תיעוד מסורת – נפילת פנים של הגאונים

 במאמר הבא נתעד מסורת גאונים, שזכיתי לראותה בעיני, מהו האופן שבו אומרים את "נפילת פנים", כלומר פסוקי התחינה הנאמרים אחר תפילת העמידה כשהוא נופל על פניו.

מסורת הגאונים לאופן עשיית נפילת פנים נזכרה בדברי רס"ג בסידורו (עמ' כד), כשלמדנו עם הרב את דברי רס"ג המתאר את אופן נפילת הפנים של הגאונים, קם בנו של הרב הקודם, והתיישב על הרצפה, והדגים למשתתפי השיעור את אופן עשיית נפילת הפנים.

לפני שנצטט את דברי רס"ג, נצטט את ההלכות של הרמב"ם הנוגעות לכך.

הלכות תפילה פרק ה

[י] כריעה כיצד: המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה - בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף. וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם...

[יב] כל הכריעות האלו - צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו - אינו חושש.

[יג] השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה.

כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה - זה פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.

[יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה... ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותו בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.

הלכות תפילה פרק ט

[ה] ואחר שישלים כל התפילה, יישב וייפול על פניו, ויטה מעט הוא וכל הציבור, ויתחנן והוא נופל...

בפרק ה' הלכה י' כתב הרמב"ם שחייבים לכרוע בתפילת העמידה חמש כריעות, בברכת אבות, בברכת ההודיה, ובסיום התפילה. ובהלכה יב' ביאר הרמב"ם שכריעה זו תהיה על ידי כיפוף גבו שייעשה כקשת, ויתפקפקו החוליות שבשדרה, כלומר יתרחקו זו מזו מחמת כיפוף גבו.

לאחר מכן בהלכה יג' ביאר הרמב"ם, שלאחר סיום תפילת העמידה צריך לעשות השתחויה, כלומר להתחנן בדברי תחנונים כשהוא נופל על פניו ארצה. ובהלכה יד' ביאר הרמב"ם, יש מי שעושה זאת על ידי קידה, ויש מי שעושה זאת על ידי השתחויה. ומי שהוא אדם חשוב אינו רשאי לנהוג כך, אלא יטה הוא את פניו מעט ולא יכבוש אותם בקרקע,  כדי שלא יאמרו בני אדם שאינו צדיק כפי שהוא נראה, שהרי אין תפילתו נשמעת, ויתבייש (על פי הכס"מ). או שיאמרו בני אדם שאין ה' עונה לתפילה, למרות שהוא אדם חשוב, ונכנע הרבה בתפילתו (על פי רבי סעיד עדני).

בחצי השני של הלכה יג' ביאר הרמב"ם, 'כריעה' האמורה בכל מקום היא על ברכיים, כלומר שיושב על שוקיו וברכיו נוגעות ברצפה, וגבו זקוף, ואינו מצמיד את פניו לקרקע. 'קידה' על אפיים, כלומר שיושב על שוקיו וברכיו נוגעות ברצפה, ומצמיד את פניו לקרקע. 'השתחוויה' – זה פישוט ידיים ורגליים, כלומר שוכב מלוא קומתו על בטנו, כשידיו ורגליו פשוטות, ופניו צמודות לקרקע.

כאן יש מקום לשואל לשאול, בהלכות י' יב' ביאר הרמב"ם שיש לעשות את הכריעה שבתפילת העמידה על ידי כיפוף גבו שיתפקפקו החוליות שבשדרה. וקשה, שהרי בחצי השני של הלכה יג' כתב הרמב"ם כריעה האמורה בכל מקום על ברכיים, ולכאורה יש סתירה בין ההלכות, וכריעה היא על ברכיים ולא על ידי כיפוף גבו? והתשובה: כוונת הרמב"ם באומרו כריעה האמורה בכל מקום, לכל המקומות שבהם נזכרה 'כריעה' בתנ"ך, מלבד הכריעה בתפילת העמידה שהיא תהיה על ידי כיפוף גבו ולא על ברכיים.

עוד יש מקום לשואל לשאול, הרמב"ם בפרק ה' הלכה יד' כתב, שנפילת פנים תהיה על ידי קידה או השתחויה, ומי שהוא אדם חשוב אינו רשאי לנהוג כך, אלא יטה הוא את פניו מעט ולא יכבוש אותם בקרקע. וקשה, שהרי הרמב"ם כתב בפרק ט' הלכה ה' שאחר תפילת העמידה יפול על פניו ויטה מעט, ולא הזכיר נפילת פנים על ידי קידה או השתחויה? והתשובה: מה שכתב הרמב"ם בפרק ה' הלכה יד' הוא מנהג חכמי המשנה והתלמוד, ובזמנם היו עושים נפילת פנים על ידי קידה או השתחויה, אולם מה שכתב הרמב"ם בפרק ט' הלכה ה', הוא המנהג שהיה נפוץ בזמנו, שהיו נופלים על פניהם על ידי הטייה מועטת, והוא המנהג שהחל להתפתח מאז תקופת הגאונים לאופן נפילת פנים, והרמב"ם תיעד את המנהג הנפוץ.

כאן ראוי להביא את לשון התלמוד במגילה (כב-כג):

אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי.

ופירש רש"י:

על צידיהן, ולא נופלין על פניהן ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו.

נמצאנו למדים ממימרת רב חייא בר אבין, שמעשה אביי ורבא היה שונה ממנהג שאר הציבור, ורוב הציבור נפלו על פניהם בקידה או השתחויה, ורק אביי ורבא היטו מעט מפני שהם אנשים חשובים, ואינם רשאים ליפול על פניהם כשאר העם, ומכלל הדברים למדנו, שבתקופת התלמוד היה המנהג הנפוץ ליפול על הפנים בקידה או השתחויה, ורק מזמן הגאונים התחילו כולם ליפול על פניהם בהטיה מעט ולא בקידה או השתחויה.

וזה לשון רס"ג בסידורו (עמוד כד):

"ותיאור כריעתו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ, ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב".

וכתב מהר"י קאפח (הערה מא):

לשון זה הועתק בכל סידורי תימן העתיקים, וכך היינו נוהגים לעשות בנפילת אפיים כמסורת הגאונים.

ביאור הדברים: נתאר לעצמנו אדם יושב על הארץ כאשר שתי רגליו מקופלות לכיוון ימין שלו, הרגל השמאלית מונחת על הארץ מול פניו מקופלת, והרגל הימנית מונחת ימינה אליה וגם היא מקופלת, כך שהברך של הרגל הימנית מונחת על עקב הרגל השמאלית. אדם שזו תנוחתו, באופן טבעי יהיה מוטה לצד שמאל, מפני שרגליו מקופלות לצד ימין שלו, והן גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה, ועל כך כתב הרמב"ם, שיטה את פניו אבל לא יכבוש את פניו בקרקע, כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד שמאל, אבל לא יטה את גופו יותר מדי עד שיהיו פניו כבושות בקרקע.

וכך הוא בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ (שחרית לחול, בגוף הסידור קודם נפילת פנים) וזה לשונו (מתורגם מערבית): "וסדר הכריעה: שישים ברכו השמאלית על הארץ כדרכו כשהוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו אם הוא כורע, ואז יהיה כחציו כורע וחציו יושב. וכן עושים הציבור כמותו".

נצטט קצת מדברי השו"ע והמשנ"ב

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א

כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל. הגה: וי"א דיש להטות על צד ימין, והעיקר להטות בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית, או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ג

כשנופל על פניו - הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

מה שנכתב כאן שצריך לכסות את פניו בזמן נפילת הפנים, וגם צריך שיהיה בגד ולא יכסה בידו, דבר זה התפתח כי לא ידעו ההמון נפילת פנים מהי, ואז הם התחילו להקפיד על כיסוי הפנים, ואז באו הפוסקים וקבעו את הדבר בספר, מעתה חייבים לכסות את הפנים, ולא יועיל הכיסוי בידו הגלויה, אלא דוקא בבגד.

 אבל כאמור אין צורך לכל זאת, אם וויתרנו על נפילת פנים כפי מעשה האמוראים (אביי ורבא מצלי אצלויי), אם איננו נופלים על פנינו כשאנו יושבים על הרצפה מוטים שמאלה, לא תועיל ההקפדה אם היד היא עם בגד או בלי בגד, כי העיקר הוא תנוחה המורה על הכנעה, ולא הבגד אשר על ידו הוא זה שיורה על ההכנעה.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ד

על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו.

 ה' איננו לא בצד ימין ולא בצד שמאל, בעושה שלום אמרו שיתן שלום קודם לשמאלו, כאילו הוא עומד מול השכינה, וכאילו יש כאן ימין של השכינה, אבל בנפילת פנים אין צורך לכל זאת, רגליו היו מקופלות לצד ימין, אז אוטומטית גופו היה מוטה לצד שמאל, גם כל ההסיבה היתה על צד שמאל, כך ישבו אז, וכך התנהגו אז.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ה

על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.

 כאן השתנה הטעם, מדוע יעדיף את צד ימין, אבל אין צורך לכתוב טעמים לא מוחלטים, ולהטות אותם כמנהגי ההמון, פעם ימין עדיף, ופעם שמאל עדיף, הסברות צריכות להיות מוחלטות ולא משתנות.

 משנה ברורה סימן קלא ס"ק ו

והעיקר וכו' - וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון.

 הרבה הלכות וחילוקים מבלי מקור ברור, גם עם תפילין יטה לצד שמאל, כך עשו האמוראים וכך צריך לעשות, גם ארון הקודש אינו אמור להפוך את סדר הישיבה, וכל הכתוב כאן תלוש מחיי המעשה של האמוראים, ולפיכך נכתבו כל כך הרבה פרטי דינים מבלי כל מקור.