הלכות שביתת יום טוב
429. סירים שהשתמשו בהם ביום טוב ראשון של ראש השנה, ושוב אינו צריך להשתמש בהם עד מוצאי ראש השנה- בעוד יומיים-, אסור לשוטפם בחג. ואפשר למלאת את הסירים במים וכך לא יעלה ריח רע מהסירים.[639][ויתכן ש]מותר לשוטפם משום גרף של רעי[640]. (זמנים- שביתת יום טוב א,כד [כעין מקבילה]: שבת כג,ז: כה,כד: כו,יג)
430. (אישה שרצת ללוש בצק ביום טוב, מותר לה לנפות את הקמח, כיון שהקמח כבר נופה במפעל והוא ראוי לשימוש, וניפוי זה הרי הוא ניפוי שני, וההלכה התירה לשנות -לנפות פעם שנייה- בניפוי הקמח.
והסיבה שמנפים שוב כי יתכן שהקמח ישן ונפלו בו תולעים, והרי הדבר דומה לקמח שנפל לתוכו צרור או קיסם, שמותר לנפותו ביום טוב[641]). (זמנים- שביתת יום טוב ג,יד: א,ז)
431. האישה יכולה לערב עירובי תבשילין[642] בברכה. ואין זה מצוה שהזמן גרמא, כיון שאם לא יצטרך האדם לבשל מיום טוב לשבת, אינו צריך להניח עירובי תבשילין. ונמצא שמה שגורם שיעשה עירובי תבשילין, זה צורך האדם לבשל מיום טוב לשבת, ולא הזמן. (זמנים- שביתת יום טוב ו,א)
432. נוסח עירובי תבשילין בסידור[643]- מברך (כנ"ל). ואומר: בהדין ערובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת, לנא ולכל ישראל שבעיר הזאת.
וביאר מארי לשואל, שעל ידי עירובי תבשילין מותר לעשות את כל מה שצריך מיום טוב לשבת, כגון להכין את השולחן וכדו', ולא רק בישול אוכל[644]. וכך הוא נוסח העירוב "ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת". (זמנים- שביתת יום טוב ו,ח וציון ט)
433. כת"ר בהלכות שביתת יום טוב ז,כה "... וגוי שקיבל קיבולת מישראל, אפילו היה חוץ לתחום- אינו מניחו לעשות במועד: שהכל יודעין שמלאכה זו לישראל, ויחשדו אותו שמא שכר את הגוי לעשות לו במועד- שאין הכל יודעין הפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן; ולפיכך אסור"
וביאר מארי, שאם היה דרך כל בני אדם למסור מלאכה לגוי בקבלנות, והכל יודעים שהגוי עושה דבר זה בקבלנות, מותר לגוי לעבוד במועד [בחולו של המועד]. ולכן בימנו אם הדרך למסור לגוי בניית בית בקבלנות, מותר לגוי להמשיך לבנות את הבית גם בחולו של המועד.
אבל אין הדבר מותר מחמת שיש לאדם הפסד אם לא יניח לגוי לעבוד בחולו של המועד, שיתבע ממנו לשלם לו עבור ימי חול המועד[645]. (זמנים- שביתת יום טוב ז,כה)
434. כת"ר בשו"ת סימן קנב (מהדו' בלאו) "נשאל רבינו, מה יאמר אדוננו בדבר ספר תורה כאשר יחתמנו המפטיר[646], היחזירנו להיכל ואח"כ יקרא ההפטרה או ישימנו בתיבה, לפי שצר הדוכן שעליו קוראים בספר התורה, עד אשר יפטיר ויחזירנו להיכל למקומו? והשיב, אין הבדל בזה ואין להעדיף מעשה אחד על חברו אלא מצד מנהג הקהל, כי אין צריך לשנות מנהג שנהגו בו, גם אם קטנה חשיבותו, אם אין זה מביא להפסד בדת ולא לעברה. וכתב משה"
ונשאל מארי, כיון שכת"ר בתשובה הנ"ל שאין לשנות ממנהג שנהגו בו, כיצד מותר לאישה לצאת עם פיאה נכרית[647] והרי בתימן לא נהגו כך?
והשיב, שבתימן לא היתה פיאה נכרית, ולא ידעו מהדבר הזה כלל. ואילו הכירו את הפיאה, ואילו לא היו מכסים את ראשם עם שלושה כיסויים, היו הולכים עם פיאה נכרית.
ושוב נשאל מארי, שבימנו לא מתעטפים בטלית כמו שהתעטפו בתימן?
והשיב, שבשעת התפילה אנו מתעטפים בטלית כמו בתימן, וגם אלה שמקפלים את קצוות הטלית על כתפיהם, כך היה החתן מתעטף בטלית בתימן. ובתימן- אם ראו אדם שמקפל את קצוות הטלית על כתפיו שאלוהו, "האם אתה חתן". (זמנים- חמץ ומצה ה,יא-יג (כעין מקבילה): זמנים- שביתת יום טוב א,א ציון טו)
הלכות חמץ ומצה
435. כת"ר בהלכות ברכות יא,טו "נטל את הלולב- מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שיטול- מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשיה. אבל נטילת ידים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן- אפילו שחט לעצמו- מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים- שמעת שגמר בלבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו"
ובהלכות חמץ ומצה ג,יא כת"ר "כיצד ביעור חמץ: שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים; ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו במהרה- הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים. וחמץ שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יתר- הרי הוא כמבוער; וצריך לבטל בלבו, אם עדיין לא נכנסה שעה שישית"
וביאר מארי, שהתורה כתבה "תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב,טו). ובמהדורה ראשונה סבר רבינו, שמצוות ביעור חמץ מהתורה תתבצע ע"י שיעדיר את החמץ ויאבדו. ואילו במהדורה אחרונה סובר רבינו, שמצוות ביעור חמץ מהתורה תתבצע ע"י שיבטל את החמץ בליבו. ומדברי סופרים שיאבד ויעדיר את החמץ.
ולפי האמור- ההלכה שהבאנו מהלכות חמץ ומצה פ"ג, שכתבה שצריך לבער את החמץ ע"י שריפה או זרייה לרוח או זריקה לים, מבארת את החובה שהיא מדברי סופרים.
כת"ר בספר המצוות עשה קנו "הציווי שנצטוינו להסיר החמץ מרשותנו ביום ארבעה עשר בניסן, וזוהי השבתת שאר, והוא אמרו יתעלה ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם (שמות יב,טו). וקוראים אותה חכמים ביעור, כוונתם ביעור חמץ[651]".
וביאר מארי לשואל, שמה שכת"ר בספר המצוות הוא לפי דעתו במהדורה ראשונה, וכמו שנתבאר בהערותיו של מארי שם[652]. (זמנים- חמץ ומצה ב,ב וציון ג: פ"א ציון ג: ג,יא: סה"מ עשין קנו: אהבה- ברכות יא,טו)
436. אישה יכולה לבדוק בדיקת חמץ[653] עם ברכה. שכיון שמצאנו שאמרו חכמים[654] "נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנא' לא תאכל עליו חמץ וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי [ואלו הנשים גם] הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה" אם כן למדנו ממימרא זו שהנשים ישנן בבל תאכל חמץ, ולכן הם ישנן גם בבדיקת חמץ[655].
אבל שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, כגון תפילין ציצית וכדו' נשים פטורות, כיון שאין בהם לימוד מיוחד שמחמתו יתחייבו[656]. (זמנים- חמץ ומצה ב,ג יז)
437. ראה בתשובה הקודמת מס' 436 בהערה, שם הבאנו בהי"ז שאישה נאמנת על בדיקת חמץ, ובדיקת חמץ היא מדברי סופרים.
והשיב, שהאישה נאמנת גם בדברים שהם מהתורה. וראיה- שאנו מאמינים לאישה באיסור נדה, והתורה אמרה וספרה לה (ויקרא טו,כח)[658], מכאן שאנו מאמינים לאישה בספירתה בדבר שהוא מהתורה. (זמנים- חמץ ומצה ב,ג יז [כעין מקבילה] גמ' כתובות עב.)
438. כת"ר בהלכות חמץ ומצה ב,ג "... ואין קובעין מדרש בסוף יום שלושה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו- שמא ימשך וימנע מבדיקה, בתחילת זמנה"
וביאר מארי, שאמנם כת"ר רק איסור קביעת מדרש ולימוד, אבל פשוט שאסור גם לאכול או לעשות מלאכה[660], משיגיע זמן בדיקת חמץ, דהיינו מששקעה החמה. אבל קודם לכן מותר לאכול או לעשות מלאכה.
ומה שהזכיר רבינו רק איסור לימוד, ביאורו שאפילו ללמוד אסור אז, וכל שכן שאר דברים. (זמנים- חמץ ומצה ב,ג)
ולרבינו אפילו מי שבודק ביום צריך לבדוק גם לאור הנר, ואמנם אמרו חכמים "שרגא בטיהרא מאי אהני[663]" אבל כך קבעו חכמים שאור הנר יפה לבדיקה[664].
עוד ביאר מארי, שמה שכת"ר בהלכה "אכסדרה שאורה רב- אם בדקה לאור החמה, דיו" שמשתמע מכאן שדבר זה הוא בדיעבד, משום שלכתחילה צריך לבדוק לאור הנר[665]. (זמנים- חמץ ומצה ב,ד וציון ז)
440. כת"ר בהלכות חמץ ומצה ב,ד[666] "ואמצע החצר, אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויים שם, והן אוכלין כל חמץ שיפול שם"
(וביאר מארי, שהטעם שאמצע החצר אינו צריך בדיקה, כיון שיש כאן ספק חמץ, ובדבר שהוא מדברי סופרים נקל במקום ספק[667].
ובמהדורה ראשונה סבר רבינו שאפילו בחמץ ודאי מועיל הביטול מהתורה, ואילו במהדורה אחרונה סובר רבינו שבחמץ ודאי לא מועיל ביטול, ורק בספק חמץ הביטול מועיל[668]).
ועוד ביאר מארי, שגם אם ראה בבירור חמץ באמצע החצר קודם הפסח, אם הוא חתיכות גדולות שאין העורבים [או שאר עופות] יכולים לקחתו צריך בדיקה, אבל אם הוא חתיכות קטנות אינו צריך בדיקה, כיון שקרוב לודאי שהעופות לקחוהו[669]. (זמנים- חמץ ומצה ב,ד)
441. רצה לבער חמץ ע"י שישפוך עליו אקונומיקה וכדו'[670], הדבר תלוי בגודל החמץ וכמותו, כיון שיש חשש שלא ימאס החמץ כולו. ויותר עדיף שיוציא את החמץ מרשותו דהיינו שיתן אתו בפח הזבל, והוא שהפח אינו עומד בחצירו ואינו ברשותו. ויעשה זאת קודם זמן איסור החמץ[671]. (זמנים- חמץ ומצה ג,יא)
442. המוכר את חמצו לגוי, ורצה לאוכלו בצאת הפסח[672], וחל אסרו חג ביום שבת, אף אם יש בדבר משום גזל הגוי אבל מותר לאכול את החמץ[673].
ואין לאסור לאכול את החמץ משום גזל הגוי, כיון שכאן אין הדבר נקרא גזלה. וגזלה ביאורו כמו שהגדירו חכמים "ויגזול את החנית מיד המצרי", אבל כאן יש רק השמטה מיד הגוי כיון שבדעתו לשלם לגוי אחר כך[674]. (זמנים- חמץ ומצה ד,ו: נזיקין- גזילה ואבידה א,ב-ד: ראה עוד פרהמ"ש כלים יב,ז: נזיקין- גניבה ז,ח)
443. כת"ר בהלכות חמץ ומצה ד,יא "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמה שנסרחה- אינו צריך לבער[675]"
וביאר מארי לשואל, שאין הבדל אם נפרש את ההלכה שהתעפשה הפת קודם פסח או בפסח. אלא שאם התעפשה הפת קודם פסח, לא עבר משום לא יראה ולא ימצא, ואינו חייב לבערה כיון שאינה ראויה למאכל. ואם התעפשה הפת בפסח, עבר משום לא יראה ולא ימצא כל זמן שעדיין לא התעפשה, אבל עתה אינו צריך לבערה כיון שהתעפשה. (זמנים- חמץ ומצה ד,יא)
444. מחבת שבישלו בו במשך ימות השנה שמן או מרגרינה, שלא היה רשום על האריזה שלהם שהם כשרים לפסח, אסור להשתמש במחבת זה בפסח. כיון שלא נזהרו בשמן וכו', ויתכן שנפלו בו פירורים והרי הוא חמץ ודאי. ואין דבר זה ספק קל אלא ספק גדול.
וכך הדין בכל מאכל שיש בו תערובת חמץ שאינה ניכרת[676], שלא כתוב על האריזה שלו שהוא כשר לפסח, אסור לאוכלו בפסח.
אבל אורז חי שלא כתוב על האריזה שלו שהוא כשר לפסח, ינקו אותו היטב [מהחיטים שבו] ומותר לאוכלו בפסח, כיון שאין האורז מבושל ואפשר לנקותו. (זמנים- חמץ ומצה ה,א)
445. בימנו קמח לבן הרי הוא חמץ, כיון שהרטיבו אותו כשטחנו אותו[677]. וקמח שלא הרטיבו את חטיו אין צבעו לבן, ויתכן לומר שאינו חמץ. (זמנים- חמץ ומצה ה,ז)
446. כתב בספר צהר לחשיפת גנזי תימן עמ' רעג- תשובת חכמי צנעא לקהילה התימנית בירושלים בעניין אפיית מצות בתוך הפסח[678].
... כל זה כתבנו לדינא, אולם אם בית דינם הצדק וראשי עדתם הי"ו רוח אחרת איתם לאיזה סיבה, רחבה דעתם, והאמת איתם. ונשארנו מעתירים בעד כבודם עתרת החיים והשלום כנפשם וכנא"ה מנהגי ק"ק צנעא יע"א. ...
וביאר מארי לשואל, שמה שנכתב בסוף התשובה "כל זה כתבנו לדינא, אולם ... והאמת איתם" זאת משום שבית דין צנעא, חששו שמא יש אנשים שאינם בקיאים באפיית מצות, ויאפו מצות שלא כהוגן. וכן מחמת שאין להם תנורים כמו בתימן, חששו שמא לא יאפו את המצות כהוגן, ולכן הורו שאם בית הדין של ארץ ישראל ירצו לאסור זאת מחמת סיבה משלהם האמת איתם.
והבהיר מארי- שכך היה בארץ לפני עשרים שנה, אלה שאפו מצות בפסח לא היו בקיאים. אבל בימנו אלה שאופים מצות בפסח, אופים אותם בכל ההידור ומצוה מן המובחר להשתמש בהם. (זמנים- חמץ ומצה ה,יא-יג [כעין מקבילה]: זמנים- שביתת יום טוב א,א ציון טו: צהר לחשיפת גנזי תימן עמ' רעג-רעה)
447. כלי שעושים בו את החילבה אם הוא כלי חרס אין לו הכשרה, כיון שדומה לכלי שמניחים בו את השאור או החרוסת[679], ואם הוא ממתכת יגעיל אותו.
ואף שהשתמש בו בצונן, כיון שהחילבה דבר חריף צריך הכלי הגעלה. ולמרות שרבינו לא כתב זאת במפורש [בהלכות חמץ ומצה], כבר מצאנו בהלכות מאכלות אסורות ט,כד שכת"ר "סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין- אסור לאוכלן בכותח" ומכאן שדבר חריף אי אפשר להתירו מבלי הגעלה[680].
אבל כלים שמחזיק בהם יין שרף לקיום אינן צריכים הגעלה, כיון שהדבר ספק שמא יש בהם חמץ. ואמנם מחמת ספק זה אסור לשתות את היין בפסח, אבל הכלי אינו צריך הגעלה. (זמנים- חמץ ומצה ה,כא וציון מה: קדושה- מאכלות אסורות ט,כד וציון ל)
448. כיריים של גז- יכשירם לפסח על ידי שידליק אותם חצי שעה או שעה לפני פסח, ומה שישרף מהם ישרף וזוהי הכשרתם, ודבר זה אינו חומרא אלא כפי עיקר הדין[681]. (זמנים- חמץ ומצה ה,כב-כד וציון מה)
449. מצקת שמשתמשים בה בכלי ראשון[682] שיש בו תבשיל חמץ, הכשרתה לפסח שירתיח מים ויכניס את המצקת לתוכם כשהם רותחים ויוציאנה וישטוף אותה, ואז מותר להשתמש בה בפסח[683].
כפיות או מזלגות הרי הם כלי שני או שלישי, והכשרתם לפסח ע"י עירוי מים רותחים מכלי ראשון[684]. ואף שהצלחת היא כלי שני, כיון שעל פי רוב התבשיל שבה חם כך שהיד סולדת בו, גם הכפית או המזלג צריכים הגעלה.
ולמרות שאמרו חכמים[685] "כלי שני אינו מבשל", כיון שהתבשיל חם הרי הוא מבליע משהו בסכו"ם וצריך להגעילם[686].
תבנית של עוגה יש מחלוקת כיצד הכשרתה לפסח, האם ע"י הגעלה או ליבון. ולרבינו הכשרתה ע"י הגעלה[687]. אבל על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון אינו מועיל. (זמנים- חמץ ומצה ה,כב-כה וציון מה: קדושה- מאכלות אסורות יז,ז)
450. סכו"ם שהשתמש בו בחמץ, לאכול בו תבשיל בצלחת[688]. אם יודע בודאי שלא הכניס את הסכו"ם לתוך הסיר וכל השימוש בו הוא בצלחת, כיון שהצלחת היא כלי שני וכלי שני אינו מבשל, אין הסכו"ם צריכים הגעלה ע"י שיתנם בתוך מים רותחים, ודי שיערה עליהם מים רותחים מכלי ראשון[689]. ואם הדבר ספק שמא הכניס את הסכו"ם לתוך הסיר, הרי הוא צריך להגעיל את כל הסכו"ם ע"י שיתנם בתוך מים רותחים.
מה שאמרנו שסכו"ם שיש ספק שמא הכניסו בתוך הסיר צריך הגעלה. אין לדון את הסכו"ם לפי רוב תשמישו, אלא כל שהשתמש בו בתוך הסיר, הרי דרך הסכו"ם להשתמש בו בכלי ראשון וצריך הגעלה.
והכלל שכתבו מפרשי השו"ע שהולכים בכלי אחרי רוב תשמישו, זה כלל שאינו מדויק, וכל שיש חשש שאפילו פעם אחת[690] השתמשו בו בכלי ראשון צריך הגעלה. (זמנים- חמץ ומצה ה,כב-כד וציון מה)
451. פלטה חשמלית שהניח עליה לחם כשהיא חמה, הכשרתה לפסח ע"י שיחמם אותה רבע שעה ודיו. ואף שאין בלחם שהניח עליה רוטב, למרות זאת הלחם הוא לח ויש בו לחות, וגם אם הוא יבש הפלטה בולעת ממנו[691].
וכך הדין גם בהלכות בשר וחלב, שאם הניח על הפלטה דבר יבש הרי הפלטה בולעת ממנו, והכשרתה ע"י שיחמם אותה רבע שעה. (זמנים- חמץ ומצה ה,כב-כד: קדושה- מאכלות אסורות ט,יא: יז, ג-ד)
452. מי שאין לו שיניים, ידוכו לו את המרור במדוך המיוחד לדיכת ירק, שמחתך את הירק דק דק ואינו עושהו כמו עיסה. ומה שביארנו באופן דיכת המרור, דבר זה הרי הוא חובה לאדם שאין לו שיניים שכך יעשה.
וכך היו הזקנים בתימן, דכים את ה"קאת" במדוך המיוחד לדיכת ירק, על מנת שיוכלו לאוכלו.
אדם זה שאין לו שיניים שהורנו לו לטחון את המרור, אף שאינו מטבל את המרור בחרוסת[692], למרות זאת יאכל מבלי לטבל. והטיבול יש מחלוקת משום מה נתקן, כמו שנתבאר בהערותיו של מארי על משנ"ת[693].
כתב מארי סאלם רדאעי בשם רבו מארי רצ'א צארום "נשאל פעם על אכילת מרור בליל פסח למי שכבר שיניו רעועות, האם צריך לדוך במדוך? והשיב, לפי הדין נראה שהוא פטור, כפי מאמר חז"ל על הפסוק במתים חופשי (תהלים פח,ו), כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות[694], לאו דוקא במיתה סופית, אלא אפילו אבר אחד שבטל מתשמישו הרי זה פטור ממצוה המוטלת עליו שנאמר במתים חופשי" (ע"כ מדברי מארי סאלם רדאעי)
ונשאל מארי, מה דעתו על זאת? והשיב, שנראה לו שלא דייק בשמועותיו.
וכך כתב שם מארי במבוא, על השמועות שהביא מארי סאלם רדאעי בשם הרבנים. "על הרוב הם מדויקים כפי שנאמרו, היו מקרים ששמע דברים סתומים ולא ברורים מאחד הרבנים רשמם כפי ששמעם ..." והבהיר מארי- שמה שכתב במבוא שרוב הדברים שהובאו הם מדויקים, כתב זאת מפני הנימוס. ולמעשה יש דברים שהובאו והם אינם מדויקים. (זמנים- חמץ ומצה ו,ב [כעין מקבילה]: ח,ב וציון ד)
453. כת"ר בהלכות חמץ ומצה ו,יב "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. ..."
וערב פסח מתחלק לשלושה חלקים- בלילה מותר לאכול חמץ או מצה, בבוקר עד סוף שעה רביעית[696] מותר לאכול חמץ ואסור לאכול מצה, ומשעה חמישית עד סוף היום אסור לאכול חמץ או מצה.
מצה עשירה- דהיינו מצה שנילושה עם מים ושמן או מים ודבש או מים וחלב או מים ויין, או שקיטף [שמרח] את המצה בהם[697], אם נאפתה או שקיטפה קודם יום ארבעה עשר, וכן אם עשה את המצה "פתות" עם אחד מהמשקים הנ"ל קודם יום ארבעה עשר, מותר לאוכלה ביום ארבעה עשר[698]. ואם קיטפה ביום ארבעה עשר משעלה השחר, וכן אם עשה את המצה "פתות" עם אחד מהמשקים הנ"ל ביום ארבעה עשר משעלה השחר, כיון שהיתה מצה ביום ארבעה עשר, אינה חוזרת להיות היתר ואסור לאוכלה ביום ארבעה עשר.
ולכן מצה מטוגנת שנטגנה קודם יום ארבעה עשר, מותר לאוכלה ביום ארבעה עשר, כיון שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל פסח (זמנים- חמץ ומצה ו,יב ה: ה,ב כ וציון לז)
454. כת"ר בהלכות חמץ ומצה ז,ט "ארבעה כוסות האלו- צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה: הכל לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג- יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת- יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות. ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא"
וביאר מארי, ששיעור המזיגה הוא כל שישאר טעם ומראה יין[699], ורצוי שימזוג ויוסיף מים בשיעור שליש או שני שלישים[700] הכל לפי חוזק היין.
ארבעה כוסות אלו יכול לשתותם ממשרת צימוקים. ולמרות שכתב רבינו שישתה יין מזוג משרת צימוקים הרי היא יין מזוג.
יין שרוצה להמתיקו, יכול להוסיף לו צימוקים להמתיקו. (זמנים- חמץ ומצה ז,ט: שבת כט,טו יז: אהבה- ברכות ח,ט)
455. כתב בספר מעשה רוקח על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה ז,י "בספר כתיבת יד קדמון מצאתי בשם הרב ר' אברהם בנו של רבינו בזה הלשון- אלו ארבעה כוסות, ששתייתן חובה מדברי סופרים, וכל אחד מהם מצוה בפני עצמו, ולזה יברך על כל אחד מהם קודם שתייתו ברכה לעצמו בורא פרי הגפן, ואחר שתייתו אם שתאו כולו או רביעית ממנו, על הגפן ועל פרי הגפן וכו'. זוהי סברת אבא מארי (הרמב"ם) ז"ל".
וביאר מארי, שאין אנו סומכים על המסורת והקבלה שלו, אלא העיקר כפי שכתב רבינו בחיבורו משנ"ת, ושום עדות אינה יכולה לגבור על דברי רבינו בחיבורו[701]. ויש לר' אברהם דעות שנוגדות את דעת אביו הרמב"ם. (זמנים- חמץ ומצה ז,י ציון ל)
456. בליל פסח אחר שבירך על כיכר ומחצה יבצע מאיזה מהם שירצה, וכך היה המנהג בתימן שלא הקפידו האם יבצע מהמצה השלמה או החצויה[702].
וכשהיו בני בית רבים, היה המנהג שקודם הברכה הניחו לפני כל אחד מהמסובים יותר מכזית מצה, ואחר שבירך בעל הבית על מצה ומחצה, בצע כל אחד מחתיכת המצה שלפניו ואכלה. ובזמן שהם בני בית מועטים, חילק להם בעל הבית מהמצה שבידו.
מה שאמרנו שכשהיו בני בית רבים בצע כל אחד מהמצה שלפניו, כי אין חובה על כל אחד מהמסובים לבצוע על כיכר ומחצה, ורק על בעל הבית ישנה חובה זו. ולמרות ששומע כמברך ואם כן יחולו על כל אחד מהמסובים כל דיני המברך ויצטרך כל אחד מהם לבצוע על כיכר ומחצה, לא חייבו חכמים בדבר זה אלא את המברך[703]. (זמנים- חמץ ומצה ח,ו ח: אהבה- ברכות ז,ד)
-----------------------
[639] [ויתכן ש] הוא תוספת שלי, בכדי לבאר את דברי מארי, כיון שבסוף התשובה הורה בשונה ממה שהורה בתחילתה.
[640] ההלכות שבהם כת"ר גרף של רעי הם. בהלכות שבת כה,כד "נותנין כלי תחת הדלף; ואם נתמלא הכלי- שופך ושונה, ואינו נמנע: והוא, שיהיה הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם אינו ראוי, אינו נותן; ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו: שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה"
ובפרק כו,יג כת"ר "כל דבר מטונף, כגון ראי וקיא וצואה וכיוצא בהן- אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא; וזה הוא הנקרא גרף של רעי"
וכן בתשובה 354 הוזכר טעם זה בהערה.
והנה מארי בתשובה מס' 388 הורה, שכלים שאכלו בהם בשבת בבוקר ושוב אינו משתמש בהם בסעודה שלישית, אסור לשוטפם בשבת, ולא התיר את הדבר משום גרף של רעי. ונראה שכך היא דעתו של מארי, וגם בתשובה כאן כך הורה בפשטות. ורק בדיעבד ובדוחק היתיר מארי לשטוף את הכלים, כשיש שני ימים טובים רצופים, ואם לא ישטפם יראה מול עיניו את הלכלוך תדיר, ואז הסתמך מארי על הטעם של גרף של רעי, להתיר לשטוף את הכלים בחג.
[641] תשובה קשה. ותחילה נביא את לשון רבינו ואח"כ נבאר את הדברים.
כת"ר בהלכות שביתת יום טוב א,ז "... אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין ביום טוב- שכל אלו וכיוצא בהם, אפשר לעשותן מבערב ואין בכך הפסד ולא חיסרון"
ושם ג,יד כת"ר "הקמח- אף על פי שריקדו מערב יום טוב, והסיר ממנו הסובין- אין מרקדין אותו פעם שנייה ביום טוב (ראה הערה בסוף), אלא אם כן נפל בתוכו צרור או קיסם וכיוצא בהם (ראה הערה בסוף). ואם שינה, מותר, כגון שריקד מאחורי הנפה או שירקד על גבי השולחן, וכיוצא בשינוי זה"
הערות לנ"ל:
פעם שנייה ביום טוב- כיון שיכל לעשות זאת מערב יום טוב, ולפיכך אף שאין בדבר טורח כמו בניפוי ראשון אסור. (ע"פ רש"י ביצה כט:)
צרור או קיסם וכיוצא בהם – ונפלו הצרור או הקיסם ביום טוב, ולפיכך מותר לנפותו פעם שניה על מנת להסירם, כיון שהדבר ניכר שמנפה על מנת לאכול ביום טוב. וכמו כן אין חשש שאם נתיר זאת, שיבואו בני אדם להתיר גם ניפוי ראשון, כיון שהכל יודעים שמנפה על מנת להסיר את הצרור או הקיסם. (ע"פ המאירי "בית הבחירה" ביצה כט:- משנ"ב או"ח סי' תקו,ב סעיף קטן ז יג) (ע"כ ההערות)
והנה בתחילתה הורה מארי שהטעם שמותר לנפות את הקמח ביום טוב, כיון שמותר לשנות בניפוי הקמח, ודבר זה הוא נגד ההלכה שהבאנו, שאסור לשנות בניפוי הקמח אלא אם כן עשה שינוי.
וכן בהמשך התשובה אמר השואל שהטעם שמותר לנפות את הקמח, משום שהדבר דומה לקמח שנפל לתוכו צרור או קיסם שמותר לנפותו ביום טוב, ומארי אישר את דבריו. וגם דבר זה אינו נכון, כיון שאימתי היתרנו לשנות בניפוי הקמח על מנת להסיר צרור או קיסם, כשנפלו ביום טוב, אבל אם נפלו מערב יום טוב אסור לנפותם כיון שיכל לנפות מערב יום טוב. וכן לנפות קמח מהתולעים יכל לעשות זאת מערב יום טוב. ולכן נתנו את התשובה בסוגריים.
[642] לשון רבינו בהלכות שביתת יום טוב ו,א "יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת; ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול: שקל וחומר הוא- לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר; ותבשיל זה שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשילין"
[644] לשון רבינו בהלכות שביתת יום טוב ו,ח "המניח עירובי תבשילין, חייב לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב. ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת"
כתב המ"מ "... ויש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר. וכ"כ בעל ההלכות (הרי"ף) למיפא ולבשולי ולמעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא. וכתב הרשב"א שכן ראוי לומר" (ע"כ לשון המ"מ)
[645] ישנם מלאכות אחרות שהותרו מחמת הפסד (ראה הלכות שביתת יום טוב ז,ב-ג), ושם הישראלי עושה מלאכות אלו לעצמו, ולא הותרו מחמת הגוי.
[648] את שער ראשן היו קולעות שתי צמות, מקפלות את הצמות בערפן כעין כדור, לופפות את כל השיער במטפחת לבנה, וקושרות אותה בעורף על "כדור הצמות". (הליכות תימן עמ' 187)
[649] מין כובע. [כיסוי לראש תפור משתי חתיכות אריג כעין דלת ויש לו בטנה] על המטפחת הנ"ל לובשות כובע המכסה את כל הראש, האזניים והצואר, מכסה את העורף ומשתלשל על הכתפיים, ונרכס על ידי כפתור ולולאה מתחת לסנטר. ותופרים בו על המצח גדילי כסף וזהב, ולמעלה מהם תכשיטי כסף מרובים, הכל לפי חשיבות הכובע, אם הוא של בית, או שיוצאות בו לרחוב, או של שבת וחג וכיוצא. בכובע זה לבושה האישה תמיד, גם בתוך ביתה, ולעולם לא תיראה בלי קרקוש אפילו לפני בעלה, בין גדולה ובין קטנה, כל שכן ששער ראשה לא יראה לעולם. (הליכות תימן עמ' 188 והע' 1)
[650] רדיד. בצאת אישה לרחוב עוטה היא על ה"קרקוש" רדיד קטן, כ-80 ס"מ מרובעים, היורד על כתפיה, באותה "לחפה" היא גם לטה מקצת פניה. (הליכות תימן עמ' 188)
[651] כתב מארי בהערותיו על ספר המצוות (עשין קנו) הע' מס' 75 "כאן סובר רבינו כי השבתה האמורה בתורה היא הביעור, וכך היה בהלכות חמץ ומצה ב,ב במהדורא קמא "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו, ושאינו ידוע יבטלו בלבו" וכך היה הנוס' לפני הרב כסף משנה, וכ"ה בדפוס רומי. וחזר רבינו ותקן "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו" וכ"ה נוס' הרב המגיד, וכ"ה בכל כ"י תימן. כלומר מן התורה בביטול בעלמר סגי אף לחמץ הידוע, והביעור דרבנן הוא. וכבר דנו דשו רבים בה" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על ספר המצוות)
[652] השואל שאל מדוע רבינו בספר המצוות כתב רק השבתה, ומארי השיב לו שכבר כתב שם שרבינו חזר בו מזאת. והבאנו את לשון ספר המצוות שם נכתב שהביעור הוא להסיר את החמץ מרשותנו, ושחזר בו רבינו מזאת. ואילו ציטוט השואל אינו מדויק, ולכן לא כתבנוהו.
[653] לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ב,ג "ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה, מתחילת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן, ואור הנר יפה לבדיקה"
ושם הי"ז כת"ר "והכל כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים, וקטנים- והוא, שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק"
[655] בתלמוד מסכת פסחים ד: נאמר, שהטעם שנאמנים [נשים עבדים וקטנים]- כיון שבדיקת חמץ היא מדברי סופרים, האמינום חכמים בדבר שהוא מדבריהם.
[656] לשון השואל שאמר לפני מארי, מדובר על מצוה העומדת בפני עצמה ואינה תלויה במשהו אחר. ואנו ביארנו את דבריו.
[658] לשון התלמוד כתובות עב. "אמר שמואל- מנין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר "וספרה לה שבעת ימים" לה לעצמה"
[660] כדברי השו"ע.
[662] וזה לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ב,ד "אין בודקין לא לאור הלבנה, ולא לאור החמה, ולא לאור האבוקה- אלא לאור הנר. במה דברים אמורים, בחורים ובמחבואות; אבל אכסדרה שאורה רב- אם בדקה לאור החמה, דיו"
כתב הגהות מימוניות "בירושלמי אין בודקין לאור החמה, וכי יש חמה בלילה, אלא אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר"
כתב המ"מ "שם [גמ' פסחים דף ז-ח] ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ואמרו שם האי אור החמה היכי דמי, אילימא באכסדרה והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת, ותירצו לא צריכא לארובה דבחדר. ושאלו דהיכא אי להדי ארובה היינו אכסדרה, ותירצו אלא לצדדין. ואמרי בירושלמי- וכי יש חמה בלילה, תפתר בשלא בדק בלילה. ע"כ. אי נמי ברוצה לבדוק מבעוד יום" (ע"כ לשון המ"מ)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "כלומר שצריך לבדוק לאור הנר והוא המשך לשון הירושלמי, והובא גם בהגהות מימוניות, אלא אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[664] כתב רבינו חננאל (פסחים ז: ח.) "ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ואע"ג דקיימא לן חצר אינה צריכה בדיקה הואיל ועורבין מצויין שם, ואכסדרה לאורה נבדקת, אתא ולא לאור החמה לאשמעינן שהבודק ביום בזמן שהחמה מצויה בעולם כשהוא בודק בבית אינו בודק אלא בנר ..."
מדברי רבינו חננאל נלמד שהבבלי והירושלמי אינם חולקים, וגם לבבלי הבודק ביום צריך לבדוק לאור הנר, ואמנם אם בודק את האכסדרה אינו צריך נר ויבדוק לאור החמה, אבל אם בודק בבית אפילו ביום צריך נר.
ולפי דבריו נבאר את דברי רבינו, שגם מי שבודק ביום צריך לבדוק עם נר, דהיינו אם בודק ביום בתוך הבית. אבל אם בודק בחוץ ז"א באכסדרה יבדוק לאור החמה ודיו, כלשון רבינו.
אלא שמדברי מארי בהשיבו לשואל משתמע, שגם אם בודק באכסדרה ביום צריך נר. והשואל שאל, האם בדיקה באכסדרה אפשר לכתחילה לבדוק לאור היום? והשיב מארי, לדעת הרמב"ם צריך נר.
[665] וזה לשון המאירי בחיבורו "בית הבחירה" פסחים ז: "ואכסדרה שאורה רב, אם לא בדק בלילה נבדקת היא באור של עצמה, וכן הדין בכל מה שכנגד חלון או כנגד ארובה"
ורבינו מבאר את הסוגיא כמו המאירי, ומה שאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת פירושו בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לבדוק בלילה לאור הנר כפשט לשון הברייתא, ת"ר אין בודקים לא לאור החמה ... [לשון התלמוד הובא במ"מ].
[667] כל מה שהובא מתחילת התשובה עד כאן הם דברי השואל, ומארי אישר את דבריו. ונראה שאין ביאור זה מדויק ולכן היקפנוהו בסוגריים, ומארי בסוף התשובה אמר את הביאור המדויק.
והטעם שאמצע החצר אינו צריך בדיקה כיון שהדבר קרוב לודאי שהעופות לקחו את החמץ ששם, ולדבר שאינו מצוי לא חששו חכמים, וכך אמר מארי בסוף התשובה. אבל אין כאן ספק שמא יקחו העופות את החמץ, שנדון האם יש כאן ספק מהתורה או מדברי סופרים, כמו שמשתמע ממה שנכתב בסוגריים.
[668] כל מה שהובא מהמילים ובמהדורה ראשונה ... עד סוף הסוגריים הוא לשון מארי, ונאמר שלא בדקדוק, ומארי בספריו כתב ההיפך מזה. וזה לשון מארי בהערותיו על ספר המצוות (עשין קנו) הע' מס' 75 "כאן סובר רבינו כי השבתה האמורה בתורה היא הביעור, וכך היה בהלכות חמץ ומצה ב,ב במהדורא קמא "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו, ושאינו ידוע יבטלו בלבו" וכך היה הנוס' לפני הרב כסף משנה, וכ"ה בדפוס רומי. וחזר רבינו ותקן "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו" וכ"ה נוס' הרב המגיד, וכ"ה בכל כ"י תימן. כלומר מן התורה בביטול בעלמא סגי אף לחמץ הידוע, והביעור דרבנן הוא. וכבר דנו דשו רבים בה" וכך כתב מארי בהערותיו על משנ"ת חמץ ומצה ב,ב ציון ג. וראה עוד בתשובה 435.
[669] ביארנו בהערה למעלה על תשובה זו, שאין כאן ספק שמא יש חמץ, אלא הדבר קרוב לודאי שאין שם חמץ, ולדבר שאינו מצוי לא חששו חכמים.
[670] לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ג,יא "כיצד ביעור חמץ: שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים; ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו במהרה- הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים"
[671] קודם תחילת שעה שישית ביום ארבעה עשר בניסן, וזמן זה הוא זמן הביעור מדברי סופרים. (חמץ ומצה א,ט: ג,א) ומתחילת השעה השביעית יש מצוות עשה להשבית את החמץ מהתורה, אבל עדיין אין איסור לאו בל יראה ובל ימצא. (חמץ ומצה ב,א: ג,ח וציון יט)
[672] לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ד,ו "ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית- הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה; וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שייתנו לו מתנה גמורה"
[673] עד כאן ביאר מארי שגם אם יעבור על איסור גזל, אין לאסור לאכול את החמץ, כיון שסוף סוף החמץ שייך לגוי ולא לישראלי. ובהמשך התשובה ביאר מארי, שגם גזל הגוי אין כאן אלא רק השמטה ולקיחה שלא ברשות, ובדעתו להחזיר לגוי אח"כ.
[674] לשון רבינו בהלכות גזילה ואבידה א,ב-ד "ואסור לגזול כל שהוא, דין תורה. אפילו גוי עובד עבודה זרה, אסור לגוזלו או לעושקו; ואם גזלו או עשקו, יחזיר.
איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה: כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה- הוא הגוזל, כעניין שנאמר "ויגזול את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג,כא; דברי הימים א יא,כג).
איזה הוא עושק- זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחוזקה ולא החזירו: כגון שהיה לו ביד חברו הלוואה או פיקדון או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה; ועל זה נאמר "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט,יג)"
ונראה שהחמץ שנמכר נמצא ברשות הישראלי כפי המציאות הנוהגת בימנו, ולפי זה יובנו דברי מארי שהשיב שאין כאן גזל, כיון שלא ביצע מעשה גזילה כמו שהגדירו חכמים "ויגזול את החנית מיד המצרי", אלא רק לקח מהחמץ השייך לגוי מבלי רשותו ובדעתו לשלם לגוי אחר כך.
[675] כתב המ"מ "ומלוגמה של חמץ שנסרחה- תוספתא בהלכות, מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ע"כ. ובהשגות אמר אברהם, בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה ע"כ. ובאמת שכן הוא בירושלמי, ולא הביאו בהלכות וגם רבינו לא כתבו, לפי שדברי הירושלמי הם בנתחמצה בפסח, ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נתחמצה. ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח, דכי אתאי פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הות סרוחה, והו"ל כפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה ולבסוף עפשה. ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר, ולזה סתמו ההלכות ורבינו" (ע"כ לשון המ"מ)
[677] בשעה שרוצים להפריד את קליפות החיטים, שורים את החיטים במים וכך אפשר להפריד את הקליפות מהגרעינים, ודבר זה נקרא לתיתה.
[678] וזה לשון התשובה במלואה.
לכבוד ידידנו ועמיתנו כבוד מ"ו דאוד בן מוסי' אלצארם הי"ו וכמ"ו יחיא בן חיים אללוי הי"ו שלום:
אשר שאלתם אם יכולים אתם ללוש ולאפות בפסח בירושת"ו כמנהגכם הטוב והישר בערי תימן הבנוי ע"פ תוה"ק, כי בתחילה הייתם מתי מספר ונטפלים לעדת הספרדים הי"ו ונותנים לכם מצה אפויה קודם פסח ומתבטלים מעונג יו"ט, והן עתה רבו כמו רבו הנוסעים מתימן ונתיישבו בעיר עוז לנו ירושת"ו וחוצותיה, ואסתייעא לכו מלתא ונפרדתם מכוללות אחינו הספרדים הי"ו. וקהל גדול מתימן נעשה כוללות לעצמו, ורוצים לחזור ולעשות בפסח כמנהג אבותינו בתימן ככל חקותיו וככל משפטיו בלישה ואפייה, ובשול מיני קטניות ושרייתן וקלייתן, ויש מרפים ידיכם באמרם פן תענשו ח"ו משום שינוי מנהג. אריך או לא אריך.
תשובה: אף שזה דבר פשוט ואין צריך לפנים, אכן מאשר יקרו ונכבדו בעינינו מנהגי אבותינו נוחי נפש זת"ל, הבנוים על טהרת דברי התלמוד הקדוש וע"פ הנשר הגדול הרמב"ם ושאר גאונים, ומקצת מהן ע"פ מר"ן הש"ע ועדיין לא לקו על פי הרוב בחסר ויתר מחומרות חכמים האחרונים וקולותיהם זכות כולם תגן בעדינו. ולא נכחד כי מקצת המנהגים שלטה בהם יד המתקדשים והמטהרים לצאת ידי חובה אליבא דכו"ע, ולפעמים לא יצאו ידי חובה לא כמר ולא כמר כידוע, עם כל זה רובם שהוא ככולם עומדים בטהרתם.
ולהפיק רצון השואלים בשורותים טרם כל נאמר, דקמי שמיא גליא שעתידים דורות הבאים באחרית הימים לחוש חששות רחוקות ולמנוע האפייה בפסח, על כן פירט הכתוב בהדיא בפרשת בא התר בישול ואפייה בפסח, דכתיב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב,יז)". לא כן בשאר ימים טובים דאתי ברמז, להורות כי חפץ בנו ה' להתענג בלחם חם ונקי גם בפסח, לא להתענות באכילת לחם יבש אשר היה נקודים להצטמק ורע לו, כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו [ראה שביתת יום טוב א,א ציון טו- שם כתב מארי דרשה זו בשם סבו].
וידוע הוא כי שורש מנהג זה שלא לאכול בפסח נזכר בטור ס"ס תנ"ח שראה קצת מהמדקדקים בברצלונה שאופין קודם הפסח, ועין רואה מה שכתב מר"ן הב"י על דבריו שם ובתחילת הסימן הנזכר אי מיירי במצת מצוה או בכל המצות הנאפות לכל ימי הפסח, אמנם הפר"ח הביא דברי הטור כפשוטן וכ' עליו דלפי מ"ש בסימן תמ"ח ס"ד שהעיקר כמאן דאמר חוזר וניעור אין לדקדק בכך עש"וש.
איך שיהיה- מפורש יוצא, דהנוהגים לאפות הכל הוא להקל מעליהם איסור תערובת משהו חמץ למ"ד דאינו חוזר וניעור, אבל לדידן דקימא לן דחוזר וניעור בין שיאפה בפסח בין שיאפה קודם פסח. קודם פסח לא נפקא לן מידי, דלעולם אסור לאוכלו בפסח.
והנראה ברור כי מנהג זה לא שייך בו שם קולא או חומרא אלא תיקון בעלמא, עם היות שהנחתומים לא יוכלון לשאת משא אפיית המצות בפסח מדי יום ביומו וזה נכנס וזה יוצא וזה ממתין וזה מתעסק ושהיות מצטרפות כנז' בדברי הפר"ח ע"ש.
ועד בשח"ק נאמן כי כל השדרי"ם שיצאו מאה"ק לתימן, כולם כאחד אכלו מצה בפסח אכול ושבוע, ושבחו למעשה המצות בתימן כמו שכתב הר' יעקב ספיר בספרו אבן ספיר בחדרי תימן. ...
והואיל וחפצים אתם להתעסק בעצמכם במצוות התלויים בה לברור ולטחון וכו' וללוש ולאפות, יכולים לעשות בפסח כאות נפשכם, וגם לערוך המצות בקמח קטנית ולבשל מיני קטניות ולשרות ולעשותן קליות, ולא תחושו לדברי המרשלים ידיכם. ובכל המצוות כולן אמרו רבותינו ז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, ובפרט במלתא דצריך זהירות וזריזות, ואינו דומה עושה לעצמו לסומך על אחרים דשמא האחר לא נזהר בה יפה. וידוע דמנהג נקיי הדעת אצלינו שמזדרזים לקצור מצת מצוה לעצמם ולא יחפצו לסמוך על אחרים מטעם זה. אמנם כל זה בתנאי ועל מנת שיהיו המתעסקים בלישה ובאפייה אנשים או נשים הרגילים ללוש ולאפות בכל יום בשאר ימות השנה, שעדיין הם זריזים ורגילים במלאכתן, שאז יכולים לשמרה בטוב, שאז אין לחוש לחומרת איזה מנהג שאין לו טעם מספיק, כי ע"ז אמרו רבותינו ז"ל לא דייך מה שאסרה תורה אלא וכו'. ...
כל זה כתבנו לדינא, אולם אם בית דינם הצדק וראשי עדתם הי"ו רוח אחרת איתם לאיזה סיבה, רחבה דעתם, והאמת איתם. ונשארנו מעתירים בעד כבודם עתרת החיים והשלום כנפשם וכנא"ה מנהגי ק"ק צנעא יע"א.
הצעיר חיים קורח בן יוסף יצ"ו ס"ט
הצעיר הרון סאלם הכהן יצ"ו צ"ה
הצעיר יחיא בן סלי' אלקאפח יצ"ו
צ"ה אבראהם בן יודא בדיחי יצ"ו ס"ט
הצעיר אב' יעקוב אלעמראני יש"ל
הצעיר יחיא בן משה יצחק הלוי יצ"ו
הצעיר יחיא ן' סאלם אביץ' יצ"ו
(חותמת:) חותם בית דין צדק דק"ק צנעא וכל ערי תימן. (ע"כ מדברי התשובה של חכמי צנעא)
[679] וזה לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ה,כא "כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן- חוץ מכלי שמניחין בו השאור וכלי שמניחין בו חרוסת, מפני שחימוצן קשה; וכן עריבות שלשין בהן החמץ, ומניחין אותו שם עד שיחמיץ- הרי הן כבית שאור, ואין משתמשין בהן בפסח"
[680] בכדי להבין את דברי מארי בתשובה שלפנינו, נקדים ונכתוב את לשון רבינו ומארי שנכתבו בנושא זה.
כת"ר בהלכות מאכלות אסורות ט,כד "סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין- אסור לאוכלן בכותח"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת בהלכות חמץ ומצה (דברי מארי תורגמו לעברית, היכן שכתב ארמית) "המכתש של אבן ושל מתכת שדכין בו תבלינין ופעמים גם תבואה קלויה, נראה לי שמן הדין אינו צריך אלא הדחה בלבד לפי שהכל צונן, אע"ג שיש דוחק ודברים חריפים. ומה שנאמר בחולין דך קיב שסכין של בשר שחתך בה צנון [אסור לאוכלו עם חלב] אינו משום שהצנון חריף, ובפ"ט מאכלות אסורות הל' כד אבאר דעת רבינו [שם כתב מארי, שדרך הצלי להיות עליו הרבה שומן בעין, ולפיכך מה שהצנון נאסר הוא שמחמת חריפותו בולע שומן שבעין. משא"כ דבר שאינו חריף, הוא רק מקנח מהשומן שעל גבי הסכין, ולפיכך די לגרד את מקום החתך ויכול לאכול את שאר המאכל בחלב]. ומ"מ המנהג בתימן היה להגעילן. (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
והנה מארי הורה לשואל כפי מנהג תימן, שגם דבר חריף שהשתמש בו בחמץ צריך הגעלה. ומארי בהערותיו על משנ"ת דקדק לומר שאין ראיה מהנאמר בהלכות מאכלות אסורות ט,כד להצריך הגעלה לדבר חריף, ואילו לשואל לא דקדק מארי בתשובתו.
[681] ראה הלכות חמץ ומצה ה,כג ציון מה, שביאר מארי- שלדעתו שפודין ואסכלאות מה שלא הזכירם רבינו בהלכות חמץ ומצה אלא רק בהלכות מאכלות אסורות, משום שבתלמוד לא נזכר דבר זה לגבי הלכות חמץ. ובתימן נהגו ללבן את השפודים, והכניסו אותם בין העצים כשערכו את עצי ההסקה של התנור.
ונראה שכיריים של גז דינם יותר קל משפודים כיון שהתבשיל אינו מונח עליהם, אלא רק הסיר שבו התבשיל הוא שמונח עליהם. ומחמת זאת נראה לומר- שמעיקר הדין אין צורך כלל ללבן או להגעיל את הכיריים, דהיינו את הברזלים שעליהם יושבים הסירים, כי אין התבשיל נוגע בהם כלל ורק דופן הסיר הוא שנוגע בהם.
וגם מארי בתשובה לפנינו, לא הורה שצריך ללבנם או להגעילם, כי ליבון הוא עד שתנשר קליפתן (מאכלות אסורות יז,ג), והגעלה הוא שיכניסם כולם לתוך מים. אלא רק הורה שיחממם כדרך שימושם ודיו, ודבר זה הוא לא ליבון ולא הגעלה. אלא שעל כל פנים צריך מצד הדין לחממם באופן זה, בכדי להכשירם כדרך שימושם. והשווה עוד לתשובה מס' 451, אופן ההכשרה של פלטה חשמלית.
[682] כלי ראשון פירושו- הכלי הראשון שבו נתבשל התבשיל, וכך דינו בין כשהוא על האש ובין כשהורידוהו מהאש כל זמן שהיד סולדת בו. והמצקת- מכניסים אותה לכלי ראשון בין כשהוא על האש ובין כשהורידוהו מהאש, גם כשהתבשיל שבתוכו חם או רותח. (על פי דברי מארי בתשובה)
[683] וזה לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ה,כג "כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדירות ואלפסין- נותן אותן לתוך כלי גדול, וממלא עליהן מים, ומרתיחן בתוכו; ואחר כך שוטף אותן, ומשתמש בהן במצה. ..."
[684] וזה לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ה,כד "כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות- נותן אותן לתוך כלי גדול, ונותן עליהן מים רותחין, ומניחן בתוכו עד שיפלוטו; ואחר כך שוטפן, ומשתמש בהן במצה"
והנה רבינו כתב שיניח את הכלים בתוך כלי גדול, ויערה עליהם מים רותחים מכלי ראשון וישאיר אותם בתוך הכלי הגדול שיפלטו את מה שבלעו.
וראה שם ציון מג, שכתב מארי- שאין צורך לשהות את הכלים בתוך המים הרותחים, ודי שיכניסם למים כשהם רותחים ויכול להוציאם מיד, וכך נהגו.
[686] לגבי הכשרת סכו"ם שהשתמש בהם בתוך כלי שני שבו תבשיל חמץ, ראה עוד בתשובה הבאה מס' 450 ובהערה שם.
[687] כת"ר בהלכות חמץ ומצה ה,כג (המשך הלכה כג שהובאה בהערה שבתחילת התשובה) "וכן הסכינין, מרתיח את הלהב ואת הניצב בכלי ראשון; ואחר כך משתמש בהן במצה"
ובהלכות מאכלות אסורות יז,ז כת"ר "הלוקח סכין מן הגויים- מלבנה באור, או משחיזה בריחיים שלה"
כתב המ"מ בהלכות חמץ ומצה "... ושפודים ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח, ונחלקו בהן המפרשים, יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין לבון, ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו [השפודים והאסכלאות] היה התר די בהגעלה [להכשירם לפסח], ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר בכאן בסכינים הגעלה, ופרק יז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן הגוים הצריכן לבון, ולא הזכיר כאן [בהלכות חמץ ומצה] לבון כלל. ..." (ע"כ לשון המ"מ)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומה שהקשה המ"מ שהסכינים כאן בהגעלה ובהלכות מאכלות אסורות בסכיני הגוים בלבון, אינו קשה. כיון שהסכינים פעמים משתמשים בהם במקום שפוד לצלות עליהם בשר, או כמו שכתב ר' מנוח חותכים בהם בשר בקדירה או באסכלה שעל האש והרי בשר הגוים נבלה. משא"כ בהלכות חמץ ומצה גם אם עשו בהם אותו השימוש הרי אין הבשר חמץ, אלא יש רק חשש שמא המלח שמלחו בו הבשר אינו נקי מחמץ, ולדברי כולם אין אופין על הסכין ולכן דיו בהגעלה, ואשר לשפודים ואסכלאות הרי אפשר שהטעם שלא הזכירם רבינו הוא כמו שכתב הגר"א [משום שבתלמוד לא נזכר דבר זה לגבי הלכות חמץ] וכדלקמן. ...
כתב מארי על הגר"א, וכוונתו [של הגר"א] לחלוק על המ"מ שלא משום כך [משום החילוק בין התירא בלע לאיסורא בלע] השמיט רבינו שפודים ואסכלאות [בהלכות חמץ ומצה], אלא משום שאין דרכו לכתוב מה שלא נתפרש בגמ' " (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
והנה למרות שמארי חולק על המ"מ מהו הטעם שרבינו לא כתב ליבון בשפודים ואסכלאות בהלכות חמץ ומצה, אבל מסכים הוא לדעתו של המ"מ שבפסח גם בשפודים ואסכלאות אין צורך בליבון, ודי בהגעלה שיתנם בתוך מים רותחים, ולכן לא כת"ר ליבון בפסח.
ואין להקשות על הוראה זו מדברי רבינו בהלכות חמץ ומצה ה,כב "ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה, אין אופין עליו מצה בפסח; ואם מילאו גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ, מותר לבשל עליו מצה"
כיון ששם מדובר בביב של חרס, ובחרס גם בפסח הצריכו ליבון בכדי להכשירו. ונראה שלגבי הלכות מאכלות אסורות, אם בישלו על ביב זה בשר שאסור באכילה, לא יועיל להכשירו ע"י שימלאנו גחלים.
[688] התבשיל התבשל בסיר, כך שהצלחת היא כלי שני, והסכו"ם הוא כלי שאוכל בו תבשיל שנמצא בכלי שני. (הבהרת השואל)
[689] לשון מארי- כשנשאל, האם אינו צריך עירוי של מים חמים על הסכו"ם? והשיב, עירוי יש מחלוקת, ויש סוברים שעירוי מכלי ראשון ככלי ראשון, ויש להחמיר להגעיל את הסכו"ם.
והנה מלשון מארי שאמר "ויש להחמיר" משתמע שאין דבר זה מפורש בדברי רבינו, כיון שדבר שכתבו רבינו הרי הוא הלכה ולא חומרה.
והמעיין בדברי רבינו בהלכות חמץ ומצה ה,כב-כה ובהלכות מאכלות אסורות יז,ג-ד, יווכח שרבינו הזכיר רק כלים שהשתמש בהם באור עצמה, או כלים שהם כלי ראשון, או כלים שהם כלי שני. אבל לא הזכיר רבינו בפירוש כלי שהשתמש בו בתוך כלי שני שבו תבשיל החמץ. ולכן הורה מארי שיש להחמיר, כי דבר זה אינו מפורש בדברי רבינו.
[690] נביא לתשובה זו סיוע מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת בהלכות חמץ ומצה. (הובא גם בתשובה מס' 449 בהערה)
כת"ר בהלכות חמץ ומצה ה,כג "וכן הסכינין, מרתיח את הלהב ואת הניצב בכלי ראשון; ואחר כך משתמש בהן במצה"
ובהלכות מאכלות אסורות יז,ז כת"ר "הלוקח סכין מן הגויים- מלבנה באור, או משחיזה בריחיים שלה"
כתב המ"מ בהלכות חמץ ומצה "... ושפודים ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח, ונחלקו בהן המפרשים, יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין לבון, ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו [השפודים והאסכלאות] היה התר די בהגעלה [להכשירם לפסח], ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר בכאן בסכינים הגעלה, ופרק יז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן הגוים הצריכן לבון, ולא הזכיר כאן [בהלכות חמץ ומצה] לבון כלל. ..."
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומה שהקשה המ"מ שהסכינים כאן בהגעלה ובהלכות מאכלות אסורות בסכיני הגוים בלבון, אינו קשה. כיון שהסכינים פעמים משתמשים בהם במקום שפוד לצלות עליהם בשר, או כמו שכתב ר' מנוח חותכים בהם בשר בקדירה או באסכלה שעל האש והרי בשר הגוים נבלה. משא"כ בהלכות חמץ ומצה גם אם עשו בהם אותו השימוש הרי אין הבשר חמץ, אלא יש רק חשש שמא המלח שמלחו בו הבשר אינו נקי מחמץ, ולדברי כולם אין אופין על הסכין ולכן דיו בהגעלה ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת משתמע, שאפילו שרק לפעמים משתמשים בסכינים במקום שפוד, די בשימוש זה לחייב ללבנם.
[691] השווה לתשובה מס' 448, שכיריים של גז הכשרתם על ידי שידליק אותם חצי שעה או שעה ודיו, ושם ביארנו בהערה שדבר זה אינו לא ליבון ולא הגעלה, אלא הכשרה כדרך שימושם.
[692] לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ח,ב "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית, הוא וכל המסובין עימו- כל אחד ואחד, אין פחות מכזית"
[693] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית, היכן שכתב ארמית) "כבר נתבאר שכך מסורת הגאונים רס"ג ורע"ג לטבל ירק ראשון בחרוסת. והטעם נראה לי משום קפא, וזהו הטעם שמטבילים מרור וזהו הטעם שמטבילים ירק אחר. ואין רבינו והגאונים מפרשים קפא כפירוש רש"י (פסחים קיד:) קפא- ארס שבחזרת, שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים ע"ש. אלא כפירוש רבינו חננאל שם שכתב, משום קפא- כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוסת, פירוש קפא תולעת דתניא בתוספתא דתרומות האוכל תולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב, ע"ש. ואם תאמר הרי קפא זה אסור בין חי בין מת, זה אינו, כיון שחי הרי הוא נדבק במקום חיותו, וכשמת כדברי רבינו חננאל פורש ונופל וטהר הירק. ואם תאמר אם כן יאסר משקע החרוסת ויאסר לטבל בקערת החרוסת עד תום, זה אינו, כיון שאנו בודקים עלי החזרת והירק עד קצה היכולת, הרי הותרו לגמרי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכל הטיבול נשאר רק לקיים מצות חכמים, אף שמתחילה היה הטיבול משום קפא שנזכר בתוספתא, ולפיכך אין שום חשש לגמור את כל החרוסת ולקנח את הכלי בירק או בחזרת" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[695] השואל הוא שאמר שעה עשירית, ומארי שלל את דבריו ואמר שאסור לאכול מתחילת היום, ונראה שכוונתו של השואל לשעה עשר בבוקר לפי השעון שלנו, שהוא בערך סוף שעה רביעית.
[698] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת (חמץ ומצה ה,כ ציון לז) "... ומפרש רבינו דברים הבאים לידי חימוץ (ראה הערה בסוף) יוצאים בהם ידי מצה על עצם המין, מינים הבאים לידי חימוץ אמרו חכמים, אבל לא במהות עשייתם, ואפילו נלוש במי פירות לבדם יוצאים בו ידי חובה כל שאינו מצה עשירה. ויתבאר עוד לקמן פ"ו הל' ה. בזה התחלנו ובזה נסיים שמצה שנילושה בשאר מי פירות לבדם בלי שום מים בעולם יוצאין בה ידי חובה בפסח, חוץ מאותם ארבעה משקין משום לחם עוני, והאוכלה (ראה הערה בסוף) בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות, והמורה לאכלה בערב הפסח מכשיל את הרבים.
הערות לנ"ל:
דברים הבאים לידי חימוץ- משנה פסחים ב,ה. וראה הלכות חמץ ומצה ה,א ציון א גם שם הובאו דברי רבינו מפרהמ"ש, כמו כן הובאו שם דברי רבינו חננאל ומארי.
והאוכלה- לאותה מצה שנילושה במי פירות שאינם מהארבעה משקין שמנו חכמים, שהם עושים את המצה "מצה עשירה".
[700] מדברי רבינו שכתב ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי משתמע, שבכל כוס צריך שישאר לכל הפחות רבע של רביעית יין, וכך כתב המ"מ.
[701] לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ז,י "כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו, מברך עליו ברכה בפני עצמו"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית, היכן שכתב ארמית) "... ואין לזה [לעובדה שמברך לפני כל כוס וכוס מדין נמלך] כל קשר עם ברכה אחרונה, אלא יכול לברך אחר כל כוס וכוס ויכול להניח הברכה לבסוף, והואיל וכאן הוא קבוע ויושב במושבו תיקנו חכמים שלא יברך אלא לבסוף. ואע"פ ששהה והאריך בקריאת האגדה כדי עיכול, שלא אמרו שיעור עכול אלא למי ששכח ברכת המזון וניתק ונעקר מקביעותו והלך לעסקיו, אבל כל שהוא יושב על שולחנו אינו בכלל זאת. ועיין מש"כ בספ"ב ברכות שלא כת"ר שיעור עיכול (ראה תשובה מס' 245, שעוסקת בנושא זה). וראה רי"ף לקמן". (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
כתב הרי"ף "... אבל על הגפן ועל פרי הגפן, איכא מאן דאמר לא מברכינן אלא בסוף, ואיכא מאן דאמר מברכין לבתר תרי כסי דמיקמי סעודה ולבתר תרין דבתר סעודה, והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא, ושפיר דמי למעבד הכי". (ע"כ לשון הרי"ף)
וכתב מארי על דבריו "ונראה שרבינו אינו סובר כך, אלא מברך ברכה אחת לסוף כל הכוסות. מכיון שלא אמר לעשות כדבריו, אע"פ שלא הזכיר ברכה אחרונה כאן כלל משום שהוא דבר פשוט, ואם היה צריך לברך שתי פעמים היה לו לרבינו להזכיר זאת, וכך הוא הסדר בכל סדורי תימן העתיקים". (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ח,ו "ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו שנייה- שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה; ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ ..."
ובהלכה ח כת"ר "בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל ..."
כת"ר בהלכות ברכות ז,ד "מצוה מן המובחר, לבצוע מכיכר שלמה; אם היתה שם שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה. בשבת ובימים טובים, חייב לבצוע על שתי כיכרות; נוטל שתיהן בידו, ובוצע אחת מהן"
והנה מדברי רבינו בהלכות ברכות ז,ד שכתב "אם היתה שם שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן" משתמע- שכיון שרצינו להבליט את חשיבות השלמה ואת חשיבות החיטים לכן יבצע משניהם, אבל בפסח שאין צורך להבליט גם את המצה החצויה יבצע מהשלמה, כמו שנאמר בשאר מקרי ההלכה שהוזכרו שם שתמיד בוצע מהשלמה.
[703] ראה בתשובה 412, שם נאמר שמקום שהיו בו מסובים מרובים והיה להם בקידוש כמה כוסות יין, רצוי שיחזיקו את הכוסות במשך הקידוש גבוהים טפח מהשולחן, כיון שכל אחד מהם שומע שהוא כמברך ואם כן כאילו הוא המקדש בעצמו.
ואין דין בעל הבית שמברך למסובים ברכת המוציא בליל הסדר דומה להם, כיון שבקידוש החשבנו כוסות אלה ככוסות שעושים על כל אחד מהם קידוש, וצריך לנהוג בהם לפי דיני כוס שעושים עליו קידוש ולהגביהם מן השולחן טפח. (ראה שם בתשובה 411 בדברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שאין בכוסות אלה חובה של כל דיני הקידוש, ורק הם כאילו כוסות של הקידוש) ואילו במברך למסובים ברכת המוציא בליל הסדר, מה שחייבו חכמים זה שבעל הבית יברך על מצה ומחצה, אבל שאר המצות שלפני המסובים אינם מצות שכאילו בעל הבית מברך עליהם, ולכן אין צורך לנהוג בהם לפי דיני המברך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה