עיון בפרשנות רבי חיים מבריסק לדברי
הרמב"ם
במאמר הבא נעיין בפרשנות רבי חיים מבריסק
לדברי הרמב"ם בסוגיית כוונה בתפילה. תחילה נכתוב את שיטת ר"ח בקיצור,
לאחר מכן נבאר את ההלכות, ונעיר על שיטת ר"ח. [רבי חיים הלוי
סולובייצ'יק. נולד בשנת תרי"ג (1853), ונפטר ב - כ"א באב תרע"ח,
(30 ביולי 1918), מגדולי הדמויות הרבניות של המאה ה-20 ואבי שיטת בריסק בלימוד
התורני. להלן ר"ח].
ר"ח היקשה, שיש סתירה בדברי הרמב"ם,
בהלכות תפילה פרק ד הלכה טו כתב הרמב"ם: "כוונת הלב
כיצד: כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל
בכוונה". משתמע מכך, שצריך
לכוון בכל התפילה, ואם לא כיוון במקצת התפילה לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל
בכוונה. ולעומת זאת בפרק י הלכה א כתב הרמב"ם: "מי שהתפלל
ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו
צריך". משמע שהכוונה מעכבת
רק בברכה ראשונה.
ותירץ ר"ח, יש שתי כוונות בתפילה.
א.
כוונה של משמעות המילים.
ב.
כוונה שיראה עצמו עומד
לפני ה'.
מה שכתב הרמב"ם בפרק ד, שהכוונה מעכבת בכל
התפילה, הוא שיכוון שיראה עצמו עומד לפני ה', וזה מה שכתב שם בהלכה טז: "כיצד
היא הכוונה - שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני
השכינה". לעומת זאת, מה שכתב הרמב"ם בפרק י, שהכוונה מעכבת רק בברכה
ראשונה, הוא שיכוון את משמעות המילים שמוציא מפיו.
לפני שנשיב על שאלת ר"ח בדרך אחרת, נכתוב
את ההלכות עם דברי הסבר ומקורות.
הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד, ביאר שיש
חמשה דברים המעכבים את התפילה. הדבר החמישי המעכב הוא כוונת הלב, ומהלכה טו ואילך
ביאר מהי כוונת הלב.
ד,א חמישה
דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה - טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת
מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.
ד,טו כוונת הלב
כיצד: כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל
בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא
מן הדרך, והוא עייף או מצר - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו: אמרו חכמים, שלושה
ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.
הלכה טו היא ההלכה הראשונה העוסקת בביאור
כוונת הלב, ונאמר בה, שיש חובה לכוון בתפילה. ומהי הכוונה? כפי מובנה הפשוט
והידוע, לחשוב על משמעות המילים שהוא אומר. וכל תפילה שאיננה בכוונה אינה תפילה
וחוזר ומתפלל בכוונה, כלומר שאם לא כיוון ולא נתן את לבו למה אומר, צריך לחזור
ולהתפלל.
מקורו של הרמב"ם הוא תלמוד, וכך כתב הכסף
משנה
סוף פרק
תפלת השחר (דף ל':) א"ר יוחנן, אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי, כלומר
ולמה לי שתי תפלות, אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין, ולאפוקי ממ"ד התם אין
תפלת המוספין אלא בצבור. א"ל ר' ירמיה לרבי זירא, ודילמא מעיקרא לא כוין
דעתיה והשתא כוין דעתיה, ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר
ומתפלל בכוונה. וכ"כ הרא"ש ז"ל.
באיזו כוונה מדובר בתלמוד? שיכוון ויחשוב על
משמעות המילים שאומר. באיזו כוונה מדבר הרמב"ם? כמו התלמוד. כי הרמב"ם
כתב "שאם לא כיוון בתפילה חוזר ומתפלל בכוונה" המקור התלמודי גלוי
וברור, וגם דברי הרמב"ם פשוטים וברורים.
ד,טז כיצד היא
הכוונה - שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך
צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים.
ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר
התפילה, ואחר כך ייפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר
התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.
הלכה טז היא ההלכה השנייה העוסקת בנושא הכוונה
בתפילה, נתבונן בה קמעה.
הרמב"ם כותב שצריך לפנות את דעתו מכל
המחשבות הטורדות, ויראה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה, והסמיך לכך שצריך לישב
קמעה לפני התפילה ואחריה, וכך היה מנהגם של החסידים הראשונים.
בהלכה טו הוא כתב שצריך לכוון בתפילה ואם לא
כיוון לא יצא, ואילו בהלכה טז הוא כבר מדריך את האדם, במסגרת הכוונה בתפילה אתה
צריך לפנות את מחשבתך, לראות את עצמך עומד לפני ה', לישב קמעה לפני ואחרי התפילה.
נפנה למקורות של הלכה זו.
סנהדרין דף כב עמוד
א
דאמר רב
חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו,
שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד.
ברכות דף לב עמוד ב
ואמר רבי
יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר אך צדיקים יודו לשמך
ישבו ישרים את פניך. תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה
אחת אחר תפלתו.
ברכות דף כח עמוד ב
רבי אליעזר
אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים.
ברכות דף כט עמוד ב
רבי אליעזר
אומר: העושה תפלתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל
שתפלתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים.
הרמב"ם בסגנונו המסודר, כינס מקורות אלו
העוסקים בהתנהגות האדם בשעת התפילה, ומטרתם לגרום לאדם לכוון בתפילה, בהלכה העוסקת
בביאור הכוונה, הוא ערך הלכה ופתח בה בסגנון: כיצד היא הכוונה? וכתב בה את כל
הדברים הנ"ל.
האם הרמב"ם סובר שלא צריך לכוון את
משמעות המילים, נגד תלמוד ערוך ברכות דף ל? בודאי שלא. האומר כך הרי הוא מן
המתמיהים, הלכה מפורשת כתב הרמב"ם "וכל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה
ויחזור ויתפלל". הרמב"ם רק ערך כמה מקורות, והסמיך אותם לכוונה, כי
דברים אלה יעזרו לאדם לכוון. אבל מכאן ועד שנוציא את המקורות מהקשרם, ונעמיס על
לשון הרמב"ם דברים שאין להם ביסוס בתלמוד, הדרך רחוקה.
לסיכום: הלכה זו מדריכה את האדם בצורה כללית
כיצד להתנהג בשעת התפילה, מה יעשה שיוכל לכוון, מכיוון שהיא מבארת בצורה כללית
נכתב בה לשון "כיצד היא הכוונה", אבל מעולם לא סבר הרמב"ם שמהות
הכוונה "פינוי מחשבתו" "יראה עצמו עומד לפני ה'".
מי שסובר שלפי הרמב"ם אין חובה לכוון את
משמעות המילים, עליו לסבור על פי המשתמע מהלכה זו, שבמשך כל התפילה צריך האדם
לעשות שני דברים.
א.
לפנות את מחשבתו.
ב.
לראות את עצמו עומד לפני
ה'.
וזאת לא מצאנו.
הלכה יז הבאה לאחר מכן, עוסקת בשיכור שאינו
יכול לכוון ביאור המילים, לא יתפלל.
הלכה יח שאחריה, עוסקת שלא יעמוד להתפלל מתוך
שחוק או הלכה פסוקה, שלא יהיה לבו טרוד בהלכה, ולא במשמעות המילים שהוא אומר.
הלכה כ שאחריה, עוסקת במקרה שהיה מהלך במקום
גדודי חיה, ואין ביכולתו לכוון את נוסח שמונה עשרה ברכות, תיקנו לו ברכה קצרה
שיוכל לכוון בה גם כשהוא מהלך בדרך.
כל ההלכות מתחילתם ועד סופם עוסקות בכוונה של
משמעות המילים, והלכה טז שבה כלל הרמב"ם כמה עניינים בכוונת התפילה, אינה באה
לעקור זאת, אלא היא מדריכה את האדם באיזו צורה יתנהג בתפילה, כדי שיוכל לכוון
בתפילה ולא יחשוב על דברים אחרים.
נפנה להלכות תפילה פרק י הלכה א
מי שהתפלל
ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה, שוב
אינו צריך.
ר"ח היקשה על סתירה בדברי הרמב"ם,
בין פרק ד לפרק י.
אולם אם נשווה את ההלכה בפרק ד להלכה בפרק י,
נראה שהרמב"ם השתמש באותם מילים. בפרק ד הוא כתב: "כוונת הלב כיצד: כל
תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה". ובפרק
י הוא כתב: "מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה". בשני
המקומות הוא כתב, התפלל ולא כיוון לבו, חוזר ומתפלל בכוונה. כיוון שכן, עד שהקשה
ר"ח על סתירה מפרק ד לפרק י, היה לו להקשות על סתירה בפרק י הלכה א, מתחילת
ההלכה להמשכה. כי בתחילת ההלכה נאמר שצריך לכוון בכל התפילה, ואם לא כיוון חוזר
ומתפלל בכוונה, ואילו בהמשך ההלכה נאמר, כיוון בברכה ראשונה די לו בכך, ואינו צריך
לחזור ולהתפלל.
על כורחנו, בתחילת ההלכה אנו עוסקים כשלא
כיוון כלל באף מילה מהתפילה, ועל כך נאמר חוזר ומתפלל בכוונה, ואילו בהמשך ההלכה
אנו עוסקים כשכיוון בברכה ראשונה, ועל כך נאמר אינו חוזר ומתפלל. כיון שכן, כך
ניישב גם את קושיית ר"ח ששאל על סתירה בין פרק ד לפרק י, ובפרק ד אנו עוסקים
כשלא כיוון כלל באף מילה מהתפילה, ועל כך נאמר חוזר ומתפלל בכוונה, ואילו בפרק י
אנו עוסקים כשכיוון בברכה ראשונה, ועל כך נאמר אינו חוזר ומתפלל. והסיבה שלא כתב
הרמב"ם בפרק ד, שאם כיוון בברכה ראשונה אינו חוזר, כיון שכתב שם רק את כללי
ההלכה, ואילו פרטי ההלכה נמנו בפרק י, ושם מקומם.
לאחר שביארנו את ההלכות ומקורותיהם, והשבנו על
שאלת ר"ח בדרך הפשט, נכתוב את דברי ר"ח בצורה יותר מפורטת, ונעיר על
דבריו.
בתחילת דבריו הקשה ר"ח, שיש סתירה בין
פרק ד' לפרק י'. ומפרק ד משתמע שצריך לכוון בכל התפילה ואם לא כיוון יחזור ויתפלל,
ואילו מפרק י' משתמע שמספיק לכוון בברכה ראשונה. וכבר ביארנו, שלפי הבנה זו, יש
סתירה מתחילת ההלכה בפרק י' להמשכה, ומה שנכתב בפרק ד' נשנה ונכפל בפרק י', אבל
אליבא דאמת אין סתירה כי אם סגנון ברור ופשוט.
ר"ח מתרץ שיש שני סוגי כוונה בתפילה, הוא
מבסס את דבריו על ההלכה בפרק ד הלכה טז, שם נאמר שיראה את עצמו עומד לפני ה', והוא
מגדיר שדבר זה הוא ממעשה התפילה, שאם לא כן הוא מתעסק ולא מתפלל. מכיוון שכוונה זו
של עומד לפני ה' היא ממעשה התפילה, ובלעדיה אין תפילה, לפיכך היא מעכבת בכל
התפילה, ואילו כוונה במילים הוא תוספת בתפילה, דין כוונה בתפילה, ובזאת די לנו
בברכה ראשונה.
הוא ממשיך לבאר, שכאשר מכוון ורואה את עצמו
עומד לפני ה', מקיים שני דברים, מצוות צריכות כוונה, ושיהיה מתפלל ולא מתעסק,
ואילו בביאור המילים הוא מקיים את דין הכוונה בתפילה, דין מיוחד בברכת אבות.
וכבר ביארנו שלפי שיטת ביאור זו, הרמב"ם
חייב את האדם לעשות שני דברים במשך כל התפילה.
א.
יפנה את לבו מהמחשבות.
ב.
יראה עצמו עומד לפני ה'.
כיון שכן, מדוע לא כתב ר"ח שחייב האדם
לפנות את לבו מהמחשבות במשך כל זמן התפילה?
ועוד שלפי שיטה זו, בשום מקום לא נזכר
ברמב"ם דין של כוונת משמעות המילים, ואם הלכה טז היא המגדירה מהי כוונה
בתפילה, א"כ במשך כל התפילה יכוון רק כוונה זו, ומנין לנו שצריך לכוון את
משמעות המילים?
גם מה שכתב ר"ח, שמי שמכוון את הכוונה
שהוא עומד לפני ה', מקיים בכך "מצוות צריכות כוונה", דבר זה נאמר שלא בדקדוק, מפני
שלהלכה מצוות אינן צריכות כוונה.
לפי הרמב"ם כל המצוות שיש בהם עשיית מעשה, העושה אותו מעשה יצא ידי המצוה, אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה, מפני שמצוות אינן צריכות כוונה.
לפיכך הנוטל ארבעת המינים, משהגביהם יצא ידי חובתו
(לולב ז,ט. ברכות יא,טו), ואפילו שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה. וכן אם כפאוהו גוים לאכול מצה, יצא ידי חובתו, למרות שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה [מדובר
שיודע שהיום פסח, וזו מצה (מ"מ), אחרת הרי הוא כמו חסר דעת, ואם אכל מצה
כשהוא שוטה לא יצא ידי חובתו. (חמץ ומצה ו,ג)]. ורק מצוות שאין בהם עשיית מעשה, כגון שמיעת שופר [בשמיעת
השופר, המצווה רק לשמוע קול שופר, ואינו עושה מעשה], צריך שיתכוון בשמיעת השופר לצאת ידי חובה המצווה
(כך כתב הרב קאפח בהלכות שופר פרק ב הלכה ד הערה ח).
קריאת שמע תפילה וברכות, הרי הם מצוות שיש בהם עשייה באמירה בפה. ולמרות שיש בהם עשייה, ולכאורה אין צורך בכוונה, אבל מכיוון שכוונת הלב [תשומת לב למילים שמוציא מפיו] היא עיקר המטרה בהם, לפיכך צריך
לתת את דעתו למילים שמוציא מפיו, מתחילת אמירתם ועד סופם [הכוונה
בהם שונה משאר מצוות שאין בהם עשייה שמתכוון לצאת ידי חובת המצווה, ואילו כאן
מתכוון ונותן את דעתו למילים שמוציא מפיו]. עבר ולא כיוון במשך כל זמן אמירתם, בקריאת שמע הכוונה בפסוק ראשון מעכבת, ובתפילת העמידה הכוונה בברכה הראשונה מעכבת, ואם כיוון בקטעים אלה ולא כיוון בשאר יצא ידי חובתו, כיוון שקיים את המצווה באמירה בפה (קרית
שמע ב,א. תפילה ד,טו. י,א. וע"פ הערת הרב קאפח הנ"ל).
ועוד קשה, והרי מקור הלכה טז, הוא תלמוד
במסכת סנהדרין כב. "דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל
צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד". והשאלה הנשאלת, אם כוונה זו היא הכוונה
העיקרית במשך כל התפילה, איך יתכן שבמסכת ברכות העוסקת בהלכות תפילה לא נכתב דבר
זה, ורק במסכת סנהדרין שאינה עוסקת בהלכות תפילה נכתב זאת! חכמים היו צריכים
ללמדנו דבר חשוב זה במסכת ברכות, ולבאר לנו כיצד היא הכוונה, אחרת אינו יוצא ידי
חובתו.
בסוף דבריו, ר"ח הוכיח את שיטתו מדיוק
בדברי הרמב"ם. בפרק ד הלכה טו כתב הרמב"ם שלושה דברים לגבי הכוונה.
א.
כל תפילה שאינה בכוונה
אינה תפילה.
ב.
אם התפלל בלא כוונה חוזר
ומתפלל בכוונה.
ג.
מצא דעתו משובשת וליבו
טרוד - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר - אסור
לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו [ר"ח מפרש, שההלכה באה ללמדנו שצריך לאמוד את
עצמו שיכול לכוון].
ואילו בפרק י הלכה א כתב הרמב"ם דבר אחד
לגבי הכוונה.
א.
מי שהתפלל ולא כיוון את
ליבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.
ודייק ר"ח, מדוע יש הבדל בין ההלכות, כי
ההלכות עוסקות בשני סוגים של כוונה.
אולם דיוקו אינו מוכרח. פרק ד עוסק בדברים
המעכבים את התפילה, ולפיכך הרמב"ם האריך לבאר בו את ההלכות הנוגעות לכוונה,
כי היא מעכבת את התפילה. ואילו פרק י עוסק בדיני הטעויות בתפילה, ולפיכך
הרמב"ם ביאר בו, שאם התפלל ללא כוונה כלל [לא כיוון בשום
מילה מהתפילה], טעה וחוזר ומתפלל
כראוי, ואם כיוון בברכת אבות יצא ידי חובתו. והרמב"ם לא כתב עוד הלכות
הנוגעות לכוונה בפרק זה, כי זה אינו עניין הפרק.
סוף דבר
לפי שיטת ר"ח, הפכו דברי ר' שמעון חסידא
ליסוד מוסד בהלכות כוונה בתפילה. ואילו לפי ביאורנו, ר' שמעון חסידא היה חסיד,
ודבריו נאמרו במסגרת זו. יסודות ההלכה בדיני כוונה בתפילה צריכים להיכתב במשנה או
בתלמוד בצורה ישירה במסכת ברכות, ולא במימרה במסכת סנהדרין דרך אגב.
דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:
המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. (סנהדרין
כב.)
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה