פורסין על שמע

כבר ביארנו במאמר "עניית אמן לאחר שליח ציבור", כי לשיטת הרמב"ם, שליח ציבור המברך את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע, יברך אותם בקול רם, והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה, וכך הגדיר הרמב"ם את המושג 'פורסין על שמע', שיהיה ש"ץ אומר את הברכות בקול רם, והכל שומעים ועונים אמן.

 

לאחר שהתברר לנו שש"ץ מוציא ידי חובה רק את שאינו יודע לברך בעצמו, אבל היודע צריך לברך בעצמו, וכך ההלכה בברכות קריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה. ולאחר שהתברר לנו שרק מי שאינו יודע לברך בעצמו יענה אמן, והיודע צריך להקדים ג' תיבות לפני ש"ץ בכדי שיוכל לענות אמן. נבאר בהרחבה את המושג 'פורסין על שמע' מול השיטות האחרות, ובכך תתבאר שיטת הרמב"ם היטב, ויתבררו דברים עמומים.

 

במשנה נאמר: "אין פורסין על שמע פחות מעשרה" (משנה מגילה ד,ג). מושג זה נזכר במשנה במסכת מגילה ד,ג ה ו. כמו כן הוא נזכר במסכת סופרים י-ז. יד-ח ט יד.

 

מי שרוצה לסקור את הפירושים המקובלים והמפורסמים, ואת ההלכות היוצאות מהם, יכול לעשות זאת בקישור הבא, מאמר מסכם של הרב שלמה לוי שליט"א, במאמר סוכמו הפירושים המפורסמים והשיטות ההלכתיות היוצאות מהם.

 

http://www.etzion.org.il/vbm/archive/12-halak/17halak.doc

 

למען האמת, מושג זה פשוט בתכלית, וגם ביאורו אמור להיות קצר בתכלית, אולם דא עקא, הפירוש שהתקבל למושג זה והתפרסם בעולם התורני היה של רש"י, וכעת נוצרה מחלוקת גדולה בין המפרשים, הרמ"א כתב שלא נהגו כך, כלומר רש"י פירש משנה, והרמ"א מעיד שהעם לא נוהג כמו המשנה אלא כמו סברא אחרת, והרדב"ז כתב סברא הפוכה מרש"י, כלומר שהוא כתב סברא הפוכה מהמשנה לדעת רש"י, אבל אין צורך לכל הדוחק הנ"ל, המשנה פשוטה, והמושג פשוט, וגם ההלכה היוצאת היא קלה להבנה, ואין בה דוחק או עמימות.

 

***

 

תחילה נעתיק את המשנה שבה נזכר מושג זה, אח"כ נזכיר ארבעה פירושים למושג זה. א. רש"י. ב. גאונים. ג. רמב"ם. ד. ר' תנחום הירושלמי. אח"כ נבאר את שיטת רש"י והרמב"ם ונוכיח את שיטת הרמב"ם מתוך המקורות, אח"כ נבאר את המושג של תפילת ציבור לפי הרמב"ם, אח"כ נבאר את ההלכות במסכת סופרים, ולבסוף נעתיק קצת מהשו"ע ונושאי כליו ונעיר בקיצור.

 

מכיוון שהזכרנו בין מפרשי המושג הנ"ל את ר' תנחום הירושלמי, נכתוב עליו קמעה.

 

ר' תנחום בן יוסף הירושלמי חי ופעל במחצית השניה של המאה השלוש עשרה, מקום מגוריו היה כנראה גם בארץ ישראל וגם במצרים, הוא היה רב קהילה, ומקום פטירתו היה במצרים. ר' תנחום הירושלמי חיבר שני חיבורים גדולים, "אַלמֻרְשִד אַלכַּאפִי" = המדריך המספיק, מילון מקיף למשנ"ת להרמב"ם, תורגם מערבית לעברית ע"י הדסה שי, ויצא בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת תשס"ה, כמו כן הוא חיבר ביאור למקרא, "כתאב אלאיגאז ואלביאן" = ספר הקיצור והביאור. וכאמור הפירוש שנכתוב בשמו יהיה ממילונו המדריך המספיק.

 

***

 

כעת לאחר דברי ההקדמה, נתחיל להציע את הפירושים השונים למושג פורסין על שמע.

 

משנה מסכת מגילה ד,ג

אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבלים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם - פחות מעשרה. ובקרקעות, תשעה וכהן; ואדם, כיוצא בהן. (ע"כ משנה)

 

המשנה מביאה רשימה של דברים שלא יעשו בפחות מעשרה, והדבר הראשון שאסור לעשותו בפחות מעשרה הוא לפרוס על שמע, אסור לפרוס על שמע אם אין עשרה בני אדם.

 

רש"י מסכת מגילה דף כג עמוד ב

אין פורסין על שמע - מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין - לשון חצי הדבר.

 

בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כג עמוד ב

ויש חולקין [בר"ן מגילה יג: הובא פירוש זה בשם הגאונים] בענין פריסת שמע במה שביארנו שאי אפשר לעשות כך [חולקים על ביאור רש"י הנ"ל], ופי' פריסת שמע בברכות סדורות ובקריאת שמע ובתפלת י"ח, ולשון פורסין מברכין, מלשון כי הוא יברך על הזבח שמתרגמין ארי הוא יפרוס על דיבחא.

 

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ד משנה ג

ופורשין על שמע, הוא הפרישה שלפני קרית שמע, כלומר שאדם אחד אומר יוצר ואהבה. ועוברין לפני התבה, הוא שיעמוד אחד להתפלל בצבור.

 

במקור הערבי, פורשין, 'אלבסטה' דברים שפורשין ושוטחין לפני קריאת שמע. [הע' 10, הרב קאפח]

 

ר' תנחום הירושלמי במילונו המדריך המספיק (עמ' 485)

"ובמובן פרס שהוא פלג וחלק, נקרא האיש המפלג את האנשים ימינה ושמאלה ועומד על רגליו באמצעיתם וקורא את קרית שמע והברכות אשר לפניה ולאחריה פורס על שמע, אמרו פוחח לא יפרוס על שמע, כלומר לא יעמוד ויקרא קרית שמע בתוך האנשים.

 

[קרית שמע, כ"ה במקור, וכ"ה בכ"י, וכ"ה שגרת הלשון של יהודי תימן]

 

***

 

למושג פורסין על שמע הובאו ארבעה פירושים.

 

רש"י פירש מלשון חולקים, אין מחלקים את שמע בפחות מעשרה, וכיצד אפשר לחלק את שמע? ע"י ברכותיה, אם לא יברך את כל ברכות קריאת שמע אלא יברך רק ברכה אחת, נמצא שהדין היוצא מהמשנה הוא, אסור לברך ברכה אחת מברכות קריאת שמע בפחות מעשרה.

ואם ישאל השואל, לשם מה צריך לברך רק ברכה אחת מברכות קריאת שמע? תשובה: מדובר שהגיע המנין לאחר שקראו הציבור את שמע וברכותיה כיחידים, וכעת הושלם המנין לעשרה בני אדם, יעמוד אחד מהם ויאמר קדיש וברכו וברכה ראשונה, ובכך יצאו הציבור ידי חובתם, ויחשב הדבר שהתפללו במנין, מפני שאמרו קדיש וברכו וברכה ראשונה עם קדושת היוצר שבה בעשרה.

 

לעומת פירוש רש"י, הגאונים פירשו את לשון פורסין, מברכים, הם הוכיחו את ביאורם מהתרגום בספר שמואל, שם תורגמה המילה יפרוס, יברך, מכאן שאין פורסין על שמע פירושו, אין מברכים את ברכות קריאת שמע בפחות מעשרה.

 

הרמב"ם פירש את המושג בצורה שונה מהנ"ל, פורסין, פורסים ושוטחים, וכיצד אפשר לפרוס ולשטוח על שמע? ע"י הברכות, הברכות שפורס ומציע ואומר לפני קריאת שמע, נמצא שההלכה היוצאת מהמשנה, אין אומרים את הברכות שלפני קריאת שמע, וה"ה את הברכות שלאחריה, בפחות מעשרה.

 

ר' תנחום הירושלמי מפרש פורסין כמו פירוש רש"י, חולקים, וכיצד אפשר לחלק על שמע? כאשר מחלק את האנשים ימינה ושמאלה ועומד באמצעיתם, נמצא שהדין היוצא מהמשנה, לא יחלק את האנשים ימינה ושמאלה ויעמוד באמצעיתם ויקרא קריאת שמע וברכותיה בפחות מעשרה.

 

אם נתבונן, ר' תנחום הירושלמי מפרש כמו רש"י וכמו הגאונים יחדיו, לשון פורסין הוא מפרש כמו רש"י מחלקים, והדין הוא כמו הגאונים, לא יעמוד באמצע הקהל ויברך ברכות קריאת שמע בפחות בעשרה.

 

על פירוש הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי, תיקשה השאלה, מדוע צריך עשרה בכדי לברך ברכות קריאת שמע? תשובה: רק כשיש עשרה, ברכות קריאת שמע נחשבות כתפילה בציבור, ויעמוד אחד ויאמרם בקול רם וכולם שומעים, ולא יאמרום כל אחד בפני עצמו כיחידים. וכן שאר ההלכות של תפילת הציבור קיימות רק באופן זה, כגון שבתפילת ציבור הש"ץ עומד בזמן ברכות קריאת שמע, ואילו בתפילת יחיד הוא יושב. וכגון שצריך האדם להשתדל להתפלל בציבור, וצריך ללכת למקום שבו מתפללים בציבור, ואם יש עשרה היא תפילת ציבור, ואינו צריך ללכת למקום אחר.

 

***

 

רמב"ם הלכות תפילה ח,ה

וכן לא יהיה אחד מברך ברכות שמע, והכול שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע".

 

הקשה הראב"ד

אמר אברהם, אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח מאי פרוס פלגא פלגא דהלכות הפסח וכן פורס על שמע והיא אחת מהשתים שלפניה עכ"ל.

 

הראב"ד סובר כרש"י, ופורס על שמע הוא אמירת ברכת יוצר, ולא יאמר את ברכת היוצר בפחות מעשרה, משום הקדושה שבה, שאין אומרים אותה בפחות מעשרה.

 

וראה כס"מ שכתב שאף הרמב"ם כך סובר, ופורס על שמע הוא ברכת יוצר, ולא יאמר את ברכת היוצר בפחות מעשרה, ולפיכך כתב הרמב"ם מברך ברכת שמע, לשון יחיד [כך היה בגירסת הכס"מ, ולפנינו ברכות לשון רבים]. והטעם שלא יאמר את היוצר ביחיד אינו משום הקדושה, כי כבר ביאר הכס"מ בפרק ז הלכה יז, שהרמב"ם בתשובה (שו"ת שיג) חזר בו ממה שכתב במשנ"ת, ומותר ליחיד לומר את קדושת היוצר. אלא הטעם הוא, משום הקדיש וברכו, וכיון שאמר ברכו, צריך לברך לכל הפחות ברכה אחת [ברכת היוצר] בעשרה. או שפורס על שמע מתייחס לכל ברכות קריאת שמע, והטעם שצריך לומר אותם בעשרה, משום שאין ש"ץ מוציא רבים ידי חובה כשיענו אמן אלא אם יש עשרה. והקשה הכס"מ על הביאור השני, מדוע בברכת המזון הבקיא מוציא את שאינו בקיא אפילו כשאין עשרה, ואילו בברכות קריאת שמע בכדי להוציא ידי חובה צריך עשרה? והשיב: בברכות הנהנין הדין שונה.

 

כסף משנה הלכות תפילה פרק ח הלכה ה

ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ... ולפי מ"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה"ר יונה ז"ל בשם רבינו מאיר ז"ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין.

 

לפי מה שכתבנו למעלה, דברי הרמב"ם פשוטים וברורים. ומה שכתב הרמב"ם אין אומרים את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע בפחות מעשרה, אינו משום להוציא ידי חובה את שאינו בקיא [פירוש שני של הכס"מ], ואף בפחות מעשרה מוציא את שאינו בקיא, כמו בברכת המזון. וכן אינו משום הקדיש וברכו [פירוש ראשון של הכס"מ], מפני שמותר לומר ברכו ביחיד, והוא לא נמנה בכלל אלו הצריכים עשרה, ובסידורי תימן, היחיד אומר ברכי נפשי את ה' המבורך, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כך שברכו אינו יכול להיות סיבה להצריך עשרה בברכת היוצר. אלא הרמב"ם בא ללמדנו, אין אומרים את ברכות קריאת שמע ביחד, ויענו אמן בסוף כל ברכה, וייחשב להם כתפילה בציבור, אלא בעשרה. ואם אין עשרה יתפללו כיחידים כל אחד בפני עצמו, ואינם צריכים להעמיד להם ש"ץ באמצעם. ואם העמידו ש"ץ ולא היו עשרה, לא עשו איסור, ולא לכך כיוונה ההלכה באומרה אין פורסין על שמע בפחות מעשרה, אבל אין במעשיהם תפילת הציבור, אלא הוא מעשה ללא טעם, ויכולים להתפלל כיחידים כל אחד בפני עצמו, ואם יש מנין אחר בעיר, צריכים להצטרף אליו. וראה עוד בהמשך שכתבנו תוספת ביאור למושג 'תפילת הציבור'.

 

***

 

כאן נוסיף לבאר, פירוש רש"י שונה משאר הפירושים שנזכרו, לפי רש"י אין פורסין על שמע מבאר מקרה חריג, מקרה יוצא דופן, לא מדובר בציבור רגיל שיש בו עשרה בני אדם, ורוצים להתפלל במנין, אלא מדובר בציבור שאין להם עשרה, והם קראו קריאת שמע וברכותיה כיחידים, ובסוף תפילתם הופיעו העשרה, וכעת הדיון מה יעשו, נמצא שלפי רש"י המשנה באה לחדש חידוש גדול, גם לאחר שקראו הציבור קריאת שמע וברכותיה, אם הגיע מנין, יתפללו מקצת תפילה, יברכו רק ברכה אחת ביחד, ויחשב הדבר כתפילה בציבור, למרות שהציבור בכללותו כבר התפללו.

 

לעומת זאת, לפי הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי, אין פורסין על שמע מבאר את המקרה הרגיל והמצוי, ציבור שרצו לקרוא קריאת שמע וברכותיה ביחד, צריכים שיהיו עשרה בני אדם, ואז יעמוד אחד ויברך בקול רם וכולם ישמעו אותו ויענו אמן, וכך היא תפילת הציבור, ודבר זה לא יעשו אלא כשהם עשרה, אבל אם אין עשרה אינם יכולים להתפלל בציבור, אלא כל אחד יתפלל בעצמו.

 

***

 

כעת נבין, מדוע הרמ"א כתב שלא נהגו כרש"י, מדוע הרדב"ז כתב סברא הפוכה מרש"י.

 

משנה ברורה סימן סט ס"ק א

והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז [הרדב"ז חולק על השו"ע שכתב את דברי רש"י], וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א'], וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה עי"ש.

 

הסבר רש"י כולל בתוכו סברא קשה, יש לפנינו ציבור שקראו קריאת שמע וברכותיה, ואנו אומרים שיברכו שוב ברכה אחת, מי מתיר להם לכפול שוב את ברכתם! צריך רוב מניין שלא התפללו! צריכים לברך קריאת שמע וברכותיה כסדרם מתחילה ועד סוף ולא רק ברכה אחת! גם אם יצטרפו יחידים אלה למנין אחר, אותו מניין יצטרך לברך קריאת שמע וברכותיה כסדרן מתחילה ועד סוף, ויחידים אלה יצטרפו אליו [אף אם יעזבו את המנין לאחר ברכת היוצר, יש תפילת ציבור בלעדיהם], אבל שיהיה מניין שיאמרו רק ברכה אחת, זאת לא מצאנו!

 

וכאמור בשיטת הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי הדברים פשוטים, המשנה בסה"כ מבארת שקריאת שמע וברכותיה בציבור צריכה להיאמר בפני עשרה, ואם לאו יתפללו כיחידים כל אחד בפני עצמו.

 

***

 

כדאי לשים לב להמשך המשנה, "ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה"

 

לפי הגאונים והרמב"ם הדין פשוט, כשם שלא יקראו קריאת שמע וברכותיה בציבור ביחד אם אין עשרה, כך לא יתפללו תפילת עמידה, תפילת שמונה עשרה, ביחד, אם אין עשרה.

 

לעומת זאת לפי רש"י אנו צריכים להמשיך עם החידוש של תחילת המשנה גם כאן, וכך פירש הטור בשם רש"י, וכך פסק השו"ע להלכה בסימן סט סעיף א.

 

ציבור שלא היה להם מנין והתפללו כיחידים תפילת עמידה, וכעת לאחר התפילה הושלם המנין לעשרה, יעמוד אחד ויאמר קדיש וברכו וברכה אחת של יוצר, אח"כ ידלג הש"ץ לתפילת עמידה ויאמר שלש ברכות ראשונות בכדי שיאמרו קדושה בציבור, ויצאו ידי חובת תפילת הציבור.

 

שולחן ערוך סט,א

אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה. לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה.

 

אין צריך להאריך כי יש כאן עקירת תפילת הציבור לגמרי, מעתה אין צריך להתפלל את כל קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה בציבור ביחד, אלא אפשר לומר את הקטעים הנבחרים, קדיש ברכו ברכת יוצר שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אותם לומר בציבור, ושאר התפילה יתפללו כיחידים ויפטרו לבתיהם לשלום.

 

כל המפרשים הבחינו בסברא הקשה שיש בשיטה זו, וכעת נערמו ערמות של תירוצים לביאור השיטה. י"א שצריך המברך להיות מאלה שלא ברכו קריאת שמע וברכותיה. י"א שצריך שיהיה המתפלל מאלה שלא התפללו תפילת שמונה עשרה קודם, והוא ישלים תפילתו בלחש, לאחר שיאמר בקול רם רק שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה. י"א כי מה שהצריכו רוב מנין שלא התפללו רק אם מתפלל ש"ץ את כל ברכות שמונה עשרה בקול רם, אבל אם מברך רק שלש ברכות בקול רם די שיהיה אחד שלא התפלל, וכן על זו הדרך.

 

אולם דא עקא, חכמי התלמוד לא הזכירו מכך לא דבר ולא חצי דבר, המשנה בסה"כ כתבה שני משפטים קצרים, אין פורסים על שמע, אין עוברים לפני התיבה בפחות מעשרה, וקשה להאמין שכל השיטות הנ"ל יכנסו בשני משפטים קצרים אלה.

 

על כורחנו, דברי חז"ל ברורים ומפורשים, הם לא השאירו ערמות של דינים והלכות כיד הדמיון הטובה של הקורא, אלא הם ביארו את ההלכה היטב, בכל מקום חז"ל ידעו לבאר את ההלכה לפרטי פרטים, בכל מה שנהג בזמנם, ואם יש ביאור הזוקק השלמות מרובות, ואם חושבים עליו הוא קשה מבחינת הסברא, ולעומתו יש ביאור אחר המפרש את ההלכה בשלמות, הביאור הפשוט והמושלם הוא הנכון, והביאור החסר, חסר מיסודו ולא אליו התכוונו חז"ל.

 

***

 

כבר ביארנו למעלה, כי לפי רש"י אין פורסין על שמע עוסק במקרה חריג ויוצא דופן, כשאין מנין והתפללו כיחידים, ואילו לפי הגאונים והרמב"ם אין פורסין על שמע עוסק במקרה הרגיל והמצוי, ברכות קריאת שמע בציבור צריכות להיאמר כשיש עשרה.

 

והנה, אם נתבונן במשניות השונות, אם נתבונן בירושלמי, נראה כי מעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל לעסוק במקרה חריג ויוצא דופן, אלא שטף הלשון מוכיח בצורה ברורה שאנו עוסקים במקרה הרגיל.

 

משנה מסכת מגילה ד,ה

המפטיר בנביא - הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו. אם היה קטן, אביו או רבו עוברים על ידו.

 

המשנה מייעדת תפקידים שונים למפטיר בנביא, אם אנו מפרשים כמו הגאונים והרמב"ם, לשון המשנה מובן, המפטיר בנביא גם יהיה הש"ץ שיעמוד ויקרא קריאת שמע וברכותיה בציבור וזהו פורס על שמע, והוא גם יהיה הש"ץ שיעמוד ויתפלל את תפילת עמידה בציבור וזהו עובר לפני התיבה. אבל אם אנו מפרשים כמו רש"י המשנה אינה מובנת, המפטיר בנביא גם יפרוס על שמע, מנין שיהיה פריסה על שמע? אם יש מנין אין פריסה על שמע? אם יש מנין לא חותכים את שמע אלא מתפללים בציבור את כל ברכות קריאת שמע מלפניה ומאחריה? כיון שכן כיצד מייעדת המשנה למפטיר בנביא גם פריסה על שמע, כאשר ברוב המקרים אין פריסה על שמע?

 

על כורחנו, כאשר חז"ל כתבו במשנה פורס על שמע, הם התכוונו למקרה רגיל ומצוי, ש"ץ העומד ומברך ברכות קריאת שמע ציבור.

 

***

 

משנה מסכת מגילה ד,ו

קטן - קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו. פוחח - פורס על שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.

 

המשנה שלפנינו כותבת כי קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע, גם כאן אם אנו מפרשים כמו הגאונים והרמב"ם, לשון המשנה מובן, קטן לא יכול להיות ש"ץ בקריאת שמע וברכותיה, וגם לא יהיה ש"ץ בתפילת עמידה. אבל לפי רש"י המשנה אינה מובנת, אנו כותבים הלכות לקטן למקרים חריגים, אם יארע ויזדמן, צריכים לבאר קודם את ההלכות הרגילות והמצויות לפני שמבארים את המקרים החריגים.

 

ואם יבוא התרצן לתרץ, גם לפי רש"י פורס על שמע הוא ש"ץ של קריאת שמע וברכותיה, וכך נבין את משנה ו' ומשנה ה' לפי שיטת רש"י, אם גם רש"י מסכים כי פורס על שמע הוא ש"ץ רגיל של קריאת שמע, אם כן נפרש כך גם במשנה ג', ונמצא שרש"י והרמב"ם זהים, וחזרו כולם לסבור כשיטה אחת, אין ממנים ש"ץ לברכות קריאת שמע בפחות מעשרה, אין ממנים קטן להיות ש"ץ של ברכות קריאת שמע, המפטיר בנביא גם יהיה ש"ץ בברכות קריאת שמע, ונמצא שכולם סוברים כשיטה אחת, ושוב כל אותם שיטות שהועמסו על משנה ג' יעלמו מהעולם.

 

גם דין המשנה בפוחח, שפורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, עוסק במקרה הרגיל, פוחח מי שכתפיו מגולות, יכול להיות ש"ץ רק בתפילת ערבית, שם יש פריסה על שמע ואין מעבר לפני התיבה כי אין תפילת עמידה, ונמצא שדברי המשנה ברורים, אבל אם הוא עוסק במקרה החריג, המשנה לא מובנת, וכי היא באה ללמדנו על מקרה חריג של אדם פוחח שהזדמן למקום חריג שבו אין מנין אלא לבסוף, וכעת המשנה דנה האם יהיה ש"ץ לפרוס על שמע, לא מסתבר.

 

כדאי לשים לב למה שכתבנו, בתפילת ערבית יש פורס על שמע ואין עובר לפני התיבה, כי ש"ץ רק מברך ברכות קריאת שמע אבל אינו מתפלל תפילת שמונה עשרה, וזהו הביאור הפשוט והברור למשנה, פוחח פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ביאור זה אינו מפורסם בין הפוסקים, ודברי המשנה בעיניהם כחידה. בדעתם של הפוסקים כי הפוחח [והוא הדין בן שלש עשרה שלא נתמלא זקנו] יפרוס על שמע ובתפילת העמידה ירד מהתיבה, אבל בודאי שאין צורך לכל הדחק הזה, צריך להבין את דברי חז"ל כיאות, ואז הלכותיהם יהיו מבוארות. הם עסקו במקרה רגיל של תפילת ערבית, ולא בהורדת ש"ץ מהתיבה באמצע תפילתו.

 

***

 

משנה מסכת מגילה ד,ג

אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבילים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם - פחות מעשרה. ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן.

 

תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד הלכה ד דף עה

מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מעשרה וליידא מילה תנינן אין עוברין לפני התיב' פחות מעשרה?

 

[מכיון שכתבה המשנה אין פורסין על שמע, לאיזה צורך היא כתבה גם אין עוברים לפני התיבה, והרי אפשר ללמוד את הדבר זה מזה, ואין צורך לכתוב זאת במפורש?]

 

לכן צריכה כהדא דתני אין פורסין את שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין קוראין בתורה פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן גומר, ועל כולם הוא אומ' ועוזבי יי' יכלו.

 

הירושלמי שואל, מדוע האריכה המשנה לפרט גם פורס על שמע, וגם עובר לפני התיבה וגם כל השאר, והרי אפשר ללמוד אותם אחד מהשני? והשיב: המשנה באה ללמד אותנו שיש בתפילה חטיבות חטיבות, קריאת שמע וברכותיה, תפילת עמידה, ברכת כהנים, קריאת התורה, הפטרה בנביא, ויש הלכה שאם היו עשרה ויצאו מקצתם יגמרו גם בפחות מעשרה, ומה יגמרו, רק את הקטע והחטיבה שהם נמצאים בו, קריאת שמע וברכותיה, תפילת עמידה, קריאת התורה, וכן השאר.

 

בעיון קל נבין כי חכמי הירושלמי לא ביארו כמו רש"י, שמדובר במקרה חריג, ברכו ברכות קריאת שמע כיחידים והגיע מנין, או התפללו כיחידים והגיע מנין, דבר זה הוא חידוש גדול מאוד, ואדרבה המשנה צריכה ללמד אותנו את החידוש גם בקריאת שמע, וגם בתפילה, על כורחנו הירושלמי הבין שהמשנה באה ללמדנו הלכה פשוטה על תפילה במנין של ברכות קריאת שמע, ואז הוא שואל, והרי הלכה זו היא פשוטה, ומדוע צריך להאריך לכתוב גם בפורס על שמע וגם בעובר לפני התיבה, וגם כל השאר, אפשר ללמוד את הדברים אחד מרעהו.

 

***

 

כעת נבאר את המושג 'תפילת הציבור', כי מושג זה עמום, ועמימותו היא שגרמה לריבוי הפירושים בסוגיה, כי בני אדם לא מבינים, מה באה המשנה ללמדנו פורס על שמע בעשרה, מה יש בהם בעשרה, לשם מה הם נצרכים, מה המיוחד במציאותם.

 

רמב"ם הלכות תפילה ח,ד-ה

וכיצד היא תפילת הציבור - יהיה אחד מתפלל בקול רם, והכול שומעין. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתן כבר התפללו, ויצאו ידי חובתן - משלימין בהן עשרה: והוא, שיהיו רוב העשרה שלא התפללו.

 

וכן אין אומרין קדושה, ולא קוראין בתורה ומברך לפניה ולאחריה, ולא מפטירין בנביאים, אלא בעשרה. וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע, והכול שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע. ואין אומרין קדיש, אלא בעשרה; ואין הכוהנים נושאין את ידיהן אלא בעשרה, והכוהנים מן המניין. שכל עשרה מישראל הן הנקראין עדה, שנאמר "עד מתיי, לעדה" (במדבר יד,כז), והיו עשרה, שהרי יצאו יהושוע וכלב.

 

מקור דברי הרמב"ם בהלכות ד' ה' הוא המשנה שכתבנו מגילה ד,ג, והרמב"ם מבאר מהו פורס על שמע, ומהו עובר לפני התיבה.

 

פורס על שמע הוא ש"ץ המברך ברכות קריאת שמע בקול רם והכל שומעים ועונים אחריו אמן, ודבר זה לא יעשו אלא בעשרה. וכן עובר לפני התיבה הוא ש"ץ המתפלל בקול רם והכל שומעים את תפילתו, וגם דבר זה לא ייעשה אלא בעשרה.

 

כלומר, חכמים תיקנו סדרי בית הכנסת, שיעמוד ש"ץ ויתפלל וכולם ישמעוהו ויענו אמן, וגם שיוציאו ספר תורה ויקראו בו ויברכו לפני הקריאה ולאחריה, וגם שיאמרו קדושה ויענו הקהל את העניות הראויות להם, וגם שישאו הכהנים את ידיהם, וכל הדברים הנ"ל לא יעשו אלא כשהם עשרה.

 

נמצא כי המשנה באה ללמדנו, צריך לפרוס על שמע, צריך להעמיד ש"ץ שיברך ברכות קריאת שמע בקול רם ויענו אחריו אמן, אבל דבר זה יהיה רק כשיש עשרה בני אדם, צריך לעבור לפני התיבה, צריך להעמיד ש"ץ שיתפלל בקול רם וכולם ישמעוהו, אבל דבר זה לא יהיה אלא בעשרה.

 

בהקשר זה כדאי להביא את דברי המדרש.

 

שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה ב ד"א היושבת

ד"א היושבת בגנים חברים מקשיבים, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם היושבת בגנים, כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני, אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי, לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד, בנעימה אחת, על הרי בשמים, בשמי שמים העליונים.

 

כלומר, יש קטעים בהם הש"ץ מתפלל בקול רם לבדו וכל הקהל שומעים את תפילתו בלחש, והיודע להתפלל ילחש עמו את התפילה, ויענו אמן בסוף כל ברכה אלו שאינם בקיאים, ואף הבקיאים יכולים לענות אמן אם יקדימו ג' תיבות לפני הש"ץ [נתבאר במאמר עניית אמן לאחר שליח ציבור]. ויש קטעים בהם כל הקהל כאחד קוראים בקול רם ובשפה אחת ובטעם אחד, והיא קריאת שמע.

 

כעת דברי המשנה קלים להבנה, מעמידים ש"ץ לפרוס על שמע, מעמידים ש"ץ לעבור לפני התיבה להתפלל, אבל דברים אלה לא יהיו אלא בעשרה, נמצא כי דברי חז"ל ברורים ופשוטים, ואין בדבריהם סברות תמוהות או הלכות עמומות.

 

***

 

לאחר שביארנו את המקורות התלמודיים, על פי המקורות התלמודיים עצמם, נעבור לדון במסכת סופרים, ובהלכות שנזכרו בה בהקשר לנושא הנידון.

 

מסכת סופרים נכתבה בתקופת הגאונים, כל ההלכות והמנהגים שבה הגאונים הם מקורה, אבל בתלמוד יש הלכות אחרות, לעולם אין בכוחה להכריע כנגד משנה או תלמוד, כי היא מאוחרת, ניתן לקרוא על כך בקישורים הבאים.

 

אנציקלופדיה יהודית, דעת, מסכת סופרים

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1531

 

ויקיפדיה, מסכת סופרים

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D

 

להלן נעתיק קטעים שונים ממסכת סופרים, על פי מהדורת היגר, חלוקת ההלכות ונוסחתם תהיה על פי מהדורתו, הובאו בפרויקט השו"ת, ונעיר בסוגרים מרובעות את ביאור הדברים.

 

***

 

מסכתות קטנות מסכת סופרים

 

פרק י הלכה ו

אין פורסין על שמע, לא בישיבה ולא בעמידה,

 

[ראה להלן יד,ד, פורס על שמע בספר תורה, כי היה מנהגם שיאחז המפטיר את התורה ויאמר שמע ישראל, והעם עונים אחריו, ועל אותו פורס על שמע יצדק לומר לא בישיבה ולא בעמידה, כי המפטיר עומד והעם יושבים, ונמצא שלא כולם בישיבה ולא כולם בעמידה, אלא המפטיר עומד והעם יושב, אבל אם אנו עוסקים בפורס על שמע אחר, אין הדברים ברורים כאן כלל וכלל]

 

ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ... ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה; ורבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנין טעם לדברים, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י, כמניין התיבות, ויש אומרים אפילו בששה, שברכו ששי הוא;

 

[פשוטם של דברים, רבותינו שבמערב חולקים על משנה ותלמוד ערוכים, כי לדעתם לא צריך עשרה בכדי לומר את כל הנ"ל, ודי בפחות מכך, אבל ברור שאין הלכה כאותם רבותינו, אלא כמשנה והתלמוד הבבלי והירושלמי, ואין לפסוק הלכות מתוך מסכת סופרים כלל וכלל. ור"ת פירש, שמדובר שיש עשרה, אלא שחלקם כבר התפללו, וביארו רבותינו שצריך שיהיו שבעה או שישה שלא התפללו (תוספות ד"ה ואין פורסין על שמע. מגילה כג:). ולפי ביאורו, זה מקור דברי הרמב"ם בהלכות תפילה ח,ד שצריך שיהיו רוב העשרה שלא התפללו]

 

ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש, ולאחר התפילה עמד אחד שלא שמע בפני אילו, ואמר ברכו או קדיש, וענו אילו אחריו, יצא ידי חובתו;

 

[כאן הובא דין זהה לביאור של רש"י במשנה, אבל כאמור זהו חידוש הגאונים, הם תיקנו כך, והם לא ראו את עצמם כפופים לתלמוד, אבל בראי התלמוד לא יתכן להתפלל תפילה בציבור אם הציבור כבר יצאו ידי חובתם. ורס"ג כתב בסידורו (עמ' מה), צריך שיהיה רוב מנין שלא התפללו. וגם הרמב"ם כך פסק, אבל שיתפללו על סמך יחיד, זאת לא מצאנו, ולא שמענו מעולם. כדאי לשים לב, גם לפי מסכת סופרים, יחיד שחוזר ומתפלל, אינו פורס על שמע, שלא כרש"י, נמצא כי גם ממסכת סופרים מוכח שלא כביאור של רש"י במשנה, וראה להלן יד,י שם הובא פירוש רש"י בשם יש אומרים]

 

וכבר התקינו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה, יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם, ואחריו, ברכו את י"י המבורך, כדי לצאת אותם שלא שמעו, דאמר ר' יוחנן הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו, ונהגו אנשי מערב ואנשי מזרח לאומרו לאחר עושה השלום בשלוש תפילות של שמנה עשרה, גזירה משום הנכנסין והיוצאין; ואפילו לאחר קריאת ספר תורה. ...

 

[כאן הובאו מנהגי גאונים שונים, ואין למנהגיהם זכר בתלמוד, ובתלמוד לא מצאנו אמירת ברכו לאחר התפילה, ורק כשיש ספר תורה תיקנו לומר ברכו משום המאחרים, אבל כשאין ספר תורה לא מצאנו שיאמר ברכו לאחר התפילה, וכאמור כל מה שנזכר כאן הוא מנהגי גאונים, והרמב"ם לא כתבם כלל וכלל].

 

פרק יד הלכה ד

המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, באיזה שמע אמרו בשמע של ספר תורה, [ראה להלן הלכה ה' שנתבאר] והיכי פותח, אשרי יושבי ביתך, ואחר כך עומד המפטיר ואומר, אין כמוך באלהים י"י ואין כמעשיך, מי כמוכה באלים י"י מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא, מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור, י"י מלך י"י מלך, י"י ימלוך לעולם ועד, י"י חפץ צדקו יגדיל תורה ויאדיר, י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום, אתה הוא י"י לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים.

 

פרק יד הלכה ה

מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה, ואומר, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, בנעימה, ואף העם עונין אותו אחריו. וחוזר ואמר, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש, אחד אלהינו רחום אדונינו קדוש, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו, כנגד שלשת אבות, ויש אומרים כנגד שלש קדושות; וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך, י"י שמך לעולם י"י זכרך לדור ודור, הכל תנו עוז לאלהינו ותנו כבוד לתורה, גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו. וצריך להגביה את התורה בשמע ישראל, ובאילו שלשה ייחודין, ובגדלו לי"י אתי. [מנהגי גאונים שונים]

 

פרק יד הלכה י

ויש אומרים פורס על שמע, שיאמר יוצר אור וקדוש, וטעם לדבר, על הברכה שמברך על התורה ועל העבודה. [זהו ביאור רש"י למשנה, פורס על שמע. ולמעלה י,ו הובא פירוש אחר, וכאן הובא פירוש רש"י בשם י"א]

 

***

 

אם נתבונן, מסכת סופרים כתבה את הלכתו של רש"י, וגם הזכירה את פירושו באחת ההלכות בשם יש אומרים. אולם דא עקא, הראשונים הרכיבו את מסכת סופרים עם ביאור רש"י, וכעת נוצרו הלכות חדשות שלא נזכרו בשום מקום, ונחלקו בהם החולקים בשם י"א וי"א, וכאמור אין צורך לכך, ההלכה התלמודית ברורה, וגם מחלוקת מסכת סופרים על התלמוד הבבלי והירושלמי ברורה.

 

***

 

שולחן ערוך, סימן סט,א

 

שו"ע: אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד (א) בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה עומד אחד מהם [משתמע אפילו זה שכבר התפלל] ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה שאין אומרים אלא קצת ממנה. [מקור ההלכה הוא רש"י במשנה, ויש ביאורים אחרים למשנה ברורים יותר, ולפיהם אין להתיר להתפלל בציבור רק ברכה אחת, אלא צריכים לפרוס על שמע בעשרה ויברכו את כל הברכות בעשרה]

 

משנה ברורה סימן סט ס"ק א

 

והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז [הרדב"ז חולק על השו"ע שכתב את דברי רש"י], וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א'], וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה עי"ש. [סברת הרדב"ז היא סברת הרמב"ם, ומי שבירך ברכות קריאת שמע והתפלל פרחה ממנו חובת ברכה ותפילה, ושוב אם ירצה יוכל לצרף את עצמו למנין אחר, והוא שיהיה מקצת מנין, כי צריך שיהיו רוב מנין שלא התפללו.

אלא שעדיין יש מעט הבדל בין הרמב"ם לרדב"ז. וכדברי המשנ"ב (סימן סט סק"א): "אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכול לפרוס על שמע וגם לירד לפני התיבה, אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה בקול רם, דבכהאיי גוונא [=בענין זה] לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו [=מהם] דהרי בשביל עצמו אומר. וכ"כ המגן גבורים בסימן קכ"ד. והוא הדין דאחד מאותם שכבר יצאו יכול לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשבילו, וכדלקמיה בשו"ע, דכיון דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה, כל ישראל ערבים זה בזה [הרדב"ז שם]". והרמב"ם לא יסכים לדבריו אלו].

 

 

הגה: ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור אלא אומרים קדיש וברכו והם עונים אחריו ברוך ה' וכו'. [פשט דברי הרמ"א לפי רש"י שלא כמשנה, ויש ביאורים אחרים למשנה, ולפיהם בודאי שאין להתיר לומר רק קדיש וברכו, שנחשיבם כתפילת הציבור] יש אומרים שפורסין בקריאת שמע של ערבית כמו בשחרית (כל בו ובית יוסף בשם הר"ן) ולא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית.

 

שו"ע: לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש וזה נקרא עובר לפני התיבה [השו"ע בעקבות הטור המשיך את החידוש של תחילת המשנה של רש"י גם להמשך המשנה, וציבור שלא היה להם מנין והתפללו כיחידים תפילת עמידה, וכעת לאחר התפילה הושלם המנין לעשרה, יעמוד אחד ויאמר קדיש וברכו וברכה אחת של יוצר, אח"כ ידלג הש"ץ לתפילת עמידה ויאמר שלש ברכות ראשונות בכדי שיאמרו קדושה בציבור, ויצאו ידי חובת תפילת הציבור, וזה הביאור של פורסים על שמע ועוברים לפני התיבה, ונמצא שציבור זה התפללו תפילה בציבור בדילוגים, למרות שכבר יצאו ידי חובת תפילה כיחידים]. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו דהיינו רוב העשרה [כאן חיבר השו"ע את שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י, כי צריך שיהיו רוב מנין שלא התפללו, וראה מיד בהמשך שלשיטתו אין דבר זה מעכב רק לכתחילה, וכאמור לשיטת הרמב"ם דבר זה מעכב, וגם צריכים להתפלל תפילה כסדרה, קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה כסדרה, בלי דילוגים או חסרונות] ואם אינם נמצאים אפילו בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפילו מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע ומכל מקום אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר שכבר שמע.

 

הגה: ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא יפסיק אף על פי שכבר התפלל אבל האחרים יכולין להפסיק אחר כך, וכל שכן שאם לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה שישלים תפלתו אף על פי שיצטרך לקרות אחר כך קריאת שמע ולא יסמוך גאולה לתפלה (בית יוסף בשם מהרי"א). [הש"ץ יתפלל תפילה בדילוגים משום הציבור, וישלים אח"כ את התפילה בקטעים שלא אמרם, ובשיטת הרמב"ם אין לדברים האלה מקור בתלמוד]. ואסור להפסיק בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בקריאת שמע וברכותיה, ולכן אסור לשליח ציבור להפסיק בין קריאת שמע לתפלה או בקריאת שמע וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבית הכנסת לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר אור, אבל בברכת ערבית שהיא רשות יכול להפסיק להוציא אחרים ידי חובתם. [הגאונים במסכת סופרים הזכירו שיעמוד זה שלא שמע ויאמר קדיש וברכו לאחר התפילה, אבל באמצע התפילה, בין בשחרית ובין בערבית, גם הגאונים של מסכת סופרים לא הזכירו, שלא כרמ"א שהתיר בערבית, וכאמור לפי המשנה והתלמוד מעולם לא מצאנו שיתפללו מקצת תפילה בציבור להחשיב את הדבר כתפילה בציבור] ומכל מקום איש אחר יכול לפרוס על שמע או להתפלל בעשרה כל התפלה אפילו באותו בית הכנסת שכבר התפללו להוציא אחרים ידי חובתם רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאלו לא יצאו בראשונה ידי חובתם (תשובת מהר"י מינץ סימן ט"ו). ונראה לי דוקא שעדיין הראשונים בבית הכנסת אלא שהשלימו סדרם אבל אם יצאו הראשונים יוכל לעמוד החזן אף במקום שעמד הראשון.

 

***

 

סוף דבר

ביארנו את המושג אין פורסין על שמע לפי רש"י והרמב"ם, ביארנו מהי ההגדרה של תפילת הציבור, וגם הצבענו על המקורות התלמודיים שהם תואמים את שיטת הרמב"ם וסברתו.

 

***

 

 

לא נתמלא זקנו פורס על שמע ולא עובר לפני התיבה

 

כבר ביארנו למעלה, כי בכל מקום שנמצא בדברי חז"ל או הרמב"ם פורס על שמע אבל לא עובר לפני התיבה, הכוונה לתפילת ערבית, כי בתפילת ערבית יש פורס על שמע ואין עובר לפני התיבה, אבל מעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל לכתוב הלכה, כי הפוחח יפרוס על שמע, ובתפילת העמידה יורידוהו מהתיבה ויביישוהו לפני כל הציבור, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נמצא כי מה שכתוב במשנה פוחח פורס על שמע ולא עובר לפני התיבה, פירושו פוחח, מי שכתפיו מגולות, יהיה ש"ץ בערבית בלבד, אבל לא יהיה ש"ץ בשחרית כי בשחרית יש גם פורס על שמע וגם עובר לפני התיבה.

 

לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח,יג

הסומה פורס על שמע, ונעשה שליח ציבור. אבל מי שכתפיו מגולות - אף על פי שהוא פורס על שמע, אינו נעשה שליח ציבור לתפילה עד שיהיה עטוף.

 

עוד כתב הרמב"ם בהלכות תפילה ח,יא

אין ממנין שליח ציבור, אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן, הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח ציבור, קולו ערב ורגיל לקרות. ומי שלא נתמלא זקנו - אף על פי שהוא חכם גדול - לא יהיה שליח ציבור, מפני כבוד הציבור; אבל פורס הוא על שמע, משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה.

 

היוצא מההלכה, קטן שהגיע לגיל שלש עשרה שנה, והביא שתי שערות, יכול להיות ש"ץ רק בתפילת ערבית, אבל לא יהיה ש"ץ בתפילת שחרית שיש בה תפילת עמידה, לשון לא יהיה משתמע אפילו בדיעבד, וזו היא שיטת הרמב"ם, ולדעתו אפילו בדיעבד אסור [בתחילת ההלכה ממנין, בצורה קבועה, וכאן לא יהיה אפילו בדיעבד], וכך הוא המנהג אצל הפוסקים לפי הרמב"ם מאז ומעולם, ילד שהגיע לגיל שלש עשרה שנים, יהיה ש"ץ רק בתפילת ערבית, וימתינו לו עד שיתמלא זקנו ואז יהיה ש"ץ גם בשחרית ומנחה. [ומה שנאמר במשנה במגילה (ד,ה), המפטיר בנביא - הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו. אם היה קטן, אביו או רבו עוברים על ידו. ע"כ. משמע שהקטן בן שלש עשרה שהביא שתי שערות ולא נתמלא זקנו, יהיה פורס על שמע בשחרית, ואביו או רבו יתפללו תפילת עמידה במקומו, הוא מקרה יוצא דופן מפני שהפטיר בנביא, אבל במקרה רגיל, בן שלש עשרה שהביא שתי שערות ולא נתמלא זקנו, יהיה פורס על שמע רק בתפילת ערבית, וזו משמעות דברי חז"ל, וכך הוא מנהג יהודי תימן מפורסם].

 

בתלמוד הבבלי מסכת חולין דף כד עמוד ב נאמר

ת"ר: נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו.

 

אם נחפש מקור להלכה הנ"ל של הרמב"ם בנוגע ללא נתמלא זקנו, נמצא כי מקורו ירושלמי.

 

ירושלמי מסכת מגילה

דף לב,א פרק ד הלכה ו משנה. המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו:

דף לב,א פרק ד הלכה ו גמרא ... ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע אמר רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות:

 

הירושלמי מדייק מהמשנה, אם היה קטן, אביו או רבו עוברים על ידו, כלומר מתפללים תפילת עמידה כש"ץ במקומו, משתמע כי הקטן בעצמו יהיה ש"ץ בפורס על שמע [אביו או רבו רק עוברין ולא פורסין], ועל כך שואל הירושלמי: והרי יש משנה לקמן קטן אינו פורס על שמע, וכיצד משתמע מהמשנה שלפנינו שקטן יפרוס על שמע?

 

מתרץ הירושלמי: המשנה שלפנינו מדברת שהביא שתי שערות ויפרוס על שמע, והמשנה לקמן מדברת שלא הביא שתי שערות ולא יפרוס על שמע.

 

אם נתבונן בפרשנים של הירושלמי, הם מפרשים אם יש קטן שהביא שתי שערות פורס על שמע וזה הדיוק מהמשנה שלפנינו, ואם יש קטן שלא הביא שתי שערות אינו פורס על שמע וזה המשנה לקמן.

 

אין צריך להאריך כי פירוש זה נוגד כל מושכל, וכי יעלה על הדעת להעלות קטן ש"ץ לקריאת שמע וברכותיה כשהביא שתי שערות!

 

ב"ה זכינו, והרמב"ם מבאר את הירושלמי בצורה ברורה והגיונית, אם הביא שתי שערות אחר שהגיע לגיל שלש עשרה, יפרוס על שמע ולא יעבור לפני התיבה, וזה הדיוק מהמשנה שלפנינו, ואם הוא קטן ועדין לא הביא שתי שערות לא יפרוס על שמע, וזה הביאור למשנה להלן, ומה שנכתב קטן במשנה לפנינו נאמר שלא בדקדוק, כי בדעת בני אדם הוא קטן כל שלא נתמלא זקנו, ולא מכובד שיהיה ש"ץ בתפילת העמידה, אבל ברור שאין ללמוד מכאן כי קטן שהביא שתי שערות יכול להיות ש"ץ בפורס על שמע.

 

ומכלל הדברים למדנו, כי הירושלמי ביאר פורס על שמע ועובר לפני התיבה כמו הרמב"ם, ש"ץ בקריאת שמע וברכותיה, ש"ץ בתפילת עמידה, ומעולם לא עלתה על דעתם של חכמי הירושלמי כי יש כאן תפילת ציבור למחצה עם ברכה אחת מברכות היוצר, כי אז כל דיוק הירושלמי אינו במקום, דוקא אביו או רבו עוברין, אבל הקטן פורס בעצמו, בשיטת רש"י דיוק הירושלמי אינו מובן, מה ההפרש בין פורס על שמע לעובר לפני התפילה, כי לפי רש"י אין הבדל לגבי כבוד הציבור בין פורס על שמע לעובר לפני התיבה, כיון שכן מה מדייק הירושלמי דוקא עוברין אבל הקטן פורס על שמע בעצמו, מה מקום לדיוק זה!

 

***