א.
הקדיש הוא שבח גדול
ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון, והיא תפלה על חילול שמו יתברך
מחורבן בית המקדש וחורבן ארץ הקודש ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ, ואנו מתפללים
שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא (יחזקאל לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי
ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'. ומפני גודל מעלתו תקנוהו בלשון ארמית
מפני שבבבל דיברו בלשון זה ולכן כדי שכולם יבינו תקנו בלשון המדובר[א].
ב.
שלושה סוגי קדיש
הם: א- 'קדיש'[ב]. ב- 'קדיש בתרא'
שאומרים אותו בסוף התפילה, ומוסיפים בסופו
תתקבל. [נקרא אצל יהודי תימן 'קדיש תתקבל'][ג]. ג-
'קדיש דרבנן', שאומרים אותו אחרי לימוד תורה שבעל פה. [נקרא אצל יהודי תימן 'קדיש דעתיד'][ד].
ג.
שליח ציבור אומר קדיש לעולם א- קודם כל תפילה. ב- ואחר כל תפילה. ג- ואחר שאומר סדר היום[ה]. ד- וכשישלים לקרות בתורה[ו]. ה- ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים, כשיגמור תחנוניו, יאמר קדיש[ז].
ד.
שבעה קדישים חובה
לומר בכל יום[ח], ואלו הם. א- אחרי
ישתבח, קודם היוצר. ב- אחרי נפילת פנים. ג- אחרי סדר היום והנספח לו. ד- קודם
תפילת מנחה. ה- אחרי מנחה. ו- קודם תפילת ערבית אחרי קרית שמע וברכותיה. ז- אחרי
ערבית[ט].
ה.
אחר 'אשמורות'
הנאמרות בלילי חודש אלול, ובעשרת ימי תשובה, אומרים קדיש. וכן אחר 'סליחות'
הנאמרות ביום כיפור [נצ'ד אלרחמים], אומרים קדיש. מפני שאומרים קדיש בסיום אמירת
התחנונים[י]. אבל הקדיש שאומרים
קודם אשמורות, אחר והוא רחום, לדעת רבנו הרמב"ם אין לו יסוד[יא].
ו.
כל קדיש שאומר שליח
ציבור אחר שגומר התפילה, שאינו אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעין אותו ויוצאין
ונפטרין - נהגו העם כולם, להוסיף בסופו נוסח זה: תתקבל צלותכון ותתעביד בעותכון
וצלותהון ובעותהון דכל בית ישראל, קודם אבוהון די בשמיא; יהא שלמא רבא משמיא
וסייעתא ופורקנא עליכון ועלנא, ועל כל קהלהון דישראל; ואמרו אמן. עושה שלום
במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום על כל ישראל[יב]. וזהו הנקרא קדיש בתרא.
ז.
המנהג לפי רבנו
הרמב"ם, שיאמרו 'קדיש בתרא' בסוף התפילה, קודם שיצאו מבית הכנסת ויפטרו
לבתיהם, ועניינו שתתקבל התפילה שהתפללו. לפיכך כל יום שמתפללין בו שחרית ומוסף אין
אומרים תתקבל אחר שחרית אלא אחרי מוסף. וכך מנחה וערבית הסמוכות, אין אומרים תתקבל
אחרי מנחה אלא אחרי ערבית. וכך הוא הסדר בכל סדורי תימן העתיקים, וכך הוא מנהגנו[יג]. אולם רבים אומרים קדיש תתקבל אחרי תפילת שחרית שיש אחריה מוסף, ואחרי תפילת מנחה שיש אחריה ערבית. ואם יש בית כנסת שרצו לקיים את המנהג
הקדום, ולא יהיה בדבר מחלוקת, הרי זה משובח.
ח.
כל עשרה מישראל או
יותר שהיו עוסקים[יד] בתלמוד תורה שבעל פה, משנה או תלמוד או
הלכה, ואפילו במדרשות או בהגדות - כשהן מסיימין, אומר אחד מעומד קדיש בנוסח זה:
יתגדל ויתקדש שמיה רבה. דעתיד לחדתא עלמא ... על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא ... יהא שלמא רבא ... [טו], וזהו הנקרא 'קדיש דרבנן'.
ט.
אבל אחר קריאת פסוקים מהתורה או נביאים או כתובים אין אומרים קדיש. לפיכך אחר קריאת מזמורי תהלים בין מנחה לערבית, או לפני ערבית של מוצ"ש, וכן אחרי המזמורים בליל שבת ויום טוב קודם ברכו, אין אומרים קדיש. וכן אחרי קריאת משלי אין אומרים קדיש. ואם
הוסיפו לומר משנת רבי חנניה בן עקשיא..., יאמרו 'קדיש דעתיד' משום המשנה.
י.
בראש חדש ובחול המועד אומרים 'סדר היום' אחרי תפילת מוסף. ולאחר תפילת שחרית יאמרו קדיש ללא תתקבל, וכן לאחר תפילת מוסף יאמרו קדיש ללא תתקבל[טז], ורק לאחר 'סדר היום' יאמרו 'קדיש תתקבל'[יז].
יא.
אין ראוי להרבות
באמירת קדיש במקום שלא תיקנו חכמים[יח]. לפיכך לדעת רבנו
הרמב"ם אין אומרים קדיש לפני והוא רחום של תפילת ערבית, או לפני ברכו בשבת[יט].
וכן אין אומרים קדיש ביום התענית אחרי והוא רחום קודם הוצאת ספר תורה[כ].
וכן אין אומרים קדיש אחר עלינו לשבח. וכן כל כיוצא בזה.
יב.
בדברי רבנו
הרמב"ם אין
מושג של 'קדיש יתום'. והקדיש הנאמר אחרי הלימוד נקרא 'קדיש דרבנן', אבל הוא אינו
של היתומים, אלא יאמר אותו אחד מאלה שלמדו תורה[כא].
יג.
כבר ביארנו[כב]
שאין הקדיש נאמר בפחות מעשרה גדולים. לפיכך לשיטת רבנו הרמב"ם, כשם שהקטן
אינו יכול להיחשב מהעשרה, כך אינו יכול לומר את הקדיש. ויש שהתירו ליתום קטן לומר
קדיש על הוריו[כג], ויש שהתירו לבת
לומר קדיש על הוריה[כד], ורבנו לא יסכים
לדבריהם. ואין הקדיש נאמר אלא ע"י אדם אחד, כשאר התפילה שיש רק ש"ץ אחד, ומה שנהגו שכמה יתומים יאמרו קדיש ביחד, לדעת רבנו הרמב"ם הוא שלא כהלכה.
יד.
כשתקנו חכמים את הקדיש, תיקנו שיאמר הש"ץ את הקדיש בעמידה משום כבוד הציבור[כה], ויעמוד לאיזה רוח [צד] שירצה, ולא תיקנו בו כריעות. וכבר נהגו שיאמרנו הש"ץ לכיוון הרוח שבה מתפללים. ועוד נהגו שיכרע ארבע כריעות בקדיש, כשיאמר - יתגדל ויתקדש, בעגלא ובזמן קריב, יתברך, בריך הוא[כו].
טו.
יתום מאב או מאם, נהגו שיאמר את הקדיש דרבנן
(דעתיד), ואין מנהג זה חובה, ויכול אחר לאומרו. ומה שנמצא במדרשים כמה וכמה מעשים
שעל ידי זה פודה את אביו ואמו מדין גיהנם, אינו דוקא לאמירת קדיש, אלא אף לאמירת
ברכו וקריאת שמע ותפילה ולימוד תורה[כז].
טז.
יתום הלומד תורה ומתפלל ומקיים מצוות, מעלה את
אביו ואמו בעולם הבא, כי שמירת המצוות שלו היא מכח חינוכם, נמצא שזה ממעשיהם, ועל
זה יקבלו שכר טוב על מפעלם[כח].
[א] ערוך השולחן (נה,א).
[ב] קדיש רגיל ללא תוספות. בדברי רבנו בהלכות תפילה ט,א ובשאר
המקומות, אין מושג של 'חצי קדיש', אלא זהו הקדיש הרגיל.
[ה] והנספח אליו מדברי תחנונים ושיר של יום.
[ו] בספר תורה. אבל אחר קריאת פסוקים מהתורה או נביאים או כתובים אין
אומרים קדיש. כפי שנבאר להלן בהלכה ט.
[ט] הקדיש שאומר לפני יוצר אינו משום דברי התהילה שאמר לפניו [הזמירות
וישתבח], אלא מפני שחכמים תיקנו קדיש לפני ואחרי התפילה (סדר התפילה כז, הובא
בהלכה הקודמת), ובתפילת שחרית הקדימוהו לפני היוצר בכדי שלא יפסיק בין גאולה
לתפילה (ביאור הרב רבינוביץ תפילה ט,ט). וכפי שביארנו בהרחבה בפרק
יט הערה ג, ראה שם.
ולעומת זאת, לפי הרמ"א (נד,ג), הקדיש
שלפני היוצר נאמר משום פסוקי דזמרא שלפניו, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה
שלפניו. ולכן מתחילים ערבית בלא קדיש (כל בו). ע"כ.
[י] כמו שביארנו בהלכה ג, שם הבאנו
מסדר התפילה, שכתב רבנו, "ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים, כשיגמור תחנוניו,
יאמר קדיש".
נשאל רבנו (סי' רח) אם רשאין לומר קדיש אחר התפלה שחבר רס"ג לשבתות ולמועדים. והשיב, אין לומר קדיש בשום פנים אלא במקומותיו הידועים בתפלות החובה, או אחר קריאת דבר מדברי תורה כלומר הלכה או פירוש ואפלו דרש פסוק אחד, הרי אלו אומרין אחריו קדיש דרבנן. אבל התפלות הללו שחברם הגאון הנכבד ז"ל וכן אותם הדברים הנקראים רחמים ["נצ'ד אלרחמים"] שאומרים בימי התשובה איני יודע שום אפשרות לומר אחריהן קדיש.
וביאר הרב קאפח (פרק ט הערה כז): ונראה שחזר
רבנו מסברא זו שאין לומר קדיש אחר תחנונים, שכך כתב לקמן בסדר התפלה לפני נוסח
הקדיש, "ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים כשיגמור תחנונים יאמר קדיש",
ולפיכך נהגו קדמונינו לומר קדיש אחר הסליחות שאומרים בכל לילי חדש אלול, ושלא
כדברי אותה תשובה, וכפי שמקובל בידנו וידוע לנו, שדעותיו ומהדורותיו האחרונות של
רבנו הוא מה שנקבע סופית בחבורו, וכל מה שימצא בתשובות הפך אינו אלא מהדורא קמא.
[יא] מה שכתבנו, שהקדיש שאומרים קודם אשמורות, לדעת רבנו הרמב"ם
אין לו יסוד, הוא על פי תשובת רבי יהושע הנגיד. וזה לשונו: נשאל ר' יהושע הנגיד
(סי' ט) בעשרת ימי תשובה האם אומרים קדיש בלילה לפני דברי תחנונים או לא, כי המנהג
אצלנו לקרוא לפני התחנונים והוא רחום תהלה לדוד ואח"כ קדיש, וטוענים כי והוא
רחום תהלה לדוד נקרא תחנונים. והשיב: ואשר לאמירת קדיש בעשרת ימי תשובה לפני דברי
תחנונים, אין אומרים אותו ואין מקום לאמירתו, ומי שטען כי תהלה לדוד תחנונים,
אומרים לו או שתסכים [פרופ' יהודה רצהבי תירגם: הן תודה] שכל מה שאומרים מן הבקשות
והתחנות אחר קדיש הוא תחנונים, ואם כן מדוע נפסיק בין תחנונים לתחנונים בקדיש. הנה
נתבאר שאין ראוי לומר קדיש אלא לאחר הכל כפי המנהג הפשוט. ע"כ.
והעיר הרב קאפח (פרק ט הערה נד): בנוסח הסליחות
הנאמרות בחדש אלול "אשמורות", בסדור מהר"י ונה וכן בסדור
מהרי"ץ אומרים "ישן" "בן אדם" והוא רחום תהלה לדוד,
ואומרים קדיש, ואח"כ מתחיל "קמתי", ובידי שני סדורים בכ"י מהר"י
בשירי ובשניהם אין "ואומרים קדיש". ובאחד העיר בגליון "אמירת קדיש
כאן אין לו יסוד". וברור שהוא על פי ר"י הנגיד. ובביהכ"נ של סבי לא
היו אומרים קדיש, וכהוראת רבי יהושע הנגיד.
[יג] הרב קאפח, סדר התפילה הערה לד. כוונתו למנהג יהודי תימן הפוסקים לפי
הרמב"ם.
[יד] כתב הרב קאפח (סדר התפילה הערה לה): מפשט לשון רבנו נראה שאין
אומרים קדיש דרבנן אלא כאשר עשרה עסקו בתורה, לאפוקי מה שנוהגין מקצת כאשר ששה או
שבעה עסקו בתורה מביאין מן הרחוב להשלים מנין, נראה שאין נכון לעשות כן לדעת רבנו.
... ובימינו רוב עדות ישראל נעלמה מביניהם קדיש דרבנן ונשכחה מפיהם, ואומרין אותה
רק לאחר קבורת מת, ומקצתם אומרים אותה גם בתשעה באב, ואיני יודע מה ראו על ככה.
[יז] אפילו יש כאלה הממהרים לצאת למלאכתם, לא יקדימו בשבילם את אמירת
קדיש תתקבל מיד אחרי המוסף, אלא יאמרוהו לאחר סדר היום, כי אנחנו אומרים 'תתקבל
צלותכון... וצלותהון דכל בית ישראל' ואנו מכוונים על כולם, גם על אלה שכבר יצאו.
[יח] וזה לשון ערוך השולחן (נה,ג): יש מהמון בני ישראל שסוברים שמצוה
להרבות בקדישים, וכמה טועים הם, וקורא אני עליהם תשתפכנה אבני קדש וגו' (איכה ד,
א), ואין משתמשין בשרביטו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא רק כפי מה שהרשה
אותנו, והמרבה בהם מזלזל בהדרת קדש.
[כ] נשאל ר' יהושע הנגיד (סי' ט) האם אומרים במנחת תענית קדיש אחר
קריאת והוא רחום תהלה לדוד לפני הוצאת ספר תורה או לא. והשיב: אין אומרים קדיש
ביום שמוציאין בו ס"ת במנחה, אלא אם קדם לו סדר היום כגון מנחת שבת, כי הקדיש
על סדר היום שקדם, אבל יום שאין בו סדר היום כגון מנחת תענית אין אומרים קדיש אלא
אחר החזרת ס"ת ומתפללים מנחה.
[כג] כך כתב הרמ"א (יו"ד שעו,ד): שלא תקנו את הקדיש אלא
ליתומים [כוונתו לקדיש שאחר עלינו לשבח]. וכך כתב הלבוש (או"ח קלג,א): וכבר
ידענו ממעשה דרבי עקיבא [עי' כלה רבתי פ"ב] תועלת הגדול שיש למתים כשיש לו בן
האומר קדיש וברכו, ויותר בתוך שנה ראשונה, לכך תקנו והניחו קדיש זה [שאחר עלינו
לשבח], שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים.
[כד] ראה שו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן ז), שהביא את דעת כנסת
יחזקאל ושבות יעקב שהתירו לבת לומר קדיש בבית. ולעומתם חות יאיר, וספר בית לחם
יהודה, ושדי חמד, אסרו אפילו בבית. והכריע כדעת האוסרים, אלף למטה, ושו"ת
תורה לשמה, משום פריצות. מפני שהאישה מתחילה והגברים עונים, והוא פריצות.
וכך היא שיטת ילקוט יוסף, (פסוקי דזמרה וקריאת
שמע, נו,א) וזה לשונו: אין לבת לומר קדיש על אביה או אמה, אפילו אם הוריה כתבו כן
בצוואה, ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה.
[כה] יש שאינם רוצים להטריח את הציבור שימתינו להם עד שיגיעו לתיבה,
ומתחילים לומר את הקדיש במקומם, וכשעונים הציבור ילכו לתיבה, והדבר מותר, אבל אין
לומר קדיש כשהוא מהלך.
[כז] המושג 'קדיש יתום', לא נזכר בבבלי בירושלמי ברי"ף
ברמב"ם או ברא"ש, ואפילו הטור לא הזכירו. נזכר לראשונה בתנא דבי אליהו,
וזוהר חדש (פרשת אחרי מות דף מט ע"ב), ובזוהר חדש רות (דף פד ע"ג). ר'
יוסף קארו שהזכיר אותו בבית יוסף (יו"ד סי' שעו) לא כתבו בשו"ע. אולם
הרמ"א העלה אותו בהשגותיו על השו"ע (יו"ד שעו,ד).
וזה לשון ב"י (יו"ד סי' שעו): כתב
הכל בו (פח.) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו'
אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא על זה פשט המנהג
לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל
מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואפשר שתגן עליהם אותה
תפלה [עכ"ל].
וזה לשון מסכת כלה רבתי (פ"ב): מעשה
ברע"ק דאשכחיה לההוא גברא שהיה נושא חבילת עצים על כתפו, והלך ומל את בנו
ולמדו תורה ואוקמיה בבי כנישתא לברוכי בקהלא, לימים אזל רע"ק לההוא אתרא
איתחזי ליה ואמ"ל תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי. ובמנורת המאור (כלל א' נר א'
ח"ב פרק א') נזכר מעשה זו בשנויים קלים מאד בשם התנחומא. ובספר אליהו זוטא
נאמרה עובדא זו בשם רבן יוחנן ב"ז בלשון זה: בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה
שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הולך אותו לבית רבו למקרא, כי בשעה שהוא יאמר
ברכו את ה' המבורך אז יהיו מעלים אותי מדינא של גהינם (אליהו זוטא ח"ב פ'
יז'). ע"כ.
סיכום הנ"ל: בב"י נזכר שיאמר קדיש או
יפטיר בנביא, משמע אפילו פעם אחת, ואין עניין דוקא לומר קדיש שנה שלמה. במסכת כלה
רבתי נזכר, שלימדו תורה והעמידו בקהל לברך, ולא נזכר כלל אמירת קדיש. ובאליהו זוטא
נזכר, שלימדו תורה והעמידו לומר ברכו את ה' המבורך, ואף בדבריו לא נזכר קדיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה