שהם עליו[לא]. לפיכך חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהן עליו, ודבר זה יסייע לו שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד. ונהגו למשמש בהן ולנשקן כשמזכיר מצותן בקרית שמע. במילים: וקשרתם לאות, ימשמש וינשק של יד. ובמילים: והיו לטוטפות, ימשמש וינשק של ראש. וכך יעשה בפרשה ראשונה ושניה[לב].

כא.      תפילין צריכים גוף נקי, ויזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה, כל זמן שהן עליו. לפיכך אסור לישן בהן שינת קבע, שמא יפיח בהם בשנתו ואין לו שליטה על הדבר. וכן לא ישן בהם שינת עראי, שמא יסיח דעתו מהם. אבל מותר לישן בהם שינת עראי כשהוא יושב ומניח ראשו בין ברכיו, ויניח עליהן סודר שבזה מראה שאינם עליו לשם מצוה אלא לשם שימור[לג]. ולא תהיה עימו אישה שמא ימשך וישמש עימה. לפי שבצורה זו של שינה אינו יכול לישן הרבה, ואינו יכול לישן שינה עמוקה, ולא יפיח בתפילין, ולא יסיח דעתו מהם[לד].

כב.       חלץ את התפילין, וכרך את רצועותיהם סביב ידו, והם אחוזים בידו בכריכה זו, מותר לישן בהן אפילו שינת קבע, שכיון שאינו מניחם אין לחשוש אם יפיח, וכיון שהם כרוכים בידו אין לחשוש שיפלו[לה].

כג.        מותר לאכול אכילת עראי כשהוא מניח תפילין, כלומר כביצה או מעט או יותר, ואוכל להשקיט רעבונו, ואת סעודתו העיקרית יאכל אחר כך; אבל אסור לאכול בהם אכילת קבע, לפיכך אם נכנס לסעודת קבע - חולצן ומניחן על שולחנו, ובגמר אכילתו ייטול מים אחרונים, ויניחם, ויברך על מזונו והוא לבוש בהן[לו].

כד.       תפילין צריכים גוף נקי, שייזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה, כל זמן שהן עליו. וכ"ש שייזהר שלא יצאו ממנו מי רגלים או צואה אפילו מעט. חולי מעיים הצריכים לצאת לנקביהם לעיתים קרובות, ואם ירצו להשהות נקביהם קמעה בכדי להניח תפילין, צריכים לצער עצמם, כי הם צריכים להתאפק, פטורים מהתפילין, מפני שצערם גורם להם להסיח דעתם מהתפילין. ועוד שמא יפיחו בתפילין כי הם קרובים לכך. וכך הדין במי שצריך לנקביו או שתה סם משלשל, ואינו יכול לשמור נקביו אלא בצער, פטור מן התפילין, שאף אם יתאמץ לשמור נקביו, מחמת צערו הוא מסיח דעתו מהתפילין[לז]. מצטער, ומי שאין דעתו מיושבת עליו מחמת טרדה גדולה - פטור מן התפילין: שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן[לח].

---

[א] תפילין ד,ד.

[ב] תפילין ד,ה. שו"ת הרמב"ם סי' רפח.

[ג] ראה רמב"ם הלכות קרית שמע ב,טז, אם נמצא באמצע הפרק, שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד. וכאן במניח תפילין של יד ושל ראש, לא יפסיק להשיב מפני הכבוד. והטעם, מפני שברכת 'להניח תפילין' עולה לשל יד ושל ראש, ואם יפסיק בדיבור לפני שיניח של ראש, נמצא שהפסיק בין הברכה לבין המצוה. ורק מפני היראה יפסיק, וישיב שלום למלך גוי שמא יהרגנו. (תפילה ו,ט)

[ד] ע"פ תשובת הרמב"ם סי' קפ. והערת הרב קאפח פרק ד הערה יג.

[ה] תפילין ד,ו.

[ו] זה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות א,ח: כל הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך לברך שנייה. כיצד: כגון שבירך על הפת, וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו - אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה.

[ז] ראה הלכות ברכות א,ח שהפסקה בדיבור היא הפסק בין הברכה לבין הדבר שעליו מברך, מהלכה זו נלמד, אם שוהה ושותק או רומז בעיניו, אינו הפסק אלא אם הסיח דעתו. וכך כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שיז), הובאו דבריו בב"י סימן קמ. וזה לשונו: ... דהלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע (ברכות לט:) דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא הפסקה מרובה ולא שנה הפסקה מועטת.

[ח] תפילין ד,ז.

[ט] הרמב"ם כתב בהלכות תפילין ד,א-ב שיניח את התפילין על הקיבורת ועל הקדקד, משמעות דבריו, שבמקום הנחת הבית אסור שתהיה חציצה, ויהיו על הקיבורת ועל הקדקד ממש, אבל לא כתב שיש להקפיד שלא יהיה דבר חוצץ בין גופו לרצועות. ואנו כתבנו, שלכתחילה יקפיד גם שלא תהיה חציצה ברצועות, ואם אי אפשר יעשה כפי עיקר הדין. עוד כתבנו, כי חציצה בכריכות שמסביב לזרוע אינה כלום, כי אותם כריכות מנהג ורשות, ואינם מעיקר המצוה.

וראה ב"י סי' כז (ד"ה ולא יהיה דבר חוצץ) שהביא את תשובת הרשב"א ח"א סי' תתכו, שאף הוא כתב כדברינו, ואיסור חציצה הוא במקום הנחת הבית של התפילין (הקציצה), אבל ברצועות לא נזכר, ולכתחילה ראוי שלא תהיה חציצה גם ברצועות.

[י] תפילין ד,א-ב.

[יא] כתב הרמב"ם בהלכות מקוות א,ז: ואם היה בעל שיער, יטביל כל שיער ראשו, והרי הוא כגופו. ע"כ. מכאן ששיער המחובר הרי כגוף האדם ואינו חציצה גם לא לתפילין. ועוד, שיש בתורה דין של נזיר שאינו מגלח שערו, ואם שיער ארוך הרי הוא חציצה בתפילין, היאך מותר ליזור נזירות ולבטל מצות עשה של תורה להניח תפילין.

[יב] תפילין ד,א מקוות א,ז.

[יג] למעלה פרק יב הלכה ‎ד כתבנו, שלגבי ציצית לא צריך ליזהר אם תיגע ברצפה, אבל צריך ליזהר שלא תיגרר על גבי הרצפה ותיטנף.

[יד] תפילין ד,ט.

[טו] ביאור הרב צדוק.

[טז] תפילין ג,יט. במסכת מועד קטן דף כה. נאמר על רב הונא, בשעה שרצו להכניסו למערת הקבורה של ר' חייא, סיפר רב חגא בשבחו, שפעם אחת נהפכה לו רצועה וישב עליה ארבעים תעניות. ע"כ. מכיון שבתלמוד שבח זה נזכר דרך אגב, לא הובאו הנהגותיו של רב הונא כך וכך היה עושה, אלא דרך אגב, בשעה שרצו לקוברו, סופר על כך, לפיכך לא פסק הרמב"ם דבר זה להלכה, ואף מהתלמוד משתמע שרק רב הונא נהג כך פעם אחת, והוא חומרה גדולה, להתענות ארבעים תעניות על היפוך רצועה. וראה משנ"ב סי' כז ס"ק לח שכתב, אם נהפכו הרצועות, מידת חסידות להתענות או לתת צדקה.

[יז] אבל ט,ב.

[יח] ראה מגן אברהם סי' כח ס"ק ד שכתב, שאסור להניח את רצועות התפילין על גוף הבית, כשם שאסור להניח את דפי התורה ע"ג דפי נביאים וכתובים כשהם בכרך אחד, אלא אם אין ברירה, (כך למד מתוספות ד"ה ועושה בראשו, ב"ב יג:) ואף בתפילין, אם יש אפשרות, לא יניחם ע"ג גוף הבית של התפילין. ע"כ. ואנו כתבנו היתר בכל ענין, כי רצועות מלופפות אינם מונחות על התפילין, אלא עוטפות את התפילין כמטפחת, וכשם שמותר לעטוף ס"ת במטפחת, כך מותר לעטוף את התפילין עם הרצועה וזה הוא כבודם. ועוד, שהתוספות שהזכיר המגן אברהם במסכת ב"ב, בתחילתו, מוכיח בצורה מוחלטת ממסכת סופרים ומהירושלמי, שמותר לכרוך תורה על גבי נביאים וכתובים, ואין בדבר שום איסור, כ"ש כשכורך את הרצועות על גבי אמצע הבית של התפילין שמותר, וזהו כבודם.

[יט] תפילין ד,ט.

[כ] תפילין ד,ח. כפי איך שביארנו את ההלכה של הרמב"ם, כך ביאר הכס"מ, וכך ביאר ר"ת בשם רב האי גאון (יומא לג: תוד"ה עבורי דרעא אטוטפתא), וכך ביאר הגר"א, ודברי הרמב"ם כאן הם העתק דברי רב האי גאון, וצריך לבארו ע"פ רב האי גאון, וכפי שכתבנו. לעומת כל הנ"ל, הרב קאפח מבאר את הרמב"ם בצורה שונה, ולשיטתו יקדים להניח תפילין של ראש, ואיסור אין מעבירין על המצות חמור מאיסור הקדמת של ראש לשל יד, ראה דבריו הלכות תפילין פרק ד הערה יח.

[כא] לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ד,ח "לפיכך צריך להניח של יד למעלה, כדי שיפגע בה תחילה וילבוש על הסדר" משתמע בלשונו בצורה ברורה שאין בדבר זה זלזול לתפילין של ראש.

[כב] תפילין ד,ח. ג,ז.

[כג] ראה פרק יג הלכה ‎יח, טלית או תפילין, יקדים איזה מהם שירצה.

[כד] תמידין ומוספין ט,ב. הרב קאפח פרק ד הערה א. תפילין ד,ח.

[כה] גזילה ואבידה ג,יד. חמץ ומצה ב,ח. פסחים ד: וראה עוד, שכירות א,ד. נמוקי יוסף ב"ב מד: בדפי הרי"ף שאסר.

[כו] המילה נוצרה מהפסוק שופטים ג,טו "איטר יד ימינו", יד ימינו קשורה כדי לאמן גם יד שמאל.

[כז] תפילין ד,ג. בשו"ע סי' כז סעי' ו הובאו שתי דעות בנושא. מכיון שלא מצאנו מקור בדברי הרמב"ם שיש להעדיף את היד שבה כותב, לכן כתבנו שאף שכותב ביד שמאל ועושה שאר מלאכתו בימין, נחשב שולט בשתי ידיו, ויניח ביד שמאל. וראה מנחות לז. שלמד ר' נתן מדרשת הפסוק וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. אין ללמוד מדבריו שאם היה כותב בשמאל, שיניח ביד ימין, למרות שעושה שאר מלאכתו בימין, כי ר' נתן מתייחס לרוב בני אדם, ועל כך באה דרשת הפסוק, [וכך כתב רש"י ד"ה מה כתיבה בימין], כשם שרוב בני אדם כותבים בימין, כך גם בקשירת תפילין, הקשירה תיעשה ביד ימין, והתפילין יהיו מונחות על יד שמאל. ואם יש מקרה של שולט בשתי ידיו, ידון לגופו במקומו, אבל בדרשת הפסוק לא נתבאר דין שולט בשתי ידיו. וראה הגר"א על השו"ע שהכריע כדברינו שאין עדיפות ליד שבה כותב, אבל הוא למד שלפי ר' נתן היד שבה כותב היא העיקר, ואנו ביארנו שגם לפי ר' נתן אין עדיפות לכך, והוא לא עסק בשולט בשתי ידיו, אלא ברוב בני אדם, וכביאור רש"י.

[כח] בתלמוד מנחות לה: נאמר "אמר רב יהודה: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה, וצריך שיהא כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור". הרמב"ם מבאר, שהתלמוד עוסק בקשר תפילין של ראש, וצריך שיהיה בגובה העורף בסוף הגולגולת ולא למטה על הצואר, ויהיה מכוון כלפי פנים, כלומר במרכז העורף שאז ניכר שהוא מכוון כנגד הפנים, אבל אם נמצא מאחור בצד, נמצא שהוא אינו כנגד הפנים, וכך פירש רש"י בפירוש הראשון.

היוצא מפירוש זה, דוקא בקשר תפילין של ראש יש הקפדה למיקומו, אבל קשר תפילין של יד, גם אם אינו בגובה, כלומר אינו סמוך לקיבורת, מותר, וזה מה שכתבנו שאם התרחק הקשר בתפילין של יד מהבית קמעה אין בכך כלום.

לעומת שיטת הרמב"ם, יש מפרשים את התלמוד שהוא מתייחס לקשר תפילין של יד, ולשיטתם אסור שיתרחק הקשר מהבית, כי הבית בגובה היד על הקיבורת, ואם הקשר רחוק ממנו הוא אינו בגובה אלא למטה. ראה שו"ע סי' כז סעי' ב, והערת הגר"א במקום שמבאר כך בשם רב עמרם ורב האי גאון, הובאו דבריהם בפסקי הרא"ש על הרי"ף, בדף ח. מדפי הרי"ף, ד"ה קשר של תפילין.

[כט] תפילין ג,יג ד,א-ב מנחות לה:

[ל] תפילין ג,א יג. ד,א. כתב הביאור הלכה בסי' כז סעי' ג ד"ה המנהג הנכון לתקן: שיהפוך את התפילין שתהיה המעברתא לצד מטה והבית לצד מעלה, שיהיה הקשר סמוך לגופו, כי מיקום הקשר חשוב יותר מהיפוך הבית של התפילין. דבריו בנויים על דעת השו"ע שהבאנו בהערה כח, שבתפילין של יד אסור שיזוז הקשר ממקומו. המקור לדברי השו"ע, מנחות לה: "קשר של תפילין צריך שיהא למעלה, כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה: וצריך שיהא כלפי פנים", ולשיטתו מדובר בקשר בתפילין של יד. וכיון שמצאנו חובה לדייק במיקום הקשר בתפילין של יד ושלא יזוז ממקומו, כשאין ברירה, והזדמנו לו תפילין של איטר, יהפוך את הבית, העיקר שיהיה מיקום הקשר כראוי מבפנים.

וראה שם בהערה, שלפי הרמב"ם, התלמוד במנחות לה: מתפרש כעוסק בתפילין של ראש, והרמב"ם פסק זאת בהלכות תפילין ד,א.

ולמרות שלפי הרמב"ם אין איסור שיזוז הקשר בתפילין של יד מהבית וכפי שביארנו בהלכה הקודמת (הלכה ‎יח), ולמרות שלשיטתו שהתלמוד עוסק בתפילין של ראש לא נזכר בתפילין של יד שיהיה הקשר כלפי פנים, אבל גם הרמב"ם מסכים לפרשנות זאת, ואף לשיטתו צריך שיהיה קשר של יד כלפי פנים ולא כלפי חוץ, וכיון שמצאנו בתלמוד הדגשה שיהיה הקשר כלפי פנים ולא כלפי חוץ, מכאן שמיקום הקשר חשוב יותר, וקשר של תפילין הלכה למשה מסיני, ואף מיקומו חשוב, ודבר זה עדיף אף שיצטרך להפוך את הבית שהמעברתא לצד מטה והבית לצד מעלה.

[לא] ראה ב"י סי' מד שהביא ר' יונה ורא"ש, היסח הדעת של תפילין הוא כשעומד בקלות ראש ושחוק, אבל אם שוכח הבלי העולם, אף שהוא שכח שמניח תפילין, אינו היסח הדעת, לפיכך מותר לישן בתפילין שינת עראי (תפילין ד,טז) למרות שבשנתו הוא שוכח שמניח תפילין. וראה משנ"ב סי' מד ס"ק ג שכתב, בשעת תפילה ולימוד תורה אין צריך ליתן דעתו על התפילין.

נראה שדעת הרמב"ם שונה מכל הנ"ל, ולשיטתו היסח הדעת כמשמעו, שמסיח דעתו, מסיע דעתו, חושב על דברים אחרים ולא על התפילין, ודי שיזכור בתת הכרתו שהוא מניח תפילין, למרות שעיקר מחשבתו נתונה לתפילה או ללימוד או לשינת עראי, די בכך ואינו נחשב מסיח דעתו.

[לב] תפילין ד,יד.

[לג] כך ביאר הרב קאפח בפרק ד תפילין הערה לח, וכך ביאר הרב צדוק. וראה כס"מ שכתב שהסודר יועיל שיזכור שלא יפיח בהם. והרמב"ם ישיב על טעמו, ששינת עראי היא שמזכירה לאדם שלא יפיח בתפילין, ואילו הסודר הוא סימן היכר לרואים, וכביאור הרב קאפח. וראה הלכות תפילין ד,יב: היה בא בדרך ותפילין בראשו, ושקעה עליו החמה - מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו, וחולץ. ואף שם מניח ידו עליהם להראות שאינם עליו לשם מצוה אלא לשם שימור.

[לד] ראה הערת הרב קאפח הלכות תפילין ד,טו הערה לח, שהיסח הדעת הגדרתו שלא ישכח שהוא מניח תפילין, אלא צריך לזכור בתת הכרתו שהם עליו, ואם ישן בהם שינה מועטת באופן שנתבאר כאן בהלכה [בישיבה כשראשו בין ברכיו], עדין זוכר הוא בתת הכרתו שהוא מניח תפילין. וראה בתכלאל הקדום משנת רנ"ח 1498, שהגדירו שינה זו כדרך נמנום, ["תכלאל - תפילת קדמונים המבואר" בההדרת מרדכי יצהרי, עמ' צח], וכפי שביארנו, מדובר שישן שינה קלה ואינו מסיח דעתו לגמרי מהתפילין.

כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' 263: ואין מותר לו לישון בהן שנת קבע ולא שנת עראי, אלא במידה מועטת מאוד, כשראשו בין ברכיו ולא שישכב על הארץ, ובתנאי שלא תהא אשתו עמו שמא יבוא לידי הרהור ויהא ההיפך מהכוונה שבהנחתן. ע"כ.

[לה] תפילין ד,טז.

[לו] תפילין ד,טז. פיהמ"ש סוכה ב,ד.

[לז] לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ד,יג: חולי מעיים, וכל שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער - פטור מן התפילין; ... מצטער, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו - פטור מן התפילין: שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן. ע"כ.

ביאור הדברים, חולי מעיים מצטערים כשהם צריכים לשמור נקביהם, ובכדי להניח תפילין צריך לשהות פרק זמן ללא יציאה לנקבים, נמצא שאם ירצו חולי מעיים להניח תפילין יצטערו במשך זמן הנחת התפילין, לפיכך פטורים הם מהתפילין, כי צערם גורם להם להסיח דעתם מהתפילין. חולי מעיים נזכרו בתלמוד חולין קי. ומהם למד הרמב"ם לכל מי שבכדי להשהות נקביו צריך להצטער, שאף הוא פטור מהתפילין (כס"מ), כגון אם שתה סם משלשל, או אם צריך להיפנות ולא ניפנה.

עוד כתב הרמב"ם, מצטער וטרוד פטורים מלהניח תפילין, מצטער ביאורו חולה, ומקורו של הרמב"ם ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג "ר' ינאי היה לובשן אחר חולייו ג' ימים" כי עד אז לא שב כוחו אליו ולא יכול היה לכוון מלהסיח דעתו מהם (פירוש החרדים. הובא ברמ' לעם). ולמרות שבשאר מצוות אנו אומרים שהמצטער צריך ליישב את דעתו, בתפילין משום היסח הדעת פטרוהו לגמרי. (ר' מנוח הובא בכס"מ)

לעומת כל הנ"ל, כתב הב"י בסימן לח, חולה הפטור מהתפילין מצטער במחלתו, וחולי מעיים הפטורים מהתפילין אינם מצטערים. שאם לא נאמר כן, מדוע התלמוד בחולין קי. הזכיר חולי מעיים, שיכתוב סתם חולה, ואנו נלמד מכך על כל החולים, אלא על כורחנו שיש הבדל ביניהם. ע"כ ב"י.

נראה שהרמב"ם לא יסכים לכך, ולשיטתו גם בחולי מעיים הוא מצטער, אלא שיש צער הנגרם מחמת צורך להתאפק [חולי מעיים], ויש צער הנגרם מחמת כאב [מצטער או חולה], והתלמוד משמיענו ששני סוגי צער אלו פוטרים מהתפילין. ואין לומר את תירוץ הב"י שבחולי מעיים אינו מצטער, כי הרי דבר פשוט הוא שיש לו צער לשמור נקביו, ועוד כאבים אחרים ממחלתו.

[לח] תפילין ד,יג.