א.
אחר נפילת פנים
[וביום שיש בו ספר תורה, אחר שיחזירו ספר תורה], יעמוד שליח ציבור לבדו, ואומר קדיש פעם שניה[א], והן עונין כדרך שענו תחילה; ואומר והוא רחום... תהלה לדוד... הוא עומד והן יושבין[ב], והם קוראים
עימו; ואחר כך אומר ובא לציון גואל... ואתה קדוש... וקרא זה אל זה... ועונים הציבור: קדוש קדוש קדוש... שלושה פעמים, וכו', ואלו הפסוקים שלפני הקדושה, ושל אחריה, עם תרגומן - הן הנקראים 'סדר היום'. ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים, [ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת
לעולם וכו', ואחר כך, שיר מזמור שהיו הלויים אומרים בבית המקדש באותו היום. ואחר
כך: לדוד אליך ה' נפשי אשא, כל המזמור. אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינה, תלמידי חכמים
מרבים שלום בעולם וכו'[ג]] ואומר קדיש תתקבל[ד], וכל העם עונין כדרכן; ונפטרין[ה].
ב.
המנהג הקדום היה, שלא לומר בסדר היום, 'למנצח
מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה...' קודם ובא לציון[ו], ויהודי תימן
הפוסקים לפי הרמב"ם אינם אומרים אותו. ורבים נהגו לאומרו, ונהגו לאומרו רק
ביום שיש בו נפילת פנים[ז].
ג.
אין ראוי לצאת קודם
אמירת הקדושה שבסדר היום, וחכמים הפליגו בגודל מעלת אמירתו[ח]. ומי שהזדמן לבית הכנסת
ושמע את הציבור שאומרים אותו, יאמר עמהם. ואם עדין לא התפלל, לאחר תפילתו אינו
צריך לומר שוב את הקדושה שבסדר היום.
ד.
אמירת ובא לציון וקדיש
תתקבל, תיאמר ע"י הש"ץ שהתפלל שחרית, ואין קטעים אלה נאמרים ע"י
יתום.
ה.
לאחר קדיש תתקבל, נוהגים
שהרב קורא לפני הציבור שלוש ארבע הלכות מחיבור רבינו הרמב"ם, ולאחריו יקראו
בנביא ויתרגמו תרגום יונתן, ולאחריו בכתובים, וקריאה זו נקראת "שילוש".
ו.
אסור לומר ברכו קודם
עלינו לשבח בין בשחרית ובין בערבית, מפני שחכמים לא תיקנו לומר זאת, ואסור להוסיף
על תקנתם[ט].
ז.
כשיצא מבית הכנסת, ויגיע
לפתח, נהגו שיחזיר פניו להיכל וישתחוה למולו ויצא, כתלמיד הנפטר מרבו.
[א] מפני שצריך לומר קדיש לפני כל תפילה ואחריה. ראה סדר התפילה כז.
[ב] ומנהגנו שגם הש"צ יושב ככל הצבור, ועומד כשמגיע לומר
"ובא לציון" עד סופה, וכשמתחיל התחנונים "ה' אלהי אברהם" שוב
יושב עד שמגיע לומר קדיש אחרון. (הרב קאפח הערה כח)
[ג] מה שבסוגריים הוא תוספת מסדר התפילה לג-לד.
[ד] כאן יאמר קדיש תתקבל, והוא קדיש הנאמר בסוף כל התפילה, קודם
שנפטרים לבתיהם. ובסידורי תימן הקדומים לא נמצא אמירת פיטום הקטורת ועלינו לשבח,
והתחילו לאומרם מהמאה הט"ז (מחקרים בסידורי תימן, ח"א, עמוד 388-401).
[ה] תפילה ט,ו.
[ו] ראה מחקרים בסידורי תימן (ח"א עמ' 367), שהמזמור התחיל
להופיע בסידורים במאה הי"ז, ומהמאה הי"ח התפשט מנהג אמירתו. בסדר התפילה
של הרמב"ם, ובהלכות תפילה פרק ט, המזמור אינו מופיע.
[ז] עיין ילקוט יוסף קלב,א ובהערה.
[ח] סוטה מט.
[ט] בנוסח הרמב"ם התפילה מסתיימת בקדיש תתקבל הנאמר אחר אמר רבי
אלעזר, ראה הלכה א, ולא נזכר
אמירת פיטום הקטורת ברכו ועלינו לשבח. וכן בסידורי תימן הקדומים לא נמצא אמירת
פיטום הקטורת ברכו ועלינו לשבח, בסיום התפילה, והתחילו לאומרם מהמאה הט"ז
(מחקרים בסידורי תימן, ח"א, עמוד 388-401).
וראה עוד בתשובת הריב"ש סימן שלד, שכתב:
דבר פשוט הוא, שברכו נתקן קודם ברכות של שמע, בין בשחרית, בין בערבית; ואם כל
הצבור שמעו אותו קודם הברכות, אין לאמרו כלל לאחר התפלה, והאומרו הוא טועה. גם
הרמב"ם ז"ל לא הזכירו כלל, לא מן הדין ולא שיהיה מנהג. ע"כ. ובהמשך
דבריו הביא סיוע לאלה שכן נהגו לאומרו בסיום התפילה, ממה שנאמר במסכת סופרים פרק י
הלכה ו (מהדורת היגר), שיכול יחיד שלא התפלל לעמוד ולומר קדיש וברכו ויענו לו.
מכאן שאף משום יחיד מותר לאומרו, ולפיכך מותר לאומרו לצורך אלה שאיחרו ולא שמעוהו.
ולמסקנא כתב, שביום חול שיש מאחרים מותר לאומרו, ובשבת שאין מאחרים אסור לאומרו.
וכך פסק השו"ע קלג,א.
שיטת הרמב"ם שונה מדבריו, מסכת סופרים
מאוחרת היא, והיא כוללת מנהגי גאונים, ואין לפסוק על סמך האמור בה, ואילו בתלמוד
לא מצאנו שתיקנו חכמים אמירת ברכו בסיום התפילה, ואסור לנו לתקן אמירתו שלא על פי
סמכות חז"ל. ועוד, שבכדי להתפלל תפילת ציבור צריך שיהיה רוב מנין שלא התפללו
(תפילה ח,ד), ואילו אם יש אחד שלא התפלל, אסור על סמך יחיד זה לומר קדיש וברכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה