היחס לעדויות ראב"ם [=רבנו אברהם בן הרמב"ם]

סוגיה זו של עדויות ראב"ם [=רבי אברהם בן משה, בנו של הרמב"ם] בדעת אביו, שהובאו בהקדמת פירושו של מעשה רקח על משנ"ת, וכן בפירושו של מעשה רקח על ההלכות, וכן בשו"ת ברכת אברהם של ראב"ם, סוגיה נכבדה היא. וכבר כתב עליה הרב אברהם חממי בשו"ת הריב"ד חלק ב (עמ' שעד-שעט), ששיטת מהר"י קאפח אינה ברורה לו. להלן מספר מקומות שבהם מצאנו את עדויותיו של ראב"ם.

א- הרמב"ם בהלכות תפילה (ז,יז) כתב, שהיחיד ידלג על קדושת היוצר מפני שאין היחיד אומר קדושה. ולעומת זאת הרמב"ם בתשובה (סי' שיג), כתב, שהיחיד יאמר את קדושת יוצר, וכל ההקפדה היא, שלא יאמר היחיד את הקדושה בתפילת העמידה. תשובה זו הביאה גם הרב שילת באגרות הרמב"ם (חלק א עמ' תב) והוכיח שהיא מאוחרת לסיום כתיבת משנ"ת. וכך כתב מער"ק בשם ראב"ם בהקדמת פירושו על משנ"ת.

ב- הרמב"ם בהלכות אישות (א,ב) כתב, על פי נוסח כתבי יד תימן: "ובאחד משלושה דברים האישה נקנית – בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה". וכך תיקן ראב"ם (ברכת אברהם סי' מד).

ג- ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (מילה ג,א), שמברכים בשעת ברית המילה. בתשובות הרמב"ם (סי' שלא שלב) נזכר שיברך אותה לפני המילה או אחריה. ["תשובה שלא: אותה הברכה (=להכניסו בבריתו של אברהם אבינו) מאחר שאין נסחתה וצונו לעשות יוכל לברכה מקודם או אח"כ. תשובה שלב: ולהכניסו (=ברכת להכניסו) בבריתו של אברהם אבינו מציאנו לרבינו האיי גאון זצ"ל שאמר לא שנא בירך לה בתחלה או בסוף ולזה דעתי נוטה שהברכה שהיא מקודם והיא ברכת המילה כבר נתברכה בתחלה ככל ברכות המצות וזו לא איכפת לן בה בין לפני מילה ובין לאחריה"]. וכך העיד מהר"י קאפח שהוא מנהג תימן הקדום, שיכול לברך ברכה זו אחר המילה לפני הפריעה או אחרי הפריעה, ואין להקפיד בכך. ולעומת זאת, ראב"ם כתב בשם אביו שצריך לברך ברכה זו קודם המילה ולא אחריה. עדות זו הזכירה מער"ק בשם ראב"ם בהקדמת פירושו על משנ"ת.

ד- הרמב"ם בהלכות לולב (ז,ז) כתב, על פי נוסח כתבי יד תימן, שאם הוסיף או גרע בשאר ארבעת המינים פסל. ולעומת זאת ראב"ם מעיד בשם אביו שהנוסח הנכון הוא, ואם הוסיף או גרע [בשאר מינים] לא פסל. תיקון זה הזכירו מער"ק בשם ראב"ם בהקדמת פירושו על משנ"ת.

ה- כתב מער"ק בשם ראב"ם, בנוסח ההגדה, שאביו נהג להוסיף לפני רבן גמליאל אומר, את הקטעים הבאים: רבי יוסי הגלילי אומר... רבי אליעזר אומר... רבי עקיבא אומר... כמה מעלות טובות... ומהר"י קאפח פקפק בעדות זו.

ו- כתב מער"ק (חמץ ומצה ח,י) בשם ראב"ם בשם אביו, שהרמב"ם לא נהג לשתות כוס חמישית בליל פסח. ומה שכתב הרמב"ם "ויש לו למזוג כוס חמישי..." הוא רשות ולא נהג הרמב"ם כך. ולעומת זאת, מהר"י קאפח מעיד שהרבה מיהודי תימן נהגו למזוג כוס חמישית בליל פסח.

ז- כתב מער"ק (חמץ ומצה ז,י) בשם ראב"ם בשם אביו, שאביו חייב לברך ברכה אחרונה אחר כל כוס בליל הסדר. ולעומת זאת, מנהג תימן מפורסם שאין מברכים ברכה אחרונה אחר כל כוס.

ח- כתב מער"ק בהקדמתו לפירושו על משנ"ת, בשם ראב"ם בשם הרמב"ם, שהרמב"ם התנגד לכתיבת תנ"ך בספר אחד [=בכרך אחד], כי לפעמים הנביאים מונחים על התורה. וזה לשון מער"ק:

"עיין שם בחלק א וזה לשונו מועתק, ואעתיק משם אבא מארי ז"ל, שהיה מונע מלכתוב תורה נביאים וכתובים בקובץ אחד כמו שכותבים עתה קצת אנשים, והיה אומר ז"ל, שאם היו מחברים אותם בכרך אחד על הגויל כמו שהיו כותבים בזמן הקדום לא היה בזה איסור, אבל בקובץ אחד כאלו הספרים שכותבים בזמננו, זה ממה שראוי למונעו, לפי שכשפותחים הספר הכולל תנ"ך לקרות בו בנביאים או בכתובים, יהיו הנביאים והכתובים למעלה מחמשת חומשי תורה, ואין ראוי לעשות כן, וזה דקדוק גדול ממנו ז"ל. וכן היה מונע מלכתוב התרגום או הפירוש עם התורה בקובץ אחד לסבה זו, לפי שהתרגום או הפירוש אינו לשון התורה. ע"כ".

 (ע"כ עדויותיו של ראב"ם)

בכל מקום שמצאנו התאמה בין עדות ראב"ם לבין תשובות הרמב"ם או כתבי יד תימן, פשוט וברור שנכריע על פי עדויותיו. כגון באמירת קדושת היוצר על ידי היחיד (דוגמה א), מאחר שיש לנו תשובת הרמב"ם מפורשת בכך, והוכח שאותה תשובה נכתבה אחר סיום כתיבת משנ"ת, פשוט וברור שיש להכריע כאותה תשובה וכעדות ראב"ם, אף שאין לעדות זו אזכור בכתבי יד תימן על הרמב"ם ובתכאליל, ומנהג תימן אינו כך. וכן בקידושי כסף שטר וביאה שהם מהתורה (דוגמה ב), כן הוא בכתבי יד תימן וכך העיד ראב"ם, וכך נכריע.

בכל מקום שעדות ראב"ם מנוגדת למנהג תימן, ויש למנהג תימן סיוע מתשובות הרמב"ם, נכריע כתשובות הרמב"ם וכמנהג תימן, ולא כעדות ראב"ם. ולכן ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (דוגמה ג), נברך אותה אחר המילה, ולא נשנה את המנהג לברך אותה קודם המילה כעדות ראב"ם.

בנוגע לדוגמה ד, מהר"י קאפח הסכים לעדותו של ראב"ם, אף נגד כתבי יד תימן.

בנוגע לדוגמה ה, מהר"י קאפח פקפק בעדות ראב"ם, ולי נראה שיש להסכים לה כמו בדוגמה ד.

בנוגע לדוגמה ו, אכן הרמב"ם לא נהג כוס חמישית, אולם יש מיהודי תימן הנוהגים בה כמו שמשתמע מלשון הרמב"ם במשנ"ת, אולם מאחר שכולם סוברים שכוס חמישית רשות ולא חובה, אין הדבר משנה מה נהג הרמב"ם, אלא כל אחד ינהג כסברתו, ובמשפחתנו לא נוהגים כוס חמישית.

השאלה הנשאלת בדוגמה ז, כאשר עדות ראב"ם מנוגדת למנהג תימן, ואין לעדותו סיוע ממקום אחר, ומנהג תימן מתבסס על ההבנה הפשוטה היוצאת מלשון הרמב"ם במשנ"ת, כמי נכריע? נראה, שאם אכן העיון התלמודי מורה כדעת ראב"ם, כך נפסוק ולא כמנהג תימן, ולא כהבנה הפשוטה שלכאורה יוצאת מלשון הרמב"ם במשנ"ת.

וזה לשון מער"ק בהלכות חמץ ומצה ז,י בשם ראב"ם:

"ובספר כת"י קדמון מצאתי בשם הרב אברהם בנו של רבינו וז"ל אלו הד' כוסות שתייתן חובה מדברי סופרים וכל אחד מהם מצוה בפני עצמה ולזה יברך על כל אחד מהם קודם שתייתו ברכה לעצמו בורא פרי הגפן ואחר שתייתו אם שתאו כולו או רביעית ממנו על הגפן ועל פרי הגפן וכו' זו היא סברת אבא מארי ז"ל והחילוק שחילק הר"ב ההלכות והבדיל בין ברכת בורא פרי הגפן ובין ברכת על הגפן היא סברא לא יאמת אותה ההיקש כמו שהיה אבא מארי ז"ל מעורר אותנו על זה בעת הלמוד לפניו ע"כ".

מה שהזכיר ראב"ם את הרב ההלכות כוונתו לרי"ף, וזה לשון הרי"ף במסכת פסחים כג,ב בדפיו:

"היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה [=איך תיקנו חכמים שיש מצווה לשתות ארבעה כוסות בליל פסח, והרי יש בדבר סכנה]! והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי [=משום שאסור לאכול או לשתות מספר זוגי]. אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מן המזיקים. רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה. [דף כד עמוד א] רבינא אמר כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא. ואמרי רבואתא [=הגאונים] הואיל וכל אחד וא' מצוה בפני עצמו הוא ברכינן בפה"ג אכל כסא וכסא. ומסייע להאי סברא מהא [חולין פ"ו ע"ב] דתנן שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד כסוי א' לכולן, ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט העוף. ואמרינן עלה א"ר יוחנן מודה ר' יהודה לענין ברכה שאין מברך אלא ברכה אחת, א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב ונבריך והדר אמרי ליה הב ונשתי אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי חמרא ואהדרו ליה, הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא. שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הויא הפסקה וכד מסיק ליה לברכת המזון צריך לחזור ולברך בפה"ג, הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בורא פה"ג וסברא מעליא הוא והכין מיבעי למיעבד. אבל על הגפן ועל פרי הגפן איכא מ"ד לא מברכינן אלא בסוף [=כך היא שיטת רב האי גאון], ואיכא מ"ד מברכין לבתר תרין כסי דמיקמי סעודה ולבתר תרין דבתר [דף כד עמוד ב] סעודה, והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי למיעבד הכי".

בנושא זה של הברכות בליל הסדר, מצאנו עוד תשובה לרמב"ם, הובאה בשו"ת הרמב"ם סי' שיב. השאלה הובאה מרבינו משה ז"ל, והתשובה בשם משה ברבי מימון זצ"ל. מסגנון זה משמע, שתשובה זו הועלתה על הכתב לאחר מות הרמב"ם, התשובה מופיעה רק בעברית. וזה לשונה:

 "שאלה מרבינו משה ז"ל. שאלה כשיאכל ירק בלילי הפסח ומברך בורא פרי האדמה אם יברך בסוף אחריו או לא יברך עד שיגמור ההגדה ויברך על המרור באחרונה. תשובה: יברך אחריו לפי שההגדה מפסקת וכשיאכל המרור ויברך תחלה כך ואחר כך יחזור ויברך לבסוף. משה ברבי מימון זצ"ל".

היוצא מתשובה זו, ומעדות ראב"ם, קריאת ההגדה בליל הסדר מהווה היסח הדעת לכל הברכות שמברכים, כשם שהיא היסח הדעת לנטילת ידים. ולפיכך מברכים שוב על הנטילה השניה. ולפיכך אחר אכילת הכרפס צריך לברך ברכה אחרונה, וקודם אכילת המרור צריך לברך אף ברכת האדמה. ולפיכך אחר שתיית כל כוס צריך לברך ברכה אחרונה, וכן לברך לפני שתיית כל כוס.

אלא שכנגד סברות אלו, אפשר לומר, שקריאת ההגדה היא היסח הדעת רק לנטילת ידים משום שהידיים עסקניות הן וצריך לשמור עליהן שלא יטמאו, אבל בברכות, כל שלא עקר ממקומו למקום אחר, ולא הסיח את דעתו שלא להמשיך לאכול, אינו צריך לחזור ולברך (ברכות ד,ד-ה ז), ולפיכך אינו צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס ולא ברכה ראשונה על המרור. ומה שמברכים לפני כל כוס הוא משום חיבוב מצוה, וכאילו בדעתו לפטור בברכה רק את אותה כוס. והטעם שאינו מברך אחר כל כוס, מפני שהוא נמלך [=מתחרט] לחזור ולשתות עוד כוס, והנמלך מתחייב רק בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. וכך היא שיטת רב האי גאון שמברך לפני כל כוס ברכה ראשונה, ואילו ברכה אחרונה מברך רק אחר הכוס האחרונה. וסברא זו שהנמלך מתחייב רק בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה היא סברת הר"ן שם על הרי"ף (פסחים כד,ב בדפי הרי"ף) וכך כתב הגר"א (או"ח תעד,א) והוכיח זאת מכמה סוגיות. ובזה יתיישב מנהג תימן.

בנוגע לדוגמה ח, כתיבת התנ"ך בכרך אחד, נראה שהדבר מותר, וכן מותר ללמוד בספר דברי הימים או עזרא ונחמיה, ואין לחשוש שספרי הנביאים והכתובים מונחים על התורה (רמ"א יו"ד רפב, יט). ואף בספרי התנ"ך, דוקא אם מניחם על המדף באופן קבוע, אבל אם בדרך שימושו, היה צריך להניח את הנביא על החומש, אין הדבר נחשב זלזול בתורה, ומותר. ואף כאן לא נקבל את סברת ראב"ם בשם אביו, וכך הוא המנהג מפורסם בזמננו.