במאמר הבא נבאר
בעז"ה את המושגים, "שקיעת החמה" ו"בין השמשות" במשנת
הרמב"ם. מושגים אלו הם מושגי זמן, ולמרות שלכאורה הם פשוטים, ושקיעת החמה משמעו
שישקע גלגל השמש כלומר שייעלם מהאופק, וגם בין השמשות הוא מושג ברור כמו שנתבאר
בהלכות שבת (ה,ד), אולם דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ב,ט), והשוואת דבריו
לנאמר בתלמוד במסכת שבת (דף לד-לה), גרמו למפרשים להאריך רבות בביאור מושגים אלו.
כדי שיהיה הביאור שלם, נתחיל את הרצאת הדברים מהתלמוד שהוא המקור לדברי
הרמב"ם. לאחר שנדע מהם מקורותיו של הרמב"ם, ומה גרם לו לפסוק כפי שפסק,
יקל עלינו להבין את דבריו כיאות, ויתבררו הדברים כראוי.
תלמוד בבלי מסכת
שבת דף לד,ב לה,א-ב
תנו רבנן:
בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה - מטילין
אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין,
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו
לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי
יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. [התלמוד
מביא ברייתא שהובאו בה שלש דעות לביאור המושג בין השמשות, דעת רבי יהודה, רבי
נחמיה, ורבי יוסי. לדעת רבי יהודה ורבי נחמיה זמן זה מתחיל מיד אחרי שקיעת החמה,
ואילו לדעת רבי יוסי זמן זה כמה שניות סמוך לצאת הכוכבים]
... הא
גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף
העליון - בין השמשות! [שואל התלמוד, שיש בלשון הברייתא סתירה, מפני שמתחילת
הברייתא משתמע שזמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת החמה, ואילו מהמשך הברייתא משתמע
שבין השמשות הוא לאחר מכן, משיחשיך התחתון ולא יחשיך העליון].
אמר רבה
אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני, איזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני
מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - נמי בין השמשות, הכסיף העליון
והשוה לתחתון - לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל
זמן שפני מזרח מאדימין - יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף
העליון והשוה לתחתון - לילה. [מתרץ התלמוד, שיש להסביר את הברייתא בשני אופנים,
לדעת רבה משקיעת החמה הוא בין השמשות, ואף משהשחיר התחתון ולא העליון הוא בין
השמשות, ואילו לדעת רב יוסף בשקיעת החמה עדין הוא יום, ורק לאחר מכן משהשחיר
התחתון ולא העליון הוא בין השמשות].
ואזדו
לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה
חלקי מיל. מאי שלשה חלקי מיל? אילימא תלתא פלגי מילא - נימא מיל ומחצה! אלא תלתא
תילתי מילא - נימא מיל! אלא: תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל:
שני חלקי מיל. מאי שני חלקי מיל? אילימא תרי פלגי מילא - לימא מיל! ואלא תרי רבעי
מילא - לימא חצי מיל! אלא: תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? - איכא בינייהו פלגא
דדנקא. [מוסיף התלמוד לבאר, שרבה ורב יוסף הולכים לשיטתם, ולרבה זמן בין השמשות
הוא שלשת רבעי מיל, ואילו לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא שני שליש מיל. מיל הוא
מהלך 24 דקות לדעת הרמב"ם, ולפי שיטתו, לדעת רבה זמן בין השמשות הוא 18 דקות
לאחר שקיעת החמה, ואילו לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא 16 דקות, וימתין אחר
השקיעה 2 דקות, ואז יתחיל זמן בין השמשות 16 דקות עד צאת הכוכבים. גם לפי רבה וגם
לפי רב יוסף זמן צאת הכוכבים הוא 18 דקות אחר השקיעה].
... אמר
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין
תרומה. בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת - לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא?
אילימא לטבילה - ספקא היא! אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין
השמשות דרבי יוסי. [לאחר מכן מביא התלמוד את פסיקת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן:
"הלכה כרבי יהודה לעניין שבת, והלכה כרבי יוסי לעניין תרומה". ומבאר
התלמוד, שרבי יוחנן מספק פסק להחמיר בכל המקרים, והלכה כרבי יהודה לעניין שבת, ולא
יעשה מלאכה משקיעת החמה, שאז מתחיל זמן בין השמשות של רבי יהודה. והלכה כרבי יוסי
לעניין אכילת תרומה, ולא יאכלו כהנים טמאים שטבלו, אלא אחר בין השמשות של רבי
יוסי, דהיינו רק מצאת הכוכבים].
אמר רב
יהודה אמר שמואל: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. תניא נמי הכי:
כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים
הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים. [בסוף הסוגיה
מביא התלמוד את מימרת רב יהודה בשם שמואל, החולק על כל האמור למעלה, ולשיטתו זמן
בין השמשות אינו מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שהובאו למעלה, אלא זמן
בין השמשות הוא בין היראות כוכב שני לבין היראות כוכב שלישי. אבל כל זמן שיש כוכב
אחד עדין הוא יום גמור. ומשיצאו שלושה כוכבים הוא לילה גמור. והתלמוד מביא סיוע
לשיטתו מברייתא שבה נאמר כדבריו. וביאר רבי יוסי, ששלושה כוכבים שאמרנו שהם לילה,
הכוונה לשלושה כוכבים בינוניים].
על פי פסק רבי
יוחנן שהובא בסוגיה, הלכה כרבי יהודה ורבי יוסי שהובאו בברייתא הראשונה. והטעם
שפסק כדברי שניהם, מפני שיש לנו ספק מהי הגדרת בין השמשות, ומספק נחמיר ככל השיטות,
לפיכך בשבת ננהג כרבי יהודה, ולא נעשה מלאכה בכניסת השבת משקיעת החמה, ובאכילת
תרומה ננהג כרבי יוסי, ולא יאכלו כהנים טמאים שטבלו וטהרו בתרומה אלא מצאת הכוכבים.
היוצא מכך, זמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת החמה. אם נתבונן, נראה שהגדרת סוף זמן
בין השמשות, לא נתבארה כראוי בברייתא הראשונה, מפני שלא נזכר בה צאת הכוכבים, ולא
נזכר בה איזה כוכבים, גדולים או קטנים. לעומת זאת בברייתא השנייה הדברים נתבארו
כראוי, וסוף זמן בין השמשות בצאת שלושה כוכבים בינוניים. היוצא מכל הנ"ל, זמן
בין השמשות הוא משקיעת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים.
אם ננסה לברר
מהסוגיה כמה דקות הוא פרק זמן זה, נוכל להסתייע בדברי רבה, שביאר שפרק זמן זה של
בין השמשות הוא 18 דקות, מהשקיעה ועד צאת שלושה כוכבים בינוניים.
רי"ף מסכת שבת
דף טו עמוד א
אמר רבה בר
בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת והלכה כרבי יוסי לענין תרומה [דף
ל"ה ע"ב] דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי: הא דפסק
ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא ידעינן אליבא דמאן פסק אי אליבא דרבה ואי
אליבא דרב יוסף וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק עבדינן לחומרא דאיסורא הוא
וספק איסורא לחומרא ועוד דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה
כרבה [בבא - בתרא קי"ד ע"ב] בר משדה קנין ומחצה הלכך משתשקע החמה
איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה.
הרי"ף הביא את
פסק רבי יוחנן שבסוגיה, וביאר שמספק נעשה כשיטת רבה המחמירה, וזמן בין השמשות
מתחיל מיד מהשקיעה, ולא כשיטת רב יוסף שממתין 2 דקות אחרי השקיעה, ורק אז מתחיל
זמן בין השמשות.
וכן פסק
הרמב"ם בהלכות שבת ה,ד:
"משתשקע
החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא
ספק מן היום, ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום. ולפיכך אין מדליקין בו;
והעושה מלאכה בין השמשות שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג - חייב חטאת מכל מקום.
וכוכבים אלו - לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו
שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי".
וכן פסק הרמב"ם
בהלכות תרומות ז,ב:
"אין
הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו
שליש שעה אחר שקיעת החמה: שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), עד
שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם)".
פסק הרמב"ם
הוא כשיטת רבי יוחנן על פי ביאור הרי"ף, ובשבת מספק נחמיר ולא נעשה מלאכה
משקיעת החמה, מפני שאז מתחיל זמן בין השמשות, ובתרומה מספק נחמיר, ולא יאכלו
הכהנים בתרומה אלא אחר בין השמשות, משיצאו שלושה כוכבים בינוניים, והוא לילה ודאי.
וכבר ביארנו שפרק זמן זה של בין השמשות הוא 18 דקות, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות
תרומות כמו שליש שעה, שליש שעה הוא 20 דקות, וכוונת הרמב"ם באומרו כמו שליש
שעה, ל- 18 דקות.
היוצא מכל
הנ"ל, שקיעת החמה שנאמרה בדברי הרמב"ם כמשמעה, שתיסתר השמש מעין רואים
באופק, וזהו שקיעתה, ומאז מתחיל זמן בין השמשות הנמשך 18 דקות, ואז מגיע צאת
הכוכבים, וייראו שלושה כוכבים בינוניים, והוא לילה ודאי.
***
כאן המקום לבאר, כי
על פי התצפיות שערכו החברים, משקיעת החמה עד צאת כוכב אחד יש 20 דקות, לאחר מכן עד
צאת כוכב שני יש 5 דקות, לאחר מכן עד צאת כוכב שלישי יש פחות מדקה, סה"כ
מהשקיעה עד צאת 3 כוכבים בינוניים 26 דקות.
להלן הנתונים ושמות
הכוכבים, כפי שנתקבלו באדיבותו הרבה של ר' אלדד בשארי יצ"ו. הכוכב הראשון
הנראה הוא כוכב וגה Vega, מקבוצת נבל Lyra. הכוכב השני הנראה הוא כוכב ארקטורוס Arcturus,
מקבוצת שומר הדובים Bootes. [ולמרות שכוכב זה בהיר מוגה, בעונה זו הוא נראה אחריו מכיוון
שהוא קרוב לאופק המערבי בעונה זו. יש המזהים כוכב זה עם "עש" המקראי
(איוב ט,ט): עושה עש כסיל וכימה]. והכוכב השלישי הנראה הוא כוכב אלטיר Altair,
מקבוצת נשר Aquila. הדברים התפרסמו בספר "וישם מדברה כעדן" (עמ' 331-332).
נמצא שתוצאות
התצפיות קרובות מאוד לדברי התלמוד והרמב"ם, ואת השינוי ביניהם יש לתלות
בשינוי המקומות.
***
בסוף הסוגיה, הובאו
דברי רב יהודה בשם שמואל, והברייתא, המגדירים את בין השמשות מזמן היראות שני
כוכבים עד זמן היראות שלושה כוכבים. כפי שכבר כתבנו, ברייתא זו השנייה (שבת לה:)
סותרת את הנאמר בברייתא הראשונה (שבת לד:), מפני שלשיטתה זמן בין השמשות אינו
מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שהובאו בברייתא הראשונה, אלא זמן בין
השמשות הוא בין היראות כוכב שני לבין היראות כוכב שלישי, אבל כל זמן שיש כוכב אחד
הוא יום ודאי.
עד כאן הבאנו את
פסק הרמב"ם לגבי שבת או תרומה, שבעקבות דברי רבי יוחנן, פסק כברייתא הראשונה,
ומחמת הספק נחמיר. והנה, אם נעיין היטב בהלכות קידוש החודש, נווכח שפסק
הרמב"ם גם כברייתא זו השנייה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ב,ט):
"ראוהו
בית דין עצמן, בסוף יום תשעה ועשרים - אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים [הכוונה
שעדין לא יצא הכוכב השני השייך לליל שלושים, ראה ביאור הרב קאפח שם] - בית דין
אומרים מקודש מקודש, שעדיין יום הוא. ואם ראוהו בליל שלושים, אחר שיצאו שני כוכבים
- למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם, ויעידו הם השניים בפני השלושה; ויקדשוהו
השלושה".
הרמב"ם התחיל
את ההלכה, אם עדין לא יצא כוכב בליל שלושים בית דין אומרים מקודש, משתמע מדבריו
שאם כבר יצא כוכב אחד שוב אינם יכולים לקדש את החודש. והנה בהמשך ההלכה הוא כותב,
ואם ראוהו בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים, אינם יכולים לקדשו אלא למחר, אולם
דבר זה סותר לנאמר בתחילת ההלכה שמאז שיצא כוכב אחד אינם יכולים לקדשו. על כורחנו,
כשכתב הרמב"ם אם לא יצא כוכב בליל שלושים, התכוון אם לא יצא הכוכב השני השייך
לליל שלושים, מפני שהכוכב הראשון שייך ליום עשרים ותשעה, והכוכב השני שייך לליל
השלושים, ורק אם יצאו שני כוכבים אין בית דין יכולים לקדש את החודש אלא למחר, אבל
כל זמן שיש רק כוכב אחד, עדין יום הוא, ויכולים בית דין לקדש את החודש. וכך ביאר
הרב קאפח שם בהערה כד.
מה מקור דברי
הרמב"ם להלכה זו, דברי רב יהודה בשם שמואל, והברייתא השנייה, "כוכב אחד
- יום, שנים - בין השמשות, שלשה – לילה". והשאלה הנשאלת, איך פסק הרמב"ם
כברייתא זו השנייה, והרי בהלכות שבת ותרומות פסק כברייתא הראשונה, ובין השמשות
מתחיל משקיעת החמה עד צאת שלושה כוכבים, ואיך פסק בהלכות קידוש החודש שבין השמשות
מתחיל מזמן יציאת כוכב שני עד זמן יציאת כוכב שלישי?
תשובה: יש להבחין
בין הגדרת יום לגבי שבת ותרומה, לבין הגדרת יום לגבי קידוש החודש. בשבת ותרומה
מצאנו שרבי יוחנן בתלמוד במסכת שבת פסק בהם להחמיר כדברי רבי יהודה שבברייתא
הראשונה, אולם לגבי קידוש החודש לא מצאנו בדבריו התייחסות, ואם ננהג כדבריו נימנע
מלקדש החודש בזמנו. ואדרבה מצאנו משנה האומרת שעד שלא חשיכה מותר לקדש החודש. וזה
לשון המשנה במסכת ראש השנה (ג,א):
"ראוהו
בית דין וכל ישראל - נחקרו העדים, לא הספיקו לומר מקודש, עד שחשיכה - הרי זה מעובר
..."
היוצא מדברי המשנה,
אף ששקעה השמש, עד שלא חשיכה מותר לקדש את החודש. אולם היאך נדע את ההגדרה המדויקת
לחשיכה, על כורחנו להסתייע מדברי הברייתא השנייה שהובאה במסכת שבת המבארת בדיוק,
כוכב אחד יום, שני כוכבים בין השמשות ולא יקדשו אז את החודש מספק, ושלושה ככבים
לילה ודאי.
נמצאנו למדים, אין
לערבב בין הגדרת יום לגבי שבת ותרומה, לבין הגדרת יום לגבי קידוש החודש, מפני
שהקלו חכמים בקידוש החודש שיוכלו לקדשו בזמנו, והחמירו בשבת ובתרומה, שתישמר השבת
בשלמות, ויאכלו הכהנים בזמן טהרה ודאי.
***
לעומת כל מה
שכתבנו, הרב קאפח בביאורו למשנה תורה (קרית שמע פ"א הערה כו; תפלה פ"א
הערה כה-כו; תפלה פ"ג הערה ט; תפילין פ"ד הערה כג; מילה פ"א הערה
מב; שבת פ"ד הערה ז; קדוש החודש פ"ב הערה כד), כתב שלפי הרמב"ם
שקיעת החמה ביאורו יציאת שני כוכבים. ובכך תתישב ההלכה בהלכות קידוש החודש עם
ההלכה בהלכות שבת, וזמן בין השמשות הוא מיציאת שני כוכבים עד יציאת שלושה כוכבים.
אולם על פי דברינו אין לדברים אלו מקור בתלמוד, ולא מצאנו שיערבבו חכמים בהגדרות
הזמנים, אלא הם הקפידו בלשונם, שקיעת החמה ביאורו משיסתר כדור השמש, צאת הכוכבים
ביאורו משיראו הכוכבים. ועוד שמיציאת שני כוכבים עד יציאת כוכב שלישי יש פחות
מדקה, ואיך כתב התלמוד שיש בזמן זה שלושת רבעי מיל, 18 דקות.
***
לאחר שביארנו את כל
הנ"ל, נבאר עוד מקומות שלכאורה משתמע מהם כדעת הרב קאפח ששקיעת החמה הוא צאת
הכוכבים.
כתב הרמב"ם
בפרהמ"ש ברכות א,א:
"ומה
שהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים אף על פי שהיא עת אחת, הוא
כדי ללמדינו תועלת אגב הרצאת הדברים, והיא שכהן טמא שטבל היום הותר לו לאכול
בתרומה אחרי שקיעת החמה ואף על פי שהוא מחוסר כפורים".
הרמב"ם כתב
שהכהנים מותרים לאכול מזמן צאת הכוכבים, ולאחר מכן כתב שמותר לכהן טמא שטבל לאכול
אחר שקיעת החמה, לכאורה משתמע מדבריו, שצאת הכוכבים הוא שקיעת החמה, כי הם נכתבו כביטויים
מקבילים זה לזה. אולם המעיין בהערה 6 של הרב קאפח שהובאה בפרהמ"ש, יראה
שהרמב"ם תיקן את הנוסח, וזה לשון הרב קאפח בהערה 6, על המילים "אחרי שקיעת
החמה":
בכ"י
ק פ, גרוב אלשמס וטהור אלכואכב, שקיעת החמה ויציאת הכוכבים. ונראה ברור שתקון זה
יצא מתחת יד רבינו, ואע"פ שאינו בכ"י אוכספורד, וכבר פעמים רבות שואלים
לרבינו על דבר מה בפירושיו ופסקיו, והוא עונה שאמנם כך כתב אבל יש לתקן כך וכך, אף
זו כיוצא בהם. וכך מפורש בש"ס, וז"ל בהלכות תרומות פ"ז הל' ב: אין
הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו
שליש שעה אחר שקיעת החמה, שנאמר ובא השמש וטהר, עד שיטהר הרקיע מן האור.
נמצא שאין בדברי
הרמב"ם השוואה בין צאת הכוכבים לשקיעת החמה, וכבר תוקן, הותר לו לאכול בתרומה
אחרי שקיעת החמה וצאת הכוכבים.
***
משנה מגילה ב,ד:
"אין
קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד
שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר".
וכתב הרמב"ם
בפרהמ"ש:
"וחשבנו
את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים וקרא זמן זה יום
והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק, אבל
לכתחלה אחרי עלות השמש".
הרמב"ם כתב
שהיום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולא עד השקיעה, מכאן לכאורה הוכחה שבכל מקום
שנזכר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא סוף היום, הכוונה לצאת הכוכבים. אולם ביאור
זה אינו נכון, ויש ביום זמן שהוא לכתחילה וזמן שהוא בדיעבד. ולכתחילה נחשיב את
תחילת היום בהנץ, ויעשה את הדברים שנמנו במשנה מהנץ, ורק בדיעבד נחשיב את תחילת
היום בעלות השחר, ונתיר לעשות את הדברים שנמנו במשנה כבר מעלות השחר. והוא הדין אף
בסוף היום, לכתחילה נחשיב את סוף היום בשקיעה, וכך הדין בשבת [שהחשבנו את סוף יום
שישי ותחילת יום שבת כבר בשקיעה], ורק בדיעבד נחשיב את סוף היום בצאת הכוכבים, וכך
הדין בקידוש החודש.
***
כתב הרמב"ם
בהלכות תפילה א,ז:
"וכן
תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף
תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמיים
בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה".
הרמב"ם כתב
ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, כלומר כבר שקעה החמה, והוא כותב שאין מתפללים את
תפילת נעילה אלא סמוך לשקיעה, מכאן שאף אחר שנסתרה החמה, הוא סמוך לשקיעה, כי השקיעה
היא יציאת שני כוכבים. אולם ביאור זה אינו נכון, הרמב"ם לא כתב שמתפללים את
תפילת נעילה אחר הסתרות השמש, אלא שמתפללים אותה סמוך לשקיעה דהיינו לפני השקיעה,
ואח"כ ביאר איך לשון נעילה מתקשר לשקיעה, וביאר נעילה דהיינו ננעלו שערי שמים
בעד השמש ונסתרה, וכיוון שתפילת זו נאמרת בסמוך לנעילת שערי שמים, דהיינו סמוך
לשקיעה, דהיינו לפני השקיעה, לפיכך השם ההולם אותה הוא תפילת נעילה.
***
להרחבת הנושא,
נעתיק את לשון ביאור הלכה, שנכתב על השו"ע (רסא,ב), שם הוא הביא את שיטת רבנו
תם ואת שיטת הגר"א בביאור שקיעת החמה, והאריך להוכיח את שיטת הגר"א,
ושכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ועוד חכמים, ושקיעת החמה ביאורו הסתרות
כדור השמש.
שולחן ערוך אורח
חיים הלכות שבת סימן רסא סעיף ב:
"י"א
שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על
הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, ..."
ביאור הלכה סי'
רסא, ד"ה מתחילת השקיעה:
"טעם
לכל זה [הטעם למה שכתב השו"ע, שצריך לעשות תוספת שבת מתחילת השקיעה, עד זמן
בין השמשות, שהוא פרק זמן של ג' מילין ורבע] דהנה בפסחים צ"ד איתא דמשקיעת
החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין ובשבת [ל"ד ל"ה] איתא דמשקיעת החמה
מתחיל בה"ש [לרבה אליבא דר' יהודה דפסקינן כוותיה] ואמר שם דמשך בה"ש
תלתא רבעי מיל ואח"כ הוי לילה ואמרינן שם דג' כוכבים בינונים הוי לילה
א"כ קשה אהדדי וע"כ תירץ ר"ת וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים
לשקיעת החמה שבשבת שם דההיא דפסחים הוא התחלת השקיעה משקיעת גוף השמש כשנכסה
מעינינו ומאז עד צה"כ ד' מילין ומשתשקע החמה שבשבת שם הוא סוף השקיעה שהוא
כשנשקע גם אור השמש מרוב הרקיע לבד לצד המערבי ומאז מתחיל בה"ש שהיא ג' רבעי
מיל קודם צה"כ ומהתחלת השקיעה שהוא שקיעת גוף השמש עד סוף השקיעה הנ"ל
הוא יום והוא משך ג' מילין ורביע ואז הוא זמן תוספת שבת וכמ"ש כאן בשו"ע
ובין כולם המה ד' מילין ועד ד' מילין מהתחלת השקיעה לא הוי לילה ודאי זהו שיטת
ר"ת וסיעתו ועיין לקמן בסימן של"א ס"ה במ"א משמע שם שדעתו
להלכה כשיטה זו.
אבל
הגר"א ז"ל חולק על שיטה זו והאריך בכמה ראיות דשקיעת החמה
שבשבת לענין בה"ש הוא ג"כ התחלת השקיעה כמו שקיעת החמה שבפסחים שם ומיד
אחר שקיעת גוף השמש מתחיל בה"ש אליבא דר' יהודה דפסק ר' יוחנן כוותיה לחומרא
בשבת שם ומשך זמן בה"ש הוא ג' רבעי מיל וקושיא הנ"ל תירץ לחלק בין
צה"כ דשבת לצה"כ דפסחים דצאת הכוכבים דשבת הוא זמן של לילה שהוא ג'
כוכבים בינונים וצה"כ דפסחים הוא צאת כל הכוכבים הנראים בלילה שהוא זמן מאוחר
הרבה והוי ד' מילין אחר התחלת השקיעה ואף על גב שנראה לעינים שמשך בה"ש שהוא
עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל הוא כמו שכתב הגר"א בבאורו ששעור
הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר
ולכן לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו ורק תלוי
לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין איזהו
בינונים צריך להמתין עד קטנים כמ"ש סימן רצ"ג וע"ש מה שכתבנו עוד
בענין זה ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ הוא
בה"ש גמור וכנ"ל.
ובאמת
שיטתו זאת לאו חדשה היא דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר
סימן צ"ו דמיד אחר שקיעת גוף השמש הוי בה"ש גמור והביא שם שכן כתבו
בפירוש הגאונים הראשונים בתשובותיהם והמה רבינו שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו
נסים גאון גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל גם כתב שם שכן משמע
מהרי"ף והרמב"ם ורש"י ע"ש והביאו הש"ך להלכה ביו"ד
סימן רס"ו סקי"א לענין מלת בה"ש וע"ע בפי' מהרלב"ח על
פ"ב מהלכות קידוש החודש להרמב"ם בד"ה כלל העולה שכתב ג"כ
שמהרי"ף והרמב"ם משמע דס"ל דמהתחלת השקיעה [דהיינו שהחמה נתכסה
מעינינו] הוי בה"ש וגם מהר"ל מפראג בחדושיו על שבת פירש ג"כ ממש
כשיטת הגר"א הנ"ל וגם הראב"ן ס"ל כן דתיכף כשנשקע גוף השמש
ונתכסה מעינינו מתחיל זמן בה"ש עיין הגהות מרדכי בפ"ב דשבת וגם בספר סדר
זמנים האריך ופסק הלכה למעשה כהגר"א ז"ל דמיד אחר התחלת השקיעה הוי
בה"ש. והנה למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים
והפוסקים הנ"ל דמיד אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו הוא
איסור גמור שלא לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה לדעת כל הני
רבוותא הנ"ל [ובפרט בימינו שאין העולם בקיאין בזמן בה"ש ובאופן זה
לכ"ע יש להחמיר לפרוש ממלאכה מתחלת השקיעה כדאיתא בגמרא והובא בשו"ע
ס"ג] ולאו דוקא לענין שבת דה"ה לכל דבר שיש בתורה שנ"מ בין יום
ובין לילה אזלינן להחמיר דתיכף בהתחלת השקיעה מתחיל בה"ש ונמשך הזמן דבה"ש
עד יציאת ג' כוכבים בינונים כנ"ל".
***
וראה עוד בשו"ת
מהר"ם אלשקר (סי' צו), שהביא יישוב לסתירה הנמצאת בתלמוד בדעת רבי יהודה, האם
מהשקיעה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של מהלך ארבעה מילין (פסחים צד:), או משך זמן
של מהלך שלושת רבעי מיל (שבת לד:). סתירה זו כידוע היא שגרמה לשיטת רבנו תם, המבאר
שיש שתי שקיעות, ובמסכת פסחים דיבר רבי יהודה על השקיעה הראשונה, ואילו במסכת שבת
דיבר רבי יהודה על השקיעה השנייה. ולעומת זאת, לדעת מהר"ם אלשקר יש לבאר את
הסתירה אחרת, ובמסכת פסחים הובאה דעת רבי יהודה בתחילה, כשסבר כדעת חכמי ישראל
שבשקיעה החמה מהלכת כנגד עובי הרקיע, וכשמגיעה לרום הרקיע היא מהלכת במשך כל הלילה
מעל הרקיע, מפני שלא ידעו שכדור הארץ עגול, ואותו משך זמן שבו החמה מהלכת כנגד
עובי הרקיע, הוא מהלך ארבעה מילין, ובמסכת שבת הובאה דעת רבי יהודה הסופית, אחר
שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם שכדור הארץ קבוע והחמה סובבת מסביב כדור הארץ,
ובלילה היא נמצאת בצד השני של הכדור, ואז משך הזמן מהיסתרות גלגל השמש עד צאת
הכוכבים הוא שלושת רבעי מיל. [אליבא דאמת, כבר הוברר שהחמה עומדת במקומה וכדור
הארץ הוא הסובב סביבה, וסובב סביב עצמו, ומסיבובו סביב עצמו ייראו יום ולילה]. ועל
פי יישוב זה, כבר אין צורך לשיטת ר"ת שיצר שתי שקיעות, ומעולם לא עלתה על
דעתם של חכמי ישראל שיש שתי שקיעות, אלא שקיעת החמה כמשמעו, היעלמות גלגל השמש
באופק.
לביאור הנושא,
נעתיק קצת מדברי מהר"ם אלשקר בשו"ת (סי' צו):
קודם כל
דבר צריך לפרש ולבאר מה היא כונת ר"ת ז"ל ומאן דעמיה ומה היא
כונת האחרים ז"ל ולראות מאי בינייהו כלומר בין שתי הדעות. דע לך כי לדעת הכל
שיעור בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה
לחומרא לגבי רב יוסף. ואמנם בתחלת השקיעה יש הפרש גדול ביניהם דר"ת ז"ל
אית ליה דשתי שקיעו' נינהו השקיעה הראשונ' משהתחילה להכנס בעובי הרקיע ואינה זורחת
על הארץ כי לדבריו צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח דרכה כדי לעלות על הכפה. והשקיעה
השנית משגמרה ללכת כל עובי הרקיע ועדיין היא כנגד חלונה שלא עלתה על הכפה.
ומהשקיעה הראשונה עד זאת השקיעה השנית מהלך ג' מילין ורביע וכל זה הזמן לר"ת
ז"ל ומאן דעמיה כלו מן היום ומזמן זה עד צאת הג' כוכבים ג' רבעי מיל וזה הוא
בין השמשות בענין שנמצא משקיעה ראשונה ועד הכוכבים ד' מילין דהיינו כל עובי הרקיע
כרבי יהודה דפסחים. וידוע הוא ומשכל ראשון דדברים אלו אין להם שום מציאות כי אם
לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה
דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה
כדאמרן. והעולה מדבריו של ר"ת ז"ל דשעור ג' מילין ורביע אחר שלא תראה
החמה על הארץ כלו מן היום לכל דבר שהרי אין בין השמשו' מתחיל עד שקיעה שניה דהיינו
סוף השקיעה וכדבעי' נמי למימר קמן.
אמנם שאר
המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהחלק השני
מהמורה והגאונים ז"ל סוברי' כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר
ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי
הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת
אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה ותעלם מן העין
ומתחלת שקיעת' באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעי' רגע שהן שני שלישי מדרגה
כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו ודבר הנראה לחוש הוא שלא יוכל
אדם להכחישו. הילכך לדבריהם של אלו משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג'
כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין השמשות כדאמרן.
ואתה ידעת
דמה שהניע לר"ת לומר אותן דברים ולעשות שתי שקיעות היינו משום דקשיא
ליה מדרבי יהודה דפסחים פ' מי שהיה טמא אדר' יהודה דבמה מדליקין דהכא קאמר דמשתשקע
החמה ועד צאת הכוכבי' ג' רבעי מיל ובפסחי' קא"ר יהודה גופיה דמשקיעת החמה ועד
צאת הכוכבים ד' מילין ולפי' תרץ ז"ל דההיא דפסחי' מיירי בשקיעה ראשונה וההיא
דבמה מדליקין בסוף שקיעה שניה והיינו דקאמר בפסחים משקיעת דמשמע מתחלת השקיעה
ובבמה מדליקין אמרינן משתשקע דהיינו סוף השקיעה.
וכבר דחו
לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים ומחו לה
מאה עוכלי בעוכלא וכתבו ז"ל ודעו דאע"ג דהך בריתא דפסחים דר' יהודה
תיובתא לעולא ולרבא ליתה להך בריתא ולא לדרבה דבין רבי יהודה בין רבה סבירא להו
הרקיע עשוי כקובה והגלגל קבוע הוא והמזלו' חוזרין והחמה היא בעצמה המהלכת ביום
למטה מן הרקיע מן המזרח למערב וכשמגעת לסופו נכנסת לעוביו וזו היא שקיעת' ומהלכ'
על כל עוביו של רקיע וכשמגעת לסוף עביו הכוכבים נראים ומהלכת למעלה מן הרקיע כל
הלילה מן המערב למזרח וכשמגעת לסופו נכנסת ומהלכת בעוביו ולאלתר עולה עמוד השחר
וכשמגעת לסוף עביו מנצת על הארץ ולפי' כששערו חשוכא וקדומא כמה הוא ממהלך שאר היום
אמרו כי עביה של רקיע כמהלך חשכא וקדמא ושאר הרקיע כמהלך היום. וליתה להא מילתא
מכמה אנפי לפי שאינו רקיע אחד וכו'. עד ואלו היתה עולה בלילה למעלה מן הרקיע היתה
נראית בארץ ולא היה הרקיע חוצץ מלראותה שהרי בינינו כמה רקיעים ואין חוצצין אותה
ואף רקיע שלה אינו חוצץ לראות מה שלמעלה ממנו וכו' עד נמצא הגלגל סובב סביבה אחת
והמזלות קבועין בו. ואף רבותי' ז"ל כשאמרו חכמי ישר' אומרי' ביום חמה מהלכת
למטה מן הרקיע ובלילה מהלכ' למעלה מן הרקיע כדרך שפירשנו למעלה טעמו של ר' יהודה
ושל רבה וחכמי אומות העולם אומרים ביום מהלכת למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ
כדרך שפירשנו אנו הא א"ר ונראין דבריהם מדברינו ללמדך שעל מה שפירשנו סמכו
חכמי' ז"ל ע"כ מדבריהם והם האריכו ואני קצרתי. וכל זה קשיא לר"ת
ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכת' אותו להלכה והנה שכח כי חכמי ישראל הודו
בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם.
עוד כתבו
רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה אחרת
ז"ל חלוקת רבה ורב יוסף משתשקע החמ' ולא תראה אפי' על ראשי דקלי' כל זמן שפני
מזרח מאדימין עד שיכסיף התחתון לרב יוסף מן היום ולרבה בין השמשות ונתנו שיעור
לעונות אלו ממהלך אדם ואזדו לטעמיהו דאיתמ' שיעור בין השמשות רבה אמ' ג' חלקי מיל
ורב יוסף אמ' שני חלקי' נמצא בין זה לזה אחד מי"ב במיל והמיל אלפים אמה נמצ'
בין רבה לרב יוסף שיעור מהלך קס"ז אמה והיא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח
מאדימין. עד ומיהו לענין שבת רבה קמחמיר והא מילתא איסורא דאוריתא הוא ע"כ.
עוד כתבו שם ז"ל דאמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת
לחומרא כי משתשקע החמה בדילין ממלאכות וכל בין השמשות מטילין אותו לחומרו לשני
ימים שאם נולד בן בסוף ערב שבת מטילין אותו לחומרו שהוא בשבת ואין נמול בע"ש
ומטילין אותו לחומרו שהו' בע"ש ואין שבת שמיני ע"כ.
גם רבי'
נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמר' המשנה תפלת המנחה
עד הערב ששאלת עליו התשובה גבול עד הערב עד שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה
ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות ודוקא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה
וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן ע"כ. ומאומרו שתפול וכו'
תדוק דהחמה הולכת תחת הארץ בלילה כדברי הראשונים ז"ל וכפי מה שפירשנו.
גם מדברי
רש"י ז"ל נראה דהשקיעה היא כפי דברי חכמי אומות העולם שכתב פ'
במה מדליקין ז"ל שהחמ' סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול
בים ויעלה הוי לילה נר' דסמוך לשקיעה באופק קאמ' דאז היא נראית על ראשי ההרים ודלא
כר"ת ז"ל.
והרשב"א
הקשה על דבריו של ר"ת ז"ל מן הירושלמי והניח הדבר בצרי' עיון.
וגם הרי"ף ז"ל כתב גבי י"ה ז"ל ומ"מ צריך לפרוש
משעת שקיעת החמה לכל הפחות משום דמאז מתחיל בין השמשות ע"כ. ולא חלק כלל וכן
נמי כתב הר"י מקורביל תלמידו ז"ל. גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של
הר"ם במז"ל, פירש לנו הדבר בבירור שאין אחריו ברור, וידוע הוא שכל
דבריו מדברי אביו ז"ל. כתב ז"ל ובין השמשות יש בו מן היום ויש בו מן
הלילה וכו', והוא משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבי' בינוניים לא ככוכבים הנראים
ביום ולא ככוכבים שא"א שיראו עד לב הלילה, וקודם שתערוב השמש הרי הוא יום
ודאי ויכול לעשות בו מלאכה ביום ששי, והעושה בו מלאכה בסוף יום השבת חייב סקילה, ואפילו
ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגולה
בכללה ותערוב השמש תחת עגולת האופק הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום, וכשיראו
ג' כוכבים בינוניים אחר ערובת השמש הוא ודאי לילה, והזמן שיש בין ערובת השמש
ובין ראיית הכוכבים הבינוניים הוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה והוא זמן בין
השמשות ודינו להחמיר, מהעקר שבידינו ספיקא דאוריתא לחומרא וכו', עד וצריך
ליזהר ולפרוש מעשיית מלאכה קודם ערובת השמש דבר מועט, כמו שנזהרין ונמנעים מאכילת
חמץ בשעה ששית וכיוצא בזה, וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש. עכ"ל
בספר אל כפאי"ה. וידוע הוא דכל הגלילות האלו אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל
נינהו ואין נוטין מדבריו ימין ושמאל ובפרט מצרים שהיתה מקום מנוחתו ז"ל.
...
וכ"ש דקושיין דר' יהודה לאו קושיא היא להשיג בה גבולות ראשונים, דכמה איכא
בתלמודא בכיוצא בזה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ביומא בספר הזכות, דקשיא להו
התם דר' יוחנן אדר' יוחנן, ותרץ שם דאפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא וכו', עד דכמה
יש בתלמוד סברות מתחלפות בחלוף המסכתות כמו איכא דאמרי, ורב חננאל כתב מהן הרבה,
ואפשר שאף סברא זו של ר' יוחנן נתחלפה כאן או שחזר בו כמו שאמרנו ע"כ. והכי
נמי מצינן למימר הכא. [כשם שמצאנו בתלמוד שרבי יוחנן חזר בו ממה שאמר בתחילה, כך
יש לפרש את הסתירה בדברי רבי יהודה, שחזר בו ממה שכתב בתחילה].
גם איכא
למימר נמי דבילדותו בפסחים סבר כחכמי ישראל ובזקנותו סבר כחכמי אומות העולם שהודו
חכמים לדבריהם כדאיתא בגמ' בהדיא. ...
סוף דבר, ביארנו את
דברי התלמוד והרמב"ם בסוגיית שקיעת החמה ובין השמשות, ועלה בידינו שהדברים
כמשמעם, שקיעת החמה ביאורו משיסתר גלגל השמש באופק, והיסתרות השמש היא שקיעתה
בלשון חכמים. ובין השמשות הוא פרק הזמן המתחיל משקיעת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים
בינוניים. וכך ביארו הרבה ראשונים ואחרונים, ואין בדברינו שום דבר חדש שלא אמרוהו
הקדמונים.
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה