א.
אחרי ישתבח עומד
השליח ציבור לפני התיבה ואומר קדיש[א]. וישתדל להסמיך את ישתבח לקדיש ולקריאת שמע
וברכותיה ותפילת עמידה, כי הזמירות וברכותיהן הם הכנה לתפילה. אבל אם יש צורך,
מותר לדבר שם, וכן מותר להפסיק שם. לפיכך מותר למכור את התפילה בין ישתבח לקדיש,
וכן מותר להזמין אדם בשמו שיעמוד להתפלל[ב].
ב.
לא היו עשרה אנשים בבית הכנסת כשהגיעו
לישתבח, יסיים הש"ץ לומר ישתבח הוא והקהל, וימתינו שיתאספו עשרה ויאמרו קדיש
וכו'. וטעם הדבר, מפני שמותר לומר ישתבח ללא עשרה (ראה הלכה ג), ומותר להפסיק בין ישתבח לקדיש (נתבאר
בהלכה א), וצריך להסמיך את ברכת ישתבח לזמירות,
שהיא ברכה שתיקנוה לאחריהם (פרק יח הלכה א)[ג].
ג.
אלו דברים שצריך שיהיו עשרה גדולים, ואז
יהיה אפשר לאומרם: קדיש[ד], קדושה שבתפילת העמידה[ה], תפילה בציבור, פורס על שמע, נשיאת כפים, קריאה בתורה, והפטרה בנביא. ומה
היא תפילה בציבור? שיהיה אחד מתפלל בקול רם, והכל שומעים ועונים אמן. והיודע
להתפלל בעצמו, יתפלל בלחש ביחד עם הש"ץ, ולא יענה אמן אלא אם הקדים ג' תיבות
לפני הש"ץ. ומה הוא פורס על שמע? שיברך את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע
באופן זה. ואף הפורס על שמע נחשב כתפילה בציבור, אלא שייחדו חכמים שם מיוחד לברכות
שלפני ואחרי קריאת שמע. וכשמתפלל שמונה עשרה באופן זה, בין אם מתפלל תפילה אחת
בקול רם כתקנת הרמב"ם, ובין אם מתפלל חזרת הש"ץ, הוא נקרא מתפלל בציבור[ו]. אבל תפילת הלחש אינה תפילה בציבור, אלא כל אחד מתפלל לעצמו[ז].
ד.
מה שאמרנו גדול,
כלומר שעברו לו שלש עשרה שנה ונכנס לשנת י"ד. כגון שנולד בראש חודש ניסן,
אינו נעשה גדול עד ראש חודש ניסן, דהיינו בתחלת הלילה של ראש חדש ניסן לאחר
י"ג שנים. מי שנולד בחודש אדר, כשהיתה שנה פשוטה, וכשנעשה גדול השנה מעוברת,
אינו נעשה גדול עד אדר שני, אבל אם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, נעשה גדול גם כן
באדר ראשון. ואם כשנולד היתה שנה מעוברת, וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה, בין שנולד
באדר ראשון, בין שנולד באדר שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה. נמצא, כי לפעמים
נער שנולד קודם לחבירו, יתאחר יותר להיות גדול, מחבירו שנולד אחריו, כגון שנולדו
בשנה מעוברת, זה בכ' לאדר ראשון וזה בי' לאדר שני והשנה אשר נעשים גדולים, היא שנה
פשוטה[ח].
וצריך שיביא שתי שערות[ט] למטה, ואם יודע
אביו שעדין לא הביא, צריך להודיע לציבור, שלא יצרפוהו למנין[י].
ה.
מותר למנות את
האנשים בבית הכנסת במחשבה, לידע אם יש עשרה, ובאופן זה אינו נחשב כמונה את ישראל.
אבל לא יזכיר בפיו את מספר האנשים, ולא יכתוב את מניינם, מפני שאסור למנות את
ישראל. ואף במקדש כשהטילו פייס ספרו את אצבעות הכהנים ולא את האנשים עצמם[יא].
ואם רוצה, יכול למנות ע"י הפסוק "הושע את עמיך" וכדו', שיש בו עשר
מילים; ואינו נחשב כזלזול לדברי קודש, כי אומר את הפסוק, ודרך אגב יודע את המנין,
וידיעתו את מנין בני האדם שלפניו, אינה גורעת באמירת הפסוק, ואינה פוגמת בו.
ו.
צריכין שיהיו כל
העשרה במקום אחד, והשליח ציבור עמהם, אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם
מצטרפין, אף על פי שהפתח פתוח ביניהם. ואפילו אם הרוב בבית הכנסת, והמיעוט בחדר
שלפני בית הכנסת [החדר מופלג מבית הכנסת במחיצה מהרצפה עד התקרה, ויש פתח ביניהם],
אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם. ואם עומד על המפתן בתוך הפתח, אפילו אם
כשסוגרין את הדלת נמצא מקום זה בחוץ, מפני שעתה הפתח פתוח, נדון כלפנים, מפני שאין
בפתח מחיצות שיבדילוהו להחשיבו כבחוץ[יב].
וכל זאת לענין צירוף לעשרה אבל אם היו כאן עשרה, ואומרים קדיש או ברכו או קדושה,
כל השומע קולם, יכול לענות עמהם, אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם, כי אפילו מחיצה
של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ואפילו אם היה בין הציבור לבין
השומע, טינוף [כגון צואה][יג] או גוי או עבודה
זרה אינם מפסיקים[יד].
ז.
אם אין ט' שומעין
להשליח צבור, לא יאמר כלל קדיש ופריסה על שמע וחזרת התפילה, כי כל דבר שבקדושה אין
אומרים בפחות מעשרה, דהיינו אחד אומר ותשעה שומעים. ואם אחד מהעשרה מתפלל תפלת
שמונה עשרה בלחש, כיון שאינו יכול לשמוע ולענות עמהם אינו מצטרף[טו]. וכן אם
אחד מהן ישן, צריכין להקיצו, כי הישן אינו מצטרף לעשרה[טז].
ח.
כשתיקנו חכמים את
הקדיש, תיקנו לענות בו 'אמן' רק בשני מקומות, כשאומר הש"ץ בקדיש 'ואמרו אמן':
א- בעגלא ובזמן קריב ואימרו אמן [אמן יהא שמיה רבה מברך...]. ב- דאמירן בעלמא
ואימרו אמן[יז]. ומתקופת הגאונים נהגו להוסיף עוד עניות
אמן, וכפי שמנאם הרמב"ם בסדר התפילה, ואלו הן: בעת שיאמר שליח ציבור יתגדל
ויתקדש שמיה רבה, כל העם עונין אמן. ובעת שהוא אומר תחילה ואמרו אמן, כל העם עונין
אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא [ואין צריך הש"ץ לומר בלחש,
יש"ר מבורך לעלם ולעלמי עלמיא][יח]; ומצות חכמים הראשונים לענות אמן יהא שמיה
רבה מברך, בכל כוחו של אדם. וכשהוא אומר יתברך, כל העם עונין אמן. וכשהוא אומר
בריך הוא, כל העם עונין אמן. וכשהוא אומר בסוף ואמרו אמן, כל העם עונין אמן. וכסדר
הזה עונין, בכל קדיש וקדיש[יט]. ותקנת חכמים היתה שיאמר
הש"ץ את הקדיש בעמידה, לאיזה רוח [צד, כיוון] שירצה, ולא תיקנו בו כריעות. וכבר נהגו שיאמרנו הש"ץ לכיוון הרוח
שבה מתפללים. ועוד נהגו שיכרע ארבע כריעות בקדיש, כשיאמר - יתגדל ויתקדש, בעגלא
ובזמן קריב, יתברך, בריך הוא[כ].
ט.
לאחר שאמר השליח
צבור קדיש, אומר בקול רם ברכו את ה' המבורך, והצבור עונין ברוך ה' המבורך לעולם
ועד. ואין השליח צבור חוזר ואומר גם כן ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שכיון שאמר
'המבורך', כבר בירך את ה', ואינו נחשב כמוציא את עצמו מן הכלל, שאומר להם ברכו,
והוא אינו מברך[כא]. והמנהג הקדום היה שלא ישחה הש"ץ בזמן
אמירת ברכו, וכבר נהגו שישחה הש"ץ מעט[כב].
י.
מי שלא שמע מן
השליח צבור שאמר ברכו, אלא שומע שהצבור עונין ברוך ה' המבורך וכו', יענה עמהם. וכן
בקדיש אם שומע את הציבור עונים אמן יש"ר מבורך וכו', יאמר עמהם [ללא המילה
אמן] יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמיא, כי משפטים אלו הם שבח לה', ויכול לאומרם גם
אם לא שמע את הש"ץ[כג].
יא.
בשעת אמירת הקדיש
ע"י הש"ץ, הקהל יושבים[כד]. וכן כשעונים
הקהל, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אינם צריכים לקום קמעה ולשחות מעט, אלא יישבו כדרכם[כה]. וכן בזמן אמירת
הקדושה שביוצר או ב'ובא לציון' הקהל יושבים[כו].
יב.
סדר תפילת הציבור
כך הוא: לאחר ישתבח, יעמוד שליח ציבור לפני התיבה, ויאמר קדיש וברכו, ויברך את הברכות שלפני קריאת שמע [יוצר, אהבת
עולם] בקול רם, והכל שומעים ועונים אמן לאחר כל ברכה [גם לאחר ברכת אהבת עולם. ובימינו
לא נהגו לענות אמן לאחר אהבת עולם, וזאת בעקבות השו"ע][כז], ומי שיודע יברך עמו בלחש, ואם הקדים
ג' תיבות לפני ש"ץ יענה אמן[כח].
וכשיגיעו לקריאת שמע יקראו כל הקהל כאחד את שמע, מילה במילה, בקול אחד[כט]. אח"כ יברך הש"ץ את הברכה
שלאחר קריאת שמע [אמת ויציב] בקול רם, והכל שומעים ועונים אמן [גם לאחר ברכת גאל
ישראל][ל], והיודע יברך עמו
בלחש, ואם הקדים ג' תיבות לפני ש"ץ יענה אמן. וכשיגיעו לגאל ישראל יעמדו כולם
מיד[לא] ויתפללו כל הציבור
תפילת שמונה עשרה בלחש, ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיגמור שליח ציבור
להתפלל בלחש עם שאר העם. ויחזור ש"ץ ויתפלל בקול רם מתחילת הברכות, להוציא את
מי שלא התפלל. והכול עומדין ושומעין, ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא
יצאו ידי חובתן, בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן[לב].
יג.
בקיא המתפלל בציבור, שאומר את הברכות שלפני
ואחרי קריאת שמע בלחש ביחד עם הש"ץ, וכן כשמתפללים תפילת שמונה עשרה פעם אחת
בקול רם[לג] שאומר בלחש ביחד
עם הש"ץ, לא יענה אמן לאחר כל ברכה אלא אם הקדים ג' תיבות לפני הש"ץ, בכדי
שלא יהיה עונה אמן אחרי ברכותיו. ואם הקדים ג' תיבות לפני הש"ץ יענה אמן, והיא
אינה הפסק, וכן אינו נחשב כעוזב מצוותו לענות אמן על מצוות הש"ץ, אלא הוא
מתפלל ביחד עם הש"ץ, ומותר לו לענות על ברכות הש"ץ[לד].
יד.
מותר לומר את
הקדושה של היוצר ביחיד, כמו שביארנו למעלה פרק יז הלכה טו, ולפיכך
אם הש"ץ הקדימו ולא הספיק לומר איתו את הקדושה, יאמרנה ביחיד[לה].
טו. כשמתפללים בציבור יהיה
'הגדול שבציבור' או 'הרב' פותחים תחילה את המילה הראשונה או שתי המילים הראשונות
שבתחילת הקטע, והקהל חוזרים אחריהם וקוראים את כל הקטע כאחד[לו]. ואלו הן: 'ואהבת' בקריאת שמע[לז]. 'אבינו מלכנו' אחרי נפילת פנים. 'והוא רחום' אחרי הקדיש. שיר של יום. וכן
על זו הדרך במנחה וערבית. בערבית של שבת, הגדול שבציבור פותח שיר השירים. וכן לכו
נרננה. וכשמגיעים ללכה דודי וכו' הוא אומר את הבית הראשון, דהיינו עד נקבילה,
והקהל שונים אותו, וממשיכים שמור וזכור וכו'. במה מדליקין. מזמור שיר. ואהבת. ויכולו.
מזמור לדוד. יגדל. ר' חנניא. וכן כשקוראים מזמורי תהלים שלא לפי סדרם, הוא אומר
תחילת המזמור. וכן כל כיוצא בזה[לח].
טז.
אם יש בבית הכנסת
מנין מצומצם [רק עשרה אנשים], אסור לאף אחד מהם לצאת, עד שיגמור שליח ציבור 'קדיש
תתקבל' שהוא סוף התפילה. ועל היוצא נאמר ועוזבי ה' יכלו. ואם יש יותר מעשרה, ונאנס
אחד מהם לצאת קודם גמר התפילה, יכול לצאת[לט].
יז.
התחילו בעשרה ויצאו
מקצתן, יגמרו את הקטע [החטיבה] שנמצאים בו. כגון שהתחילו בברכות שלפני קריאת שמע [וכן
אם התחילו קדיש וברכו][מ], יגמרו עד גאל
ישראל. ואם התחילו להתפלל שמונה עשרה בקול רם[מא]
[בחזרת הש"ץ או בתפילה אחת בקול רם], יגמרו את תפילת העמידה עם הקדושה, אבל
לא יאמרו ברכת כהנים[מב], וכן לא יאמרו את
הקדיש שלאחר התפילה כי הוא אינו מתפילת העמידה[מג].
וכן אם התחילו בקריאה בספר תורה [אפילו שהתחילו רק בברכה שלפני הראשון], ישלימו את
שבעת הקוראים, ויברכו לפני ואחרי כל קורא, אבל לא יתחילו בהפטרה. ואם התחילו בקריאת
ההפטרה [אפילו שהתחילו רק בברכה שלפני ההפטרה], ישלימו את ההפטרה ואת הברכות
שלאחריה, ולא ימשיכו להתפלל תפילת מוסף כתפילה בציבור אלא כיחידים[מד].
יח.
אין ממנין שליח
ציבור, אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן, הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין
להיות שליח ציבור, קולו ערב ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים
שבתפלה סדורים בפיו[מה]. ונהגו קדמוננו
להעמיד שליח ציבור לפי תור, לפי סדר ישיבתם בבית הכנסת, וכל מתפללי בית הכנסת
הראויים יעמדו להיות ש"ץ זה אחר זה. ורק בימים נוראים הקפידו לחפש שליח ציבור
גדול שבציבור בחכמתו ומעשיו וכו'.
יט.
מי שהוא מחלל שבת
בפרהסיא, לא יהיה שליח ציבור. ואם עבר ועמד, ויכולים למונעו, יורידוהו[מו].
ואם אין דרך להפסיקו, והדבר יגרום מחלוקת ומריבה, גדול השלום, ויענו אחריו אמן
וקדוש[מז],
אבל יודיעוהו בצנעה בדרכי נועם, שאינו יכול להיות ש"ץ פעם אחרת, כי אינו שומר
שבת, וכך היא ההלכה[מח]. ואם אינו מחלל
שבת בפרהסיא, אבל אינו שומר מצוות כראוי, לא יהיה ש"ץ, מפני שצריך להעמיד
ש"ץ הגון וירא שמים, ואם עבר ועלה יענו אחריו ולא יורידוהו[מט].
כ.
אין לאדם להתפלל
לפני התיבה שלא ברצון הקהל, וכל מי שהתפלל שלא ברשות, מחמת אלמות וגיאות, ואין דרך
אחרת למונעו מכך, לא יענו אמן אחר ברכותיו, ודבר זה יכריחו להמנע מלהיות ש"ץ
שלא ברצון הקהל, וצריך זהירות גדולה בדבר להמנע ממריבה בבית הכנסת[נ].
כא.
מי שלא נתמלא זקנו
[בערך בן שש עשרה, שבע עשרה שנה] - אף על פי שהוא חכם גדול - לא יהיה שליח ציבור
[אפילו באקראי] בשחרית או במוסף או במנחה או בנעילה, מפני כבוד הציבור; אבל פורס
הוא על שמע בתפילת ערבית, משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה[נא]. ואם הוא מקום שכל הציבור עדין לא נתמלא
זקנם, כגון בישיבה, יעמוד אחד מהבחורים להתפלל, ואין בדבר פגיעה בכבוד הציבור, מפני
שבמקום זה כולם לא נתמלא זקנם.
כב.
עילג שקורא אות ע'
כמו אות א', ואות ח' כמו אות כ' לא דגושה, ואות ר' כמו אות ג' לא דגושה, וכדו', לא
יהיה ש"ץ[נב] כשיש אחרים המבטאים את האותיות כראוי. ואם
רוב הקהל משובש, יעמוד אחד מהם, ואין עדיפות בדבר, כי כבר השתבשו[נג].
כג.
מבטא יהודי תימן צח
ומדוקדק, והוא מבטא כל אות ממוצא אחר, ויש בו יחוד לכל תנועה, על פי המסורת הבבלית
האחוזה בידם[נד]. לפיכך צריכים בני תימן להתפלל במבטאם
וידייקו בו, וישתדלו למנות ש"ץ היודע לבטא את המילים כראוי. ואם נזדמן אדם
משאר עדות והעלוהו ש"ץ, יענו אחריו ויתפללו עמו, ובשום פנים ואופן לא יעוררו
מחלוקת בבית הכנסת. וכן אם נזדמנו להתפלל עם שאר עדות והעלו אותם ש"ץ, ואם
יתפללו במבטא תימני יגרור הדבר מחלוקת, יתפללו כמותם, ולא ישנו ממנהג הציבור[נה].
[א] בדברי הרמב"ם הלכות תפילה ט,א ובשאר המקומות, אין מושג של
'חצי קדיש', אלא זהו הקדיש הרגיל. ואם מוסיפים תתקבל, נקרא 'קדיש בתרא' (סדר
התפילה כט), ובלשון יהודי תימן 'קדיש תתקבל'. ואם הוא קדיש שאחרי הלימוד נקרא
'קדיש דרבנן' (סדר התפילה ל), ובלשון יהודי תימן 'קדיש דעתיד'. בנוסף, אין בדברי
הרמב"ם מושג של 'קדיש יתום', הקדיש הנאמר אחרי הלימוד נקרא קדיש דרבנן, או
קדיש דעתיד, אבל הוא לא שייך ליתומים דוקא, אלא יאמר אותו אחד מאלה שלמדו תורה.
[ג] תפילה ח,ד-ה. ז,יב.
לעומת
מה שכתבנו, שיסמיך ישתבח לזמירות וימתין עד שיתאספו עשרה בין ישתבח לקדיש.
הרמ"א בסימן נג סעיף ג כתב, שיתעכב עם אמירת ישתבח עד שיתאסף מנין, ואז יאמר
ישתבח וקדיש. ובסימן נד סעיף ג ביאר הטעם, שבכדי לומר קדיש צריך לומר תהילה לפניו.
ולפיכך בערבית אין אומרים קדיש לפני ברכו, כיון שלא אמרו דברי שבח ותהילה לפניו.
ע"כ.
שיטת הרמב"ם שונה משיטתו לגמרי, ברוך שאמר
וישתבח הם ברכות שתיקנום לפני ואחרי הזמירות, כיון שכן לא יפסיק בין הזמירות
לביניהם, אלא יברך ישתבח מיד בסיום הזמירות. גם אם אין מנין, אין צורך שיהיה מנין
בכדי לברך ישתבח.
ובנוגע לקדיש, הקדיש שאומר לפני יוצר אינו משום
דברי התהילה שאמר לפניו [הזמירות וישתבח], אלא משום שחכמים תיקנו קדיש לפני ואחרי
התפילה (סדר התפילה כז), ובתפילת שחרית הקדימוהו לפני היוצר בכדי שלא יפסיק בין
גאולה לתפילה (ביאור הרב רבינוביץ תפילה ט,ט), ואילו בתפילת ערבית השאירו אותו
כתקנה המקורית לאומרו לפני התפילה, משום שתפילת ערבית רשות ואין צורך להסמיך גאולה
לתפילה (תוספות ברכות ד: ד"ה דאמר רבי יוחנן בשם רב עמרם גאון). אמנם להלכה
צריך להסמיך גאולה לתפילה גם בערבית גם אם מתפלל ביחיד (תפילה ז,יט), אולם מסדרי
התפילה קבעו את סדר התפילה בציבור כאילו אין מתפללים עמידה, ולא הסדירו להקדים את
הקדיש לפני מעריב ערבים, אלא כאילו אין תפילת עמידה, ואם יתפלל עמידה יאמר קדיש
בסמוך לתפילתו, ונחשיב את הכל כגאולה ארוכה.
[ד] אבל ברכו מותר לאומרו ביחיד, וכן הוא בסידורי תימן העתיקים, היחיד
אומר 'ברכי נפשי את ה' המבורך, ברוך ה' המבורך לעולם ועד'.
[ה] קדושה הנאמרת בזמן חזרת התפילה, או כשמתפללים תפילה אחת בקול רם,
אבל קדושה הנאמרת ביוצר אור או ב'ובא לציון', מותר לאומרה ביחיד, וכפי שביארנו
למעלה פרק
יז הלכה טו. (שו"ת
שיג)
[ו] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח,ד "וכיצד היא תפילת הציבור
- יהיה אחד מתפלל בקול רם, והכול שומעין. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני
חורין, ושליח ציבור אחד מהן. ח,ה וכן לא יהיה אחד מברך ברכות שמע, והכול שומעין
ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע".
בהלכה ד נאמר, כיצד היא תפילת הציבור, אחד
מתפלל בקול רם והכל שומעים. שומעים ולא עונים אמן. אולם בהלכה ה נאמר, כיצד פורס
על שמע, אחד מברך את הברכות בקול רם והכל שומעים ועונים אמן. על כורחנו, ההגדרה
הבסיסית של תפילת הציבור, נתבארה בהלכה ד, אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואילו
עניית אמן שנזכרה בהלכה ה אינה מוכרחת, כי אם כולם בקיאים, ולא יקדימו ג' תיבות
לפני הש"ץ, ישמעו את הש"ץ ולא יענו אמן בסוף כל ברכה, והיא תפילה בציבור
למרות שלא ענו אמן. וראה עוד מאמר "עניית אמן לאחר שליח ציבור", שם
נתבארו הדברים בהרחבה.
[ז] תפילה ח,ד-ה.
[ח] תפילה ח,ד.
[ט] שתי שערות האמורות בבן ובבת, ובכל מקום - שיעורן
כדי לכוף ראשן לעיקרן. ומשיצמחו ויהיו יכולות להינטל בפי הזוג, עד שיגיעו לכוף
ראשן לעיקרן - דנין בהן להחמיר, בכל מקום: לפיכך בבן ובבת, נחשוב אותם גדולים
להחמיר, הואיל וצמחו כדי להינטל בפי הזוג; ונחשוב אותם קטנים להחמיר, הואיל ולא
הגיעו לכוף ראשן לעיקרן. (אישות ב,טז)
[י] תפילה ח,יא. ראה ב"י
סימן נה שכתב בדעת הרמב"ם שצריך שיביא שתי שערות, ואם לא הביא לא מצטרף
למנין. וכן דעת הרשב"א והראב"ד. ולפיכך כתבנו שאם אביו יודע שלא הביא
צריך להודיע לציבור. וכל זה שלא כדעת הרמ"א בשם מהרי"ק שלא מדקדקים
שהביא שתי שערות, ואנו מחזיקים אותו כגדול, העיקר ששלמו לו יג' שנים.
[יא] תמידין ומוספין ד,ד.
[יב] תפילה ח,ז. פסחים פה: במשנה פסחים פה: נאמר: מן האגף ולפנים -
כלפנים, מן האגף ולחוץ - כלחוץ. ובתלמוד: אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא
דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין
ישראל לאביהם שבשמים. ע"כ. אגף פירושו מקום סגירת הדלת (פיהמ"ש). לפי רב
יהודה בשם רב, מפתן הפתח שבסגירת הדלת הוא בחוץ, נחשב כבחוץ. וריב"ל חולק
עליו, ולדעתו נחשב כבפנים. כלל פסיקה לפי הרמב"ם, בכל מקום שנאמר ופליגא, יצא
הנפלג מההלכה (ראה כתבים ב עמוד 569), ואף כאן יצא רב יהודה בשם רב מההלכה, והלכה כריב"ל,
ולפיכך כתבנו שתוך הפתח כלפנים, אפילו אם כשסוגר את הדלת הוא בחוץ, ונתנו טעם
לדבר, מפני שאין לתוך הפתח מחיצות מכאן ומכאן המפרידות אותו מהחדר הפנימי, אלא הוא
פרוץ במלואו לפנים החדר, ודינו כמו חצר קטנה הפתוחה במלואה לחצר גדולה, שהעומד
בקטנה מצטרף לגדולה. רמב"ם תפילה ח,ז. הרב קאפח בכתבים [שם] מבאר, שלפי
הרמב"ם דברי ריב"ל נאמרו על ברכת כהנים ולא על תפילה, וכך פסק בהלכות
תפילה וברכת כהנים טו,ח, ואנו הסבנו את דברי ריב"ל גם על תפילה ולצירוף
לעשרה, בעקבות התלמוד בפסחים פה: למרות שעיקר דבריו נאמרו בברכת כהנים, כפסק
הרמב"ם.
לעומת כל הנ"ל, השו"ע בסימן נה סעיף
יג פסק כמו רב יהודה אמר רב, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת
ממקום פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ.
[יג] מדובר שהצואה רחוקה ממנו ארבע אמות, ואין ריח רע מגיע אליו, והיא
מצדדיו או מאחוריו, ולפיכך מותר לומר שם דברי קודש. ראה למעלה פרק
ו הלכה ב.
[יד] פסחים פה: כריב"ל. תפילה וברכת כהנים טו,ח. ראה שו"ע
סימן נה סעיף כ שכתב י"א שדברים אלה הפסק, ולשיטתו יש בדבר ספק האם דברים אלה
הם הפסק בין השומע לבין הציבור (משנ"ב ס"ק ס"ב). ובב"י כתב
בשם הירושלמי שמקום מטונף הוא הפסק, ובשם רב אחא כתב, שטינוף או גוי הם הפסק.
ע"כ.
הירושלמי שכתב אינו נמצא לפנינו. וראה בן ידיד
על הרמב"ם הלכות מילה ג,ה שכתב: עיין מה שכתבתי בהל' ק"ש פ"ג
הט"ז ואבא היום לגלות דעתי כי כל ימי הייתי מצטער על דברי מהר"ח
אבולעפיה ז"ל בתקנותיו סימן ל"ב אשר הם בסוף ס' חנן אלהי"ם כי אמר
על אשר מביאים גוים בבהכ"נ להטיב נרות הדולקים לפני הארון שלפעמים אלו הגוים
מפסיקין לקדיש ולקדושה עיין שם באורך והיה הדבר זר בעיני מי זה אמר דהגוי מפסיק
לקדיש ולקדושה שהרי אמרינן בברכות דף כ"ה ע"ב נכרי ערום אסור לקרות
ק"ש כנגדו מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי וכו' מהו דתימא הואיל וכתיב אשר
בשר חמורים וכו' קמ"ל וכו' ופסקו רבינו שם בהל' ק"ש ג,טז הרי דדוקא לפני
ערותו אסור אבל במכוסה שרי וכ"ש דאינו מפסיק עד שחפשתי ומצאתי למרן בב"י
סימן נ"ה שכתב בשם הר"י אבוהב ז"ל שכתב בשם רב אחא והוא דליכא
טינוף מפסיק ודליכא עכו"ם מפסיק בהדייהו כך כתוב בארחות חיים עכ"ל אלו
דבריו. ומהתם הוא דיליף דהגוי מפסיק אך לענ"ד עכו"ם דקאמר היינו ודאי
ע"ז ממש לא גוי דמאי טינוף אית ביה השתא בעומד תוך העשרה אינו מפסיק כל שאינו
ערום כשעומד בין העשרה לעונה לא כל שכן דאינו מפסיק אתמהא. והלבוש שם סעיף כ' כתב
וז"ל וי"א שצריך שלא יהא מפסיק ביניהם טינוף או ע"א בין העשרה ובין
זה שרוצה להצטרף עמהם שטינוף [או] ע"א מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה
בכאן עכ"ד. והרואה יראה דלפי טעמו אינו אלא ע"ז ממש שע"ז צא תאמר
לו ואין השכינה שורה במקום מטונף ומפסיק וזה אינו בגוי וברור. וכן ראיתי להרב מגן
אברהם שם ס"ק ט"ו שכתב וז"ל נ"ל שר"ל שלא יהא ע"א
מפסקת אבל עובד ע"א אינו מפסיק כן נ"ל ע"כ והדין עמו וקשה על
מהר"ח אבולעפיה ז"ל. ע"כ בן ידיד.
ואנו כתבנו שאף עבו"ז אינה מפסיקה, ואף
טינוף אינו מפסיק, מפני שלא כתב זאת הרמב"ם. וכל השומע את הש"ץ יכול
לענות אחריו, אם המקום אינו מטונף והוא ראוי לדברי קודש. ואין דבר שיכול לחצוץ בין
ישראל לה', ואין דבר שיכול למנוע את האדם מלענות אחרי הש"ץ.
[טו] הרמב"ם בתשובה רצא כתב, שאם עשרה יקשיבו לתפילה ויענו אמן,
עדיף הדבר מאשר שיתפללו תפילה אחת בקול רם. ומדבריו למדנו, שצריך שיהיו עשרה
מקשיבים, ואם אחד מהם מתפלל שמונה עשרה, אינו יכול להקשיב ואינו מצטרף. וכך היא
משמעות לשונו בהלכות תפילה ח,ד.
ולעומת זאת, לפי השו"ע בסימן נה סעיף ו,
מי שמתפלל שמונה עשרה ועדין לא סיים, מצטרף להשלים לעשרה, שכיון שיש עשרה, השכינה
שורה, ומתקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל. (משנ"ב ס"ק לד). אולם שיטת
הרמב"ם שונה מכך, ובתפילת הציבור לא די שיהיו עשרה, אלא צריך שיאזינו
לש"ץ, וזהו ייחודה של תפילת הציבור, ולא שיהיו סתם עשרה בני אדם.
[יז] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ט,א: "ומתחיל
ואומר קדיש, וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחן, ועונין אמן בסוף קדיש".
בהלכה זו הזכיר הרמב"ם רק שתי עניות 'אמן', מפני שבא ללמדינו, שרק עניות
'אמן' אלו, תיקנו חכמים בקדיש, והראיה לכך אמירת 'ואמרו אמן', ושאר העניות התחילו
לנהוג בהם לאחר מכן, ואינם מעיקר התקנה; ואף שכאשר עונה 'אמן' בשאר העניות, מפסיק
באמצע העניין, כך נהגו.
[יח] בסידורי תימן העתיקו את לשון הרמב"ם שבהלכה כאן, ולא הזכירו
ועונים הקהל והש"ץ עימהם, ראה תרגום תכלאל קדמונים, מרדכי יצהרי, תפילת
קדמונים המבואר, עמוד 47. גם בדברי הגאונים לא נזכר שהש"ץ יענה בלחש ביחד עם
הקהל. מכאן שאין הש"ץ אומר בלחש יש"ר מבורך וכו', אלא לאחר שיגמרו הקהל
לענות אמן יש"ר מבורך לעלם ולעולמי עלמיא, ממשיך הש"ץ לומר יתברך, ויענו
אמן, וכו'. והטעם, כיון שהש"ץ כבר שיבח את ה' בקדיש, יתגדל ויתקדש שמיה רבא,
בעלמא די ברא כרעותיה ... ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה וכו'. כלומר, יהיה שמו של ה'
הגדול מבורך בעולם כשתבוא התשועה ויבא המשיח, כלומר לתמיד, לעד. לפיכך אינו צריך
לחזור ולומר את שבח הקהל, מאומת הדבר שאמרת, יהיה שמו הגדול שאמרת מברך בעולמנו
לעד. וראה הלכה ט שכיון שאמר
המבורך, אין הש"ץ חוזר על ברוך ה' המבורך וכו', והוא הדין בקדיש. [בסידורים
המודפסים כתוב, ועונה ש"ץ עם הקהל בלחש יש"ר מבורך וכו'].
לעומת זאת בקדושה, יענה הש"ץ עם הקהל בלחש
קדוש קדוש קדוש וכו', לדברי הכל, כי הוא מתאר את הקדשת המלאכים לה', ואף הש"ץ
צריך לומר את הקדשת המלאכים, וזהו עיקרו של השבח בקדושה.
[יט] סדר התפילה כח.
[כ] הטור בסימן נו כתב בשם רב נחשון גאון שארבע כריעות אלו חובה,
ובאמרו אמן היא כריעת רשות. לעומת זאת, בשיטת הרמב"ם אין כריעות בקדיש, כי לא
תיקנו חכמים כריעות בקדיש.
וראה גר"א סימן נו סעיף ד, שכתב שאין
לכרוע בקדיש, ואין להוסיף כריעות בדבר שלא תיקנו חכמים, ובתלמוד ברכות לד: נאמר,
הכורע בהודאה שבהלל ובהודאה שבברכת המזון הרי זה מגונה. מכאן שאסור לכרוע אפילו
שלא בתפילת עמידה, אם לא תיקנו חכמים. [וזה לשון הגר"א: אבל נראה שאין לכרוע
כלל בקדיש, דאין להוסיף כלל על הכריעות. ואין לומר כיון שאינו בתפילת י"ח לית
לן בה, וכמ"ש התוספות בברכות ל"א א' בד"ה ומוצאו כו', דהתם תחנונים
של יחיד איירי, ומה שלא קבעו בתפלה, אבל במה שקבעו, אפי' אינו בתפלת י"ח אין
לכרוע, דהא אפילו הכורע בהודאה של ברכת המזון והלל, הרי זה מגונה].
אולם נראה שלא יסכים הרמב"ם לשיטתו, ורק
בתפילת העמידה אסור להוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים, אבל בשאר התפילה מותר. והראיה
לכך, הרמב"ם לא כתב את הברייתא בברכות (לד:) תניא הכורע בהודאה של הלל
ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה. למרות שהרי"ף כתבה (ברכות כד. בדפיו),
אלא הזכיר את הכריעות שבתפילת העמידה ולא יותר. מכאן שרק בתפילת עמידה יש להקפיד
שלא להוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים, משא"כ בשאר התפילה יכול לכרוע כרצונו.
וכך משתמע אף מתשובת רבנו סי' קפז, שהתיר לכרוע בברכת השכיבנו בערבית. וזה לשון
השאלה והתשובה. נשאל רבנו: נהגו לומר פסוק וירא כל העם ויפלו על פניהם
במעריב, אומר אותו הפורס על שמע בכריעה מתחלת הפסוק עד סופו ואינו זוקף בשם האם
בזה הפסד אם לאו? והשיב: ומי שכורע בזה הפסוק לפי המנהג אצלנו ואינו זוקף
ראשו עד אשר ישלים הפסוק, אין הפסד בזה. ע"כ. ולפיכך מי שירצה לכרוע בקדיש,
אין בכך איסור.
ואף בתפילת העמידה, מה שאסור להוסיף כריעות זה
בתחילת הברכות ובסיומן, אבל באמצע הברכות מותר להוסיף כריעות, ולפיכך מותר לומר
וידוי בכריעה, ולהוסיף כריעה באמצע התפילה.
[כא] תפילה ט,א. הרב קאפח
בהלכות תפילה פרק ט הערה ו. וראה טור סימן נז שכתב בשם מהר"ם מרוטנבורג שאין
ש"ץ צריך לחזור ברוך ה' המבורך וכו'. וביאר הב"י שכך נמצא בירושלמי.
בסוף פרק שלשה שאכלו אמרינן בירושלמי (ברכות פרק ז הלכה ג) שמואל אמר אני איני
מוציא עצמי מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר ברכו א"ר אבין מכיון דהוא
אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. והרא"ש כתב על זה בתשובה כלל ד'
סימן י"ט: ומיהו הרמב"ם לא כתבו [הרמב"ם לא הזכיר שיאמר הש"ץ
ברוך ה' המבורך וכו']. ע"כ.
וראה עוד בהקדמה לתכלאל המדעי המהודר בההדרת
משה גברא, עמוד ז-ח, שכתב שהסידורים הקדומים נחלקו בדבר, ברובם לא נזכר שיאמר
הש"ץ בלחש ברוך ה' המבורך וכו' [בתכלאל הקדום, בתכלאל קדמונים, ובתכלאל שבזי,
ועוד], ובמקצתם נזכר שיאמר בלחש [תכלאל גברא, ותכלאל מהרי"ץ]. ע"כ. ואנו
קבענו כעיקר את פסק הרמב"ם ושיטתו, ואין לומר בלחש.
ולעומת זאת, בסידור רס"ג, בתפילת שחרית
(עמ' לו) ובתפילת ערבית (עמ' מא) לא הזכיר שיאמר הש"ץ עם הקהל ברוך ה' המבורך
וכו', ואילו בספר תורה (עמ' שנט) הזכיר שיאמר הש"ץ עם הקהל ברוך ה' המבורך
וכו'.
[כב] ראה הערה כ, מה שכתבנו
על כריעות בקדיש, והוא הדין כאן. וראה שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ד, שכתב בשם
מגן גבורים סימן קי"ג סק"ו, הכורעים בברכו אין להם סמך. ע"כ.
ודבריו כשיטת הגר"א, וכבר הערנו מהי דעת הרמב"ם.
כאן נעיר, בברכו שלפני ברכות התורה, נהגו כל
מתפללי הבלדי שלא לשחות, והוא שריד מהנהג הקדום שלא לשחות.
[כג] רמ"א נו,א. משנ"ב סימן נז ס"ק ב, ויסכים
הרמב"ם לדבריהם. בהלכות ברכות א,יד כתב הרמב"ם, שלא יענה אמן בכלל
העונים. רק אמן אסור לענות ללא שמיעת המברך, כי האמן הוא אימות והצדקה לדברי
המברך, ואינו יכול להצדיקו אם לא שמעו. אבל ברוך ה' המבורך וכו', או יש"ר
מבורך וכו', הם משפטים שיש בהם שבח לה', ויכול לאומרם בפני עצמו ללא הש"ץ.
[כד] ראה הלכות תפילה פרק ט הלכה א, ש"ץ עומד באמצע העם ואומר
קדיש שקודם יוצר, משתמע מדבריו ששאר העם יושבים. ובהלכה ו, ואח"כ יעמוד
ש"ץ לבדו ויאמר קדיש שקודם סדר היום, ואף כאן שאר העם יושבים. וראה עוד בהלכה
ח ע"פ כ"י הרב קאפח, ועומד שליח ציבור ואומר קדיש שלפני תפילת מנחה, והן
עונים אחריו אמן כדרכן, ומתפללין כולן בלחש... משתמע מדבריו שרק הש"ץ עומד.
ויש גורסים: ועומד שליח ציבור ואומר קדיש, והן עומדין אחריו ועונין כדרכן,
ומתפללין כולן בלחש. המילים 'והן עומדים אחריו' משמען שעומדים במהלך הקדיש, ולא עם
הש"ץ ביחד, אחרת היה צריך להיות כתוב 'והם עומדים עמו', מכאן שאף לגירסה זו
הציבור לא צריכים לעמוד בקדיש. וראה עוד בהלכה ט לגבי הקדיש שלפני שמונה עשרה של
ערבית, ואומר קדיש, ואחר כך הכול עומדין ומתפללין בלחש. מכאן שאף בערבית עמדו בגמר
הקדיש ולא לפניו. אולם רבים עומדים בקדישים שלפני תפילת שמונה עשרה [במנחה ערבית
ומוסף], להכין עצמם לתפילת העמידה, ואין הדבר חובה.
וראה עוד ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה'
עמודים 74-79 שכתב, מצד ההלכה אין חובה לעמוד בקדיש, אולם לפני תפילת העמידה במנחה
ערבית ומוסף, הואיל והם הקדמה לתפילה אשר מן ההכרח לעמוד בה, עומדים כולם גם
בקדיש. וכן בקדיש שבין שני ספרי תורה עומדים, הואיל והם עומדים לפניו ולאחריו משום
ספר תורה. אבל בקדיש שבין הפרשה להפטרה, וכן בקדיש שלפני היוצר, ובקדיש דרבנן,
כולם יושבים. ואילו בקדיש בתרא [קדיש תתקבל], עומדים עד אמן יהא שמיה רבא, ובהמשכו
יושבים, שכיון שהוא נאמר מיד בסיום התפילה [כוונתו לקדיש תתקבל שלאחר מוסף בשבת],
נשארים לעמוד בתחילתו כפי שהיו בזמן התפילה, ובהמשכו יושבים.
לעומת כל הנ"ל, כתב הרמ"א בסימן נו
סעיף א, יש לעמוד כשעונים קדיש וכל דבר שבקדושה. ובדרכי משה שם אות ה כתב,
מהרי"ל (מנהגים הל' תפלה סע' ג) לא היה עומד בשעת קדיש וברכו, אך כל קדיש
שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא שמיה רבא כו', והמנהג לעמוד, וכן מצאתי
בהגהת מרדכי בדפוס החדש פרק תפלת השחר (שלטי הגיבורים אות ה) בירושלמי קום כי דבר
ה' אליך מכאן א"ר אליעזר כד עני אמן יהא שמיה רבא כו' וכל דבר שבקדושה בעי
למיקם ארגלוהי עכ"ל.
ירושלמי זה אינו נמצא לפנינו. ובארצות המזרח
ותימן לא נהגו כך, ואף במקורות חז"ל אין לכך איזכור. וראה יחוה דעת חלק ג
סימן ד שביאר באריכות שאין בדבר חובה.
[כה] תפילה ט,א ט. חכמים לא מנו
את אמירת ברכו, בכלל הדברים שצריך לעמוד בהם, או לכרוע, מכאן שישב כדרכו ללא קימה
או כריעה.
[כו] שו"ת רסב.
[כז] גם לאחר ברכת אהבת עולם יענו אמן. וראה ב"י סימן נט שכתב,
לדעת הרא"ש יענה אמן גם לאחר ברכת אהבת עולם. לאחר מכן הביא את דעת ר' יונה
שלא יענה אמן לאחר ברכת אהבת עולם, כי הוא מפסיק בין הברכה למצוה. ולאחר מכן כתב
להסביר את סברת הרא"ש בשני אופנים. א- הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע אינן
ברכות המצוה על קריאת שמע, כי אינו מברך בהם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת
שמע, ולפיכך אין האמן הפסק בין הברכה למצוה. ב- אינו עונה אמן על ברכת עצמו אלא על
ברכות הש"ץ. ע"כ.
בשיטת הרמב"ם, שני ההסברים נכונים, ולפיכך
פשוט שיענה אמן גם לאחר אהבת עולם וגאל ישראל, ואינו מפסיק בין הברכה למצוה, כי
ברכות אלה אינן ברכות המצוה של קריאת שמע. ועוד שהוא עונה על ברכות הש"ץ. וכך
היא הוראת מהר"י אביץ'.
[כח] אין האמן נחשבת הפסק, וכן אינו נחשב כעוזב מצוותו לענות אמן על
מצוות הש"ץ, אלא הוא מתפלל ביחד עם הש"ץ, ומותר לו לענות על ברכות
הש"ץ. ראה למעלה פרק
יח הלכה ד ובהערה ט. וראה מאמר
"עניית אמן לאחר שליח ציבור" שם נתבארו הדברים בהרחבה.
[כט] וזה לשון שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה ב ד"א היושבת:
ד"א היושבת בגנים חברים מקשיבים, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת
שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם היושבת בגנים,
כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני, אבל כשישראל קורין קריאת
שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש
צווחת ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי, לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד, בנעימה
אחת, על הרי בשמים, בשמי שמים העליונים.
[ל] גם לאחר ברכת גאל ישראל יענו אמן. ראה בהערה כז על עניית אמן
לאחר אהבת עולם, והוא הדין כאן. וכך היא הוראת מהר"י אביץ'.
כאן נבאר, שאין האמן נחשבת הפסק, בין ברכת גאל
ישראל לתפילת שמונה עשרה, להחשיבו שלא סמך גאולה לתפילה, כי עניית אמן היא מצוה
וחובה לאחר כל ברכה, והאמן היא חלק מהברכה, ולא דבר נוסף לברכה.
[לב] תפילה ח,ד-ה. ט,א-ג.
[לד] תפילה ח,ד-ה ט.
ט,א. ברכות א,טז.
וראה למעלה פרק
יח הלכה ד ובהערה ט. וראה מאמר
"עניית אמן לאחר שליח ציבור" שם נתבארו הדברים בהרחבה.
[לה] שו"ת שיג. וחזר בו הרמב"ם מהלכות תפילה ז,יז.
[לו] במסכת סוטה דף ל: נאמר, שלדעת ר' נחמיה, משה אמר את שירת הים כמו
סופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. סופר הכנסת,
כלומר גדול הציבור, פותח תחילה את המילה ואהבת בקריאת שמע, והקהל חוזרים אחריו
וקוראים כאחד את כל קריאת שמע. מכאן שכשמתפללים בציבור, מסדרי בית הכנסת שיהיה
גדול הציבור פותח מילה אחת או שתים, והציבור חוזרים אחריו ואומרים את שאר הקטע
כאחד. מנהג זה השתמר רק אצל יהודי תימן, וביארנו בהלכה בפנים, אף את שאר הקטעים
שכך ינהגו.
וראה שם בפירוש רש"י שלא הכיר מנהג זה,
וביאר בדרך רחוקה. כסופר - מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת [וכבר התפלל.
ע"פ המאירי] ופורס על שמע לעשרה הנועדים [שעדין לא התפללו. ע"פ המאירי],
פורס לשון פרוס החג לפני החג (שקלים דף ה) מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע והן עונין
אחריו וקורין כולן יחד וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה.
ע"כ. וביאורו קשה, מפני שבדבריו הוא הזכיר שהסופר פורס ואומר רק את הברכות
שלפני קריאת שמע, והציבור עונים אחריו, כוונתו שיענו אחריו ויאמרו את קריאת שמע.
והשאלה הנשאלת, אם יש כאן תפילת הציבור שיתפללו את כל הברכות עמו, ואם אין כאן
תפילת הציבור, מדוע יאמרו עמו רק את הברכות שלפני קריאת שמע, במה נתייחדו? וראה
עוד מאמר 'פורסין על שמע' שם ביארנו את שיטת רש"י בביאור המושג פורסין על
שמע, ושהוא אינו לשון פריסה וחתיכה, אלא לשון הצעה ופריסה, והכוונה לברכות שלפני
קריאת שמע והוא הדין לברכות שלאחריה.
וראה עוד בתלמוד סוטה ל: שנזכר מנהג קירוי
ההלל, ולדעת ר' עקיבא, משה אמר את שירת הים כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו
ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן
אומרים אשירה לה'. וכן בקירוי ההלל, הש"ץ אומר הללו עבדי ה', וכולם עונים
הללויה, הש"ץ אומר ההלו את שם ה', וכולם עונים הללויה. וכן על זו הדרך. ואף
מנהג זה שרד אצל יהודי תימן בלבד, כי מנהגות התפילה ותכסיסיה השתמרו רק אצלם בלבד.
[לח] סוטה ל:
[לט] תפילה ח,ו.
[מ] אם התחילו קדיש וברכו, ימשיכו לברך את הברכות שלפני קריאת שמע
כתפילה בציבור, כי הקדיש והברכו שייכים לחטיבת קריאת שמע וברכותיה.
[מא] אבל תפילת הלחש אינה נחשבת כתפילה בציבור, ואם התחילו בה, ויצאו
מקצתן, לא ימשיכו להתפלל חזרת הש"ץ.
[מב] מה שכתבנו שלא יאמרו ברכת כהנים בחזרת התפילה, מפני
שברכת כהנים נחשבת חטיבה בפני עצמה, וכך מוכח מהירושלמי שהוא מקור דין זה. וזה
לשון המשנה והירושלמי:
משנה מגילה (ד,ג): אין פורסין את שמע ואין
עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ...
פחות מעשרה.
ירושלמי (מתורגם לעברית ומפורש): שאלה: מאחר ששנינו
אין פורסין את שמע פחות מעשרה, מפני איזו סיבה שנינו אין עוברין לפני התיבה פחות
מעשרה, [די לכתוב אחד מהם וילמדו השאר ממנו]? תשובה: משום כך שנינו את כל מה שנזכר
במשנה, שהרי נאמר בברייתא, אין פורסין את שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן
מקצתן גומר, אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר,
אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין קוראין
בתורה פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין מפטירין בנביא פחות
מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן גומר. [ולימדתנו המשנה, שיש בתפילה חטיבות
חטיבות, ואם התחיל פריסה על שמע בעשרה ויצאו מקצתם, יגמור את אותה חטיבה, אבל לא
יתחיל את החטיבה הבאה, שהיא עובר לפני התיבה, וכן בשאר].
מהעובדה שהביא הירושלמי את ברכת כהנים בפני
עצמה, וכתב מה יהיה הדין אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם, מוכח ברור שאם אין עשרה
בתחילת ברכת כהנים, שלא יתחילו לאומרה בפחות מעשרה, ולפיכך אם יצא אחד מהעשרה קודם
הקדושה, יאמרו את הקדושה בפחות מעשרה אבל לא יאמרו ברכת כהנים בפחות מעשרה. דיוק
זה גובר על הדיוק מתשובת הרמב"ם (סי' ריט), שם כתב, אם התחילו תפילת שמונה
עשרה בעשרה ויצאו מקצתם, ישלימו את הקדושה אבל לא יאמר קדיש שלאחר התפילה, ולכאורה
את ברכת כהנים כן יאמרו, וכאמור, ברכת כהנים היא חטיבה בפני עצמה ולא יתחילו
לאומרה בפחות מעשרה.
[מג] נשאל הרמב"ם בשו"ת סימן ריט, אם התחיל ש"ץ קדיש
ויוצר אור ויצאו מקצתן האם יאמר קדושה. וכן אם התחיל מגן ומחיה ויצאו מקצתן האם
יאמר קדושה ושאר התפלה בשמונה עשרה או יפסיק. והשיב, גומר הקדושה בין קדושת יוצר
[אם התחילו את ברכות קריאת שמע], בין קדושת תפלה [אם התחילו להתפלל חזרת
הש"ץ]. אבל לא יאמר קדיש [שלאחר התפילה] לפי שאינו חלק ממה שהתחיל תחלה
בעשרה. ע"כ.
וכתב הרב קאפח בהלכות תפילה פרק ח הערה כא, שלא
ימשיכו לומר קדיש, גם לא קדיש תתקבל, כי אמירת תתקבל היא מנהג, ועיקר הקדיש שנתקן
הוא ללא תתקבל. (סדר התפילה כט) וזה שלא כרמ"א בסימן נה סעיף ג, שכתב שיאמר
קדיש תתקבל לאחר שמונה עשרה, משום שהוא שייך לתפילה מחמת אמירת תתקבל וכו'.
[מד] תפילה ח,ו. שו"ת ריט.
[מה] תפילה ח,יא.
[מו] במקום שכולם מקיימי מצוות, ויד ההלכה תקיפה, לא יניחוהו כלל להיות
ש"ץ, ויורידוהו בכל אופן, כי אינו ראוי. ובכך תתחזק שמירת השבת בעם, ואולי אף
הוא יחזור בתשובה, כי יבין את חומרת מעשיו.
[מח] כתב הרמב"ם בהלכות שבת ל,טו: השבת ועבודה זרה - כל אחת
משתיהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא
ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל
שבת בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרה - ושניהם כגויים, לכל דבריהם. ע"כ.
מחלל שבת בפרהסיא הוא כגוי, ממילא אינו יכול להיות ש"ץ להוציא אחרים ידי חובתם.
[מט] רק המחלל שבת בפרהסיא או עובד עבודה זרה הוא כגוי, אבל העובר על
שאר המצוות, לא ראוי שיהיה ש"ץ, ואם עבר ועלה, עונים אחריו.
[נ] כשיש סדרי בית הכנסת, ויש אדם פורץ גדר, שאינו נשמע לסדר, ועושה
מה שלבו חפץ, לא יענו אחר ברכותיו, בכדי לאלצו לנהוג לפי סדרי בית הכנסת, וצריך
זהירות גדולה בדבר להמנע ממריבה בבית הכנסת.
[נא] תפילה ח,יא
[נב] תפילה ח,יב.
[נג] מה שאמרו חכמים, שלא יעמוד עילג להיות ש"ץ, כשרוב הקהל
מבטאים את האותיות כראוי. אבל אם רוב הקהל משובש, דינם כמו בני חיפה ובני בית שאן
שהיו בתקופת חז"ל קוראים לאלף עין ולעין אלף, והם העמידו אחד מהם להתפלל, ולא
הלכו לחפש להם ש"ץ מעיר אחרת שיוציאם כל הזמן ידי חובתם, שכיון שהשתבשו,
יעמידו מי שירצו.
[נד] וזה לשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בספרו אורח משפט (סימן יז):
[אחר שכתב שלא ישנה אדם מהמנהג המקובל בעדתו], וביחוד מי שמשנה מהמבטא התימני
המוחזק אצלם מדורות הראשונים, שהוא המדויק שבמבטאים כמפורסם, שבודאי אסור לעשות
כן. ... ואע"פ שהורגל פה בא"י ליתן יתרון להמבטא הספרדי, זהו רק שיש לו
איזה חן ויופי מיוחד, אבל עיקר יתרון מבטא הוא דיוקו בחילוק האותיות והנקודות,
ובזה המבטא הספרדי אינו מגיע גם להמבטא האשכנזי, וקל וחומר שהמבטא התימני הוא
משובח מכולם, שמדקדק לחלק הרבה בין כל אות ותנועה בדיוק נמרץ, חלילה למי שהוחזק בו
לעזוב אותו ולהחליפו במבטא אחר פחות מדויק ממנו בכל דברים שבקדושה. חוץ ממה שאין
הקבלה של המבטאים גרועה מכל הקבלות של עניני הוראה שכל אחד מהעדות מחויב הוא לקיים
אל תטוש תורת אמך, כמו שהדבר נהוג ועומד בעניני איסור והיתר ועניני חיי משפחה בין
לקולא בין לחומרא, וחלילה לפרוץ בזה פרצות כי קבלת אבות היא קיומה של תורתנו
הקדושה, ושאל אביך ויגדך כתיב. ... על כן הנני בזה מחזק ידי עושי מצוה להשתדל בכל
מאמצי כח ובדברי חכמים בנחת נשמעים שלא לשנות את המבטא המקובל בכל מקום, וביחוד
בעדת קודש אחינו התימנים דהשינוי אצלם חמור טפי כמו שכתבתי. ואם נבוא לדון בעניני
המוסר הפנימי מה שכתבו חכמי אמת בקדושת התנועות ודקדוקי האותיות והמוצאות, יארכו
הדברים מאד, והכל עולה למקום אחד, שחלילה לשליחים בקודש לשנות ממבטא מדויק ומקובל
מאז למבטא [אחר], ואין למדים בזה ממה שאחרים עשו כן שלא ברצון חכמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה