ברכת שהחינו על חנוכה ופורים
אף על המועדים צריך לברך שהחינו. בתלמוד עירובין מ: כתוב, שמברך שהחינו על שלושה רגלים, ועל ראש השנה ויום כיפור.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מ עמוד ב
ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי - אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן? ... רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים. ... והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק.
וכך פסק הרמב"ם
רמב"ם שבת כט,כג
כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפורים - אומרים שהחיינו[טו]; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.
שו"ת הרמב"ם סימן קיג
כל לילה יברך שהחיינו בליל ראשון ושני, אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
מדברי התלמוד הנ"ל נלמד, דוקא ברגלים ובראש השנה ויום הכיפורים מברכים שהחינו על עצמו של יום, אבל בחנוכה ופורים אין אומרים ברכת שהחינו על עצמו של היום, לפי שימים אלו נתקנו ע"י חכמים, והם לא תיקנו את הימים כרגל המצריך ברכת שהחינו. וכך הם משמעות דברי הרמב"ם. אבל מברכים שהחינו על המצוות שמקיימים בהם, הדלקת נר חנוכה[טז] וקריאת מגילה[יז].
כאן נבאר, על מצות הסעודה בפורים אין מברכים שהחינו, מפני שזהו דבר הנהוג בכל שבת ויו"ט. וכן על מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים אין מברכים שהחינו, מפני שאין מברכים שהחינו על נתינה לאחר, כגון תרומות ומעשרות, או הפרשת חלה, אלא על מצוות שהגיע אליו דבר[יח].
לעומת פסק התלמוד והרמב"ם הפשוט והברור, בדברי האחרונים מצאנו ספקות גדולים בנושא זה. המשנ"ב (תרצב,א) כתב: שיכוון בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום, גם על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות (מגן אברהם בשם של"ה), ויודיעו לש"ץ המברך שיכריז ויכוון כוונה זו, כיון שצריך כונת שומע ומשמיע (פרי מגדים). ומי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה כיון שהם דברים הנוהגים בכל יום ובכל שבת ויו"ט (מגן אברהם).
לאחר מכן הביא את דעת מור וקציעה, הסובר שראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של נס שהיה בו, וכיון שהוא בא מזמן לזמן הרי הוא ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן. וזה לשונו: ולא ידעתי מה בכך שהם דברים הנוהגים, והלא אף בלי מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה, ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו, וכיון שבא מזמן לזמן הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן, וברכת הזמן אינה צריכה להיות על הכוס, כיון שלהלכה אומרו אפילו בשוק, ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין ברכת הזמן וכו', ומסיים שם שלכתחלה מי שאין לו מגילה יסמיך את ברכת הזמן לכוס שבסעודה. עכ"ל.
ובביאור הלכה הוסיף: שלפי סברת מור וקציעה, שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו, א"כ היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים. ובאמת מצאתי במאירי במסכת שבת, לענין חנוכה [וה"ה בענינינו לענין פורים] וזה לשונו, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים. עכ"ל.
ובשער הציון (הלכות חנוכה תרעו,ג) כתב: אם ארע שלא בירך שהחינו עד ליל שמיני [של חנוכה], וממילא יתבטל לגמרי ברכת שהחיינו [אם נצריך לברך אותה דוקא על ההדלקה], צריך עיון, כיון שאפשר לומר, כמו שברכת הזמן אומרו אפילו בשוק, כיון שהולך על עצם היום טוב, הוא הדין בחנוכה, ברכת הזמן הולכת על עצם הזמן דחנוכה שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא שלכתחלה סמכו זה על זמן דהדלקה. וכעין סברתי נמצא במאירי וזה לשונו, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים, עד כאן לשונו, וצריך עיון.
והנה, מה שכתב המגן אברהם, שאין מברכים שהחינו על משלוח מנות וסעודה, כיון שהם דברים הנוהגים בכל שבת ויו"ט. כך היא אף שיטת הרמב"ם. כיון שכן, מה שכתב בהמשך דבריו, שיכוון לפטור מצוות אלה מברכת שהחינו, ע"י שיכוון בברכת שהחינו של המגילה, ויודיעו לש"ץ שיכריז לפני כולם ויכוונו. דבר זה הוא בניגוד לתלמוד והרמב"ם, שכיון שאין מברכים על מצוות אלה שהחינו, מה מקום להכרזה! מה מקום לכוונה! דבר הפטור מברכת שהחינו, אסור להכריז עליו, ואסור לעקור את דברי חכמים והלכותיהם.
מה שכתב המשנ"ב, שמברך שהחינו על קריאת המגילה ביום, למרות שבירך בלילה. דבר זה הוא שיטת התוספות ועוד, הסוברים שעיקר קריאת המגילה היא ביום (מגילה ד. תוס' ד"ה חייב אדם). אולם בתלמוד לא נזכרה סברא זו. ומה שהביאו שם התוספות דרשה, "נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשייה מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן". בתלמוד מגילה כ. נזכרה דרשה זו לעניין אחר, "מכאן שצריך לקרוא את קריאת היום ביום". אבל בשום מקום לא נזכר בתלמוד שעיקר הקריאה הוא ביום ולא בלילה, ואין לנו להמציא דרשות מדעתינו, ולחדש על פיהם הלכות מדעתינו, שאל"כ אין לדבר סוף. על כורחנו, עלינו לחזור לכלל ההלכתי של דיני שהחינו, מצוה הבאה מזמן לזמן, ובירך עליה שהחינו בלילה, אינו חוזר ומברך שהחינו ביום, מפני שאין כאן מצוה חדשה, מפני שכבר בירך אמש שהחינו.
מה שכתב מור וקציעה שמברכים שהחינו על עצמו של יום פורים [והוא הדין חנוכה], מפני תוקף הנס. דבר זה מנוגד לתלמוד והרמב"ם, כיון שחכמים לא קבעו את יום פורים ויום חנוכה כרגל, אלא כיום חול שיש בו מצוות, כיון שכן, אסור לברך על עצמו של יום שהחינו, והיא ברכה לבטלה.
מה שכתב מור וקציעה, מי שאין לו מגילה יסמיך את ברכת שהחינו לכוס בסעודה. תמוה מאוד, וכי היכן מצאנו שמברכים על היין ששותה בסעודת פורים ברכת הזמן! ויברך על היין בסעודת פורים בורא פרי הגפן ולא יותר.
מה שכתב המאירי (שבת כג.) בשם יש אומרים, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה, ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראין. דבר זה לא יסכים לו התלמוד והרמב"ם, מפני שחכמים בתלמוד (שבת כג. הובא למעלה) תיקנו בחנוכה ברכת הרואה, שיברך שעשה ניסים ושהחינו על ראיית הנר בלילה הראשון, משום פרסום הנס שיש בראיית הנרות, ולפיכך אפשר לברך את הברכות אף אם אינו מדליק, והברכות מוסבות על הנרות. אבל אסור לברך אף אם אינו רואה, מפני שאין פירסום הנס, והוא ברכה לבטלה.
***
עוד כתב המשנ"ב (תרצב,א) בסוף הסעיף: אָבֵל הקורא את המגילה, יברך אחר את הברכות משום ברכת שהחיינו, שאין האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו, והאבל יקרא את המגילה (דרך החיים). ע"כ.
ודבריו תמוהים, וכך היא ההלכה, שמע שמת אביו ונפלה לו ירושה, מברך דין האמת ושהחינו (ברכות י,ז), מכאן שהאבל מברך שהחינו. ובברכת שהחינו על המצוות, צריך להבחין בין שמחת הלב, לבין השמחה על קיום המצוה, ואף האבל שמח בקיום המצוה ומברך שהחינו, בין לעצמו ובין להוציא אחרים ידי חובה.
***
ברכת שהחינו ביום טוב שני
ליל יום טוב שני של גליות, וליל שני של ראש השנה, מברכים בו ברכת שהחינו[יט], מפני שמברך על עצמו של יום טוב שני, ולגבי מצוות היום נחשב כיום בפני עצמו, ולפיכך אף מקדש בו, ואף תוקע בו בשופר[כ]. ואין צורך ללבוש בגד חדש, או להניח לפניו פרי חדש, ולברך עליהם שהחינו ולכוין להוציא גם את ברכת שהחינו של החג.
בירך שהחינו על הסוכה בליל יו"ט ראשון, נפטר מברכת שהחינו על הסוכה בליל יו"ט שני של גליות, וכך הדין בברכת שהחינו על נטילת לולב ביו"ט של גליות, וכך הדין בבברכת שהחינו על תקיעת שופר ביום טוב שני של ראש השנה. והטעם בכל אלו, מפני שביום השני אין מצוה חדשה הבאה מזמן לזמן[כא]. ואם חל יום טוב ראשון של ראש השנה בשבת, מברכים שהחינו על השופר ביום שני, שהרי אתמול לא תקעו ולא ברכו.
מה שכתבנו, על ברכת שהחינו בליל שני של ראש השנה, וברכת שהחינו על השופר ביום טוב שני של ראש השנה, הוא על פי דברי הרמב"ם בשו"ת סימן קיג[כב]. וכך פסק השולחן ערוך סימן תר[כג], ובב"י ביאר שזהו מנהג העולם[כד].
אולם בדבר זה נפלה מחלוקת בין הראשונים.
לדעת הגאונים ראבי"ה ורבותיו של רש"י, אין מברכים שהחינו לא בקידוש ולא בשופר. והטעם, מפני ששני הימים הם קדושה אחת וכיום אחד ארוך[כה], והראשון עיקר מפני שבזמננו שאנו מקדשים ע"פ החשבון אנו מונים ממנו ליום כיפור ולחג סוכות[כו].
ואילו לדעת רש"י רשב"ם העיטור תוספות בשם ריב"א ועוד, מברכים שהחינו גם בקידוש וגם בשופר. והטעם, שכיון שאנו חוזרים ותוקעים בשופר ביו"ט שני, מכאן שלא יצאנו ידי חובה בתקיעה בראשון, שמא היה חול, לפיכך צריך לחזור ולברך שהחינו על השופר[כז]. ויש שכתבו את הטעם באופן אחר, אם יו"ט שני ספק, אומר בו שהחינו שמא לא עלו לו המצוות שבראשון, ורק מה שיקיים בשני יעלה לו. ואם יו"ט שני משום מנהג בי"ד שהיו עושים יומיים, יו"ט שני עיקר שממנו מונים למועדות בזמן שמקדשים ע"פ הראייה[כח], ואילו יום טוב ראשון נעשה מפני הספק שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה[כט].
גם הגאונים וגם רש"י הישוו את ברכת שהחינו שבקידוש לברכת שהחינו שבשופר, כלומר ברכת שהחינו שעל המועדים שווה לברכת שהחינו שעל המצוות, ובשניהם, אם בר"ה שני הימים קדושה אחת, אינו חוזר ומברך, ואם יש ספק מהו יו"ט חוזר ומברך.
אולם אם נעיין בתלמוד ביצה[ל], נראה שכאשר הזכיר שני ימים של גליות או שני ימים של ר"ה, האם שתי קדושות או קדושה אחת, הוא דן על ביצה שנולדה באחד מהימים האם מותרת בשני או לא, וכפסק הרמב"ם בהלכות שביתת יו"ט א,כד. אבל בשום מקום לא נזכר בדבריו הקידוש או השופר, בהקשר של קדושה אחת או שתי קדושות.
***
בכדי שנוכל לדון על ברכת שהחינו ביו"ט שני של ר"ה, צריכים אנו לבאר מהו תוקפו של יו"ט שני גליות, ויו"ט שני של ר"ה, האם ספק או מנהג או תקנת חכמים.
לאחר העיון בלשונות הרמב"ם, המסקנא העולה היא: בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה יו"ט שני של גליות נעשה מפני הספק[לא], ויו"ט שני של ראש השנה נעשה אף בארץ ישראל מפני הספק, ואף בירושלים מפני תקנת בי"ד שחששו שמא יבואו עדים לאחר המנחה[לב]. ואילו לאחר מכן שהתחילו לקדש ע"פ החשבון הרי הוא תקנת חכמים[לג], דברי סופרים[לד] ומנהג[לה]. ובמקום אחד כינה את יו"ט שני של גליות תקנת חכמים, אף בזמן שקדשו ע"פ הראייה[לו].
איך יתיישבו כל ההגדרות יחדיו?
יו"ט שני של גליות התחיל בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה, מפני הספק, שלא ידעו אימתי קידשו בי"ד את החודש. ויו"ט שני של ראש השנה נעשה אף בארץ ישראל מפני הספק, ואף בירושלים מפני תקנת בי"ד שחששו שמא יבואו עדים לאחר המנחה. חכמים הסכימו למנהג העם, והתקינו לברך את ברכות התפילה, וברכות המצוות השייכות ליום טוב שני, למרות שהוא מפני הספק, כדי שלא יזלזלו בו. לאחר מכן קידשו את החודש ע"פ החשבון, ויום טוב שני של גליות כבר הפך למנהג מפורסם בציבור, ותיקנו חכמים להמשיך לשמור את המנהג שחכמים הסכימו עליו בעבר, ולפיכך כינוהו 'תקנת חכמים' 'דברי סופרים' ו'מנהג'.
כעת יהיו בידינו תשובות לכמה תמיהות הקיימות ביו"ט שני.
א- איך מברכים ביו"ט שני, והרי הוא משום ספק, ואסור להזכיר שם ה' לשוא מספק?
ב- איך מברכים ביו"ט שני, והרי הוא משם מנהג, ואין מברכים על מנהג?
תשובה: יו"ט שני אמנם התחיל כמנהג העם, אבל חכמים הסכימו למנהגם, והם תיקנו לברך בו שלא יבואו לזלזל בו.
להלן ההלכות ממשנ"ת להרמב"ם
שני ימים טובים מפני הספק
קידוש החודש ג,יא
כל מקום שהיו השלוחין מגיעין, היו עושין את המועדות יום טוב אחד, ככתוב בתורה; ומקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם, היו עושין שני ימים מפני הספק, לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין ראש חודש, אי זה יום הוא.
קידוש החודש ה,ד
כשהייתה סנהדרין קיימת, והן קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי, עושין ימים טובים יום אחד בלבד; ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם, היו עושים שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החודש.
שו"ת ברכת אברהם סימן לח
מה שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראייה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק.
תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם ויעשו שני ימים טובים
קידוש החודש ה,ה-ח
בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל - שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת חכמים היא, שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים, ואפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה; ובני ארץ ישראל בזמן הזה, עושין יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים. נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגלייות בזמן הזה, מדברי סופרים שתיקנו דבר זה.
יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב.
ולא עוד, אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלושים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש ולמחר קודש; והואיל והיו עושין אותו שני ימים, ואפילו בזמן הראייה, התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה, מדברי סופרים.
התקינו לברך על המנהג ביום טוב שני כדי שלא יבואו לזלזל בו
שו"ת ברכת אברהם סימן לח
ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז"ל.
חנוכה ג,ה
ולמה מברכין על יום טוב שני, והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק - כדי שלא יזלזלו בו.
שני ימים טובים משום מנהג
שביתת יו"ט א,כא
זה שאנו עושין בחוצה לארץ, כל יום טוב מאלו, שני ימים - מנהג הוא; ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות. ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים, אלא בראש השנה בלבד; ובהלכות קידוש החודש מספר זה, נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.
שביתת יו"ט ו,יד
כל הדברים האלו שאמרנו, היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על הראייה, והיו בני הגלייות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקידשו בו בני ארץ ישראל. אבל היום, שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד.
תלמוד תורה ו,יד
על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אישה; ואלו הן: ... (יא) המחלל יום טוב שני של גלייות, אף על פי שהוא מנהג.
שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הם, מפני שמתחילה, אפילו בבית דין היו עושים שני ימים, שמא יבואו עדים לאחר המנחה[לז], ותיקנו בית דין את שני הימים כיום טוב אחד ארוך. ואילו שני ימים טובים של גליות שתי קדושות הם, מפני שמתחילה עשאום מפני הספק, שלא ידעו הרחוקים אימתי קידשו בית דין את החודש[לח], ועשו העם שני ימים מספק והסכימו חכמים למעשיהם, ומכיון שכל אחד מהם ספק חול, שתי קדושות הם. ואף לאחר מכן שהתחילו לקדש ע"פ החשבון, תיקנו חכמים את הימים טובים ע"פ מה שהיה בזמן שמקדשים ע"פ הראייה, ושני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת, ושני ימים של גליות שתי קדושות הם.
***
מכיון שביארנו שמברכים ביו"ט שני, משום תקנת חכמים שלא יזלזלו בו[לט]. ומכיון שבתלמוד ביצה[מ] מצאנו התייחסות לקדושה אחת שתי קדושות רק לגבי ביצה שנולדה בראשון האם מותרת בשני[מא], ולא לגבי קידוש ושופר. מכאן שחכמים התייחסו לאחד מהימים כספק חול רק לגבי דברים מסוימים [ביצה שנולדה, מחובר שנתלש], אבל לגבי מצוות היום, תקיעות וברכות, לא ניתן להתייחס לאחד מהימים כיום חול, ולהחשיב את כל המצוות שקיים בו כספק מצוה.
אין לומר שיש ספק שמא תקיעת שופר ביו"ט ראשון כלל אינה מצווה, וצריך לברך שהחינו ביו"ט שני מספק שמא לא קיים עדין מצוות תקיעת שופר. שכיון שחכמים תיקנו לעשות שני ימים טובים בראש השנה, וכן בשאר ימים טובים הסכימו למעשה העם לנהוג שני ימים טובים מספק, וכן לאחר החשבון תיקנו לשמור יו"ט שני של גליות[מב], נמצא שאנו מברכים ומתפללים ומקיימים את כל מצוות יום טוב משום תקנת חכמים, בין ביום טוב ראשון ובין בשני, ואין לומר על יום טוב שתיקנו חכמים, שהעושה בו מצווה אולי כלל לא קיים מצווה. יום טוב שני נקבע מפני הספק, וכעת שקבעוהו חכמים, לכל הלכותיו ולכל ברכותיו הוא נקבע, ושוב לא ניתן לומר, שהתוקע בשופר ביום טוב ראשון, אולי כלל לא קיים מצוה.
שני ימים של ר"ה נחשבים קדושה אחת לגבי הלכות מסוימות [ראה שביתת יו"ט א,כד: שני ימים טובים של ראש השנה - קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים, ... ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה, אסורה בשני; וכן כל כיוצא בזה]. אבל לגבי מצוות היום, כל יום נחשב בפני עצמו[מג], וחייב לקיים בו את כל מצוות היום, ואף לברך שהחינו. ואינו נפטר במה שבירך אמש, מפני שמברך על עצמו של היום.
במה דברים אמורים, בברכת שהחינו על עצמו של יו"ט שני של ר"ה. אבל על התקיעות, ביום שני של ר"ה אין מברכים שהחינו קודם התקיעות, אלא אם כן חל יום ראשון בשבת, שלא תקעו בראשון ולא בירכו שהחינו. והטעם לחלק בין שהחינו של הקידוש לשהחינו של תקיעת שופר, שלגבי תקיעת שופר, ברכת שהחינו היא על התקיעה, וכבר בירך אמש, וביום השני אין מצוה חדשה הבאה מזמן לזמן, שלא כמו שהחינו של הקידוש, שהוא על עצמו של יום, והוא נחשב יום בפני עצמו.
מה שכתבנו מצביע על שאלות שיש על השיטות החולקות על הרמב"ם.
על שיטת הגאונים וראבי"ה קשה, אם שני הימים כיום אחד הם נחשבים גם לגבי ברכות, כלומר ברכת שהחינו, כיצד אנו מברכים ביו"ט שני, ומדוע אנו תוקעים בו בשופר, והרי כבר תקענו בראשון ויש לפנינו יום אחד בלבד!
על שיטת רש"י קשה, אם קיום שני הימים הוא מספק, ובכל יו"ט יש ספק שמא כלל לא קיים בו מצוות, כיצד אנו מברכים מספק ולא חוששים לברכה לבטלה!
***
וראה ילקוט יוסף (כרך מועדים, פרטי דינים בהלכות ראש השנה, סעיף ד, הערה טו) שהתייחס לקיום מצוות תקיעת שופר ביו"ט ראשון כספק מצוה, והקשה, אם לדעת הרמב"ם הטעם שיכול לברך שהחינו ביו"ט ראשון, מפני שיכול לברך על השופר בשעת עשייה ואין צורך שיהיה דוקא בשעת קיום המצוה, אם כן מדוע מברך שהחינו בשנה אחרת! הוא למד מהרמ"א[מד] שאם בירך על הסוכה בשעת עשייה לא יברך שוב בשעה שיושב בסוכה.
והתשובה על שאלתו: מצוות תקיעת השופר ביו"ט ראשון אינה ספק מצווה, שכיון שחכמים תיקנו שני ימים טובים, לכל הלכותיהם מצוותיהם וברכותיהם תיקנום, ואי אפשר לומר שנקיים את תקנתם ונתייחס אליה כאילו אין תקנה, אלא ספק מצוה. לפיכך יצאנו ידי חובת ברכת שהחינו על השופר ביו"ט ראשון, שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן, וביום טוב השני אין מצוה חדשה, ואין לברך שוב שהחינו. ומה שהקשה שלא יברך על השופר שהחינו לשנה אחרת, כיון שמצוות תקיעת שופר מתחדשת משנה לשנה, צריך לברך עליה שהחינו בכל שנה, ורק אם עשה שופר לעצמו ובירך שהחינו בשעת עשייה, נפטר באותה שנה מברכת שהחינו, אבל לשנה האחרת צריך לחזור ולברך שהחינו בשעת קיום המצווה, קודם התקיעה בשופר, כיון שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן.
***
מה שכתבנו הוא שלא כדברי מגן אברהם[מה] שכתב שאין לברך על שופר ומגילה שהחינו בשעת עשייתם, מפני שעושים אותם לכמה שנים.
וזה לשון מגן אברהם
ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה [מברכים עליו שהחינו בשעת עשייתו], אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן, ונר חנוכה נמי אין מנכר שעושה לשם מצוה [מרדכי].
וכבר ביארנו למעלה, שיש ללמוד מהתוספתא ברכות[מו] שכתבה שמברכים שהחינו על טלית ותפילין בשעת עשייתם, מכאן שאף דבר שעושים אותו לכמה שנים, מברכים עליו שהחינו. וכשעושה שופר ומגילה לעצמו בשנה הראשונה יברך שהחינו בשעת עשייה, גם משום שהם קניין לו, וגם משום מצוה, ובשאר השנים יברך שהחינו בשעת קיום המצוה המתחדשת, וכבר אין לו ברכת שהחינו משום שעשה דבר חדש שהוא קנין לו.
וכך כתב המאירי סוכה מו. וזה לשונו:
ובברכת שהחיינו מיהא נראה מדברי גדולי המחברים [כוונתו לרמב"ם] שאף העושה לעצמו שופר או מצה או מגילה או ציצית וכיוצא באלו מברך זמן, ואף בברייתא מצאנוה כן בהדיא בעושה ציצית או תפילין [כך כתבנו למעלה]. וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא במצוה שיש בעשייתה קצת הנאה כסוכה ולולב שיש בהם הרחבת הלב לעושיהן אבל עשיית מצה ושופר ומגילה אין בעשייתן הנאה אלא טורח יתר, והדברים רופפים. ע"כ.
מה שכתב המאירי, שאף על מצה מברך שהחינו בשעת עשיתה. נראה שאין זו דעת הרמב"ם, וכפי שנבאר להלן, מפני שאין היכר בעשייתה, ובכל יום אופה האדם פת, ואין היכר לאפיית פת מצה.
ומה שכתב שיש להוכיח מציצית ותפילין, לשופר ומגילה, שמברך שהחינו בשעת עשייתה, וחתם את דבריו 'והדברים רופפים'. נראה שהדברים ברורים, ולשון התוספתא מוכיח בבירור שכל המצוות מברך עליהם שהחינו בשעת עשייתם, ואף שופר ומגילה כך דינם.
***
ברכת שהחינו במקרים שונים
על[מז] נטילת לולב ביום טוב ראשון של סוכות מברכים שהחינו, ואין אומרים שברכת שהחינו שעל החג שברכו בלילה הראשון על הכוס, פטרה גם את הלולב, מפני שהפסיק בין ברכת שהחינו שנאמרה בלילה, לבין נטילת לולב שניטל ביום למחרת. ומטעם זה מברכים שהחינו על תקיעת שופר ביום טוב ראשון של ר"ה, ולא אומרים שנפטר בברכת שהחינו שעל היום שברכו בליל ר"ה[מח].
על קריאת ההלל במועדים אין מברכים שהחינו, אף על פי שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן, מפני שקריאת ההלל אינה מצוה בפני עצמה[מט]. ואף על ההלל בראשי חדשים אין מברכים שהחינו מטעם זה. ועוד שקריאתו מנהג, ואין מברכים על מנהג לא את ברכת המצוה[נ] ולא שהחינו.
על בדיקת חמץ אין מברכים שהחינו, וכמה טעמים נאמרו בדבר: א) שאין לברך שהחיינו על מצוה שלא באה אלא להרחיק מן העברה, שלא ימצא חמץ בביתו[נא]; ב) שאין מברכים שהחינו אלא על דבר שיש בו קצת הנאה, ובבדיקת חמץ אדרבה הוא מצטער באיבוד החמץ שנשאר לו שמכלהו מן העולם[נב].
על אכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות בפסח, אין מברכים שהחינו. ואף על פי שמצוות אלה באות מזמן לזמן ויש בהם שמחה, אבל כיון שבירך שהחינו בקידוש, פוטר בה את כל המצוות של הסדר בפסח[נג], מפני שאנו מחשיבים את הקידוש כתחילת סעודה, והמצוות מצה מרור ויין באות בתוך הסעודה.
על ספירת העומר אין מברכים שהחינו, לפי שאין המצווה נשלמת בלילה אחד, אלא רק אם יספור ארבעים ותשעה ימים, ואין מברכים שהחינו על מצווה שתושלם לאחר מכן.
על קריאת שיר השירים בפסח רות בשבועות וקהלת בסוכות, אין מברכים קודם קריאתם מפני שהם מנהג, וכל שכן שאין מברכים עליהם שהחינו.
על קידוש לבנה אין מברכים שהחינו, לפי שהיא ברכת השבח, ואין מברכים שהחינו על ברכות השבח.
כל המצות שקודם קיומן יש צורך בעשייתן, מברכים שהחינו בשעת עשייתן, כגון בשעה שעושה את הסוכה או בשעה שאוגד את הלולב, וכך הדין בשופר ומגילה[נד]. ואם לא בירך בשעת עשייה, מברך בשעה שיוצא בהן ידי חובת מצוה, כלומר בשעה שנכנס לישב בסוכה או בשעה שנוטל את הלולב לצאת בו[נה]. ונהגו שלא לברך בשעת עשייה, אלא סומכים על ברכת שהחינו שמברכים בשעת קידוש על הכוס בליל ראשון של חג[נו], ומברכים מקודם לישב בסוכה ואחר כך שהחינו, כדי שברכת שהחינו תעלה גם על מצות הסוכה[נז].
לא אכל בסוכה בלילה הראשון אף על פי שבירך שהחינו בביתו בשעת הקידוש, כשאוכל אח"כ בסוכה צריך לברך שהחינו משום הסוכה, והוא שלא בירך בשעת עשייה[נח].
העושה מצה, אינו מברך שהחינו בשעת עשייתה, מפני שאין היכר בעשייתה, ובכל יום אופה האדם פת, ואין היכר לאפיית פת מצה.
הדליק נרות חנוכה בלילה הראשון ולא בירך שהחינו, מברך שהחינו בשעת ההדלקה בלילה השני. וכן אם קרא את המגילה בליל פורים ולא בירך שהחינו, מברך שהחינו בקריאת היום.
על קידושי אשה ונשואין אין מברכים שהחינו, מפני שהם מכשירות למצוות פרו ורבו, ואין מברכים שהחינו על הכשר מצווה. וכך נהגו בצנעא וסביבותיה[סא].
***
[טו] עירובין מ:
[טז] חנוכה ג,ד.
[יז] מגילה א,ג.
[יח] ע"פ שו"ת הרמב"ם קמא, הובא למעלה.
[יט] שו"ת הרמב"ם קיג, הובא למעלה.
[כ] לשון המגן אברהם סימן תר ס"ק ב, לגבי יום טוב שני של ראש השנה, דאף דקדושה אחת היא מכל מקום שני ימים הם. הובא במשנ"ב תר,ה.
[כא] שלא כמו שהחינו שמברך בקידוש בליל יו"ט שני, שהוא על עצמו של יום, והוא נחשב יום בפני עצמו, וכפי שביארנו למעלה.
[כב] שם כתב הרמב"ם, שמברכים שהחינו בליל יום טוב שני של גליות, ובליל יום טוב שני של ראש השנה. ומסברא למדנו, שאין להשוות את ברכת שהחינו שעל המועדים לברכת שהחינו שעל המצוות, וכפי שנבאר מיד בהמשך.
[כג] סעיפים ב-ג.
[כד] ולעומת זאת, הרמ"א פסק כרש"י תבוא שיטתו מיד בסמוך.
[כה] הובא בטור סימן תר.
[כו] הובא בהגהות מיימוניות שבת כט,כג אות ז, בשם ראבי"ה.
[כז] הובא בהגהות מיימוניות שופר ג,י אות ז.
[כח] הובא בטור סימן תר.
[כט] הובא בהגהות מיימוניות שבת כט,כג אות ז בשם רשב"ם.
[ל] דפים ד-ה.
[לא] קידוש החודש ג,יא. ה,ד. שביתת יו"ט ו,יד. שו"ת ברכת אברהם לראב"ם סימן לח.
[לב] קידוש החודש ה,ז-ח.
[לג] קידוש החודש ה,ה-ו ח. חנוכה ג,ה.
[לד] קידוש החודש ה,ו ח. שביתת יו"ט א,כא.
[לה] שביתת יו"ט א,כא. ו,יד. תלמוד תורה ו,יד.
[לו] חנוכה ג,ה. ולמה מברכין על יום טוב שני, והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק - כדי שלא יזלזלו בו. ומקורו שבת כג. ראה מ"מ.
[לז] קידוש החודש ג,ה-ו. ה,ח.
[לח] קידוש החודש ג,יא. ה,ה-ו.
[לט] חנוכה ג,ה. ומקורו שבת כג. ראה מ"מ.
[מ] דפים ד-ה.
[מא] שביתת יו"ט א,כד.
[מב] לשון הרמב"ם בהלכות קידוש החודש ה,ה: בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל - שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת חכמים היא, שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
[מג] לשון המגן אברהם סימן תר ס"ק ב: דאף דקדושה א' היא מ"מ ב' ימים הם.
[מד] תרמא,א.
[מה] תרמא,ס"ק א.
[מו] ו,י.
[מז] מה שנכתוב מכאן ואילך הוא ע"פ אנציקלופדיה תלמודית ערך 'ברכת הזמן'. בכל מקום שנכתוב מקור לדברים מדברי המפרשים הוא העתק משם, והעתקנו רק מה שתואם לשיטת הרמב"ם וטעמיו. בכל מקום שלא נכתוב מקור מדברי המפרשים, הוא ביאור שלנו ע"פ שיטת הרמב"ם.
[מח] הרב קאפח הלכות שופר פרק ג הערה כב.
[מט] ביאור הגר"א או"ח כב,א בביאור דעת הרמב"ם.
[נ] חנוכה ג,ז.
[נא] מאירי פסחים ז:
[נב] מאירי פסחים ז: בשם ראשונים.
[נג] אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג.
[נד] נתבאר למעלה, ע"פ התוספתא ברכות ו,י, שלא כדברי מגן אברהם תרמא ס"ק א.
[נה] רמב"ם ברכות פי"א ה"ט, ע"פ סוכה מו א: היתה עשוייה ועומדת כו'.
[נו] רמב"ם סוכה פ"ו הי"ב, ע"פ גמ' שם: חזינא ליה לרב כהנא כו'.
[נז] מאירי סוף סוכה; רא"ש סוכה פ"ד סי' ד.
[נח] ר"ן פ"ד בשם הראב"ד; מאירי מו א; רמ"א בשו"ע תרמא א.
[נט] מגילה א,ג. וכבר הערנו למעלה על שיטת התוספות.
[ס] חי' ריטב"א סוכה, ושם גם בשם הרמב"ן; ברכ"י תרמג א לדעת הרמב"ם ברכות פי"א ה"ט וסוכה פ"ו הי"ב.
[סא] ברכת משה יא,יד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה