א.
אחרי
שישלים את תפילת העמידה, יישב ויפול על פניו ויתחנן בלחש כשהוא נופל, ויגביה ראשו
ויתחנן בקול רם כשהוא יושב[א]. ובזמן חכמי המשנה והתלמוד היו
עושים נפילת פנים בקידה או בהשתחוויה, ואדם חשוב אסור לו לעשות נפילת פנים בקידה
או השתחוויה בציבור, אלא אם יודע שהוא צדיק כיהושע ותישמע תפילתו, מפני שאם לא
תשמע תפילתו יזלזלו בני אדם בתפילה, אבל מטה הוא פניו מעט ואינו כובש אותם בקרקע[ב]. וכבר נהגו כולם לעשות נפילת
פנים בהטיית הגוף לצד שמאל.
ב.
קידה שאמרנו על אפיים,
כלומר שיושב על שוקיו וברכיו כשהם נוגעות בקרקע, ומצמיד את פניו לקרקע. השתחוויה שאמרנו זה פישוט ידיים ורגליים, כלומר ששוכב על הבטן כשידיו ורגליו פשוטות,
ופניו מודבקות בקרקע [ואין רשאי לעשות זאת על קרקע המרוצפת באבנים, אלא על השטיח].
הטיית הגוף לצד שמאל שאמרנו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב, ומקפל
ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ, ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב[ג].
ג.
מה שביארנו בעשיית
נפילת פנים בהטיית הגוף לצד שמאל, הוא על פי מנהג ארץ ישראל, וארצות המזרח ותימן
שישבו על הארץ, ונמצא שישבו בתנוחה שיש בה הכנעה. ובזמננו שיושבים על כסאות, יטה
את גופו לצד שמאל כפי יכולתו, להראות את הכנעתו. ואין הבדל בין תפילת שחרית לתפילת
מנחה, לעולם יטה גופו לצד שמאל ויתחנן[ד].
ואם מתעטף בטלית, יכסה ראשו בזמן נפילת פנים, ויועיל לו הדבר לריכוז מחשבתו. אבל
אין צריך לכסות את פס ידו או פניו בבגד, מפני שנפילת פנים באה להראות תנוחה שיש בה
הכנעה, ולא כיסוי היד או הפנים[ה].
ד.
מותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר[ו],
שכיון שפסע וסיים תפילתו, אינו קשור עוד למקום תפילתו[ז].
וראוי להסמיך נפילת פנים לתפילת שמונה עשרה, ואם הוצרך או נאנס והפסיק בדיבור או
בשהייה, יפול אח"כ על פניו[ח].
ה.
כשמתחנן בנפילת
פנים, יאמר תחנונים באיזה נוסח שירצה[ט], ומנהג הרמב"ם
ויהודי תימן לומר נוסח "לפניך אני כורע" והוא נוסח עתיק שחיברוהו
הגאונים[י].
ואין לומר וידוי או תחנונים לפני נפילת פנים[יא],
אלא צריך להסמיך נפילת פנים לתפילה כפי שביארנו בהלכה הקודמת. וכשמגביה ראשו יאמר
"ואנחנו לא נדע"[יב] וכבר נהגו להתחיל
"אבינו מלכנו אבינו אתה". ובשני ובחמישי נוהגים להוסיף ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפיך, ואת התחינה של
שני וחמישי ואל תקצוף, אבל לא אומרים את הוידוי[יג] ואת נוסח התיקון
והוא רחום[יד].
ו.
נפילת פנים לעולם
היא מיושב, וכפי שביארנו שישב בתנוחה שיש בה הכנעה. ואם המקום דחוק, ואינו יכול
לישב, יאמר את נוסח נפילת פנים בעמידה, מפני שהוא אנוס[טו].
ואפילו שאין ספר תורה, ואפילו שמתפלל ביחיד בביתו, יפול על פניו[טז].
ז.
מנהג פשוט[יז] בכל ישראל, שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים ובחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים[יח], ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלין על פניהם, בערבית[יט]. וביום הכיפורים בלבד, נופלין על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית[כ].
ח.
י"ד וט"ו באדר א' ובאדר ב' אין נופלים בהם על פניהם, מפני שימים אלה אסורים בהספד ותענית באדר ראשון ובאדר שני[כא], ונפילת פנים של חכמים היא שישתחווה ויהיה מוטל על הרצפה בפישוט ידים ורגלים[כב], ואין לעשות מעשה זה שיש בו צער, בימים של שמחה כמו י"ד וט"ו באדר[כג].
ט.
לפי רבנו
הרמב"ם יש נפילת פנים בבית אבל ובבית חתן ובבית מילה[כד],
וכן הוא מנהג תימן הקדום. וכן יש נפילת פנים בחודש תשרי וניסן, וכן בחודש סיון מלבד חג שבועות, וכן
בט"ו באב וט"ו בשבט. וכן באשמורות הנאמרות בלילה[כה], וכן כשיש חתן בר
מצוה[כו], וכן אם עושים
הכנסת ספר תורה[כז],
וכן אם עושים מסיבה לסיום מסכת[כח].
ואם נמצא במקום שיגרום הדבר למחלוקת, ימנע ולא יפול על פניו.
י.
נוהגים לומר וידוי
באשמורות, וצריך לאמרו בעמידה ובכפיפת קומה[כט]. והש"ץ
יאמרנו בקול רם, והקהל יאמרו עמו בלחש. אבל אל מלך וי"ג מדות, אומרים מיושב.
וסדר אמירת י"ג מדות, הש"צ אומר לבדו ויעבור ה' על פניו ויקרא, ואז
הציבור אומרים יחד ה' ה' אל רחום וגו' ונקה. ואומר הש"צ וסלחת וגו'.
[א] תפילה ט,ה.
[ג] זהו לשון רס"ג בסידורו עמוד כד. ביאור הדברים: נתאר לעצמנו
אדם יושב על הארץ, ושתי רגליו נמצאות מקופלות לצד ימין שלו, הרגל השמאלית מונחת
מול פניו מקופלת, והרגל הימנית מונחת ימינה אליה וגם היא מקופלת, והברך של הרגל
הימנית מונחת על סוף הרגל השמאלית. אדם שזו תנוחתו, אוטומטית יהיה מוטה לצד שמאל,
מפני שרגליו מקופלות לצד ימין שלו, והם גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה. וזה ביאור
מה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה ה,יד (הובא בהלכה הקודמת), שאדם חשוב המתפלל
בציבור מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותו בקרקע, כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד
שמאל, אבל לא יטה את גופו יותר מדי עד שפניו יהיו כבושות בקרקע.
[ד] כך היא שיטת רס"ג בסידורו, וכך היא שיטת רב האי גאון
ואבודרהם, הובאו בב"י סימן קלא, וכך פסק השו"ע (קלא,א).
ולעומת זאת, הטור בסימן קלא, כתב את מנהג
אשכנז, להטות על צד ימין, וכך הוא במדרש (כוונתו למדרש בבראשית רבה, ואינו נמצא
לפנינו). וכך כתבו הרוקח והריב"ש בשם רבותיו של רש"י. והרמ"א
(קלא,א) כתב לעשות פשרה בין השיטות, ובשחרית שיש לו תפילין יטה על צד ימין, ובמנחה
שאין לו תפילין יטה על צד שמאל.
להלכה צריך לפסוק כשיטת הגאונים, רב האי גאון
ורב סעדיה גאון, והרמב"ם, כי הם עמוד תושב"ע, והם העבירו אלינו את אופן
נפילת פנים במסורת דור אחרי דור, וכך ראינו בעיננו את זקני תימן נופלים על פניהם
על צד שמאל, כשהם יושבים על הרצפה, וכדברי רס"ג. רק במקומות שכבר לא ישבו על
הרצפה, ולא עשו נפילת פנים אלא הטיית הגוף, נשתכחה מהם נפילת פנים, ונחלקו בדרש,
האם ההטיה לימין או לשמאל, ולבסוף אחזו את שיטת שתי הדרשות.
ראה משנ"ב סימן קלא שכתב בשני סעיפים את
שתי הדרשות, וזה לשונו: (ס"ק ד) על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה
מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם
היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו.
(ס"ק ה) על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו
וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
וראה ב"י שהביא הסבר דרושי בשם רב האי
גאון, מדוע ההטיה על צד שמאל, וזה לשונו: ושבלי הלקט (סי' ל עמ' 26) כתב בשם רבינו
האי הנופל על פניו צריך להטות לצד אחד ולא יהא מוטה על צדו הימנית אלא על צדו
השמאלית והטעם משום דהסיבת שמאל שמה הסיבה שהיא הסיבת בני חורין ומלכים הילכך
באותו הצד שנראה כבן מלך ואיש חורין צריך ליכנע לפני המקום. ע"כ. וראב"ם
בתשובה סימן עט כתב, שיטה על צד שמאל לפי שהוא יותר נוח.
ולעומת כל הנ"ל, בזוהר (פרשת במדבר)
מבואר, דהנופל על פניו ואינו מכוין לבו כראוי כשאומר המזמור הנ"ל, עלול
להסתלק מן העולם בקיצור ימים ושנים. ע"כ. ולפיכך נהגו הספרדים לומר המזמור
לדוד אליך ה' נפשי אשא, ואבינו מלכנו, מבלי ליפול על פניהם כלל. (ילקוט יוסף
קלא,טז)
[ה] המשנ"ב (קלא, ס"ק ג) כתב: שיעשה נפילת פנים בכיסוי
הפנים והיד בבגד. ומקור דבריו מגן אברהם (ס"ק ב), שכתב זאת בשם המנהג. אולם
הרמב"ם לא יסכים למנהג זה, מפני שנפילת פנים באה להראות הטייה שיש בה הכנעה,
וראוי שיכסה ראשו בטלית כדרכו בשאר התפילה, אבל אין שום טעם להצריך כיסוי היד
בבגד, ולא כיסוי הפנים בבגד, מפני שאין כאן עניין של חציצה בין פניו לידו, אלא
הטייה שיש בה הכנעה. וכיון שלא ידעו כיצד עושים נפילת פנים, יצרו מנהגים שאינם
ממין העניין.
[ח] בתלמוד (בבא מציעא נט:) מסופר על אימא שלום אישתו של רבי אליעזר
אחותו של רבן גמליאל, שמאז שנידו חכמים את רבי אליעזר, לא הניחה לבעלה רבי אליעזר
ליפול על פניו, שלא יפול על פניו ויתפלל על רבן גמליאל אחיה וימות, יום אחד חשבה שהוא
ראש חודש, ולא מנעתו, ונפל רבי אליעזר על פניו, ונפטר רבן גמליאל.
ביאור המעשה, שבכל יום היתה מפסיקה את רבי
אליעזר מיד בסיום תפילתו, ומדברת עמו, ואז נתמעטה כוונתו, וכשהיה נופל על פניו,
כבר לא פעלה תפילתו, ובאותו יום שלא הפסיקתו, בסיום תפילת העמידה היתה כוונתו
מרובה, ונפל על פניו מיד בכוונה גדולה, ונפטר רבן גמליאל. למדנו מכאן, לכתחילה
ראוי לא להפסיק בין תפילת העמידה לנפילת פנים, ואם הפסיק, לא הפסיד את נפילת פנים,
אבל כבר נתמעטה כוונתו.
וזה לשון הב"י (סימן קלא): וכתבו תלמידי
הרשב"א בהזהב (בבא מציעא נט:) גבי עובדא דרבי אליעזר בן הורקנוס היה מדקדק
רבינו ז"ל מכאן שאין לדבר בין תפילה לתחינה והיינו דאמרינן כל יומא לא הוה
שבקה ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה
מפסקת מכוונת תפילתו להפסיקו בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפילתו
כל כך נשמעת אלמא דאינו בדין להפסיק. ע"כ.
השו"ע כתב (קלא,א): אין לדבר בין תפלה
לנפילת אפים. ע"כ. משתמע מדבריו שיש איסור, ואנו כתבו ראוי, וכפי שביארנו
לשמור על הכוונה של תפילת שמונה עשרה, ולא כתבנו איסור, וכך משתמע מהמעשה בתלמוד,
וכך כתב הריב"ש הובא במגן אברהם ס"ק א.
וראה משנ"ב שם (ס"ק א): שכתב דוקא אם
מפסיק ועוסק בדברים אחרים, אבל שיחה סתם מותר לדבר, וכן תחנונים מותר לומר קודם
נפילת פנים. ע"כ. והמעיין יראה שדבריו חולקים על השו"ע. וכבר ביארנו את
ההגדרה, שראוי להסמיך נפילת פנים לתפילה, אבל אין איסור, וודאי שלפי התלמוד לא
ראוי לומר תחנונים לאחר תפילת העמידה לפני נפילת פנים.
[ט] תפילה ה,יג. הרב קאפח שם הערה מב.
[י] במחקרים בסידורי תימן ח"א עמוד 320 כתב, שנוסח זה קדום עוד
מלפני תקופת הגאונים, וההוכחה לכך, מכיון שלא נמצא זכר לנוסח נפילת פנים של
רס"ג, מכאן שהיה בידם נוסח זה עוד מלפניו, ולא שינוהו לנוסח רס"ג.
ואנחנו כתבנו שמקור נוסח זה מהגאונים, מפני שהרמב"ם בסדר התפילה כתב, נהגנו
להתחנן בנפילת פנים בדברים ובפסוקים אלו, פעמים בכולן, ופעמים במקצתן. ע"כ.
מכאן שפסוקים אלו הם מנהג, ואין לייחס אותם לתקופות קדומות מאוד, מעבר לתקופת
הגאונים, שהוא זמן גיבושו של נוסח הרמב"ם, וכפי שביארנו בפרק
כב .
[יא] כן הוא סדר נפילת פנים בכל סידורי תימן, עד תחילת המאה הי"ח.
ראה מחקרים בסידורי תימן ח"א עמוד 319 בשם הרב צוברי.
[יב] כתב הטור בסימן קלא: ואומר ש"צ ואנחנו לא נדע וגו' והטעם לפי
שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה
רבינו דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' ומאחר שאין בנו
כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע.
[יג] את הוידוי אומרים רק באשמורות וביום הכיפורים, וכך ראוי, שלא יהיה
הוידוי זול בעיני בני אדם, ויאמרוהו במרוצה ללא כוונה, כפי שאירע לבסוף, אלא תיקנו
חכמים לאומרו בזמנים מיוחדים שיכוון בו האדם ביותר.
[יד] המנהג שכתבנו כאן, הוא מנהג יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם,
והוא המנהג הראוי, וכך בני אדם הממהרים למלאכתם, לא יצאו קודם קריאת התורה, מחמת
אריכות הוידוי והתיקון. ראה הערת הרב קאפח, סדר התפילה, הערה לז.
[טו] נפילת פנים בעמידה אינה נפילת פנים אלא עמידה, ומחמת אונסו, לכל
הפחות יאמר את נוסח התחינה לפניך אני כורע.
וראה משנ"ב (קלא ס"ק י) שכתב: מיושב-
כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה, ובריב"ש כתב שאין להקפיד בכך. וכתבו
אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש, וע"כ אם סיים תפלתו וצריך
לעמוד עכ"פ כדי הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד
שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הצבור, וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע
ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו, ואי אפשר לו לילך לצדדין, יפול על
פניו מעומד וכן כל כה"ג. ע"כ.
הרמב"ם לא יסכים לשיטת הריב"ש, ומה
שהתרנו אמירת נפילת פנים בעמידה, אינו משום שאנו סומכים על הריב"ש, אלא משום
שהוא אנוס, ולכל הפחות שיאמר את נוסח התחינה.
מה שכתב משנ"ב, אם התחילו הציבור לומר
תחנון, והוא עומד, יאמר עימם תחנון בעמידה, הרמב"ם לא יסכים לזאת, ואף אם
יתעכב כמה שניות, ישב ויפול על פניו וכך יאמר עם הציבור.
מה שכתב משנ"ב, בנוגע לישיבה לפני המתפלל
חוץ לארבע אמות, כבר ביארנו למעלה בפרק
כב הלכה כח, שלפי
הרמב"ם והתלמוד מותר לישב שם, מפני שהוא מקום מופלג מהמתפלל.
[טז] כתב הבית יוסף (סימן קלא): וכתב עוד הרוקח בסימן שכ"ד (עמ'
רכ) אין נופלים אלא לפני ספר תורה וסימן לדבר דכתיב במלחמת העי (יהושע ז ו) ויפול
על פניו [ארצה] לפני ארון יי'. ע"כ. והרמ"א הוסיף על דבריו, שבמקום שאין
ספר תורה יאמר את התחינה בלי לכסות את הפנים. ע"כ.
והנה, לעצם דרשת הרוקח, דרשה זו לא נזכרה
בתלמוד, ואין לנו לחדש הלכות על פי דרשות שנדרוש מדעתינו. ומה שכתב הרמ"א
שיאמר התחינה ללא כיסוי פנים, כבר ביארנו שלשיטתו נפילת פנים היא כיסוי הפנים
בבגד, ואילו לשיטת הרמב"ם העיקר בנפילת פנים היא התנוחה שיש בה הכנעה, אפילו
אם אינו מכסה את פניו.
[יח] אבל במנחה של ערב ראש חודש נופלים בה על פניהם.
לעומת זאת, באוצר הגאונים מגילה דף כג: הובא שאין נופלים על פניהם בערב ראש חודש.
וכך פסק השו"ע בסימן קלא סעיף ו.
[יט] כתב בספר האשכול (הלכות תפלת מנחה וערבית סוף סימן כו): הרוצה
ליפול על פניו בערבית שפיר דמי לעשות כן, ומה שאין נוהגים כן, משום שתפלת ערבית
עצמה רשות היא, לפיכך לא הטריחו חכמים ליפול על פניהם.
[כ] תפילה ה,טו.
[כג] הדבר דומה לראש חודש, שיש בו שאילת צרכים, ומתפללים בו שמונה עשרה
ברכות, והוא אסור בהספד (אבל יא,ג), ואין בו נפילת פנים (תפילה ה,טו). הוא הדין
חנוכה ופורים וי"ד וט"ו באדר ראשון, שיש בהם שאילת צרכים, ואסורים
בהספד, שלא יהיה בהם נפילת פנים.
ואין ללמוד מנפילת פנים הנהוגה היום שמטה בה
מעט על צדו (תפילה ה,יד), ולא ניכר בה מעשה הצער, והיא נחשבת כתפילה שיש בה בקשה
ותחינה, אלא יש ללמוד את ההלכה מעיקר תקנת חכמים, שתיקנו לעשות נפילת פנים קידה או
השתחוויה [פישוט ידים ורגלים], כמו שנתבאר בהלכה א-ב.
[כה] ראה למעלה הלכה ז, ויש יחידים
שנופלים על פניהם בערבית, מכאן שאין איסור ליפול על פניו בלילה. ולעומת זאת
בשו"ע (קלא,ג): אין נפילת אפים בלילה; ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם,
שהוא קרוב ליום.
[כו] לפי ילקוט יוסף (קלא,כד): פשט המנהג בארץ ישראל ובכמה מקומות,
שכשיש בבית הכנסת נער "בר מצוה", שמניח תפילין ביום שמלאו לו שלש עשרה
שנה ויום אחד, דהיינו ביום לידתו, שלא לומר וידוי ונפילת אפים ותחנונים.
[כז] לפי ילקוט יוסף (קלא,לד): נוהגים שביום הכנסת ספר תורה בשעת
המנחה, אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה. ויש להם על מה שיסמוכו.
[כח] לפי ילקוט יוסף (קלא,לה): כשעושים סעודת סיום מסכת סמוך למנחה,
והמסיים והקרואים לסעודה מתפללים מנחה קודם הסעודה, פטורים מלומר וידוי ונפילת
אפים במנחה, שהרי הוא כמו יום טוב שלהם.
[כט] מנהג זה קדום אצל יהודי תימן, ונזכר בסידור
רס"ג (עמ' ר"ס), וזה לשונו: "והרוב ממנו אומרים 'אתה יודע רזי
עולם' [=נוסח הודוי למנחת ערב כיפור בסדור רס"ג] בכפיפת הראש". הוא כתב
בכפיפת הראש, ואח"כ התחילו לאומרו גם בכפיפת קומה. מנהג זה כתבו גם השל"ה
הובא במגן אברהם (תרז, ס"ק ד) ובמשנ"ב (תרז ס"ק י). ואין לאסור את
הדבר משום שמוסיף בכריעות על מה שתיקנו חכמים, מפני שרק בתפילת העמידה אסור להוסיף
בכריעות, אבל בשאר התפילה, יכול לכרוע, וכך משתמע מתשובת הרמב"ם סימן קפז,
הובאה בשלמות למעלה פרק
יט הלכה ח, ראה שם. ואף
בתפילת העמידה, מה שאסור להוסיף כריעות זה בתחילת הברכות ובסיומן, אבל באמצע
הברכות מותר להוסיף כריעות, ולפיכך מותר לומר וידוי בכריעה, ולהוסיף כריעה באמצע
התפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה