385. פחית שיש במכסה שלה לשונית, וע"י משיכת הלשונית נוצר פתח במכסה של הפחית, מותר לפותחה בשבת. כי מכסה הפחית לא היה כלי, וגם עתה אינו עושה את מכסה הפחית כלי ע"י פתיחת הלשונית[554]. ואילו גוף הפחית היה כלי ונשאר כלי[555].
והדגיש מארי לשואל, שרק בפקקים של בקבוקים, פקק זה היה כלי קודם פתיחתו ונשאר כלי גם לאחר פתיחתו[556], ואילו במכסה של קופסאות שימורים המכסה לא היה כלי ולא נעשה כלי לאחר פתיחתו. (זמנים- שבת כג,ב וציון ג)
386. צעצועים המשמיעים צפצוף בשעה שלוחצים עליהם, וצפצוף זה אינו מחמת שיש בטרייה אלא מחמת לחץ האויר כמו צפצוף הצפצפה של האופניים, מותר לשחק בהם בשבת אפילו שמשמיעים קול כי אין כאן קול של שיר[557].
אבל צעצועים שיש בהם בטרייה ובשעה שלוחץ עליהם תישמע מנגינה, אסור ללחוץ עליהם בשבת משום מוקצה[558], וכן לא ימסור האב לבנו את הצעצוע המוקצה. ואפילו שהצעצועים מפוזרים על הרצפה מערב שבת[559], ראוי לחנך את הילדים לשמירת שבת שלא ישחקו במשחק זה. (זמנים- שבת כג,ד-ה: ג,א-ב וציון יא)
387. מותר לנפח בלון בשבת, כי הדרך לנפח את הבלון ולהוציא ממנו את האויר לעתים קרובות, ואין כאן חפץ או כלי שנאמר שיאסר משום בונה. ואין לאוסרו משום מכה בפטיש ונחשיב את הניפוח כגמר עשיית כלי, כי אינו מנפח את הבלון לעולם אלא מנפחו ומוציא ממנו את האויר ושוב מנפחו והרי זה כמשחק.
אבל לנפח כדור או את גלגלי המכונית או האופנוע או האופניים הדבר אסור משום שנראה כבונה[560]. וכן מזרון ים אסור לנפחו בשבת, [והרי הוא כעושה חבית של שייטין], ודינו כמו מנפח את גלגלי הרכב[561]. (זמנים- שבת כג,ד-ה כב,ו: י,יג)
388. כלים שאכלו בהם בשבת בבוקר ושוב אינו משתמש בהם בסעודה שלישית, אסור לשוטפם בשבת[562], אלא יניחם בארגז ויכסהו עד שתצא השבת[563]. ואין להתיר את הדבר משום עונג שבת[564].
ואם צריך למקצת הכלים להשתמש בהם שוב באותה שבת, כלי שצריך לו מותר לרוחצו ואת שאר הכלים אסור לרחוץ. (זמנים- שבת כג,ז)
389. אדם שרוצה לקרוא על חייו של ר' עקיבא -למשל-, מותר לו לקרוא באנציקלופדיה העברית בשבת במקום העוסק בנושא זה. ואין לאוסרו משום שלומד לימודי חול בשבת[565], ומחמת זאת האנציקלופדיה הרי היא מוקצה ואסור ליגע בה בשבת, כי במה שקורא אין לימודי חול, אלא יש שם על מעשיהם של חכמי ישראל[566].
וכן עיתונים שיש בהם דברי תורה, מותר לקרוא דברי תורה אלו המופיעים בתוך העיתון בשבת. (זמנים- שבת כג,יט וציון נב)
390. מורה המלמד מתמטיקה שצריך להעביר שיעור ביום ראשון, ורוצה ללמוד את החומר בשבת, ויודע שלא יבוא לכתוב בשבת בשעה שלומד את החומר, לכתחילה ראוי לו שלא ילמד חומר זה בשבת, ואם אין לו ברירה יכול ללומדו בשבת. ואין הדבר נאסר משום שלומד אומנות, אלא הרי הוא כלומד מדע, כיון שיש בדבר שלומד דברי חכמה ומדע. וכן אם רוצה ללמוד בשבת על בריאות הגוף או שיפור הזיכרון וכדו' כך דינו[567]. (זמנים- שבת כג,יט וציון נב)
391. מותר לקרוא בשבת בספרי טבע או בריאות או כלכלה אם כוונתו לשם לימוד חכמה[568], ובלבד שלא יקרא בשעת הלימוד בבית המדרש. דהיינו בזמן שקובעים בבית המדרש ללמוד תורה והלכות ודינים- שיעור קבוע בבית המדרש-[569]. אבל אם קורא לשם לימוד מקצוע אסור ללומדו בשבת. (זמנים- שבת כג,יט וציון נב)
392. חייל שצריך לצאת למסע ביום ראשון [בהשכמה[570]] ואין לו זמן ללמוד את ציר הניווט[571] על המפה אלא בשבת, מותר לו ללמוד את ציר הניווט בשבת, במקום שאין חשש שיבוא לכתוב וכשאין לו ברירה אלא ללמוד את הדבר בשבת.
וכך הדין גם כשרוצה ללמוד לימודי חול בשבת, כשאין חשש שמא יכתוב ואין לו ברירה אלא ללמוד בשבת, מותר ללומדם בשבת[572].
ועוד שלימוד ציר ניווט הרי הוא מכשירי מצוה, וכשם שמצאנו שהתירו חכמים למדוד מדידה של מצוה משום מכשירי מצוה, וכך כת"ר בהלכות שבת כד,ה "ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה". כך גם לימוד ציר ניווט הרי הוא מכשירי מצוה ומותר לעשותו בשבת[573]. (זמנים- שבת כג,יט: כד,ה)
393. כת"ר בהלכות שבת כג,יט "[574] אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת- שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל- מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר. ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת. אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור- גזירה, משום ביטול בית המדרש: שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש[575]"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ותימה שהביא פרש"י בפירוש הדיוקנאות הללו, ורבינו מפרש שהם דיוקנאות של עבודה זרה כמו שכתב בפ"ב עבודה זרה הל' ב וכך כתב הכס"מ שם[576], ושם הערתי שכן דעת התוס' והרא"ש, והסמ"ג לאוין יד. והטור יו"ד סימן קמב, ורי"ו. ודלא כרש"י והר"ן. ... ולרבינו, הקורא כתב תחת הדיוקנאות הללו שתי עבירות בידו, בחול מהתורה משום אל תפנו כמו שכתב שם ולא בדבר מדבריה, ובשבת נוסף דרבנן גזירה משום שטרי הדיוטות" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שכיון שביאור דברי רבינו שמדובר בכתב המהלך תחת צורה של עבודה זרה. מותר לקרוא כתב המופיע תחת תמונה של אדם מסוים בשבת, ובלבד שלא יהיה זה בזמן בית המדרש אם הוא אדם לומד[577].
מותר לאדם לקרוא בשבת כתובת או מודעה שרואה ברחוב. ואין לאוסרו כשם שאסרו חכמים למנות את האורחים מהכתב, כי הטעם שאסרו חכמים שמא יוסיף או ימחק[578], ובשעה שקורא כתובת או מודעה אין מקום לחשש זה. במה דברים אמורים שהכתובת או המודעה אינם שלו, אבל אם קורא מודעות או כתובות[579] השייכות לו, אסור לקוראם בשבת כי יש חשש שיוסיף או יגרע בהם[580]. (זמנים- שבת כג,יט וציון נד-נה: מדע- עבודה זרה ב,ב וציון יא)
394. נשאל מארי, על סתירה לכאורה בדבריו שהובאו בתשובה הקודמת מס' 393. מארי הורה, שמותר לקרוא כתב המופיע תחת צורה של אדם מסוים בשבת, כשאין התמונה או הצורה של עבודה זרה, ואין חשש שמא ימחק או יכתוב. ולעומת זאת מארי אסר לקורא מודעות או כתובות בשבת, כי יש חשש שיוסיף או יגרע בהם?
והשיב, שמה שהתרנו לקרוא כתב המופיע תחת צורה של אדם מסוים בשבת, מדובר בצורה וכתב שאינם שלו ואין חשש שמא יוסיף או יגרע. ואילו מה שאסרנו לקורא בשבת מודעות או כתובות, מדובר במודעות או כתובות שלו, ויש חשש שמא יוסיף או יגרע בהם[581]. (זמנים- שבת כג,יט וציון נד: מדע- עבודה זרה ב,ב וציון יא)
395. כת"ר בהלכות שבת כג,יט[582] "אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור- גזירה, משום ביטול בית המדרש: שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש"
וביאר מארי, שאם מתקיים בשבת שיעור בבית המדרש בהלכות, ורוצה לילך באותה שעה לבקר את קרובו או חבירו אסור לעשות כך, אלא עליו לילך לבית המדרש[583]. (זמנים- שבת כג,יט)
396. מי ששאלוהו בשבת כמה מחיר הטלית שלו, ואמר את שווי הטלית בשקלים לא עשה איסור, כיון שאין כאן מסחר ולא שקלו שום דבר ולא שילם ולא לקח כלום[584]. (זמנים- שבת כד,א: כג,יח)
397. כת"ר בפרהמ"ש שבת כג,ג "וכבר ידעת שאסור לנו בשבת לדבר ולחשוב בענינים שנעשה אחר השבת מדברים שאסור לנו לעשותם ביום השבת, כמו שביאר הנביא באמרו ממצוא חפצך ודבר דבר, ונאמר עוד שאסור עשות חפציך ביום קדשי, אלא אם כן היה בו דבר מצוה שאז יהא חפצי שמים כגון לדבר בשידוכי הזוג, ולימוד התינוקות חכמה או כתב או מלאכה, כי ההתעסקות בכל אלו מצוה[585].
וביאר מארי לשואל, שביאור דברי רבינו בפרהמ"ש באומרו- ולימוד התינוקות חכמה או כתב או מלאכה, שידבר עם האומן בשבת שיקבל את בנו או שילמד אותו מקצוע מסוים או חכמה מסוימת. וכן שידבר עם הסופר בשבת שיקבל את בנו על מנת ללמדו כתב. (זמנים- שבת כד,ה וציון ב: פרהמ"ש שבת כג,ג)
398. נשק הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור[586], ובשעת מלחמה מותר להשתמש בנשק בשבת כי בעזרתו מגן על עם ישראל, אבל שלא בשעת מלחמה הרי הנשק כלי שמלאכתו לאיסור.
מארי אינו סובר כדעתו של הרב גורן שכתב בשו"ת "משיב מלחמה" נשק בשבת הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר.
חייל שצריך לשמור בשבת, מותר לו ליקח את הנשק עימו לעמדת השמירה למרות שהנשק הוא כלי שמלאכתו לאיסור[587]. (זמנים- שבת כה,א-ג: יט,א)
399. סרגל שמשרטטים בעזרתו קווים, הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור. כיון ששרטוט הרי היא מלאכה האסורה בשבת מהתורה[588], ואת השרטוט עושים בעזרת הסרגל, והסרגל משמש רק לעשות בו את השרטוט[589]. ואין לומר שרק העפרון הוא כלי שמלאכתו לאיסור, אלא גם הסרגל כך דינו. (זמנים- שבת כה,ב: יא,יז וציון מו)
400. שעון קיר שהחל לצלצל בשבת, מותר להורידו בשבת מהקיר ולהעבירו לחדר אחר על מנת שלא יפריע לו צלצולו, כי השעון הוא כלי שמלאכתו להיתר[590]. והשעון תלוי על הקיר עם מסמר והוא עשוי להיטלטל ואינו קבוע בקיר. (זמנים- שבת כה,א-ג ט)
401. תמונה התלויה על הקיר צריך לברר איזו הגדרה ניתן לה בכדי שיהא מותר לטלטלה בשבת. האם כלי שמלאכתו להיתר או לאיסור, והאם היא בכלל כלי[591].
אגרטל יקר מותר לטלטלו בשבת, כי הוא כלי שמלאכתו להיתר. ומניחים בו עשבים תלושים או בדי ריח תלושים[592]. ואין האגרטל דומה לסכין של השחיטה וכדו'[593].
כת"ר בהלכות שבת כה,ט "כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו- כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו- אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של טבחים, וחרב של אשכפים[594], וחצין החרשים[595], וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן[596]"
וביאר מארי את ההלכה- שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא כלי שבלי האיסור של מוקצה מחמת חסרון כיס היה מותר לטלטלו,- כגון סכין של השחיטה- ומחמת שחושש שיפסד, הרי כלי זה מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו. וכן מסור הגדול הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ובלי האיסור של מוקצה מחמת חסרון כיס היה מותר לטלטלו על מנת לגור בו גבינה וכדו'[597] כי מטלטלו לצורך גופו, וכיון שהחלנו עליו דין של מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלו לצורך גופו.
מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו. (זמנים- שבת כה,א-ג ו ט)
402. ראדיאטור הרי הוא מוקצה מחמת איסור, כי הוא פועל בעזרת חשמל. וכן מאוורר הרי הוא מוקצה מחמת איסור מסיבה זו[598]. (זמנים- שבת כה,ב-ג)
403. מאוורר הרי הוא בסיס לדבר האסור מחמת החשמל הזורם בו[599] ואסור לטלטלו בשבת, אלא אם כן התקע שלו איננו תקוע בשקע אלא הוא מחובר לקיר ישירות.
מה שאמרנו שיהיה המאוורר מחובר לקיר ישירות, יש ראיות מדברי רבינו שבאופן כזה אין הזזתו נחשבת טלטול[600].
שעון שבת שיש לו שיניים והשעון מוברג ומחובר לקיר, מותר להזיז את השיניים שלו בשבת ואין בדבר איסור משום טלטול מוקצה, כיון שהשעון מחובר לקיר. אבל שעון שבת שתקע אותו בתוך השקע מערב שבת, כיון שאינו קבוע בקיר נראה שאסור להזיז את השיניים שלו בשבת, משום טלטול מוקצה[601].
מה שאמרנו ששעון שאינו מחובר לקיר בקביעות אסור לטלטלו[602] בשבת, הטעם הוא משום שהשעון בסיס לדבר האסור. וכך הדין בכל מוצרי החשמל שהם בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלם בשבת אם אינם מחוברים לקיר בקביעות. (זמנים- שבת כה,י יז: ה,יז ציון לז: פרהמ"ש כלים יח,ב)
404. נשאל מארי, על מה שהורה בתשובה הקודמת מס' 403, שמאוורר הרי הוא בסיס לדבר האסור מחמת החשמל הזורם בו. והרי אין בחשמל ממשות?
והשיב, שהרי אנו רואים שיוצא מהחשמל ניצוצות ושלהבת, ובתחנת החשמל יש אש, ואם כן יש בו ממשות.
ואין להתיר משום שהחשמל ניסתר ואינו נראה לעין, שאם כך נרכיב משקפי שמש ונשתמש באש בשבת. ואמנם אפשר למצוא לסברא זו סימוכין מדברי רבינו ניסים (הר"ן), אבל לדעתו של מארי אין דברים אלה מוסכמים על שאר חכמי ישראל. (זמנים- שבת כה,י יז: ה,יז ציון לז: פרהמ"ש כלים יח,ב)
405. מאוורר- שאינו מחובר לקיר בקביעות אלא רק תקוע בשקע- העומד על רגלו, מותר לכוון את החלק העליון שלו דהיינו את גוף המאוורר לכיוונו בשבת. והטעם שלא אסרנו זאת משום טלטול מוקצה [מאוורר הרי הוא בסיס לדבר האסור], כיון שאינו מזיז את המאוורר ממקומו[603]. (זמנים- שבת כה,י יז: ה,יז ציון לז: פרהמ"ש כלים יח,ב)
406. אדם שהתפלל ערבית בליל שבת עדיין לא קיים את מצוות קידוש בתפילה, כי רק התפלל ועדיין לא קידש[604].
אבל מי שסובר שבתפילת ערבית כבר קיים את מצוות קידוש, יקשה עליו כיצד יכול להוציא את אשתו ידי חובה והרי הוא חייב בקידוש רק מדברי סופרים ואשתו חייבת בקידוש מהתורה[605]. (זמנים- שבת כט,א-ב וציון יז: מדע- עבודה זרה יב,ג: אהבה- ברכות א,י-יא)
407. כת"ר בהלכות שבת כט,ה "אסור לאדם לאכול או לשתות יין, משיקדש היום- עד שיקדש. וכן משיצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות, ולעשות מלאכה, או לטעום כלום- עד שיבדיל; ולשתות המים, מותר. שכח או עבר, ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל- הרי זה מקדש ומבדיל, אחר שאכל"
וביאר מארי, שמותר לשתות מים בין לפני הקידוש ובין לפני ההבדלה. בין אם שותה לפני שחרית ובין אם שותה לפני מוסף. (זמנים- שבת כט,ה)
408. אישה[606] שאמרה במוצאי שבת "ברוך המבדיל בין קודש לחול[607]" יכולה לאכול ולשתות אחר כך, וכן לעשות מלאכה אחר כך, כי באמירתה זו נחשב שעשתה הבדלה[608]. ולכתחילה ראוי שתשמע קודם את ההבדלה ורק אחר כך תאכל. (זמנים- שבת כט,ה-ו: וסוף ציון יד וסוף ציון טו וסוף ציון יט)
409. מי שהאריך בסעודה שלישית ונמשך עד שיצאת השבת, ורצו בני ביתו שיבדיל להם לפני שיתפלל ערבית של מוצאי שבת, יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ורק אחר כך יותר לו להדליק את הנר של ההבדלה, אבל קודם לכן אסור לו לעשות שום מלאכה עד שיבדיל[609]. (זמנים- שבת כט,ה-ו: וסוף ציון יד וסוף ציון טו וסוף ציון יט)
410. כת"ר בהלכות שבת כט,ז "כיצד הוא עושה [את הקידוש]: לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש; ומנהג פשוט בכל ישראל, לקרות בתחילה פרשת "ויכולו" (בראשית ב,א), ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה כל בני חבורה; ואחר כך נוטל ידיו, ומברך המוציא ואוכל"
וביאר מארי, שרק האדם המקדש שותה מלא לוגמיו אבל שאר המסובים אינם צריכים לשתות מלא לוגמם אלא רק יטעמו מהיין, ואם אינו יכול לשתות מלוא לוגמיו יקדש אחר שיכול לשתות מלוא לוגמיו. ואם עבר ולא שתה המקדש מלוא לוגמיו יצאו ידי חובת קידוש[610], ואין חובה על אחד מהמסובים לשתות במקומו מלוא לוגמיו. (זמנים- שבת כט,ז)
411. מקום שהיו בו מסובים מרובים והיה להם בקידוש כמה כוסות יין, ישמעו הכל מהמקדש וישתו מהכוסות שלפניהם. ולכתחילה רצוי שגם אלה שהחזיקו את הכוסות במשך הקידוש[611] ישתו מלוא לוגמם[612], כיון שכל אחד מהם שומע שהוא כמברך ואם כן כאילו עשו את הקידוש בעצמם, ואם לא שתו מלוא לוגמם יצאו ידי חובתם. (זמנים- שבת כט,ז וציון כב)
412. מקום שהיו בו מסובים מרובים והיה להם בקידוש כמה כוסות יין, ישמעו הכל מהמקדש וישתו מהכוסות שלפניהם. ולכתחילה רצוי[613] שיחזיקו את הכוסות במשך הקידוש גבוהים טפח מהשולחן, כיון שכל אחד מהם שומע שהוא כמברך ואם כן כאילו הוא המקדש בעצמו[614]. (זמנים- שבת כט,ז וציון כב)
413. השומע קידוש אפילו שלא שתה מהיין כלום יצא ידי חובת קידוש. ולכתחילה ראוי שכל אחד מהשומעים יטעם מהיין.
כתב המגדל עוז "רואה אני שלא פירש אם לא שתה אם יצא אם לאו. ... ומיהו הרי"ף הביא בהלכות פרק חלון גמרא מתני' כיצד משתתפין, הא דאמר רבא דאמרי סבי דפומבדיתא המקדש אם טעם מלוא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא מכלל דהלכתא היא ..." [ביאור- הרי"ף הביא את דברי רבא, שציטט את דברי זקני פומבדיתא, המקדש אם טעם מלוא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא, מכאן שלדעת הרי"ף מימרא זו היא להלכה].
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "וכן הוא דעת רבינו כשיטת הרי"ף"
וביאר מארי לשואל, שדברי הרי"ף נאמרו על המקדש עצמו ולא על שאר המסובין[615]. (זמנים- שבת כט,ז וציון כב)
וביאר מארי, שאמנם לא כתב רבינו בפירוש כיצד יעשו בהבדלה, אבל מסתימת דבריו נלמד שדין ההבדלה שווה לקידוש. ולכן גם בהבדלה צריכים כל בני החבורה לשתות מהיין, בין אנשים ובין נשים. ואם עברו ולא שתו אין הדבר מעכב[617].
ואמנם לא נהגו הנשים לשתות בהבדלה ויש כל מיני סגולות בדבר, אבל רבינו אינו סובר את הסגולות הללו. (זמנים- שבת כט,ו-ז)
415. ראה בתשובה הקודמת מס' 414, שם נתבאר שלמדנו מסתימת דברי רבינו שדין ההבדלה שווה לקידוש, וכל בני החבורה צריכים לשתות מהיין.
וביאר מארי, שאמנם חובת הקידוש היא מהתורה וחובת ההבדלה היא מדברי סופרים, אבל על היין בשניהם החובה היא מדברי סופרים.
יין מבושל מברך עליו שהכל[618], וכך כתב רבינו מנוח. ולכן מי שנזדמן במוצאי שבת למקום שעושים בו הבדלה על יין מבושל ובירכו עליו בורא פרי הגפן, כשיתנו לו לשתות מהיין יברך עליו שהכל בלחש.
יין מבושל הרי הוא חמר מדינה ומותר לעשות עליו הבדלה[619], ויברך עליו ברכתו שהיא שהכל. (זמנים- שבת כט,ו-ז יד יז וציון מ: ברכות ח,ב ציון ה)
416. מי שנדמן במוצאי שבת למקום שעושים בו הבדלה על יין מבושל יצא ידי חובתו בהבדלה, כיון שיין מבושל הרי הוא חמר מדינה ומותר לעשות עליו הבדלה במקום שאין לו יין[620]. ושוב אינו צריך לחפש אחרי יין כיון שבשעת ההבדלה זהו היין שהיה מצוי לפניו. (זמנים- שבת כט,יז וציון נ)
417. כת"ר בהלכות כט,י "... ומצוה לברך על היין ביום השבת, קודם שיסעוד סעודה שניה; וזה הוא הנקרא קידושא רבא. מברך בורא פרי הגפן בלבד, ושותה, ואחר כך יטול ידיו, ויסעוד ..."
ונשאל מארי, שהרי הקידוש הוא רק ברכה בלבד, ואם כן היה צריך לכנותו קידושא זוטא [קידוש קטן]?
והשיב, שנקרא כך משום שהוא קידוש של יום גדול דהיינו שבת, וקידוש זה הוא כבוד היום[621]. (זמנים- שבת כט,י)
418. מותר לשתות תה בלי סוכר קודם שיקדש[622], וכן מותר להמתיק את המשקה קמעא עם סכרין ולשתותו קודם הקידוש[623]. אבל לשתות תה עם סוכר או כל משקה אחר מתוק, רצוי שלא ישתה קודם שיקדש[624]. כי יש בדבר מחלוקת האם דוקא אסור לאכול קודם שיקדש או אפילו לשתות משקה מתוק אסור קודם שיקדש, ועוד שיש סוברים שקודם שהתפלל מוסף עדיין לא חל זמן קידוש[625]. (זמנים- שבת כט,י ה)
419. קטן שהגיע לחנוך, נראה שאסור לתת לו מאכל קודם שיקדש, כדי להרגילו במצוות שקודם הקידוש אסור לאכול. ואף שאינו נותן את המאכל לפיו אלא רק נותן לו בידיו והקטן אוכלו מעצמו, אסור משום חינוך[626]. ואין להתיר את הדבר משום ספק שמא לא יאכל הקטן את המאכל, כיון שעל כל פנים צריך לחנך את בנו שאסור לאכול לפני הקידוש[627].
רק אם נותן לקטן מאכל אסור יש בדבר לימוד מהתורה לא תאכלום ואנו לומדים מזה לא תאכילום[628], ויש בדבר איסור של "לתא דאורייתא[629]". אבל הנותן לקטן דבר מאכל קודם הקידוש, כיון שהדבר אסור משום חינוך ואין כאן לימוד מהפסוק לא תאכלום לא תאכילום, הדבר אסור רק משום חינוך. (זמנים- שבת כט,י: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז-כח)
420. ילד קטן שאינו מבין מהו קידוש, מותר לתת לו לאכול קודם הקידוש. כיון שהאוכל שנותן לו אינו אסור, ורק האדם אסור לאכול קודם הקידוש, וקטן זה עדין אינו שייך באיסורים.
אבל אם רוצה לתת דבר מאכל אסור לבנו הקטן, יש לימוד מהפסוק לא תאכלום- לא תאכילום[630]. (זמנים- שבת כט,י: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז-כח: זמנים- שבת יב,ז וציון טו: כד,יא וציון כג)
421. דין שיירי כוסות שייך גם ביין של ההבדלה. ולכן יין שהבדיל עליו ושתה ממנו מעט הרי מה שנשאר כשיירי כוסות, ואם רוצה להחזירו לבקבוק יחזירנו ע"י קטוף ונפוץ[631]. (זמנים- שבת כט,טז וציון מג)
422. כת"ר בהלכות שבת כט,יז "יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין- מקדשין עליו; וכן יין מזוג. ויין צימוקים, מקדשין עליו- והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן ייצא מהן דבש"
ונשאל מארי, שהרי הצימוקים בימנו אם ידרוך עליהם לא יצא מהם דבש, והרי הם יותר יבשים ממה שהיה פעם?
והשיב, שגם הצימוקים בימנו יש בהם דבש, וכששורים אותם היוצא מהם הוא יין הכשר לכתחילה לקידוש.
כמות הצימוקים שצריך לתת במשרת הצימוקים, לא שיערו אותה חכמים, אלא כל שיש מראה יין וטעם יין כשר לקידוש[632]. (זמנים- שבת כט,יז)
423. בשעת ההבדלה, אם יש ביד זה שעושה את ההבדלה צמח שברכת הריח שלו "על עשבי בשמים" וביד זה ששומעו יש צמח שברכת הריח שלו "בורא עצי בשמים" יברך השומע בעצמו את ברכת הריח שמתאימה לצמח שבידו. ואף שהתכוון המבדיל להוציאו ידי חובתו בברכת הריח, כיון שאין הברכות שוות אינו יכול להוציאו ידי חובתו. (זמנים- שבת כט,כד: אהבה- ברכות ט,א)
424. כת"ר בהלכות שבת ל,ג "ומכבוד השבת, שילבש כסות נקייה. ולא יהיה מלבוש החול, כמלבוש השבת; ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי, מפני כבוד השבת"
וביאר מארי, שבימנו אין צורך לכבס ביום חמישי דוקא, כיון שהדרך לכבס את הבגדים תמיד. ואין לומר שאף שבטל טעם התקנה לא בטלה התקנה, כיון שמתחילה לא נתקנה התקנה אלא לזמנו שלא היו מכבסים אלא ביום חמישי, אבל בימנו יש סדרי נקיון שונים. ובתקופת רבינו היו עדין סדרי הנקיון כמו בתקופת עזרא. (זמנים- שבת ל,ג)
425. אישה אסור לה לצום ביום שבת, אבל אינה חייבת לאכול דוקא שלש סעודות[633]. כיון שהסמיכו חכמים את חיוב השלוש סעודות ללימוד מהפסוק, וככת"ר בפרהמ"ש פאה ח,ז "וסמכו חכמים ששלש סעודות חייב אדם לאכול בשבת, באמרו יתעלה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה (שמות טז,כה) כפל מילת יום שלש פעמים[634]" אבל מהתורה אין חובה לאכול שלש סעודות, ורק חכמים הם שקבעו זמן לאכילת הסעודות, וכיון שכן הרי זה כמצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות[635]. (זמנים- שבת ל,ט וציון יז)
426. כת"ר בהלכות שבת ל,ט "וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע על שתי כיכרות. וכן, בימים טובים"
וביאר מארי, שצריך לשתות בכל סעודה יין לפי יכולתו והרגלו, בין אם שותה רביעית או פחות או יותר. וגם פחות מרביעית נחשב ששתה יין בסעודה. (זמנים- שבת ל,ט)
427. יישוב שרצה הרב שלהם שיסעדו סעודה שלישית קודם תפילת מנחה, בכדי שישארו הציבור אחרי תפילת מנחה ללמוד תורה, כי זה הזמן היחיד בשבת שבו נמצאים רוב הציבור בבית הכנסת, הרי דבר זה שלא כהוגן, כיון שצריך לאכול את הסעודה שלישית לאחר תפילת מנחה ולא לפניה[636]. ואסור ל"מרא דאתרא[637]" להנהיג את הציבור שיעשו דבר נגד ההלכה. (זמנים- שבת ל,ט וציון טז)
428. יין שאינו מבושל ואין בו סוכר, אם נגע בו מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כיין נסך. והוא שהיה יהודי זה מחלל שבת בפרהסיא באיסורים שהם מהתורה[638].
מה שאמרנו מחלל שבת בפרהסיא, פירושו שחילל שבת בפני עשרה מישראל, אבל אם רק שמע משלושה בני אדם שהוא מחלל שבת, או שראוהו שלושה בני אדם, עדין אינו נקרא מחלל שבת בפרהסיא.
מי שנתארח אצל אדם שהוא מדליק אור בשבת, עדיין אינו נקרא מחלל שבת בפרהסיא כיון שלא ראוהו עשרה בני אדם. ואף שעתה רואה אותו אחד מחלל שבת, ואח"כ יראהו השני מחלל שבת, כל שלא ראוהו עשרה כאחד אינו נקרא מחלל שבת בפרהסיא. וראוי לאדם שלא יתארח אצל אדם זה בשבת. (זמנים- שבת ל,טו: קדושה- מאכלות אסורות יא,ד ט-י וציון יב)
-----------------------------
[554] מארי ביאר בסוף התשובה, שהטעם שאין המכסה נעשה כלי אינו משום שהכל גוף אחד, אלא משום שאינו כלי. וביאור דבריו- שגוף מתכת שטוח שיש בו חור אינו כלי.
[555] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כג,ב "נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שיקבנה למעלה; אבל מצידה- אסור, מפני שהוא כמתקן כלי. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "והרי ברור שחבית זו כלי היתה, ועל ידי שחיבר לה את המגופה בסיד ובטיט כנהוג לא בטלה מלהיות כלי, ובסילוק המגופה או בקלקולה על ידי נקיבתה מלמעלה אינו עושה את החבית כלי, כי כלי היתה לפני הסתימה וכלי נשארה גם לאחר הסתימה, וכל האיסור הוא שלא לעשות את המגופה כלי על ידי פתיחתה מן הצד כיון שלא היתה [המגופה] מעולם כלי. ומכאן נלמד למצוי בימינו קופסאות דגים וקופסאות שימורים למיניהם, הרי הידוע היא שעושין את הקופסה והרי היא כלי קיבול לפנינו. ואח"כ ממלאים אותו ומניחים עליו את המכסה שהוא חתיכת פח פשוט, ועל ידי מכונה המקפלת את שפתותיו סביב פי הקופסה ולוחצת מסביב נסגרת הקופסה. נמצא מכסה זה לא היה כלי וגם עתה אינו כלי. ומותר לכתחילה לפתוח קופסת דגים או שמורים במפתח שלהן שהרי על ידי הפתיחה הוא קורע ושובר את המכסה והרי הוא כמו שהיה, פח פשוט היה ופח פשוט נשאר אלא שנתעקם או שחסר ממנו כל שהוא. ובגוף הקופסה לא פעלנו מאומה כלי היתה לפני הסגירה הזו וכלי נשארה..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[556] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת "וכך מכסה הבקבוק כלי היה וכלי נשאר ועל ידי כריתת עורלתו לא נשתנה בו מאומה, ויש מקרים שסימון הכריתה אינו עמוק והבקבוק נפתח וערלתו נשארת תלויה בו ופותח ונועל כרגיל, נמצא שכריתת עורלתו או קיומה אינה משנה בו ואינה פועלת בו מאומה, כלי היה וכלי נשאר, ומותר לכתחילה לפתוח בקבוקים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[557] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כג,ד "כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש. ומפני זה, הגורד [מגרד כלי והופך אותו מגלמי כלים לכלי גמור. (הלכות שבת כג,ד ציון ח)] כל שהוא, או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן- חייב; לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק- כל זה וכיוצא בו, אסור: גזירה, שמא יתקן כלי שיר"
[558] השואל אמר את הטעם משום מוקצה ומארי לא סתר את דבריו, וראה בתשובות 358-361, שם נתבאר שלדעת מארי אין איסור להשתמש באופנים מסוימים במכשירים המופעלים ע"י בטרייה, ולכן אסרנו כאן משום מוקצה ולא משום שמפעיל ע"י בטרייה. אמרנו באופנים מסוימים כי שם נתבאר (360-362) שלדעת מארי אסור לכוון שעון מעורר בשבת שיצלצל בשבת משום שגורם להשמיע קול, ולפי זה גם בצעצוע המשמיע מנגינה בשעה שלוחץ עליו, יש לאוסרו משום שמשמיע קול בנוסף לאיסור משום מוקצה.
כת"ר בפרהמ"ש שבת י,ז "וגודלת הקולעת אשר קולעת שער הראש, ופוקסת המקיפה שער הראש על המצח והוא ממיני קליעת השיער" (כל הנ"ל הובא בתשובה מס' 381).
והשווה מארי את המנפח כדור או גלגל, למי שגודל שיער או פוקס אותו שאסור משום שנראה כבונה. והטעם שלא השווה אותו למתקן כלי שאסור משום מכה בפטיש, כי במתקן כלי הכלי קיים ורק מתקנו, ואילו במנפח הכלי לא היה קיים מבלי הניפוח, ונמצא שהנפוח יצר את הכלי ובנה אותו ולא רק סיים את עשייתו.
ונראה לומר- שחייב משום תולדה של בונה ואינו רק אסור מדברי סופרים משום שנראה כבונה, וכשם שהמגבן את הגבינה הרי הוא חייב משום תולדה של בונה (הלכות שבת י,יג), כל שכן מי שניפח גלגל שבניפוחו יצר ובנה את הגלגל חייב משום תולדה של בונה.
[561] לפי מה שביארנו בהערה הקודמת, יש לאוסרו משום שנראה כבונה ולא משום מכה בפטיש, כי מזרון ים ע"י ניפוחו נוצר ונבנה, ואם כן אסור משום שנראה כבונה. ומה שאמר מארי הרי הוא כעושה חבית של שייטין, ביאורו- שתועלת השימוש שיש במזרון ים זהה לחבית של שייטין, אבל טעם האיסור שונה וחבית של שייטין נאסרת משום מכה בפטיש, ואילו ניפוח מזרון ים נאסר משום שנראה כבונה. וראה בהערה הקודמת, שם כתבנו שנראה שיש לחייב את העושה זאת משום תולדה של בונה.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כג,ז "ואסור להדיח קערות ואילפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן (ראה הערה בסוף), אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת, באותה שבת; אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתונות- מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתייה (ראה הערה בסוף)."
הערות לנ"ל:
מפני שהוא כמתקן- ראה שם ה"ח שהמטביל כלי טמא הרי הוא כמתקן כלי, כל שכן מי שרוחץ כלי מלוכלך שאינו צריך לו הרי הוא כמתקן כלי.
שאין קבע לשתייה- ובמשך כל השבת יתכן שיצטרך האדם לשתות בכוס זה.
[565] רבינו רק הזכיר שאסור לקרוא בשבת בדבר שאינו מספרי הנבואה או פירושיהם, והשואל הוסיף שהדבר יאסר משום מוקצה, וצדקו דבריו- כי אם אסור לקרוא בספר מסוים ממילא הרי הוא מוקצה.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כג,יט "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת- שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל- מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר ... אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור- גזירה, משום ביטול בית המדרש: שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש"
משנה שבת כג,ב "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב" כת"ר בפרהמ"ש "הטעם שאסרו למנותם מן הכתב שמא יקרא אגרות בשבת, וזה אסור. שכל זולת ספרי הנבואה או פירושיהם אסור לקרותו בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו זולת זה מן החכמות והמדעים (ראה הערה בסוף)." (ע"כ לשון רבינו בפרהמ"ש)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומה שכתב [רבינו בפרהמ"ש] או פירושיהם, נכלל בו כל מה שנכלל לדעת רבינו בכלל התלמוד כמו שכתב בפ"א תלמוד תורה הל' יב (ראה הערה בסוף)." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
החכמות והמדעים- כתב מארי בהערותיו על פרהמ"ש הע' 3 "השוה דבריו בהלכות שבת פכ"ג הל' יט ושם משמע דספרי מדע מותר דליכא ויבוא למחוק"
בפ"א תלמוד תורה הל' יב- שם כת"ר "ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והענינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד"
ביאור הדברים- פרדס פירושו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, דהיינו חכמת הטבע והחכמה באלוהות. ולפי זה דברי רבינו במשנ"ת אינם כמו דבריו בפרהמ"ש, ובפרהמ"ש אסר רבינו ללמוד חכמות ומדעים בשבת, ואילו במשנ"ת- לדעתו של מארי- מתיר רבינו ללמוד חכמה ומדעים בשבת. וראה בהערה הקודמת (ד"ה החכמות והמדעים) שהבאנו את דברי מארי בהערותיו על פרהמ"ש שם כתב כך בפירוש. ועל פי ביאור זה יובנו דברי מארי בתשובות שיבואו להלן.
[567] לכאורה תשובת מארי סותרת את דברי רבינו המפורשים בפרהמ"ש, הובאו בתשובה הקודמת מס' 389, "שכל זולת ספרי הנבואה או פירושיהם אסור לקרותו בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו זולת זה מן החכמות והמדעים". והתשובה על שאלה זו- נתבארה בהערה על התשובה הקודמת מס' 389, שם כתבנו שלדעתו של מארי, רבינו במשנ"ת סובר שמותר ללמוד בשבת חכמה ומדע, ודבר זה בכלל מעשי בראשית ומרכבה או המדעים המכשירים להם (מו"נ ח"א פל"ד).
והנה איסור מדידה בשבת כתבו רבינו בהלכות שבת כג,יג "אחד המוכר בפה או במסירה- אסור, בין במאזניים בין שלא במאזניים; וכשם שאסור לשקול- כך אסור למנות ולמדוד, בין בכלי מידה בין ביד בין בחבל" והטעם שאסור למדוד- משום שכל זה ממעשה המוכר, ולמכור בשבת אסור שמא יכתוב (שם הי"ב). ואין לומר שיש כאן גזירה לגזירה כי הכל גזירה אחת, וכשם שאסור למכור ע"י שקילה כך אסור למכור ע"י מדידה, וכך אסור למדוד בכל ענין. [בספר מנוחת אהבה ח"א פרק י' סעיף יד כתב- שהטעם שאסור למדוד בשבת, משום שרגילים לעשות כך לצורך מקח וממכר, ויש בזה עובדין דחול וזלזול בכבוד שבת] ואיסור מדידה הוא מדברי סופרים ומשום מכשירי מצוה נדחה, כך גם לימוד ציר ניווט –קריאה בשטרי הדיוטות- אסור מדברי סופרים ומשום מכשירי מצוה ידחה. והידע לנווט הרי הוא מכשיר מצוה, שבשעת מלחמה ידע החייל לנווט.
[575] כתב המ"מ "שם [שבת קמט.] ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני אסור לקרותו בשבת. ופרש"י כגון בני אדם הצרים בכותלים חיות משונות או דיוקנאות שלבני אדם על שם מעשיהם, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פלונית, וצורת פלוני ופלוני, אסור לקרותו בשבת גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות" (ע"כ לשון המ"מ)
[576] לשון רבינו בהלכות עבודה זרה ב,ב "ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ואפילו להסתכל בדמות הצורה- אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד)..."
כתב הכס"מ "שבת פרק השואל (דף קמט) ת"ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן"
[577] לשון מארי. וביאור דבריו- בזמן שבבית המדרש לומדים תלמוד והוא אינו מבין, אין במעשיו משום ביטול בית המדרש. אבל אם בבית המדרש לומדים הלכה חובה על כל אדם לשהות בבית המדרש, ואין פטור לאדם לומר שהוא אינו מבין. וראה עוד בתשובה מס' 395.
והמ"מ כתב "ופירוש, דרכם היה שהיו דורשין לעם בשבתות ומלמדים לעם חקי האלהים ותורותיו, והיה תועלת גדולה לכולם בזה, וזה היו עושים קודם אכילה. ואפילו על חכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באים לשמוע דבריו לפי שהקיבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו"
[580] זהו מה שנזכר בהלכה "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת- שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק"
[581] מארי ביאר, שהטעם שמותר לקרוא כתב המופיע תחת צורה של אדם מסוים [כשאין עבודה זרה] בשבת, משום שמדובר בצורה וכתב שאינם שלו ואין חשש שמא יוסיף או יגרע. ולפי זה, ההלכה שאסרה "לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני [של עבודה זרה] בשבת" מדברת גם היא כשהכתב והצורה אינם שלו. והשאלה הנשאלת- מדוע אסרה ההלכה לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני של עבודה זרה בשבת, והרי אין הצורה והכתב שלו ואין חשש שיוסיף או יגרע? והתשובה- נראה שהטעם שאסרו חכמים לקרות בכתב המהלך תחת צורת עבודה זרה בשבת, הוא משום שרצו להרחיק את בני האדם מעבודה זרה, ולכן החילו על הקורא כתב שתחת הצורה של עבודה זרה בשבת גם איסור של דברי סופרים משום שטרי הדיוטות. אבל מצד הסברא אין מקום לחשוש שהקורא כתובת החקוקה על הקיר או מתחת לצורה יבוא לקרות אף בשטרי הדיוטות, כמו שכת"ר "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל- מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר" הרי ששם החקוק על הקיר, וה"ה כתב המופיע בחריטה מתחת צורה מסויימת, אין חשש שימחק או יוסיף בו, וגם אינו מתחלף בשטרי הדיטות. וכיון שכן, יובן מדוע אסרו חכמים לקרוא כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני של עבודה זרה בשבת, למרות שאין הצורה והכתב שלו ואין חשש שיוסיף או יגרע, משום שרצו להרחיק מעבודה זרה.
ולפי ביאור זה, גם אם הכתב והצורה- שאינם של עבודה זרה- שלו, מותר לקרותם בשבת, כי אין חשש בכתובת החקוקה שיבוא למחוק או להוסיף וגם אינו מתחלף בשטרי הדיוטות.
עד כאן ביארנו את דעתו של מארי. [מה שביארנו בדברי מארי הוא- שכתב המהלך תחת הצורה, מדובר בצורה של עבודה זרה. אבל מה שהורה מארי שכתב המהלך תחת הצורה שאינה של עבודה זרה, אימתי מותר לקרותו רק אם אינו שלו, דבר זה לא ביארנוהו. ואדרבא לפי ההסבר שכתבנו גם אם הכתב והצורה שלו, מותר לקרותם בשבת, כי אין חשש בכתובת החקוקה שיבוא למחוק או להוסיף וגם אינו מתחלף בשטרי הדיוטות].
ונראה שסברת המ"מ שביאר בכתובת המהלכת תחת צורה, שמדובר בצורות של חיות או של בני אדם. שכיון שדרך בני אדם להתבונן ארוכות בצורות אלה וליהנות ממראיהן, אם נתיר להם דבר זה יבואו להתיר אף לקרות בשטרי הדיטות, כיון שבשניהם יש התעסקות ממושכת של בני אדם בענייני חול. [לשון המאירי –בחיבורו בית הבחירה שבת קמט- שאין לך שטרי הדיוטות גדול מזה] ואין הדבר דומה לשמות החקוקים על הקיר שהיתרנו לקרותם בשבת ולא חששנו שיבואו להתיר לקרות בשטרי הדיטות, כיון ששם רק קורא את רשימת השמות לידע כמה מנות צריך ושוב אינו מביט בשמות החקוקים, ודבר זה לא יבוא להתחלף לאדם בשטרי הדיוטות.
[584] אין כאן דיבור של מסחר כמו ההלכה הראשונה שתובא מיד בהמשך, אלא יש כאן דיבור שאין בו צורך ושיחה בטילה כמו ההלכה השניה שתובא מיד בהמשך. ומותר אפילו לחשב ולצרף מספר פריטים –אם קנה מספר פריטים- עד שיגיע לסכום הכללי ששילם.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כד,א "יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו- משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם). לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאי זו סחורה ילך למקום פלוני- כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר "ודבר דבר", דיבור אסור; והרהור מותר"
עוד כת"ר בהלכות שבת כג,יח "אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן, בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות- גזירה, שמא יכתוב; לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן. כיצד: כמה סאה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל- המחשב אותן בשבת, כמחשב בחול"
[585] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כד,ה "מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה. ... ומשדכין על התינוקת לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ... שכל אלו וכיוצא בהן- מצוה הן, ונאמר "עשות חפציך" (ישעיהו נח,יג): חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין"
[586] לשון רבינו בהלכות שבת כה,ב-ג "ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו- כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.
... וכל כלי שמלאכתו לאיסור- בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת- מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור"
עוד כת"ר בהלכות שבת יט,א "כל כלי המלחמה, אין יוצאין בהן בשבת. ואם יצא- אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגליים- הרי זה פטור (ראה הערה בסוף); ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש, כגון רומח וסיף וקשת ואלה ותריס- הרי זה חייב (ראה הערה בסוף)."
הערות לנ"ל:
הרי זה פטור- כתב קהתי בפירושו למשנה שבת ו,ב- כל אלו הואיל והם מדי צבא מיוחדים רק לשעת מלחמה, לפיכך אסרו חכמים לצאת בהם בשבת.
הרי זה חייב- משום שלדעת חכמים כלי נשק אינם תכשיט לאדם, ואם כן טלטל משאוי ברשות הרבים. (ע"כ ההערות)
והנה מההלכה שהבאנו מפרק יט' משתמע שכלי מלחמה שאינם דרך מלבוש, הרי הם כלי שמלאכתו לאיסור, אחרת היו הם תכשיט לאדם ולא היה בהם איסור טלטול. ז"א כיון שלא החשבנו את הנשק כתכשיט, אם כן נתייחס אליו לפי הדבר שאליו יועד, והנשק הוא כלי המיועד לעשות בשבת דבר איסור. והיתרנו להשתמש בו בשבת רק משום פיקוח נפש.
מתוך התשובה משתמע שהטעם שמותר לקחת עימו את הנשק לעמדת השמירה, משום שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, וכאן מטלטלו לצורך גופו. ולא הבאנו טעם זה בפנים, מפני שמשתמש בנשק את שימושו הראשוני שאליו יועד, ואינו משתמש בו שימוש חלופי שזוהי ההגדרה של טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, כמו שכת"ר בהלכות שבת כה,ה "וכן מטלטל הוא הריחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים, או לעלות עליה למיטה- וזה הוא לצורך גופו"
[588] וזה לשון רבינו בהלכות שבת יא,יז "המשרטט כדי לכתוב שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב (ראה הערה בסוף). חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרה על גבי הקורה, כדי שינסור בשווה- הרי זה תולדת משרטט; וכן הגבלים שעושים כן באבנים, כדי שיפצל האבן בשווה. ואחד המשרטט בצבע, או בלא צבע- הרי זה חייב"
הערות לנ"ל:
חייב- הרי הוא אב מלאכה.
[589] לשון מארי. וביאור דבריו- שהסרגל שהוא מכליו של הסופר, הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור. ונראה שגם סרגל שמשתמשים בו הילדים בבית הספר, שהדרך לשרטט בו ולשחק בו, ורצה בשבת לאחוז את הסרגל בידו ולשחק בו, כיון שעיקר יעודו של הסרגל הוא על מנת לשרטט בו, הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור.
[590] מה שאסרה ההלכה לטלטל הוא כלי שמלאכתו לאיסור, דהיינו "כלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו- כגון מכתשת וריחים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת" וכן מוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו "כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו [אם יטלטלו]- כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו ..." אבל כלי שבדרך כלל אין האדם מטלטלו, אבל אם יארע צורך יטלטלו, כיון שאינו נכנס תחת ההגדרות הנ"ל מותר לטלטלו בשבת. וראה בהערה על התשובה הבאה מס' 401, שתמונה יש לדמותה לדלתות הבית שנתפרקו שאף אם הם כלי לא הוכנו לטילטול, ושעון קיר שונה מהם.
[591] מדברי מארי משתמע שהחשיב את התמונה כדבר שאינו כלי, ז"א מוקצה מחמת גופו, והרי היא דומה לאבנים ומעות וקנים וקורות. וראה שם בהמשך ההלכה (הלכות שבת כה,ו) "דלתות הבית- אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטול; לפיכך אם נתפרקו, אפילו בשבת- אין מטלטלין אותן" וכת"ר בפרהמ"ש שבת יז,א "לפי שאין הכוונה בהן [בדלתות הבית] לטלטלן ולהעבירן ממקום למקום ולא נעשו לכך" וודאי שהגדרתה של תמונה זהה לדלתות הבית, ואף אם נחשיבה כלי לא נעשתה לטלטלה ולכן היא מוקצה.
[593] ההלכה תובא מיד בהמשך.
[596] בקלטת השואל ציטט את ההלכה וסבר לדמות אליה תמונה ואגרטל, אבל מארי אינו סובר כך. ואנו הבאנו את ההלכה בסוף והסמכנו את ביאור מארי אליה.
[597] לשון רבינו בהלכות כה,ז "מותר לטלטל הכלי, אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות בו מלאכה, שלא נעשה לשמשה. כיצד- נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה,..."
[598] דע שלשון "מוקצה מחמת איסור" הרי הוא לשון שקול, ויתכן לבארו שאסור משום כלי שמלאכתו לאיסור, ויתכן לבארו שאסור משום בסיס לדבר האסור, ומחמת האיסור שנמצא בכלי, הרי הכלי בסיס לו ואסור לטלטלו.
ועוד נוסיף ונאמר- שמארי בתשובה הבאה מס' 403 אמר לשואל בבירור, שהטעם שאסור לטלטל מאוורר אינו משום מוקצה מחמת איסור, אלא משום בסיס לדבר האסור. ואילו בתשובה לפנינו הזכיר השואל שהטעם שאסור לטלטל- משום מוקצה מחמת איסור, ומארי השתמש במילותיו ולא סתר את דבריו.
ונראה לבאר את לשון "מוקצה מחמת איסור" שנזכר בתשובה כאן, כפי הביאור הראשון "כלי שמלאכתו לאיסור", כי ראדיאטור וכן מאוורר הרי הם כלים שנעשו על מנת להפעילם ולחמם בעזרתם את הבית או לאווררו, ואסור בשבת לעשות בכלים אלו את הדבר שנעשו בשבילו, ולכן הגדרתם ככלי שמלאכתו לאיסור. לשון רבינו בהלכות שבת כה,ב בהגדירו כלי שמלאכתו לאיסור "כלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו- כגון מכתשת וריחים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת". [וכן בשמירת שבת כהלכתה פי"ג סעיף לה- התיר לטלטל מאוורר לצורך גופו של האדם או מקומו של המאוורר]. ואז התשובה שלפנינו תהיה שונה מתשובות 403-405 שם אסר מארי לטלטל מפני טעם שונה, משום בסיס לדבר האסור.
סיוע לביאורנו- לשון מארי בתשובה הבאה מס' 403 "לא מוקצה מחמת איסור אלא בסיס לדבר האסור", ולכן ביארנו את דברי מארי בתשובה כאן "מוקצה מחמת איסור" כלומר "כלי שמלאכתו לאיסור".
ולמרות האמור- לשון ההלכה בהלכות שבת כה,י "כל כלי שהוקצה מחמת האסור אסור לטלטלו, כגון נר שהדליקו בו בשבת ..." יתפרש- שמחמת האיסור יהיה הנר בסיס לדבר האסור, אבל אין במילים מוקצה מחמת איסור הכרח שמדובר משום בסיס לדבר האסור.
ויתכן לבאר את דברי מארי שגם כאן אסר משום בסיס לדבר האסור, כי לא נחת מארי לדקדק במילות השואל, ואז יושוו דבריו בתשובה כאן לדבריו בתשובות 403-405.
[599] ראה בתשובה הבאה מס' 404 שם ביאר מארי את הדברים, שיש בחשמל ממשות ואנו רואים שיוצאים ממנו ניצוצות ושלהבת (ע"כ). ביאור הדברים- כשם שאסור לטלטל אש בשבת כך אסור לטלטל חשמל בשבת. והטעם שאסור לטלטל אש בשבת, שכיון שאסור להדליקה הרי היא מוקצה. ומחמת טעם זה אף חשמל הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו.
אחרי שביארנו את דברי מארי נאמר- שנראה לדמות את המאוורר לכלי שמלאכתו לאיסור (כדברי מארי בתשובה מס' 402), ולא לדבר שנאסר משום שהוא בסיס לדבר האסור (כדבריו בתשובות מס' 403-405). שכיון שהמאוורר הוא כלי שעושים בו מלאכת איסור, לא נפריד את הכלי מהחשמל הזורם בו, אלא נתייחס אל הכל כאל כלי אחד.
מי שסובר שהטעם שאסור לטלטל מאוורר מפני שהוא בסיס לדבר האסור, סובר כך משום שמבאר את דברי ההלכה שנר שהדליקו בו בשבת הרי הוא בסיס לדבר האסור, מפני שהנר [הכלי] השמן והפתילה נעשו בסיס לשלהבת, והשלהבת עצמה אסור לטלטלה בשבת כדרך שמטלטל אותה בחול, דהיינו ע"י העברה מנר לנר כיון שאסור להבעיר בשבת, ונמצא שטעם איסור טילטול המוקצה הוא מחמת האיסור. ומדמה את החשמל הזורם במאוורר לשלהבת, משום שגם את החשמל אי אפשר לטלטל בפני עצמו מחמת חומו, ונמצא שהכלי של המאוורר בסיס לחשמל, ואסור לטלטלו. (משנ"ב או"ח סימן רעט' סעיף קטן א, מנוחת אהבה ח"א פכ"ד סעיף לד הערה מס' 101)
וכיון שכבר הוכחנו מפרהמ"ש [ראה בהערה הבאה], שלרבינו הטעם שנר שהדליקו בו בשבת אסור לטלטלו משום שמא יכבה. אם כן לא מצאנו בדברי רבינו סברא זו להפריד בין השלהבת לנר ובין החשמל לכלי שהוא זורם בו, ולכן כתבנו שיש לדמות את המאוורר לכלי שמלאכתו לאיסור ולא לבסיס לדבר האסור.
ומארי שכתב את הסברא של בסיס לדבר האסור, ביארנו את דבריו בתחילת הערה זו באופן שיתאימו דבריו לדברי רבינו בפרהמ"ש.
[600] מארי למד זאת מדברי רבינו בפרהמ"ש, ומדברי הגהות מימוניות ותוס', שנביא את דבריהם מיד בהמשך. [השווה מנוחת אהבה ח"א פי"ג סעיף ו' הע' 17]
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כה,י "כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו- כגון נר שהדליקו בו בשבת (ראה הערה בסוף), והמנורה שהיה הנר עליה, ושולחן שהיו עליו מעות. אף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות- אסור לטלטלן: שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות- נאסר לטלטלו כל השבת כולה, אף על פי שהלך דבר שגרם לו האיסור"
כתב הגהות מימוניות (הלכות שבת ה,יז ציון לז) "... והא לך לשון מהר"מ אההיא [מוכני (ראה הערה בסוף) שלה בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה ...] ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות (שבת מד:) יש לי להביא ראיה למה שראיתי בצרפת ממה"ר שמואל שלא היה לו מקום אחרי הדלת להדליק נר שלחנוכה והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת, ויש לי ראיה מזה [מדברי הגמרא הנ"ל] להתיר, דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה אבל אם אינה נשמטת גוררין אותה אע"פ שיש עליה מעות כיון שמחוברת לשידה ועל השידה אין מעות בטלה היא לגבי שידה, כ"ש שהדלת בטלה לגבי הבית, שהרי מחוברת היא לקרקע. ..." (ע"כ לשון הגהות מימוניות)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ולפ"ז דכל המחובר לכותל בטל הוא לגביו ואין בו משום טלטול מוקצה, מנורת חשמל המחוברת לקיר ויש לה חבל טבור ארוך מותר לטלטלה ולהעבירה מפינה לפינה. והוא הדין הזזת המפסק שלחשמל בשעה שאין זרם כדי לגרום כיבוי או הדלקה מותר, ואין בהזזת הכפתור שום טילטול מוקצה. ואם משום גרם כיבוי או הדלקה הא קיימא לן דמותר וכדאיתא בדף קכ ע"ב (ראה הערה בסוף)." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
משנה כלים יח,ב "מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה, ... ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות. ... אם אינה נשמטת חיבור לה, ... וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות"
כת"ר בפרהמ"ש שם "והותר לגרור את המגירה הזו בשבת ואף על פי שיש בתוכה מעות שאינו מותר לטלטלן, מפני שאין המגירה הזו כלי בפני עצמו, וכאשר יגרור את המגירה ובה המעות הואיל ואינו יכול להוציאה ולהבדילה מן השדה הרי זו כאילו לא טלטל את המעות. אלא אם כן טלטל את השדה בכללותה או גררה ממקום למקום הרי הוא אז מטלטל את המעות"
כתב מארי בהערה 4 על פרהמ"ש הנ"ל "והנה להדיא סובר רבינו שמוקצה המחובר לא רק לקרקע אלא אפילו לכלי גדול אין הזזתו נקראת טלטול, וראה תוס' שבת קכ: ד"ה פותח (ראה הערה בסוף) והדברים עתיקים"
הערות לנ"ל:
נר שהדליקו בו בשבת – כת"ר בפרהמ"ש שבת ג,ה "ור' שמעון אינו קורא לשום דבר מוקצה, ולפיכך מתיר טלטול כל הנרות [אפילו נר ישן], חוץ מן הנר הדולק שמא יכבה בשעת טלטולו ..." וכאן ביאר לנו רבינו מדוע נר הוקצה מחמת איסור, כי הטעם שאסור לטלטלו שמא יכבה.
מוכני- מגירה שיש בשידה. (פרהמ"ש כלים יח,ב)
וכדאיתא בדף קכ ע"ב- בתשובה 363 הבאנו את דברי המאירי בחיבורו "בית הבחירה" מסכת שבת קכ: שהטעם הוא- משום שהקלו חכמים בדליקה, וכן גרם הבערה במקום הפסד התירו.
ד"ה פותח- שם כתבו התוס' "... [נר שנמצא אחורי הדלת, על גבי הדלת] משום טלטול אין לאסור דבנעילת דלת לא חשיב טלטול, וגם לא הוי בסיס לדבר האסור דבית חשוב הוא ובטל אגב בית ..."
ע"כ ביארנו את דברי מארי- אבל נראה לומר שדוקא מגירה בטלה לשידה או דלת בטלה לבית. אבל מאוורר אף שהוא מחובר לקיר עם כבל ארוך בקביעות אינו בטל לגבי הבית, כיון שעדיין נחשב הוא כלי בפני עצמו. ורק אם המאוורר תקוע בקיר ע"י עמוד בקביעות, הרי הוא בטל לבית.
[601] בתשובה 365, הורה מארי שמותר לשחק עם השיניים של השעון שבת ולא חילק, האם מחובר השעון לקיר או לא. ונראה שבתשובה כאן ביאר מארי את דעתו בדיוק, שרק בשעון המחובר לקיר כך הדין.
בהערותיו על משנ"ת דיבר מארי על מפסק של החשמל, והמפסק הרי הוא מחובר לקיר ולכן מותר להזיזו.
[603] הטעם שמותר- שכיון שאינו מזיז את כל המאוורר אינו נחשב טלטול, והדבר דומה למגירה של שידה שטלטלה עם המעות שעליה, שכל שלא טלטל את כל השידה, אינו נחשב שטלטל את המעות שעליה (פרהמ"ש כלים יח,ב- הובא למעלה בתשובה מס' 403). ודבר זה הוא לפי דעתו של מארי שדימה בין שידה לבין מאוורר, וכשם שבשידה בטלה המגירה לשידה כך במאוורר בטל המאוורר לבית, והוסיף מארי לדמות ביניהם, שכשם שבשידה על שלא יזיזנה ממקומה אינו נחשב טלטול כך במאוורר כך הדין.
[בספר מנוחת אהבה ח"א פי"ג סעיף ו כתב- שהטעם שמותר לטלטל את עליונות המאוורר למרות שמטלטל את המוקצה במקצתו, שכיון שהמוקצה מחובר לקיר ואי אפשר לטלטלו כולו, מותר לטלטל את המוקצה במקצתו].
לפי מה שהערנו למעלה בתשובה מס' 403, שאין לדמות בין מגירת שידה או דלת בית למאוורר המחובר לקיר, נאמר- שאין לסייע לדברי מארי מדברי רבינו בפרהמ"ש כלים יח,ב, שכל שלא טלטל את כל השידה אינו נחשב שטלטל את המעות שעליה, ואף כאן כל שלא עקר את כל המאוורר ממקומו לא נחשב שטלטלו. משום שהטעם שמותר לטלטל את המגירה עם המעות, כיון שהמגירה בטלה לגבי השידה ולכן אף טלטולה אינו נחשב, ואילו במאוורר אין עליונות המאוורר בטלה לתחתיתו, ולכן טלטולו נחשב והרי הוא מטלטל את הכלי במקצת.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כו,כ "אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת, סכין אותו ומדיחין אותו- ובלבד, שלא יזיזו בו אבר" ומכאן שאסור לטלטל את המוקצה במקצתו.
בקלטת- השואל הוסיף עוד טעם להיתר, מפני שעליונות המאוורר מחוברת לתחתיתו. ולא הבאנו טעם זה, כיון שבכדי להתיר לטלטל צריך שיהיה הדבר מחובר לקיר או שחלק קטן של הכלי יהיה מחובר לחלק הגדול והעיקרי של הכלי, ולא שיהיו מחוברים חלקי הכלי השווים זה לזה.
[604] רק בהבדלה מצאנו בדברי רבינו (ראה בה"ו שנביא מיד בהמשך) שהנוסח שהוסיף בברכת אתה חונן הרי הוא הבדלה, כיון שדומה הוא לנוסח ברכת ההבדלה, ובשניהם אומר ברוך המבדיל בין קודש לחול. אבל בקידוש לא מצאנו בדברי רבינו שיוצאים ידי חובת קידוש בנוסח התפילה.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כט,א "מצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים- שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז), כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש; וצריך לזכרהו בכניסתו, וביציאתו- בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה.
ובה"ו כת"ר "מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס"
[605] וזה לשון רבינו בהלכות עבודה זרה יב,ג "כל מצוות לא תעשה שבתורה- אחד אנשים ואחד נשים, חייבים: חוץ מבל תשחית, ובל תקיף, ובל יטמא כהן למתים. וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן, ואינה תדירה- נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה- שהנשים חייבות"
והנה מארי רצה להוכיח מקושיא זו שבתפילת ערבית לא יוצא ידי חובת קידוש. ונראה להשיב על שאלה זו, שלמרות שכבר יצא ידי חובתו יכול להוציא אחרים שעדיין לא יצאו ידי חובתם.
ומה שפס"ר בהלכות ברכות, שצריך שיהיה המברך חייב בברכה כמו זה ששומע אותו, וזה לשון רבינו שם א,יא "כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו- יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך- והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה- לא יצא ידי חובתו: עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו"
דבר זה הוא משום שברכת המזון היא ברכת הנהנין, ובכדי להוציא אחרים ידי חובתם צריך שגם המברך יהנה מאותו דבר מאכל, ותחול עליו החובה לברך, ולכן אנו גם מתייחסים לעובדה שתהיה חובת המברך זהה לזה שמוציאו ידי חובת הברכה. אבל מצוות קידוש אף שיש בה הניית שתייה יכול להוציא אחרים ידי חובתם אפילו אם כבר קיים את המצווה, כיון שהיא ברכת הנייה שיש בה מצוה, ולכן אין אנו מתייחסים האם כעת חייב במצווה או שמא כבר יצא ידי חובתו. (הלכות ברכות א,י)
[608] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כט,ו "מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין. ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס; ומאחר שיבדיל ויאמר בין קודש לחול, מותר לו לעשות מלאכה, אף על פי שלא הבדיל על הכוס. ..."
[610] ראה בתשובה מס' 413.
[612] מפשטות דברי מארי בהערותיו על משנ"ת (יובא מיד בהמשך) משתמע, שרק המקדש צריך לשתות מלוא לוגמיו, ואילו שאר המסובין רק טועמים מן הכוס, אפילו אלה שהחזיקו את הכוסות במשך הקידוש.
ראה בתשובה הקודמת מס' 410 שם הובא לשון רבינו בהלכות שבת כט,ז. כתב המ"מ "... ומדברי הגאונים נראה שאין כל בני החבורה צריכים מלא לוגמם"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "וכן נראה פשט לשון רבינו ומשקה לכל בני חבורה משמע כל שהוא. וכך הוא מנהגנו שהמקדש שותה מלוא לוגמיו שהוא פחות מרביעית שלתורה ושאר המסובין טועמין מן הכוס. וכאשר יש מסובין רבים נותנים כוס בין כל ארבעה חמשה אנשים כדי שיטעמו כולם. שכן היה מנהג חז"ל וכההיא דפסחים קו. בההוא סבא דגחין ושתי מכוס שהיה בידו אף על פי שהמקדש הוא רב אשי" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[614] בתשובה הקודמת מס' 411 הערנו, שמדברי מארי בהערותיו על משנ"ת משתמע שרק המקדש צריך לשתות מלוא לוגמיו ולא שאר מחזיקי הכוסות. ונראה שהתשובה שלפנינו הולכת גם לפי דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שכיון שאנו מחשיבים כוסות אלה ככוסות שעושים על כל אחד מהם קידוש, צריך לנהוג בהם לפי דיני כוס שעושים עליו קידוש ולהגביהם מן השולחן טפח. וכיון שיש לנו מקדש אחד שמקדש על כמה כוסות בעזרת כמה אנשים שאוחזים כל אחד מהם כוס, לכן רק המקדש צריך לשתות מלוא לוגמיו ולא שאר מחזיקי הכוסות.
[615] מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת משתמע, שאם לא שתה המקדש מלוא לוגמיו לא יצאו ידי חובת הקידוש, כיון שכתב שדעת רבינו כדעת הרי"ף. ואילו בתשובה מס' 410 אמר מארי, שאם עבר ולא שתה המקדש מלוא לוגמיו יצאו ידי חובת קידוש.
ונראה שמארי [בהוראתו בתשובה] דייק מדברי רבינו בהלכה שכתב "ושותה [המקדש] מלוא לוגמיו" ולא כת"ר שאם לא שתה לא יצאו ידי חובת קידוש, מכאן דייק מארי שאם עבר ולא שתה מלוא לוגמיו יצאו ידי חובת קידוש.
כת"ר בהלכות ברכות ח,ב-ג "הסוחט פירות והוציא מהן משקין- מברך עליהן בתחילה, שהכל; ולבסוף, בורא נפשות: חוץ מן הענבים והזיתים- שעל היין- הוא מברך בתחילה, בורא פרי הגפן; ולבסוף, ברכה אחת מעין שלוש. ועל השמן- הוא מברך בתחילה, בורא פרי העץ. ...
פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים- אם בישלן או שלקן- מברך עליהן בתחילה, שהכל; ולבסוף, בורא נפשות. וירקות שדרכן להיאכל שלוקין כגון כרוב ולפת- אם אכלן חיים- מברך עליהן בתחילה, שהכל. ודברים שדרכן להיאכל חיים ומבושלין- אכלן בין חיים בין מבושלין- מברך עליהן בתחילה, ברכה הראויה להן: אם היו פירות עץ, מברך בורא פרי העץ; ואם היו פירות אדמה או ירקות, מברך בורא פרי האדמה"
כת"ר בהלכות שבת כט,יד "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח; לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה- אין מקדשין עליו: כך אנו מורין, בכל המערב; ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל- שאין מקדשין על אחד מהן"
כתב המ"מ "... ויין מבושל אע"פ שלא נתבאר בגמרא מיעוטו גבי קידוש [מפני שאינו יין אלא לפתן (ראה הערה בסוף) ... ולדעת רבינו כשם שלא מיעטו שמן כך לא מיעטו יין מבושל- הערת מארי] דעת כל הגאונים שאין מקדשין עליו, וכמו שכתב רבינו, ... ויש מהן מי שכתב שאין מברכין עליו אלא שהכל, ואין כן דעת רבינו שלא הזכיר כן בהלכות ברכות ..." (ע"כ לשון המ"מ)
כתב סבו של מארי על דברי המ"מ הנ"ל- אחר המחילה מכבודו לא דק בדברי רבינו, דשם בפ"ח ברכות הל' ב' (ההלכות הובאו למעלה בשלמות) ביאר רבינו "הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בתחילה בורא פרי הגפן ..." אלמא דעיקר פרי הגפן הוא היין, וסמוך לזה בהל' ג' כתב "פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים אם בישלן או שלקן, מברך עליהן בתחילה שהכל ..." שמעת מינה שענבים ויין שדרכן להאכל חיים, אם בשלן אינו מברך עליהן אלא שהכל נהיה בדברו. ואין סברא לחלק בין ענבים ליין ולומר דענבים מבושלים מברך עליהן שהכל ויין מבושל מברך עליו בורא פרי הגפן, הא ודאי ליתא. ואין לך ביאור יותר מזה, ובודאי דאינו מברך על יין מבושל אלא שהכל, וכ"כ רבינו מנוח בפ"ז חמץ ומצה הל' י' בשם הגאונים ..." (ע"כ דברי סבו של מארי)
לשון המשנה ברכות ו,א "על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן"
כתב הגהות מימוניות "ואין חילוק [לגבי הברכה על יין בורא פרי הגפן] בין חי למבושל, שהרי המבושל משתנה לעלויא [משתבח], וכן פירש רבינו יצחק, וכן שמע מרבינו תם. וראיה- ממסכת תרומות פ"ב אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו, ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו. וכן פסק הראבי"ה, ודלא כשערי רבינו שמחה שכתב לברך עליו שהכל נהיה בדברו, ובירושלמי איתא כדבריו, ועיין בתוס' פרק המוכר פירות. ובריש בכל מערבין משמע נמי דאישתני לעלויא ע"ש. בהא דאמרינן, התם בחמרא דמבשלא, פירוש שהוא חשוב ולפיכך שיעורו קטן רק כדי לאכול בו, ולא כיין חי ששיעורו בשלוש רביעיות" (ע"כ לשון הגהות מימוניות)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב בארמית) "ולא נראה כדבריו, כיון שיין מבושל לדעת רבינו ברכתו שהכל כמו שכתב רבינו שמחה, ואדרבה מהמשנה בעירובין יש ראיה שיין מבושל יצא מכלל יין והרי הוא מעתה בכלל לפתן, ופסקה רבינו בהלכות ערובין א,י "וכל שהוא לפתן, ודרך העם לאכול בו פיתן- כגון יין מבושל, ... שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות" אמנם הרשב"א נדחק לפרש לא לפתן ממש שמלפתין בו את הפת אלא ששותין אותו בקנוח סעודה, כפי שהובא בשמו בכס"מ שם, אך ברור שאין כן דעת רבינו אלא לפתן ממש, ואף לדברי הרשב"א הרי יצא מכלל יין לשתיה ונעשה ממיני המרקחת והאפיקומן שמביאים אותן לקינוח סעודה, ולכו"ע יצא מכלל יין. וסתם משנה שנינו תרומות ב,ו "תורמין יין שאינו מבושל על המבושל, אבל לא מבושל על שאינו מבושל, שאין תורמין מן הרע על היפה" ורעותו הוא שיצא מכלל יין שתיה ונהפך ללפתן. ובתרומות יא,א "אין מבשלים יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו, ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו" ושם פירש רבינו, "וידוע שהיין כשמתבשל נחסר בבישול ומשביח טעמו וריחו, ואין הלכה כר' יהודה" וברור שמה שאמר ר' יהודה משביחו, שאמנם נעשה תרכיז, עבה יותר ומתוק יותר, אך יצא מכלל יין, ויפה ומשובח למריחה על פרוסת לחם. ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
כתב רבינו מנוח בפ"ז חמץ ומצה הל' י' "וביין מבושל ובקונדיטון הסכמת הגאונים הראשונים שאין מברכין עליהן אלא שהכל, ואם כן אין יוצאין בהם בפסח, וכן נראה דעת הרב [רבינו] ..." (ע"כ לשון רבינו מנוח)
הערות לנ"ל:
מפני שאינו יין אלא לפתן- להלן נביא את דברי מארי שהוכיח שיין מבושל הרי הוא כלפתן.
וזה לשון רבינו בהלכות שבת כט,יז "מדינה שרוב יינה שכר- אף על פי שהוא פסול לקידוש- מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "פסחים קז. אמרי ליה ... בני רב חסדא לרב אשי, זמנא חדא איקלע אמימר לאתרין ולא הוה לן חמרא, אייתינא ליה שכרא ולא אבדיל ובת טוות, למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא ואבדיל וטעים מידי. לשנה תו אקלע לאתרין לא הוה לן חמרא אייתינן ליה שכרא. אמר אי הכי חמר מדינה הוא אבדיל וטעים מידי. ע"כ. [תרגומו- אמרו לו בני רב חסדא לרב אשי, פעם אחת נזדמן אמימר למקומנו, ולא היה לנו יין (להבדלה) הבאנו לו שכר ולא הבדיל עליו, אלא ישן בצום, למחרת טרחנו והבאנו לו יין והבדיל עליו וטעם משהו. לאחר שנה שוב נזדמן למקומנו, לא היה לנו יין (להבדלה) הבאנו לו שכר, אמר אמימר אם כך שכר מדינה הוא, הבדיל עליו וטעם משהו] ואע"ג שלרב חסדא היתה מבשלת שכר וכמו שמובא שם בדף קיג. ממה שלא תלה אמימר מציאות השכר אצלם מפני שהוא מסחרם, ותלה העדר היין אצלם מפני שהשכר הרי הוא חמר מדינה, לפיכך הוזקק רבינו לשני מיעוטים "רוב יינה שכר" "הואיל והוא חמר המדינה" כלומר אע"פ שהוא חמר מדינה ודרך למוזגו במסבאות, אם אינו רוב יינה של המדינה אין מבדילין עליו. וממה שלא אמרו "משקה מדינה" אלא "חמר מדינה" צריך שיהא דרך המיסבים לשתיה דרך שכרות. ולפיכך בימנו אנו, רוב יינה שלמדינה בירה קוניאק ערק למיניהם, נראה שמבדילים עליהם במקום שאין יין, כמו שאמרו לא הוה לן חמרא. אבל שאר משקאות כגון מיצים למיניהם אף שהם משקה מדינה אינם יינה של מדינה, אינם חמר מדינה. ואף משקה המשכר כגון חלב מלא טבעי, וכמו שהובא בהלכות ביאת המקדש א,ג אינו חמר מדינה ופסול להבדלה. ... בזה התחלנו ובזה נסיים, אפשר להבדיל על בירה או קוניאק במקום שאין יין, אך לא על מיצים ולא על קפה. ואילו קידוש בליל שבת רק על היין הכשר או על הפת, ובבוקר רק על היין. זה נ"ל בדעת רבינו" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[621] השואל הוסיף לתת עוד טעם משום שהוא קידוש שנאמר בעוד היום גדול ז"א בעיצומו של היום, ולא כתבנו טעם זה משום שמארי בתחילת דבריו אמר את הביאור קידוש של היום גדול, וזהו הביאור הפשוט.
[624] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כט,י "... ואסור לו לאדם שיטעום כלום, קודם שיקדש [ההלכה עוסקת בקידוש של הבוקר] ..."
ובהלכה ה' כת"ר "אסור לאדם לאכול או לשתות יין, משיקדש היום- עד שיקדש. וכן משיצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות, ולעשות מלאכה, או לטעום כלום- עד שיבדיל; ולשתות המים, מותר"
[625] לדעה זו, אפילו אם נאסור לשתות משקה מתוק קודם שיקדש, אבל קודם שהתפלל מוסף אין על האדם חובת קידוש.
[626] אבא שראה את בנו הקטן שהגיע לחינוך אוכל מאכלות אסורות, צריך לגעור בו ולהפרישו, אפילו שלא נתן לפיו ולא נתן בידיו, אלא רק ראה את בנו אוכל. (הלכות מאכלות אסורות יז,כז-כח, הובאו להלן בסמוך, וכך כתב מארי בהערותיו על משנ"ת, הובאו דבריו בהערה על התשובה הבאה מס' 420).
[627] השואל אמר לפני מארי, שאם יש ספק שמא לא יאכל הנער, יש בדבר צד היתר. וגם מארי אמר שמספק יתכן שמותר לתת בידו, אלא שמיד המשיך מארי, אבל מדין חינוך יש לחנך אותו להיות זהיר באיסורים. ולא כתבנו זאת, כיון שאין כאן שום ספק, וסתם ילד שנותנים לו דבר מאכל בידו אוכלו, ועל מנת כן נותנים לילד את המאכל. ולפיכך ניסחנו שמארי השיב על שאלת השואל שיש כאן ספק, שעל כל פנים צריך לחנכו.
[628] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,כז-כח "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת- אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים- אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.
אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו- כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)"
[629] האיסור שעבר מגיע לאיסור תורה, דהיינו נחשיב אותו כאילו עבר על איסור תורה. וזה לשון התלמוד יבמות קיד. "תא שמע לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו, לא דלא ליספו ליה בידים" (הובא בכס"מ)
[630] נראה שהדבר אסור אפילו אם עדין לא הגיע בנו לחינוך. אלא שדבר זה לא נזכר בפירוש בלשון רבינו, כי רבינו דיבר בהלכות מאכלות אסורות כשהגיע הקטן לחינוך.
כאן המקום להביא את שיטת מארי, בבארו את דברי רבינו בדין חינוך לקטן.
כת"ר בהלכות שבת יב,ז "נכרי שבא לכבות- אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו- והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו"
ובפרק כד,יא כת"ר "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טלטל בכרמלית- אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו"
ובהלכות מאכלות אסורות יז,כז-כח כת"ר "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת- אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידים- אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.
אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו- כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)"
וביאר מארי בהערותיו על משנ"ת (שבת כד,יא ציון כג), שההלכה בהלכות שבת פי"ב מדברת שהקטן עושה מלאכה האסורה מהתורה על דעת אביו, ולכן בי"ד מצווים להפרישו.
ושם בפכ"ד עושה הקטן דבר שנאסר משום שבות, ולכן אף אם עשה על דעת אביו אין בי"ד ממחין ביד אביו.
ואילו בהלכות מאכלות אסורות עיקר החובה על אביו לגעור בו ולהפרישו שלא יאכל מאכל אסור, ולמדנו זאת מלא תאכלום- לא תאכילום. ומי שמוטל עליו כלכלתו הוא שצריך לגעור בו. ואף שהדרש הוא לא לספות לו בידים, בכל אופן גם כאשר הקטן לוקח מעצמו אביו חייב לגעור בו. ולא הזכיר רבינו בהלכות מאכלות אסורות שיש חובה על בי"ד להפריש את הקטן, כיון שההלכה כללה גם חילול שבת וגם מאכלות אסורות, ובמאכלות אסורות עיקר החובה היא על אביו ולא על בי"ד. ומה שנזכר שם הפרשת קטן מחילול שבת, סמך רבינו על מה שכבר ביאר בהלכות שבת, שיש חילוק בין מלאכה האסורה מהתורה למלאכה שאסורה מדברי סופרים, ובמלאכה האסורה מהתורה יש חובה על בי"ד להפרישו.
ולכן מה שכת"ר בהלכות מאכלות אסורות "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת- אין בית דין מצווין עליו להפרישו" ההלכה כתבה בביאור את הדין של הרחקת קטן ממאכלות אסורות, שאין חובה על בי"ד להרחיקו. אבל חובת בי"ד להרחיק את הקטן מחילול שבת לא ביארה ההלכה, ודבר זה נתבאר בהלכות שבת שאם הקטן עושה מלאכה האסורה מהתורה על דעת אביו, בי"ד מצווים להפרישו.
ופירוש על דעת אביו, שדעת התינוק לעשות רצון אביו, ואביו לא ציוהו. וכמו שכתב המ"מ בפי"ב הלכות שבת.
ונוסיף לבאר דבר שמארי לא הזכירו- והוא, מה שכת"ר בהלכות שבת חילוק בין מלאכה האסורה מהתורה או מדברי סופרים, האם בי"ד מצווים להפרישו. נראה שעל אביו ודאי יש חובה להפרישו, אפילו אם עבר רק על מלאכה של דברי סופרים, אפילו אם עושה על דעת עצמו. וזהו שכת"ר בהלכות שבת פכ"ד "וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו" משמע שלכתחילה יש חובה על אביו למחות, אפילו אם עבר רק על איסור מדברי סופרים. וזהו שסתם רבינו בהלכות מאכלות אסורות, "מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו" משמע אפילו חילל שבת, אפילו עשה מעצמו.
ולסיכום- שלושה חילוקים יש בדבר.
בחילול שבת שלא על דעת אביו, אף באיסורים של תורה אין חובה על בי"ד להפרישו, [אבל יש חובה על אביו להפרישו אף אם עשה מעצמו].
בחילול שבת על דעת אביו, יש חילוק בין מלאכה של תורה או של דברי סופרים, לגבי חובת בי"ד להפרישו. [אבל על האב יש חובת חינוך אפילו אם עשה רק מלאכה האסורה מדברי סופרים, אפילו אם עשה מעצמו].
במאכלות אסורות, אם מאכילו בידים אפילו באיסור של דברי סופרים אסור לכולם, בין לבי"ד ובין לאביו. ואם אכל מעצמו, יש חובת חינוך על אביו להפרישו, [אפילו אם אכל מאכל האסור מדברי סופרים]. (דברי מארי הובאו בעריכה ובהרחבה)
[631] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כט,טז "כלי שהיה מלא יין, אפילו מחזיק כמה רביעיות- אם שתה ממנו מעט, הרי זה פגמו, ונפסל, ואין מקדשין על השאר: מפני שהוא כשיירי כוסות"
כתב הגהות מימוניות "ויש שנהגו כשיש להם יין פגום לוקחים יין ושופכין עליו ומברכין עליו, ולא נתברר לנו מאין זה, ע"ש בתוס'. וכן הר"מ קורא תגר על זה, ואמר אין לו תקנה להוציאו מתורת פגום, אלא אם כן שופכו בתוך יין אחר שאינו פגום, דקמא קמא בטיל ולא פגים. ..." (ע"כ לשון הגהות מימוניות)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "... והנכון לנהוג כמו שכתב מהר"מ שיסודתו בדין ובסיסו בהלכה, היינו להחזירו לכלי שיש בו יין כשר מעט מעט על ידי קטוף ונפוץ" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[633] לשון רבינו בהלכות שבת ל,ט "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת- אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל"
[635] לכאורה תשובה זו קשה מדברי רבינו בהלכות תפילה א,א-ב [ההלכה הובאה בתשובה מס' 74] שם כת"ר, שנשים חייבות בתפילה כיון שמהתורה אין לתפילה זמן קבוע, הרי שלמרות שקבעו חכמים זמן לתפילה כיון שמהתורה אין לה זמן, הרי אנו מחייבים את הנשים בחובה שהיא מהתורה. והתשובה- מהתורה חייבים להתפלל, וחכמים רק כפלו את החובה כמה פעמים ביום, ונשים חייבות רק במצוה של התורה. ואילו בשלש סעודות מהתורה אין חובה לאכלם, וחכמים הם שתיקנו זאת, ונשים חייבות רק בחיוב שהוא מהתורה. ועוד שאם נרצה לחייבם במה שתיקנו חכמים, יצא שחייבנום במצוה שהזמן גרמא.
ולפי ביאור זה- עיקר הסיבה שנשים פטורות משלש סעודות, כיון שיש עליהם רק את החובה שהיא מהתורה, ומארי נתן עוד טעם מדוע הם פטורות משום שהוא מצוה שהזמן גרמא.
[636] ראה בתשובה 425 שם הובא לשון רבינו בהלכות שבת ל,ט שחייב לאכול את הסעודות בזמנים שונים, וסעודה שלישית זמנה במנחה. וככת"ר בפרהמ"ש שבת טז,ב "האדם חייב בשלוש סעודות בשבת, אחת בליל שבת, ושנייה ביום שבת בשחרית, ושלישית במנחה"
ומן הסתם- יאכל את הסעודה שלישית אחר שהגיע זמן מנחה גדולה, וכבר התפלל מנחה.
[638] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ל,טו "השבת ועבודה זרה- כל אחת משתיהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודה זרה- ושניהם כגוים, לכל דבריהם"
כת"ר בהלכות מאכלות אסורות יא,ט-י "אין מתנסך לעבודה זרה, אלא יין שראוי להיקרב על גבי המזבח; ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שייגע בו הגוי שיהיה אסור בהניה, לא גזרו אלא על היין שראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי- אינו אסור, ומותר לשתותו עם הגוי בכוס אחד; אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שיישתה- אם נגע בו, נאסר.
הורו גאוני המערב, שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור- הואיל ואינו ראוי למזבח, הרי הוא כמבושל או כשיכר ואינו מתנסך; ומותר לשתותו עם הגוי"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה