במאמר הבא נדון
בסוגיית ברכת המצוות האם מעומד או מיושב (בעמידה או בישיבה), בדברינו נבאר את שיטת
הרמב"ם באר היטב, וגם נכתוב את השיטות האחרות בסוגיה, וגם נכתוב קצת
מהשו"ע והמשנ"ב.
בכדי לתמצת את
הנושא, נעתיק תחילה את הסיכום שהובא באנציקלופדיה תלמודית, אח"כ נבאר את שיטת
הרמב"ם, ולבסוף נכתוב קצת מהשו"ע והמשנ"ב בסוגיה זו.
***
אנציקלופדיה
תלמודית כרך ד, [ברכת המצוות[
כל הברכות
מברכים מעומד[א], והיינו ברכת המצות[ב],
מלבד ברכת הפרשת חלה וברכת השחיטה, שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו[ג].
וכתבו ראשונים אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד מהכתוב: ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל
ישראל עמד[ד].
ויש שכתבו כלל שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד[ה],
אבל ברכות שיש בהן הנאה כאכילת מצה וסוכה וקידוש וכיוצא אין צריך לברך מעומד[ו].
ויש אומרים שמצות שברכתן מעומד הן שש: ספירת העומר, ציצית, שופר, לולב, מילה
וקידוש לבנה, שבספירת העומר למדנו שמצותה מעומד, שנאמר בה: בקמה[ז],
ואמרו: אל תקרי בקמה אלא בקומה[ח], ולכן גם ברכתה
מעומד, ובשאר חמש המצות למדנו בגזרה שוה מעומר, שנאמר בו: וספרתם לכם[ט],
ואף בהן נאמר לכם, בציצית: והיה לכם לציצת[י],
בשופר: יום תרועה יהיה לכם[יא], בלולב: ולקחתם
לכם[יב],
במילה: המול לכם[יג], ובלבנה: החדש הזה
לכם[יד].
בלולב יש שנתנו טעם אחר, שנאמר כאן: ולקחתם לכם, ונאמר באגודת אזוב: ולקחתם[טו],
מה שם בעמידה, אף כאן בעמידה[טז]. ויש אומרים אף
ברכת הלל בעמידה שאף בו נאמר לכם: השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג[יז].
ויש מוסיפים אף ברכת הבדלה, שנאמר בה לכם[יח].
***
ע"פ הסיכום
הנ"ל, חיוב זה של לברך ברכת המצות מעומד, נזכר בראשונים בשם הירושלמי,
בירושלמי שלפנינו אינו, ואם נתבונן, גם הראשונים שהביאוהו לא קבעו חיוב זה בצורה
מוחלטת, כי עמדה לפניהם שאלה מאוד יסודית, יש מצוות שבבירור לא מקיימים אותם
בעמידה, כגון הפרשת חלה או שחיטה או קידוש או אכילת מצה, ולפיכך הם חיפשו תירוצים
שונים, כיצד ליישב את החיוב עם אופן קיום המצוות.
***
בנקודה זו של הדיון
יש שני דרכים, או שבאמת חיוב זה הופיע בירושלמי ואותו קטע נעלם, או שחיוב זה מעולם
לא היה בירושלמי אלא בגאונים, והראשונים בטעות ייחסוהו לירושלמי. (ברכי יוסף
א"ח סי' ח' ובשיורי ברכה שם ובסי' תקפ"ה. הובאו בהערות על הלכות
רי"ץ גיאת, הערות דבר הלכה, הלכות חודש וספירת העומר. עמ' שמ. נמצא בתקליטור
של בר אילן)
כדאי לבאר, גם אם
נצעד בדרך הראשונה, וחיוב זה היה כתוב במפורש בירושלמי, עדין אין זה אומר כי יש
חובה לפסוק אותו להלכה, כי יש כלל פסיקה מפורסם, בבלי וירושלמי הלכה כבבלי, ועוד
נוכיח כי בבבלי חיוב זה לא קיים.
כך או כך, הדיון
לפנינו יצא מנקודת הנחה, כי חיוב זה נזכר בירושלמי במפורש, לפי הירושלמי יש חובה
לברך ברכת המצות מעומד.
***
ננסה לברר מהי שיטת
הבבלי.
אם ננסה לחפש חיוב
בבבלי לברכת המצות מעומד לא נמצא. לעומת זאת ניתן לדייק מהבבלי להיפך, כי בבבלי
מצאנו חיוב רק במצוות מסוימות לברכם מעומד, מכאן ברור ופשוט אבל שאר מצוות מברך
אותם איך שירצה, מעומד או מיושב, ויש מצוות מסוימות שדוקא בהם יש חובה לברך מעומד.
***
תוספתא מסכת תענית
(ליברמן) פרק ג הלכה א
בשלשה
פרקים כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום בשחר בחצות במנחה ובנעילה דברי ר' מאיר
וחכמים אומ' במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאות שנ' לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו מקיש
בניו לו מה הוא מעומד ונשיאות כפים בבקר אף בניו מעומד ונשיאות כפים בבקר.
רק בברכת כהנים מצאנו
חובה שתהיה בעמידה, משתמע אבל סתם ברכת מצוות אין חובה שיהיו בעמידה. וכן פסק
הרמב"ם בהלכות תפילה יד,יא "אין ברכת כוהנים נאמרת בכל מקום אלא ...
"כה תברכו", בעמידה..."
***
תלמוד בבלי מסכת
סנהדרין דף מב עמוד א
תנא דבי
רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש -
דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד. מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי),
ומברכי.
אביי למד מדברי ר'
ישמעאל כי יש חובה לברך את ברכת הלבנה מעומד, משתמע ברור ופשוט, אבל שאר הברכות
יאמרם איך שירצה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות י,יז "וצריך לברך ברכה זו
מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו, כאילו הקביל פני שכינה".
***
מדרש תנאים לדברים
פרק טז פסוק ט
מהחל חרמש
בק' תח' לס' וכי מנין את למד על (ספירת) [קצירת] העומר אלא הרי זה בא ללמד ונמצא
למד מה ספירה לעצמה אף קצירה לעצמה מה ספירה בלילה אף קצירה בלילה מה ספירה לקצירת
העומר הכת' מדבר אף קצירה לקצירת העומר הכת' מדבר: בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא
בקומה מיכן שאין מברכין על ספירת העומר אלא מעומד:
ממדרש תנאים זה
נלמד, אין ספירת העומר אלא מעומד, משתמע ששאר ברכות המצוות יברכם איך שירצה, ואין
חובה דוקא לעמוד. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ז,כב "ואין
מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא". כדאי לשים לב בדיוק דברי הרמב"ם,
החובה לעמוד נובעת מחמת מצוות ספירת העומר (המנין), ולא מחמת הברכה של ספירת
העומר.
***
פסיקתא זוטרתא (לקח
טוב) במדבר פרשת שלח לך דף קיג עמוד ב
והלובש
טליתו בלילה אינו מברך וכשיאיר היום מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.
ועטיפתו כעטיפת ישמעאלים ויש אומרים צריך לברך מעומד דכתיב והיה לכם
לציצית. ויליף לכם. לכם מן (ויקרא כג) וספרתם לכם מה ספירה מעומד אף עטיפה
מעומד והתם מנא לן. דכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה. וכן מילה דכתיב
(בראשית יז) המול לכם כל זכר. וכשמקבצין הציצית בשעת ק"ש ומעבירין על גבי
עיניהם אע"פ שנראין הדברים שמשום חבובי מצוה מכל מקום לא נתחייבו ישראל בזה
שאם כן היו ממשמשין גם בתפילין בשעה שקורא וקשרתם אלא מנהג בעלמא הוא ואין
בדבר איסור והיתר.
הפסיקתא היא ספר
דרשות על הפרשיות בתורה או בנביאים שמפטירין ומסיימים בהן את הקריאה. פסיקתא דרב
כהנא היא הישנה והקדומה, פסיקתא רבתי, שבידינו נסדרה בשנת 845. הפסיקתות שונות זו
מזו. פסיקתא זוטרתא חבר ר' טוביה ב"ר אליעזר על ויקרא במדבר דברים. נודעה בשם
"לקח טוב".
החיוב לעמוד בברכת
הציצית הובא בשם יש אומרים, החיוב לעמוד בספירת העומר הובא בצורה מוחלטת, והחיוב
לעמוד במילה נסמך לספירת העומר.
מכיוון שפסיקתא זו
נכתבה בתקופה מאוחרת, ומכיוון שגם היא לא ראתה את ברכת המצוות מעומד כחיוב מוחלט
כללי, מכאן שהיא משקפת תקופה מאוחרת בה החל להתגבש חיוב זה ולהיקבע בחיי העם.
***
תשובות הגאונים -
שערי תשובה סימן עט
וששאלתם אם
מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד, ודאי כך הוא דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל
ישראל, וכך הוא מקדמונינו ז"ל, דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ויעמוד
ויברך, וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה מה ת"ל בקמה ללמדך
שבקימה ובעמידה תספור, ותקיעת שופר מעומד ומברך לשמוע קול שופר והלכה רווחת היא
בכל ישראל ואין לזוז מינה, ואינה בב' ישיבות לומר לתקוע בקול שופר אלא לשמוע, ואי
קשיא לכו מה דאמור אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל
ודילמא תימרון הני מילי לישראל כתי', ה"ג ויעמוד המלך בעמידה ויברך למלך
שהברכות שלו את לרבות שכינה של מקום כל קהל ישראל כמשמעו וכל קהל ישראל עומד למאי
אתא מלמד שכולם בעמידה לכבודו של מלך.
דבר מפורסם הוא,
שהגאונים עדין המשיכו לדרוש דרשות כמו חז"ל בתלמוד, והתשובה שלפנינו כוללת
בתוכה דרשות, למרות שאין להם מקור בתלמודים ובמדרשי ההלכה התנאים או האמוראים, וגם
מה שנאמר וכן הוא מקדמוננו ז"ל, הכוונה לגאונים שקדמוהו.
***
בית הבחירה למאירי
מסכת ראש השנה דף לד עמוד א
והיתה עיקר
התקנה לתקעם על סדר ברכות וכשהיו התקיעות על מנין תשע היו תוקעין
סימן אחד במלכיות פעם אחת והיו חוזרין ותוקעין אותו בזכרונות פעם שניה וכן בשופרות
וכשעמדו על מנין שלשים היו תוקעים שלשתם במלכיות ושלשתם בזכרונות ושלשתם בשופרות
... וכך היה הסדור בימי רבותי' ... ומ"מ בדורות האחרונים התקינו לתקוע כל
השלשים תקיעות רצופות מיושב בברכת שופר מפני חולים וחלושי הטבע ונמצא שיצאו
בכך שאין תקיעות מעכבות ברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ולא ברכות מעכבות
תקיעות ומתפלל הוא בלא תקיעות ותוקע בלא ברכות ומאחר שיצאו ידי חובת התקיעות הקלו
שלא לתקוע כל השלשים תקיעות על סדר ברכות אלא קשר"ק במלכיות פעם אחת
וקש"ק בזכרונות פעם אחת וקר"ק בשופרות פעם אחת ... שלא עשו אלא שלא
תשתכח תורת תקיעה ממקום שהיא עקר בו ומ"מ אין בהם ברכת שופר הואיל ונפטרו מהם.
המאירי מבאר כי
בתחילה נהגו לתקוע את התקיעות על סדר הברכות, כלומר תקעו שלושים קולות בזמן המוסף,
ואח"כ התקינו לתקוע מיושב, וגם השאירו את המנהג הקדום לתקוע בזמן המוסף, אבל
לא תקעו בו שלושים קולות, והסתפקו בעשרה קולות.
היוצא מדבריו,
מצוות תקיעת שופר, מעולם לא עלתה על דעתם של החכמים לקיימה בעמידה דוקא, אלא להיפך
תקנו תקיעות מיושב, נמצא כי ברור ומוחלט שאין חובה לברך על המצוות בעמידה, ואין
חובה לקיים מצוות תקיעת שופר בעמידה. (ראה להלן במשנ"ב)
תקיעה זו של מיושב,
קדומה היא כבר בזמן התלמוד, וכך נאמר בתלמוד מסכת ראש השנה דף לד עמ' ב "תניא
נמי הכי כשהוא שומען, שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים בחבר עיר,
אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות" כלומר תקיעות מיושב
ומעומד הם רק בציבור, אבל ביחיד יש רק תקיעות על הסדר, כלומר מיושב, ואין צורך לחזור
ולתקוע בסדר הברכות במוסף, ובשום מקום לא מצאנו כי התוקע לחבירו צריך לעמוד בשעת
הברכה והתקיעות מפני חבירו, או מפני הברכה, משתמע ברור ופשוט שאין שום חובה לעמוד
בזמן ברכת המצוות או תקיעת שופר.
וכן פסק
הרמב"ם בהלכות שופר ג,י "המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור,
כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר, יושבין כל העם; ואחד עומד ומברך
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר, וכל
העם עונין אמן; וחוזר ומברך שהחיינו, וכל העם עונין אמן. ותוקע שלושים תקיעות
שאמרנו ...".
ואם ישאל השואל,
מדוע עומד המברך, מכאן הוכחה שצריך לברך בעמידה דוקא? תשובה: המברך הוא התוקע,
והסיבה שהוא עומד אינה מפני הברכה אלא מפני כבוד הציבור, וביחיד ישבו שניהם.
***
עד כאן הבאנו
מקורות תלמודיים, ולמדנו מהם כי יש חובה לעמוד בברכת כהנים או בברכת הלבנה או
בספירת העומר, אבל בתקיעת שופר מצאנו שתיקנו לתקוע בישיבה, וביחיד גם התוקע המברך
ישב ליד חברו ויתקע לו.
ודייקנו מהמקורות
הנ"ל, דוקא במצוות בודדות אלה יש חובה לעמוד, אבל בשאר המצוות יברכם איך
שירצה, מעומד או מיושב, אחרת, מדוע טרחו חכמים להדגיש את החובה לעמוד בברכות
מסוימות, והרי בכל ברכת המצוות מברכים בעמידה? מכאן הוכחה, רק בברכות אלה עומדים,
אבל בשאר הברכות לא.
מכיוון
שהרמב"ם נצמד לכל המקורות הנ"ל, מכאן שגם לדעתו ברכת המצוות היאך שירצה,
ורק במצוות שמנינו יש חובה לעמוד בברכה.
***
כעת נביא עוד הוכחה
ממנהג הרמב"ם, שלדעתו בכל ברכת המצוות אין חובה לעמוד.
וזה לשון
הרמב"ם בהלכות סוכה ו,יב
כל זמן
שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב
בסוכה. ובלילי יום טוב הראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל
הברכות על הכוס: נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה; ויושב, ואחר כך מברך על הזמן.
וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד, לקדש מעומד בלילי ראשון של חג הסוכות, כמו
שביארנו.
הרמב"ם מביא
את מנהג רבותיו לקדש בלילה הראשון של סוכות מעומד, ויברך לישב בסוכה בסוף הקידוש,
וישב, ויברך שהחינו, וישתה מהקידוש, משתמע מדבריו אבל שאר הקידושים יהיו איך
שירצה, בישיבה או בעמידה, גם בליל שבת אין חובה לעמוד בקידוש לפי הרמב"ם. ואדרבה
עדיף לקדש מיושב, מפני קביעות הסעודה, והקידוש הוא תחילת הסעודה.
[ומה שאמרו האומר
ויכולו כמעיד עדות, והקפידו בעמידה, אין מקבלים עדות בלילה, כיוון שכן גם ההקפדה
בשאר דיני עדות אין לה צורך, ואם אמרו כמעיד עדות, עדיין לא צריך לחייב אותו בכל
דיני עדות בבי"ד.
לפי הרמב"ם גם
אמירת ויכולו בבית הכנסת בליל שבת, אין צריך לחפש לו חבר, ויכול לאמרה ביחיד, אין
דין תפילת הציבור באמירת ויכולו, כי זה אינו קדיש ולא קדושה].
היוצא מכך, למרות
שברכת הקידוש היא ברכת המצוות, אבל אין שום חובה לעמוד בברכת המצוות, ויש רק מצוות
בודדות שבהם חייבו לעמוד.
נמצא כי גם אם
בירושלמי הובא חיוב זה, אבל בבבלי חיוב זה לא קיים כלל וכלל, ולפיכך אין צריך לפסוק
חיוב זה להלכה, ויברך את כל הברכות איך שירצה, מלבד אלה שהדגישו בהם חכמים את
החובה לעמוד.
***
נעתיק מהשו"ע
והמשנ"ב ונעיר בקיצור
שולחן ערוך אורח
חיים סימן ח סעיף א
יתעטף
בציצית ויברך (ב) מעומד.
משנה ברורה סימן ח
ס"ק ב
(ב) מעומד
- ר"ל העטיפה והברכה שתיהן בעמידה, העטיפה משום דכתיב לכם וילפינן ג"ש
מעומר דכתיב ג"כ לכם, ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה, והברכה משום
דכל ברכת המצות צריך להיות בעמידה, והוא רק לכתחלה דבדיעבד יצא בשתיהן בכל
גווני.
המשנ"ב ביאר,
כי ברכת המצוות בעמידה הוא רק לכתחילה.
***
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקפה סעיף א
צריך (א)
לתקוע (ב) מעומד.
משנה ברורה סימן
תקפה ס"ק א
(א) לתקוע
- וכן הברכה צריך להיות בעמידה כמו כל ברכת המצות וכדלעיל בסימן ח' ס"א
[אחרונים]:
(ב) מעומד
- דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דגבי עומר ובעומר כתיב חרמש בקמה אל תקרי
בקמה אלא בקומה. וכתב המ"א דלפ"ז אין לסמוך על שום דבר באופן שאם ינטל
אותו דבר יפול שעמידה זו חשובה כישיבה ומ"מ בדיעבד אף אם תקע מיושב לגמרי יצא
דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולכתחלה. והצבור השומעים התקיעות לא הטריחום לעמוד משום
כבוד צבור וגם כי עתידים לשמוע מעומד התקיעות שעל סדר הברכות של מלכיות
זכרונות וגו'. ועכשיו נהגו הצבור לעמוד כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף
ואעפ"כ נקראין תקיעות דמיושב מאחר שרשות לישב בהם. ואם יחיד שומע תקיעות לצאת
בהם ואינו עתיד לשמוע על סדר הברכות צריך מדינא לעמוד לכתחלה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקפה סעיף ב
קודם שיתקע
יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו; ויתקע תשר"ת ג' פעמים,
ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקצב סעיף א
מחזיר שליח
צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות
תש"ת, ולשופרות תר"ת; ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה
פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים. הגה: ויש
אומרים שתוקעים (ג) תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן לשופרות
(טור בשם ר"ת ומנהגים), וכן המנהג במדינות אלו.
משנה ברורה סימן
תקצב ס"ק ג
(ג)
תשר"ת למלכיות פ"א וכו' - הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל
הספיקות שיש להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן תק"צ היה מהראוי גם כאן לתקוע
תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כדי לצאת כל
ספק, אלא לפי שאין מטריחין על הצבור, אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת לכל
אחד, שהרי בדרך זה הוא עושה כל הספיקות של התרועה, ואין כאן חשש אלא שמא התרועה
אינה אלא תרועה לבד או שברים לבד ונמצא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או
שלאחריה אין אנו חוששין לזה, כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות
מיושב שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות כמו שכתבתי בסימן תק"צ:
ההלכות שלפנינו
בשו"ע ובמשנ"ב, הם שלא כתלמוד הבבלי לגמרי, ומי שיעיין יגלה כי גם
השו"ע הביא את הבבלי, כיון שכן אי אפשר לפסוק דבר והיפוכו, כבבלי ושלא כבבלי,
וגם אי אפשר לבאר טעם הפוך מהבבלי.
לפי הבבלי עיקר
התקיעה לצאת ידי חובת המצוה היא מיושב, ולפיכך בתקיעות מיושב יתקעו שלושים קולות,
ואילו בתקיעות של המוסף יתקעו עשרה קולות, וכן פסק השו"ע תקפה,ב (ג' פעמים)
תקצב,א (פעם אחת), וכך כתב המשנ"ב תקצב,ג שיצאו ידי חובה בתקיעות מיושב, ולא
הטריחו לתקוע ג"פ בתקיעות של המוסף.
והנה המשנ"ב
תקפה,ב כתב טעם הפוך מהתלמוד, טעם הפוך מדבריו עצמו תקצב,ג, הוא כתב שלא הטריחו את
הציבור לעמוד בתקיעות מיושב משום כבוד הציבור, וגם כי עתידים לשמוע על סדר הברכות.
אבל זה אינו, בתלמוד הבבלי מעולם לא נאמר כי יש חובה לתקוע בעמידה, כך שאין לבאר
את התלמוד הבבלי שלא בשיטתו, אלא כפי התלמוד הירושלמי.
לפי הבבלי אין חובה
לעמוד בתקיעות, תקיעות מיושב הם מיושב, לא בדיעבד, ולא בשעת הדחק, כך הדין
לכתחילה, ולמה לא עומדים? כי לא צריך לעמוד. ולמה לא תוקעים שלושים תקיעות במוסף
אלא שלושים תקיעות מיושב? כי הקלו על העם ולא הטריחו עליו. ולמה לא חוזרים לתקוע
שוב שלושים תקיעות במוסף אלא רק עשר תקיעות? כי הקלו על העם ולא הטריחו עליו.
אבל בשום מקום לא
מצאנו שאין חובה לעמוד בתקיעות מיושב משום כבוד הציבור!
בשום מקום לא מצאנו
כי העמידה בתקיעות המוסף, פוטרת את העמידה בתקיעות מיושב!
אין בכלל חובת
עמידה שצריך לפטור אותה בתקיעות המוסף.
ובכלל תקיעות מיושב
הם מיושב, גם בתקיעות וגם בברכה, וגם מה שהתוקע בציבור עומד זה משום כבוד הציבור,
והתוקע לחברו ביחיד ישב עמו.
***
[א] האשכול ח"א הוצ' רצב"א עמ' 51 בשם ירושלמי וכ"ה
בארחות חיים ציצית אות כז בשם ירושלמי, והביאו ב"י או"ח סי' ח. בירושלמי
שלפנינו אינו.
[ב] האשכול שם וארחות חיים שם, ועי' בבאור הגר"א סי' ח ס"ק
ג.
[ד] מלכים א ח יד. רי"ץ גיאות ספירת העומר קח ב בשם רב שמואל
הכהן; האשכול ח"א עמוד 50 - 51, מהכתוב: ויעמד ויברך את כל קהל ישראל, מלכים
שם נה, וכ"ה בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' עט.
[ה] העיטור ציצית שער ג ח"ב בשם הרב חביבי; אשכול שם; ארחות חיים
לולב אות כא בשם גאון; כלבו סי' עב; אבודרהם תפלות חול בדיני ציצית בשם י"א.
[ו] אשכול שם. ועי' בעיטור שם שהקשה ע"ז מנטילת ידים וסוכה,
ונראה שחשב אותן למצות שאין בהן הנאה.
[יב] ויקרא כג מ.
[יג] בראשית יז י.
[יד] שמות יב ב. האשכול שם בשם איכא מרבוואתא; ארחות חיים ציצית אות
כח, ולא חשב קידוש לבנה; אבודרהם שם, ועי' ב"י וב"ח שם וט"ז
ס"ק א.
[טז] שבלי הלקט השלם סי' שסו בשם תשובות הגאונים, ועי' התשו'
באוצה"ג ר"ה סי' קי מס' מעשה רוקח, ושם משמע שר"ל עצם המצוה שתהיה
מעומד ולא הברכה. וצ"ב מנין שבאגודת אזוב צ"ל מעומד, ועי' תורה שלמה בא
אות תלב שר"ל שבלי עמידה א"א להגיע אל המשקוף. ועי' תורה שלמה לך לך
פי"ז אות סו.
[יז] ישעיהו ל כט. האשכול שם, ועי' עיטור ציצית שם. וע"ע הלל.
[יח] הגהות סמ"ק סי' קמה: דכתיב והבדלתי לכם. פסוק כזה אין, ונראה
שר"ל הכתוב: אשר הבדלתי לכם, ויקרא כ כה ועי' פסחים קד א. וע"ע הבדלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה