דיבור לאחר נטילת ידים - פשוטו של תלמוד

במאמר הבא נמשיך לעסוק בהלכות נטילת ידים, ונדון האם מותר לדבר לאחר הנטילה, קודם שיברך ברכת המוציא. באמרינו לדבר הכוונה שיחת חולין, יהיה התוכן אשר יהיה.

 

בתלמוד לא מצאנו בשום מקום איסור מפורש לדבר לאחר הנטילה, קודם ברכת המוציא, וגם ברמב"ם לא נמצא איסור זה בשום מקום.

 

מה שכן נמצא בתלמוד, שאם בירך ברכת המוציא אסור לו לדבר קודם שיאכל, כלומר אסור לדבר בין הברכה ובין המעשה של הדבר שבירך עליו, בדוגמה שלנו אכילת הלחם, וגם בפרק זמן זה, מותר לדבר דברים הכרחיים, כגון הביאו מלח, הביאו מאכל לבהמה.

 

וזה לשון התלמוד בברכות דף מ עמ' א

אמר רב: טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך.

ור' יוחנן אמר: אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי א"צ לברך גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך.

ורב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' (דברים יא) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. (ע"כ תלמוד)

 

ביאור על פי רש"י

שיטת רב: אם לאחר שבירך ובצע, אמר לזה שאצלו טול מפרוסת הברכה, אין דיבורו הפסק, ואינו צריך לחזור ולברך, כיוון שדיבורו צורך הברכה (צורך הברכה לשון רש"י) ואינו נחשב הפסק, ואילו אם אמר הביאו מלח או לפתן, דיבורו אינו צורך הברכה, והוא מהווה הפסק.

וכן מצאנו לגבי תפילין, שח בין תפילין לתפילין, צריך לברך (מסכת מנחות לו.) הוכחה שדיבור מהווה הפסק.

שיטת ר' יוחנן: לאחר שבירך ובצע, אפילו אמר הביאו מלח או לפתן, דיבורו מענין הברכה (צורך אכילה) ואינו מהווה הפסק, ואילו אם אמר גבלו (ערבבו) את המורסן במים לצורך השוורים, דיבורו אינו מענין הברכה, והוא מהווה הפסק.

שיטת רב ששת: לאחר שבירך ובצע, אפילו אמר גבלו (ערבבו) את המורסן במים לצורך השוורים, דיבורו מענין הברכה, ואינו מהווה הפסק, הדבר על פי דברי רב יהודה בשם רב, שצריך להאכיל את הבהמות קודם שיאכל. (ע"כ ביאור תלמוד)

 

וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות א,ח

כל הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך לברך שנייה. כיצד: כגון שבירך על הפת, וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו - אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה.

 

***

 

אם ננסה למצוא מקור לאיסור דיבור לאחר הנטילה לפני ברכת המוציא, הרי שהדבר יאסר משום "הסח הדעת", כי בדיבורו הוא מסיח את דעתו מהנטילה, ואינו משמר את ידיו.

 

כיוון שכן, עלינו לברר מהו גדר הסח הדעת, ולבדוק האם שיחה בטילה מהווה הסח הדעת משמירת הידים.

 

כתב רבינו יונה: בתפילין הסח הדעת הוא אם עומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הסח הדעת, שאם לא כן איך יוכל האדם להניח תפילין כל היום [וכי לא יעבוד ולא ילמד]. וכן כשמתנמנם אין כאן הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. (ע"כ דברי רבינו יונה)

 

נראה שדעת הרמב"ם שונה, ולשיטתו היסח הדעת כמשמעו, שמסיח דעתו, מסיע דעתו, חושב על דברים אחרים ולא על התפילין, ודי שיזכור בתת הכרתו שהוא מניח תפילין, למרות שעיקר מחשבתו נתונה לתפילה או ללימוד או לשינת עראי או לעבודה, די בכך ואינו נחשב מסיח דעתו.

 

אלא שעדין יש שאלה על הגדרה זו.

 

הלכות חמץ ומצה ח,ו

ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו שנייה - שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה.

 

הלכות ברכות ו,יז

נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול ידיו, לכל אכילה ואכילה: והוא, שלא הסיח דעתו מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.

 

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה כותב שצריך ליטול ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה, מפני שהסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה. אם נאמר שבאמירת נוסח שבמצוה יש הסח הדעת, יהיה קשה כיצד פסק בהלכות ברכות נוטל אדם ידיו שחרית ומשמרם כל היום כולו, והרי אחרי הנטילה יתפלל תפילת שחרית, ומדוע אינו נחשב הסח הדעת כמו קריאת ההגדה?

 

על כורחנו, צריך לבאר, שהגדרת הסח הדעת בנטילת ידים תלויה בשני דברים:

א- האם נתן את דעתו לשמור את ידיו [שלא יטמאו].

ב- גם אם לא נתן את דעתו לשמור את ידיו, אם האמירה או המעשה שעשה לאחר הנטילה, לא גרמו לו להסיח את דעתו, אינו צריך ליטול שוב את ידיו.

 

מה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות ו,יז "נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהם ומשמרם כל היום, ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן". הטעם שאין תפילת שחרית מהווה הסח הדעת כמו קריאת ההגדה, מפני שנתן את דעתו לשמור את ידיו.

 

ואילו מה שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ח,ו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה, כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" הטעם הוא, מפני שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו, וכיון שמעשה קריאת ההגדה גרם לו להסיח את דעתו מהנטילה, לכן צריך לשוב וליטול את ידיו.

 

וכן מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת כט,י, שכיון שנטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת, מפני שהקידוש מהווה הסח הדעת לנטילה. דבר זה הוא משום הקידוש, וסתם אדם שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו, מסיח את דעתו מהנטילה בשעת הקידוש. וסתם קידוש יש בו עסק עד שיתאספו כל בני הבית ויקשיבו לקידוש, ובעסק זה סתם אדם מסיח את דעתו מהנטילה.

 

היוצא מכך, ברכה על מאכל או משקה אינם הסח הדעת. רק ברכה על יין, כשבעצם כוונתו לעשות על יין זה קידוש מהווים הסח הדעת, אבל ברכה על מאכל או משקה, שאינו עושה עליהם קידוש, אינם מהווים הסח הדעת.

 

(ע"כ ביאור גדר הסח הדעת לפי הרמב"ם)

 

***

 

על פי כל האמור למעלה, סתם דיבור לאחר נטילת ידים לפני ברכת המוציא

א.     אינו מהווה הפסק.

ב.      אינו מהווה הסח הדעת.

 

אינו מהווה הפסק, מפני שאיסור ההפסק הוא רק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו.

אינו מהווה הסח הדעת, מפני שכדי שיסיח את דעתו מידיו צריך שיקרא את ההגדה, צריך שיאסוף את כל בני הבית לעשות קידוש, דברים שיש בהם עסק גדול, והוא שוכח מנטילת ידים, וגם אינו מקפיד לשמרם מטומאה.

 

אבל סתם שיחה בטלה עם חבר לאחר הנטילה לפני ברכת המוציא, כששניהם מסובים לשולחן וממתינים לברכת המוציא, שניהם זוכרים בבירור שנטלו ידים והם ממתינים לבעל הבית שיבוא ויברך המוציא, אין בה שום איסור ושום הסח הדעת, ומעולם לא עלתה על לב איש לאסור דבר זה, וכך הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם.

 

***

 

לאחר שביארנו את גדר הסח הדעת, נכתוב את המקור שעליו לכאורה נבנה האיסור לדבר לאחר הנטילה לפני הברכה.

 

תלמוד בבלי ברכות מא עמוד ב

דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה.

 

תלמוד ירושלמי פרק א הלכה א דף ו.

א"ר יוסי בי ר' בון: כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום.

 

מהירושלמי משתמע שתכף לנטילה ברכה, עוסק במים ראשונים, ולכן אינו ניזוק באותה סעודה, מפני שאנו עומדים לפני הסעודה.

 

אולם לדעת הרמב"ם אין לפסוק כירושלמי זה, משום שבתלמוד הבבלי הובאו מימרות אחרות שבהם נאמר "משמר אדם את ידיו כל היום" (חולין קו:), מוכח שאין צורך לתכוף מים ראשונים לברכה. בנוסף לפי דעת הרמב"ם, הבבלי חולק על הירושלמי, ותיכף לנטילת ידים ברכה שבבבלי, עוסק במים אחרונים.

 

אם נעיין נווכח, גם אם נפסוק כמו הירושלמי, אבל לא נזכר כאן איסור דיבור, נזכר כאן החובה להסמיך את ברכת המוציא לנטילה, לא באיסור דיבור כי אם בזריזות מעשים, ומי שאסר לדבר אז, לא ידע מהו גדר הסח הדעת, וכיוון שראה "תיכף" הלך ותלה איסורים שלא עלתה על לב איש לאוסרם.

 

סוף דבר

לא נמצא בתלמוד בשום מקום איסור לדבר בין הנטילה לבין ברכת המוציא, וגם אם צריך להסמיך את הנטילה לברכת המוציא, אבל איסור דיבור לא נזכר, אלא יזדרזו כמה שאפשר בכדי להסמיך את הנטילה לברכת המוציא. וכל זה לדעת הירושלמי בלבד, אבל מהבבלי ניתן להוכיח שאין חובה להסמיך את הנטילה לברכת המוציא.

 

***