ספר הפלאה
הלכות נדרים
613. אדם שנהג חומרה שלש פעמים, אם יודע את הדין- ונהג בדבר שהוא חומרה[1128]- אפשר לאמץ את מנהגו[1129], אבל אם אינו יודע את הדין והוא טועה צריך לבטל את מנהגו.
דוגמא לחומרה- כגון שנהג תוספת שבת, ותוספת שבת -ויו"ט- היא מדברי סופרים[1130], והוא הוסיף על השבת שעה או שעתיים, אם נהג כך (שלש פעמים[1131]) יתכן[1132] שצריך היתר אם ירצה לבטל. ולמרות שלא אמר בפירוש שדבר זה בתורת נדר, כל הימנעות היא נדר, ונאסר בה מדין נדר אחרת לא יהיה אסור[1133].
מי שנהג לטבול והוא בעל קרי, וטבל שלש פעמים, כבר נזכר בתלמוד[1134] שבטלו את הטבילה על זאת, ועוד לשם מה צריך שיטבול שלש פעמים[1135], והרי בתוספתא נאמר[1136] "הטובל פעמיים הרי זה מגונה", ולפיכך מנהגו טעות וצריך לבטל את הטבילה[1137], וכן את מה שטובל שלש פעמים.
ומספר מארי[1138]- שבימנו נהגו להטביל את הכלות שבע פעמים, ופעם היתה כלה חלשה שטבלה פעמיים שלש ואמרה לבלנית שאינה יכולה לטבול עוד, הניחה הבלנית את הכלה במקוה והתקשרה למארי, שאלה מארי מהיכן את מדברת האם מהירדן? והשיבה הבלנית שהיא מדברת ממקוה רגילה. ואמר לה מארי שאם כך מספיק שתטבול פעם אחת, ורק בירדן אמר (אליהו[1139]) אלישע [לנעמן שר צבא ארם] שיטבול שבע פעמים, אבל בשאר המקוואות אין צורך לטבול שבע פעמים. וכן אצל אלישע טבל שבע פעמים לאסוף אותו מצרעתו, אבל הכלות שלנו אינן מצורעות[1140]. (הפלאה- נדרים א,כט וציון לז: ב,ב: קדושה- איסורי ביאה יא,טו [כעין מקבילה] לעקור מנהג טעות)
614. [ראה בתשובה הקודמת מס' 613, שאדם שנהג חומרה כמה פעמים יתכן שצריך היתר אם ירצה לבטל את מנהגו[1141]].
וביאר מארי, שאין הגדרה כללית מה נחשב חומרה ומה אינו נחשב חומרה, אלא כל דבר צריך לדון לגופו, ולפעמים יש חומרה שבא ממנה לידי קולא.
אדם שנהג לומר פטום הקטורת לאחר התפילה, ונהג כך שלש פעמים[1142], לא שייך לומר על מנהגו שהוא חומרה או קולא, אלא אמר דברי משנה או ברייתא ויכול לאומרם מתי שירצה, ולא שייך להגדיר את הדבר כנדר.
ודומה הדבר- למה שנזכר בדברי חכמים "האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל" אע"פ שאינו נדר כיון שאין נדר לקיים את המצוה[1143], ודבריו בגדר "סתם אמירה" ולא נדר[1144].
"בלדי" שפוסק כפי הרמב"ם שהנהיג את אשתו שתנהג וסת חודשית ווסת בינונית[1145], לדעת רבינו אין שתי וסתות, וצריך לפרוש מהאישה עונה אחת [סמוך לוסתה[1146]]. ובימנו- הנשים אין להן וסת קבוע אלא נד הדבר יום או יומיים, ולפיכך כל אותם הימים שמסופק שמא תראה בהם צריך לפרוש ממנה[1147]. ואם ימצא בימנו אישה שיש לה וסת קבוע [יצטרך לפרוש ממנה רק עונה אחת סמוך לוסתה. וכיון שלרבינו אין לוסתות אלה], מי שהנהיג את אשתו שתנהג בהם שלש פעמים אין כאן נדר אלא הנחה בטעות.
"שאמי" שרוצה לעבור להתפלל בנוסח ה"בלדי" יכול לעשות זאת, ואין צורך לעשות היתר נדרים, כיון שכל הנוסחים שווים ויש ביניהם שינוים של מילה פו מילה שם, ואין כאן נדר כלל[1148]. והעיקר שיתפלל אדם בנוסח שיוכל לרכז בו את מחשבתו ולהתבונן במה שאומר, ויזהר שלא ירוץ בתפילה כמנהג "חזני הספרדים" או "כמקצת האשכנזים" שרצים בתפילתם יותר ממהירות הסוס[1149]. (הפלאה- נדרים א,כט וציון לז: ב,ב: קדושה- איסורי ביאה יא,טו [כעין מקבילה] לעקור מנהג טעות)
615. כת"ר בהלכות נדרים ב,ד "מי שהתנה קודם שידור ואמר, כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים, הריני חוזר בהן, או הרי הן בטלין, וכיוצא בדברים אלו, ואחר כך נדר- אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר- הרי נדרו קיים, שהרי ביטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר- אף על פי שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי[1150], הרי הנדר בטל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש שמורה להחמיר ואומר, והוא שיזכור התנאי אחר שנדר, בתוך כדי דיבור"
ובהלכה ו' כת"ר "יש מן הגאונים שאמר אין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים בלבד, לא בשבועות; ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים"
משנה נדרים ג,א "... ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חברו שיאכל אצלו ואמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר". כת"ר בפרהמ"ש שם "וענין דברי ר' אליעזר בן יעקב כך, ר' אליעזר בן יעקב אומר הרוצה שיאכל חברו אצלו ומסרב בו ומדיר בו הרי אלו נדרי זירוזין. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה, יעמד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, וענינו שבשעה שהוא נודר אם נזכר שכבר הקדים תנאי זה וקיים התנאי בלבו הרי בטל הנדר. אבל אם נזכר את התנאי אחר שנדר כעבור זמן כדי שאילת שלום, או שנזכר מיד והחליט אז לבטל את התנאי שהתנה מתחילת השנה וקיים את הנדר הרי הנדר קיים[1151]. עד עשר שנים או עד איזה זמן שירצה. וכן הדין בשבועה. והלכה כר' אליעזר בן יעקב"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ולקמן לענין שבועה (ה"ו) כת"ר יש אומרים ויש אומרים, דבר נדיר בספרו זה של רבינו. ואם נכריע במה שכתב כאן[1152], הרי דעתו כיש אומרים בתרא. וכ"כ הרדב"ז בשו"ת ח"ג סי' תקל"ג וזה לשונו- ושתי הסברות כתב הרמב"ם, והוא לא הכריע כאחד מהם. אבל נראה לי [דברי הרדב"ז] שכיון שכתב ויש מי שמורה וכו' באחרונה, משמע שזו היא סברתו. וכ"ה הסכמת רוב האחרונים שאין חילוק בין נדרים לשבועות לענין התנאי". (ע"כ מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שרבינו כתב בהלכה את שתי הדעות גם של אביי וגם של רבא[1153], האם צריך שיזכור [את התנאי בשעת הנדר] או לא, ואמנם הדבר סיבוך, אבל מוטב לשמוע את התנאי[1154].
בימינו מה שאדם אומר מחר אלך לשם מחר אסע לשם, ולא הזכיר בלי נדר, אין בדברים אלה משום נדר, כיון שבימנו אין בני האדם מתכוונים לומר אמת, וכלשון הפסוק (ירמיה ט,ד) "למדו לשונם דבר שקר" ואינם מתכוונים לנדר. וכמו המעשה של שמעון בן אנטיפטרס שהיה מלקה אותם, ובימנו לא היה מלקה אותם כי כולם דוברי שקר[1155]. [[1156]ועוד ש]אין הדבר ברור לאדם האם למחרת ילך, ומהיכן ילך, שנחשיב את הדבר כנדר, וצריך לשמוע את דברי האדם בכדי להחליט האם יש בדבריו נדר[1157].
יכול האדם לסמוך על הדעה הראשונה שהובאה בדברי רבינו בהלכה ד', ואם נדר ולא זכר את התנאי בשעה שנדר, הרי נדרו בטל. למרות שלא נזכר בתנאי מיד לאחר שנדר בתוך כדי דיבור[1158]. (הפלאה- נדרים ב,ד ו: וציון ו)
616. (נשאל מארי, על מה שכת"ר בהלכות נדרים לגבי נדר בתנאי יש אומרים[1159], ודעה זו הובאה בפרהמ"ש, ונשאל מארי האם רבינו חזר בו בחיבורו ממה שכתב בפרהמ"ש?
והשיב, שרבינו לא חזר בו, אלא רק כתב את שתי הדעות.
ושוב נשאל מארי, שרבינו במשנ"ת כתב את הדעה העיקרית, והוסיף על זה שיש מורים להחמיר, ואלו בפרהמ"ש לא כת"ר שום דעה, [ונשאל מארי האם אפשר להסיק מכך שדעת רבינו במשנ"ת שמעיקר הדין אין צורך להחמיר]?
והשיב, שרבינו גם בפרהמ"ש וגם במשנ"ת כתב שתי דעות[1160], ומלשון יש מורים להחמיר שכתב רבינו במשנ"ת משתמע שהדבר הוא חומרה ואינו מעיקר הדין. ומעיקר הדין אין צורך שיזכור את התנאי מיד לאחר הנדר בתוך כדי דיבור. ואפשר להחמיר[1161].
ושוב נשאל מארי, שבהערותיו על משנ"ת ציטט את דברי הרדב"ז והסכים לדבריו, וזה כדעה השנייה ולא כמו שהשיב מארי שעיקר הדין הוא כדעה הראשונה[1162]?
והשיב, שלא כתב בהערותיו על משנ"ת שמסכים לרדב"ז, אלא רק כתב את שתי הדעות[1163], וכתב עוד -עד כמה שזוכר- שמהדעה שצריך לזכור את התנאי מיד לאחר הנדר נלמד, שעיקר הנדר הוא בפה ולא בלב[1164].
ושוב נשאל מארי ממה שכתב בהערותיו על משנ"ת "ולקמן לענין שבועה (ה"ו) כת"ר יש אומרים ויש אומרים, דבר נדיר בספרו זה של רבינו. ואם נכריע במה שכתב כאן[1165], הרי דעתו כיש אומרים בתרא. וכ"כ הרדב"ז בשו"ת ח"ג סי' תקל"ג וזה לשונו- ושתי הסברות כתב הרמב"ם, והוא לא הכריע כאחד מהם. ..." מכאן שלדעתו של מארי העיקר כדעה השנייה[1166]?
617. בהלכה נזכר שיכול האדם להתנות על נדרו שיתבטל, וכשידור הרי הנדר בטל[1168], ודבר זה הוא האפשרות היחידה לבטל את הנדר מראש[1169]. ובתלמוד הובאה מחלוקת בין אביי ורבא, ורבינו פסק כדברי שניהם[1170].
בדברי רבינו אין יש אומרים ויש אומרים[1171]. (אבל טוב להחמיר שבשעה שנודר יזכור [שכבר התנה קודם לבטל את נדרו], ונדרו מן הפה ולחוץ ואינו מתכוון למה שנודר[1172]. ומהערותיו של מארי על משנ"ת משתמע- שמעיקר הדין סובר רבינו כיש מורים להחמיר, וביאר מארי שדבר זה חומרה שבשעת הנדר אינו מתכוון לנדור[1173]).
יש מחלוקת בדברי הפוסקים, האם לפסוק כדעה הראשונה שהביא רבינו [וצריך רק שבשעת הנדר לא יזכור את התנאי], או כדעה השנייה [וצריך להחמיר שמיד אחר הנדר בתוך כדי דיבור יזכור את תנאו]. ויתכן לסמוך בשעת הדחק על דברי הפוסקים שסוברים כדעה הראשונה[1174].
אדם שנהג שלש פעמים מנהג חומרה ולא אמר בלי נדר, לא נזכר בדברי התלמוד ורבינו שהדבר נהפך עליו כנדר, ורק בראשונים נזכר שהדבר נדר, ועדיין צריך לדון בדבר. ומפשטות דברי רבינו משתמע שאין הדבר נדר כלל, כיון שרבינו לא הזכיר בספריו שדבר זה נחשב נדר[1175], והדבר מותר עד שלא ימצא כתוב להיפך. וכך הורה רבינו לר' שמואל בן עלי ראש ישיבת בגדד, שכל זמן שאין איסור הדבר מותר[1176]. (הפלאה- נדרים ב,ד ו: וציון ו)
ספר זרעים
הלכות כלאים
618. מי שקנה בגד מצמר ואין עליו תוית שהבגד "ללא חשש שעטנז", מן הסתם אין לחוש לשעטנז כיון שהפשתן בארץ יקר, ורק בחליפה יש שעושים בכתפיים פשתן בכדי להקשותם, ויש שעושים חומר אחר שאין בו כלאים. ולפיכך בחליפה צריך לבדוק את הכתפיים, אבל בגד אחר מותר לקנותו ואין לחוש לכלאים[1177]. (זרעים- כלאיים י,א כח)
הלכות מתנות עניים
619. כת"ר בהלכות מתנות עניים ז,ו "עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני- אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. ..."
ובהלכה ז' כת"ר "מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד,כא)"
וביאר מארי, שהלכה ו' עוסקת שאינו מחזר על הפתחים אלא בא לראש התמחוי, [ויתן לו כדי פרנסת יומו מהתמחוי][1178]. ואילו הלכה ז' עוסקת כשמחזר על הפתחים, ודי שיתן לו מתנה מועטת[1179], כיון שמקבץ מכל אחד ואחד. (זרעים- מתנות עניים ז,ו-ח וציון יד: ט,א-ג)
620. מי שפגשו אדם בתחנה מרכזית [-למשל-] וביקש ממנו צדקה, יתן לו מתנה מועטת בכדי לצאת ידי שמים, כי יתכן שהוא זקוק. אבל אין צורך ליתן לו מתנה מרובה.
הגדרת עני- שיודע באמת שהוא זקוק[1180], אבל אלא המחזרים והמסתובבים, מה שנותן להם[1181] זה בכדי לצאת ידי חובת שמים. (זרעים- מתנות עניים ז,ז)
מי שנותן כסף לישיבה, יש ישיבות שלומדיהם זקוקים לכסף, [ולפיכך הרי הדבר נחשב לו כצדקה], ויש ישיבות שאין לומדיהם זקוקים לכסף [וממילא הנותן להם כסף אינו נחשב כצדקה[1182]]. ולמרות שהכסף שמקבלים בישיבות הוא על לימוד תורה, ונמצא שעשו את התורה קרדום לחפור בו, הרי זה מצב קשה ואין מה לעשות[1183]. (מדע- תלמוד תורה ג,י וציון לד)
הלכות תרומות
621. מי שלקח ענבים מגוי ועשה מהם יין, אם בצרם הגוי על מנת למוכרם לאכילה, ומילא את הארגזים או הקופסאות או הכלכלות על דעת זו, כבר נגמרה מלאכתם ביד הגוי ואין הישראלי צריך לעשרם. וכבר החרימו למי שיעשרם[1184]. אבל אם אמר הישראלי לגוי שרוצה את הענבים ליין, אע"פ שבצרם הגוי ונתנם בארגזים, כיון שנתנם על דעת שיעשה מהם הישראלי יין הרי זה צריך לעשרם, משום שעדין לא נגמרה מלאכתם ביד הגוי. (זרעים- תרומות א,יא וציון יח)
622. לימונים חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ולמרות שאינם נאכלים כמות שהם חיים אלא רק נותנים טעם במאכל או במשקה, כיון שהם מאכל אדם[1185] חייבים. וכן פלפלין חייבים בתרומות ומעשרות כיון שגופן נאכל, ושוחקים אותם בתוך המרק או החילבה[1186]. ורק דבר שאינו אוכל ונעשה לריח או טעם, כגון "שבת" שנתנו אותו בתבשיל בתוך כיס על מנת שיתן טעם ואח"כ זרקוהו פטור מתרומות ומעשרות[1187]. וכן פלפל שחור חייב במעשר מפני שהוא נאכל, וכן נזכר בתלמוד (סוכה לה.) "ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום[1188]".
עלה תה אינם אוכל, אלא ניתנים במים כדי ליתן ריח[1189], ולפיכך פטורים מתרומות ומעשרות. (זרעים- תרומות ב,א-ד יב וציון יח: טו,יב וציון יג)
623. כתב מארי בהערותיו על משנ"ת[1190] "ומכאן אנו למדים לאותו פלפל אדום "בסבאס" שהוא חריף מאד, אך אינו גדל פרא, וזורעין אותו בגנות ובחצרות, ונשחק בין תבליני "החלבה" כדי לתת לה טעם חריף ונעים, וגופו נאכל, שהוא חייב בתרומות ומעשרות, ויש שנותנים אותו בתוך הכבושין זתים או זולתם, וישנם שאוכלים אותן ויש שאין אוכלין אותן, הצד השווה שבהם כלומר הרוב גופו נאכל, ולפיכך חייבין בכל חיובי הירקות הנאכלין" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שמהלכה זו נלמד שעלה תה פטורים מתרומות ומעשרות כיון שאין גופן נאכל[1191], והם רק נותנים ריח וטעם במים.
הקונה צימוקים מישראלי ועשה מהם "משרת צימוקים" צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה, כיון שיש ספק שמא הפרישו מהם כבר תרומות ומעשרות. ואין לפוטרם מתרומות ומעשרות כיון שאינו אוכל את גופם, כיון שלשד[1192] הצימוקים יצא למים[1193] וחייב לעשרם. (זרעים- תרומות ב,א יב ציון יח)
624. אין פודים את התרומה או תרומת מעשר [או מעשר ראשון], לפיכך צריך להפריש את התרומה והמעשר משאר הפירות בפועל, ואינו יכול לפדותם על סוכר[1194] וכדו'. אבל מעשר שני (או מעשר עני[1195]) יכול לפדותו על מעות[1196]. (זרעים- תרומות ג,א [חובת הפרשה בסתם])
625. בימנו הכהנים הם "כהני חזקה", ולמרות שחיוב הפרשת תרומות ומעשרות בימינו הוא מדברי סופרים[1197], אבל אין נותנים להם תרומה[1198]. ורק פדיון הבן נותנים להם, כי אין ברירה וחייבים לפדות את הבן[1199]. וכן ברכת כהנים ועליה לתורה ראשון. (זרעים- תרומות ו,ב: קדושה- איסורי ביאה כ,א ג)
בימנו כהן -חזקה- שנשא גרושה עבר על לאו מהתורה[1200], ודומה הדבר לאדם שהכה את אביו שעבר על לאו מהתורה[1201], ומי אומר שהוא אביו אלא שאנו סומכים על חזקה, כן גם כאן כך הדין. (קדושה- איסורי ביאה יז,א)
הלכות מעשר
626. מי שנתן לו בעל השדה תפוזים -כגון שנמצא במילואים-, מותר לו לאוכלם בשדה עראי[1202] בלי להפריש עליהם תרומות ומעשרות, כיון שלא נכנסו לבית או למחנה, ולא נכנסה עליהם השבת וכו', [ונמצא שעדין לא נקבעו למעשר[1203]]. (זרעים- מעשרות ג,ג-ד)
הלכות בכורים
627. עיסה גדולה שרצה להכין ממנה סופגניות, אם היו סופגניות[1204] שאופן הכנתם הוא ע"י בישול, דהיינו שיתן את הבצק בשמן והוא צף בו, אינו צריך להפריש חלה[1205]. ואם היו סופגניות[1206] שאופן הכנתם הוא ע"י אפייה, דהיינו שהבצק ניתן בשמן אבל אינו צף בו, חייב להפריש חלה.
עבר והפריש חלה מסופגניות שהכנתם ע"י בישול, ובירך על הפרשת חלה, אין ברכתו ברכה לבטלה, אבל לא היה צריך לברך. ויש סוברים שצריך להפריש, אבל אינה ברכה לבטלה[1207].
מה שאמרנו סופגניות שהכנתם ע"י בישול אינו צריך להפריש מהבצק חלה, כך הדין למרות שלגבי ברכות- ברכתם מזונות גם אם קבע סעודתו עליהם. ואם הכנתם ע"י אפייה, ברכתם המוציא אם קבע סעודתו עליהם[1208]. (זרעים- בכורים ו,יב)
628. ראה בתשובה הקודמת מס' 627 בהערה, שם הבאנו את לשון רבינו בהלכות ביכורים ו,יב "... אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה- הרי היא פטורה מן החלה ...[1209]"
וביאר מארי, שה"לחוח" אמנם בתחילת עשיית הבצק הוא נילוש ממש[1210], אבל אח"כ מדללים את הבצק [ויוצקים אותו למחבת בעזרת כלי[1211]], כך שעשייתו היא ע"י בישול, ולפיכך פטור מן החלה. (זרעים- בכורים ו,יב)
629. אישה שהפילה [נפל שאמו טמאה לידה, שהדין בו שהולד הבא אחריו אינו פטר רחם[1212]], ונולד לה אחריו עוד בן, ורצה לעשות פדיון הבן למראית עין כדי שלא ידעו בני אדם שאשתו הפילה, יכול לעשות זאת ויאמר את הברכה "על פדיון הבן" בלי שם מלכות[1213]. וברכת שהחיינו יברך על בגד חדש[1214]. (זרעים- ביכורים יא,ה יד)
----------------------------------
[1128] יבואר בהמשך התשובה איזה דברים הם חומרה, ואיזה דברים הם טעות. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 614.
[1129] לשון מארי. וראה בהמשך התשובה שבואר שאין כאן נדר אלא מנהג חומרה. והשווה לתשובה מס' 169. ולעומת זאת- ראה בתשובה מס' 617, שם נתבאר שאין כאן נדר כלל, ומהתשובה שם משתמע שגם חומרה אין כאן, ולא נזכר בדברי רבינו שצריך להמשיך לעשות דבר שעשהו כמה פעמים.
וזה לשון רבינו בהלכות נדרים א,כט "האומר לחברו, נשכים ונשנה פרק- עליו להשכים ולשנות: שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר"
כתב הרדב"ז "פרק קמא (נדרים ח.) אמר רב גידל האומר אשכים ואשנה פרק זה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והא דאמרינן נדר גדול לאו למימרא שאם לא ישנה הפרק עבר על לא יחל, דהא אקשינן ליה מדרב גידל קמייתא דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, ומתרצינן ותו דאמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים, שנא' ויאמר אלי בן אדם קם צא אל הבקעה וכו' (ראה הערה בסוף). ומשמע עליו להשכים אבל לא הוי נדר גמור. וזהו שכת"ר שזה כמו נדר הוא וכו'. (ע"כ לשון הרדב"ז)
עוד כת"ר בהלכות נדרים ב,ב "אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שוין, כמו שביארנו בשבועות ..."
הערות לנ"ל:
קם צא אל הבקעה וכו'- וזה לשון התלמוד בשלמות "ואמר רב גידל אמר רב- מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. [ולא חלה עליו שבועה, אבל היתירו לו לומר לשון שבועה בכדי שיזרז את עצמו, ופס"ר בהלכות שבועות יא,ג]. ואמר רב גידל אמר רב- האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה? מאי קא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא? הא קא משמע לן כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה. [ולמימרא זו כיון שלא נשבע על דבר שהוא מפורש בתורה, ומהתורה די בקר"ש שחרית וערבית, חלה שבועה עליו. ולא פס"ר, אלא פסק כמימרא הבאה של רב גידל –הובאה מיד בהמשך- שיש כאן כמו נדר]. אמר רב גידל אמר רב- האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד. [ולמימרא זו לא חל עליו נדר, אלא יש כאן כמו נדר, וכן פס"ר בהלכות נדרים א,כט]" וכפי שביארנו את דברי התלמוד, משתמע מהרדב"ז שכתב שפס"ר כמימרא האחרונה.
[1133] ביאור הדברים- על פי ההלכות שהבאנו רק אם הוציא בשפתיו ואסר על עצמו בפירוש דבר מסוים הרי הוא נדר, ואם הוציא בשפתיו אלא שלא אסר על עצמו אלא אמר בלשון נשכים ונשנה, אמנם חייב לקיים את דבריו אבל אינו נדר אלא "כמו נדר".
ועל פי האמור- אם כלל לא הוציא בשפתיו אלא רק נהג חומרה כמה פעמים, כלל אינו נדר ולא כמו נדר, אלא הוא חומרה. וביאר מארי- שכל חומרה מקיימים אותה משום נדר, דהיינו שחכמים הורו שכשם שאנו מקיימים נדר משום שכך ביטאנו בשפתינו, כך נקיים חומרה משום שנהגנו בה כמה פעמים, וכשם שהדיבור מחייב את האדם כך המעשים מחייבים אותו. ונראה שגם מנהג שחייבו חכמים לקיימו דינו כמו חומרה, והטעם לחיוב לקיימו משום נדר.
ולעומת כל האמור כאן- ראה בתשובה מס' 617, ומהתשובה שם משתמע שגם חומרה אין כאן, ולא נזכר בדברי רבינו שצריך להמשיך לעשות דבר שעשהו כמה פעמים.
[1135] השואל התכוון שטבל שלוש פעמים שונות בכל פעם טבילה אחת, ומארי הבינו שטבל שלש פעמים בפעם אחת ועל זה השיב.
[1137] בהלכות תפילה ד,ו הובא- שהמנהג בשנער ובספרד שבעל קרי ירחץ כל בשרו במים ואח"כ יתפלל, והיה מנהגם שירחץ במים לא שיטבול במקוה.
[1141] השואל רצה להוסיף ביאור על השאלה הקודמת, ולהביא דוגמאות שהם חומרה או נדר ושיתכן שצריך בהם היתר, ומארי דחה את כל דוגמאותיו שאינם חומרה ולא נדר.
[1142] את המילים "שלש פעמים" אמר השואל, וראה בהערה על התשובה הקודמת שמארי אף פעם לא הגדיר, שבכדי שיחשב הדבר כמנהג חומרה, צריך שינהג כך שלש פעמים. וזאת בעקבות רבינו שגם הוא לא הזכיר "שלש פעמים".
[1143] לשון מארי. וביאורו- ראה הלכות שבועות ה,יז שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת ביטוי, וראה שם ברדב"ז שפטור גם משום שבועת שוא. וראה עוד בהלכות שבועות יא,ג שמותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו, דהיינו למרות שלא חלה עליו שבועה כיון שמושבע מהר סיני, אבל מותר לו להישבע בכדי שמחמת שבועתו יזדרז לקיים את המצוה. ועל פי כל הנ"ל- ההלכה שהובאה בהלכות נדרים א,כט האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק עליו להשכים ולקרות. הרי היא מקבילה להלכות שהבאנו, ולמרות שלא חל עליו נדר יש כאן כמו נדר. וביאר מארי מדוע לא חל עליו נדר, כיון שאי אפשר לידור נדר לקיים את המצוה. דהיינו כמו שנתבאר בהלכות שבועות שאי אפשר להישבע לקיים את המצוה.
ואחרי שביארנו את דברי מארי נאמר- שדבר זה אינו מדויק, ורק שבועה אינה חלה על מצוה אבל נדר חל גם על דבר מצוה (הלכות נדרים ג,ו-ז), וכשם שהנדר חל על מי שאסר על עצמו דבר שמחוייב לעשותו משום מצוה, כך יחול הנדר על מי שזירז את עצמו לעשות דבר שצריך לקיימו משום מצוה. והסיבה שיש כאן כמו נדר ולא נדר, כיון שלא הוציא את דבריו בלשון נדר ואיסור, אלא בלשון זרוז נשכים ונשנה.
[1144] בתשובה הקודמת מס' 613, הבאנו את דברי הרדב"ז שכך כתב בביאור דברי רבינו, וההוכחה- לשון רבינו "שזה כמו נדר הוא". והסברא- כיון שלא הוציא בפיו לשון איסור, אלא לשון זרוז, שמזרז את עצמו לעשות דבר חיובי.
כל שכן באומר פטום הקטורת שאפילו לשון זרוז אין כאן, אלא אמר דברי ברייתא, שאינו נדר כלל ולא כמו נדר.
[1150] המילים "אף על פי שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי" הם משפט מוסגר, ורבינו מבאר- שאם לא זכר את התנאי אלא לאחר שנדר, אם כן לא ביטל את התנאי ובטל הנדר. ובמשפט מוסגר מבאר רבינו אע"פ שאחר שנדר הסכים לתנאו שהתנה בעבר וקבלו וקיימו, ולמעשה מה שעומד כעת מול הנדר זה הסכמה בלב, ולא הוציא עתה חזרה בפיו. כיון שבעבר הקדים את החזרה לנדר והוציא זאת בפיו, בטל הנדר מחמת אותה חזרה.
ביאור זה הוא על פי דברי מארי בהערותיו על משנ"ת (סוף ציון ו'), ואין צורך להכניס בדברי רבינו ביאורים שאינם בפשטות דבריו.
[1151] מארי בהערותיו על פרהמ"ש כתב, שרבינו במשנ"ת כתב להיפך. והדגשנו את המילים במשנ"ת ובפרהמ"ש, בכדי שההפרש שביניהם יהיה ניכר.
[1153] דברי אביי הובאו בהלכה ד' שהבאנו, ודברי רבא הובאו בהלכה ה' [לא כתבנוה כאן]. וראה כס"מ ורדב"ז שאין אביי ורבא חולקים, ולפיכך כת"ר את דברי שניהם.
[1154] לשון מארי. והמילים "אבל מוטב לשמוע את התנאי" אינן מובנות, ואם נרצה לפרשן נאמר- שמוטב להחמיר ולזכור את התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור. (סוף ה"ד)
בקלטת יש המשך- והשואל שאל על דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, מדוע כתב מארי שדעתו של רבינו כיש אומרים האחרון, ולסיוע הביא מארי את הרדב"ז [הבאנו בפנים את דברי מארי בהערותיו]. והרי רבינו כתב יש מורים ויש מחמירים, מכאן שרבינו אינו מסכים לדעות אלה? [כוונת השואל לאמור בסוף הלכה ד ובסוף הלכה ו]. ומארי השיב לו- שרבינו לא פסק בענין זה אלא רק כתב יש אומרים ויש אומרים, והביא את שתי הדעות של אביי ורבא. ושוב נשאל מארי, מדוע לדעתו רבינו סובר כדעה השנייה? והשיב, משום שלרבינו איך שיעשה הרי זה בסדר, ולכתחילה לא ידור נדרים, ואם נדר וזוכר את התנאי הרי יותר טוב.
והנה שאלת השואל אינה מובנת, שהזכיר ביחד את האמור בסוף הלכה ד ובסוף הלכה ו והשווה ביניהם והקשה. כיון שבהלכה ד' נאמר "ויש שמורה להחמיר ומצריך שיזכור את התנאי אחר שנדר, בתוך כדי דיבור" וההלכה עוסקת אימתי התנאי מבטל את הנדר. ועל זה כת"ר שיש מי שמחמיר שאמנם בשעה שנודר צריך שלא יזכור את תנאו, אבל לאחר שנדר מיד בתוך כדי דיבור צריך שיזכור את תנאו.
ואלו הלכה ו' עוסקת האם גם בשבועות יש את הדין של תנאי מראש על מנת לבטל את מה שישבע אח"כ. ושתי ההלכות שונות בתכלית וכיצד השווה השואל ביניהם.
וגם תשובת מארי אינה מובנת, שהשיב- שרבינו כתב יש אומרים ויש אומרים (ה"ו) והביא את דעת אביי ורבא ביחד. כיון שדברי אביי הובאו בהלכה ד' ודברי רבא הובאו בהלכה ה', שלא כמו שמשתמע מדברי מארי שהובאו דברי שניהם בהלכה ו'.
וגם ההמשך אינו מובן- ומארי בהערותיו על משנ"ת כתב, שרבינו סובר כדעה השנייה שהובאה בהלכה ו' שגם בשבועות שייך שיתנה אדם מראש ויבטל את שבועותיו. ואלו מארי השיב לשואל שצריך שיזכור את התנאי בשעת הנדר. ודברים אלה נזכרו בהלכה ד', ולא על זה כתב מארי בהערותיו שרבינו סובר כדעה השנייה. ומחמת כל חוסר הבהירות שיש לא כתבנו זאת בפנים.
[1155] לשון מארי "וכמו המעשה של ר' יהושע בן אנטיפטרס שהיה מלקה אותם ..." ואנו תיקננו על פי המקור. וזה לשון מסכת דרך ארץ רבה פרק ששי בתחילתו.
"הנכנס לבית כל מה שיגזר עליו בעל הבית יעשה, ומעשה בשמעון בן אנטיפטרס שהיו אורחין נכנסין אצלו וגזר עליהן שיאכלו וישתו, והיו נודרים [בתורה שלא יאכלו ולא ישתו ואחר כך היו אוכלין ושותין], בשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו הדברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וחכמים וקנטרן בדבר, אמרו מי ילך ויודיענו, אמר להם רבי יהושע אני אלך ואראה מה מעשיו, (אמרו לו לך לשלום). הלך ומצאו על פתח ביתו אמר לו שלום עליך רבי, אמר לו שלום עליך רבי ומורי, אמר לו ביתא אני צריך אמר לו שב לשלום, ישבו ועסקו בתורה עד הערב, לשחרית אמר לו רבי אלך למרחץ, א"ל רצונך, היה רבי יהושע מתירא שמא יקפחנו על שוקיו, לאחר שיצא אכלו ושתו, אמר מי מלויני, אמר לו אני, היה רבי יהושע מחשב בדעתו ואמר מה אשיב לחכמים ששגרוני, נפנה רבי יהושע לאחריו אמר לו רבי למה נפנית לאחריך, אמר לו דבר אני צריך לשאול ממך, מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך אתה מלקה אותן ולי לא הלקית, אמר לו רבי אתה חכם גדול ודרך ארץ יש בידך, בני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהן שיהיו אוכלין, והן נודרין בתורה ועוברין, וכך שמעתי מפי חכמים שכל מי שנודר בתורה ועוברה לוקה ארבעים, [א"ל ברוך אתה לשמים שעשית כך חייך וחיי ראשך מי שנוהג לעשות כך הלקה אותו] ארבעים שלך וארבעים של חכמים ששגרוני. הלך רבי יהושע וספר דברים לפני חכמים מה שראה בשמעון בן אנטיפטרס". (תודתי נתונה לר' שמואל כהן שהפנה אותי למקור זה)
[1156] המילים "ועוד ש" הם תוספת שלי, ובקלטת חזר השואל על שאלתו מדוע אין כאן נדר, ומארי השיב לו שעדין אין הדבר ברור שיש כאן נדר, וצריך לשמוע מה הוציא האדם בפיו. וכיון שזהו טעם נוסף על מה שנזכר בתחילת התשובה, הוספנו את המילים הנ"ל.
[1157] ביאור הדברים- נדר פירושו שאסר האדם על עצמו דבר שהיה מותר לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורים עלי כל שלושים יום או לעולם (נדרים א,א). ויהיה משמעות דבריו שאוסר על עצמו. אבל אדם שאומר למחר אלך בדרך זו, כיון שלא הוציא דבריו בלשון איסור וחובה אין כאן נדר. ולכן השיב מארי [בטעם השני] שצריך לבחון את דבריו כיצד אמרם. וגם מה שאמר מארי בתחילה יתבאר כך, שאם אין דעתו של האדם לידור, אלא סתם מוציא מילים מפיו מה יעשה ואין בדעתו כלל לקיים את דבריו, כיון שלא הוציאם בלשון איסור וחובה, ולא היה בדעתו כלל לאסור על עצמו, אין כאן נדר.
[1158] בקלטת- השואל שאל, האם יכול האדם לסמוך על הַהַוָא אמינא הראשונה שבדברי רבינו? ומארי השיב לו בחיוב. (ע"כ מהקלטת) ואנו ביארנו את הדברים.
[1159] השואל מתיחס לאמור בסוף הלכה ד' לגבי נדר בתנאי, וכיון שכן- מה שאמר השואל שדבר זה כתוב בפרהמ"ש אינו נכון, כי בפרהמ"ש לא כת"ר שיש מורים להחמיר שצריך שיזכור את התנאי מיד לאחר הנדר בתוך כדי דיבור. וממילא- נפלה כל השאלה האם חזר בו רבינו מפרהמ"ש. וראה בהמשך שהשואל ביאר את דבריו, ושאל בצורה שונה.
[1160] התשובה אינה מובנת. כיון שממנה משתמע שמה שנאמר בהלכה ד' זהה למה שכת"ר בפרהמ"ש, ודבר זה אינו נכון וכבר העיר מארי בהערותיו על פרהמ"ש הע' 4, שדברי רבינו בפרהמ"ש שונים ממה שכתב במשנ"ת. הבאנו זאת בהערה על התשובה הקודמת מס' 615.
ועוד משתמע מהתשובה, שמה שהובא בהלכה ו' שתי דעות האם גם בשבועה מועיל תנאי מראש לבטל את שבעותיו שישבע אח"כ או לא, שדבר זה נזכר גם בפרהמ"ש. וזה אינו נכון, ורבינו בפרהמ"ש הזכיר רק את הדעה השנייה שנזכרה בה"ו, וגם בשבועה מועיל תנאי מראש לבטל את שבועותיו שישבע אח"כ.
[1162] השאלה אינה מובנת, והיא בנויה על הנחה שמה שנזכר בהלכה ו' זהה למה שנזכר בסוף הלכה ד', וזה אינו נכון. ומארי בהערותיו על משנ"ת כתב, שרבינו סובר כדעה השנייה שהובאה בהלכה ו' שגם בשבועות שייך שיתנה אדם מראש ויבטל את שבועותיו, ודעה זו נזכרה בפרהמ"ש, והוסיף מארי שכך סובר גם הרדב"ז. אבל בסוף הלכה ד' הובא- שיש מי שמורה להחמיר ואומר שצריך שיזכור את התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור, ומדובר בזכרון התנאי לאחר הנדר (ה"ד) לא בתנאי שעושה לפני שישבע (ה"ו), וכיון שכן לא מובן כיצד השווה השואל ביניהם והקשה מזה על זה. וראה עוד בהערה על התשובה הקודמת מס' 615, גם שם הקשנו על השואל שדימה בין סוף הלכה ד' לה"ו.
[1163] מארי בהערותיו כתב שונה ממה שאמר כאן, והביא את הרדב"ז כסיוע שגם הוא סובר שהעיקר כדעה השנייה שבה"ו.
[1164] ראה בתשובה הקודמת מס' 615 בהערה על משנ"ת, ולפי האמור שם- מלשון ההלכה נלמד שעיקר ביטול הנדר הוא בפה ע"י התנאי שהתנה בעבר, ולא בלב שרוצה לבטל את הנדר ולסמוך על תנאו. ומה שנאמר כאן בתשובה לא כתבו מארי בהערותיו על משנ"ת, וגם מארי סייג את דבריו במילים "עד כמה שאני זוכר".
[1166] גם כאן שאלת השואל בנויה על הנחה שמה שנזכר בהלכה ו' זהה למה שנזכר בסוף הלכה ד', וכבר ביארנו בהערות הקודמות שזה אינו נכון, וממילא נפלה השאלה.
בקלטת יש המשך- והשואל אמר שמארי דחה את התנאי הנ"ל [שע"י תנאי יכול לבטל את נדרו], בעצם זה שהסכים לדעה השנייה. ומארי המשיך את דבריו- שאין בדברי רבינו יש אומרים ויש אומרים. (ע"כ מהקלטת) וכבר בארנו בהערות על תשובות מס' 615-616, שהשואל השווה בין הלכה ד' תנאי בנדר, לבין הלכה ו' האם גם שבועה אפשר לבטל ע"י תנאי מוקדם. ואלו דברי מארי בהערותיו על משנ"ת שהכריע כדעה השנייה מוסבים על הלכה ו' שגם שבועה יכול לבטל ע"י תנאי מוקדם, אבל לא הזכיר מארי בהערותיו שהעיקר כדעה השנייה שבהלכה ד'. וכיון שדברי השואל אינם נכונים לא כתבנום, וכתבנו רק את דברי מארי שהשיב לו.
[1172] מהמילים "אבל טוב להחמיר" הם דברי מארי, ובמשנ"ת פס"ר להיפך, ואם זוכר את תנאו מבטלו ונודר והנדר קיים, ורק אם לא זוכר את תנאו בטל הנדר. ומחמת זאת הוקף בסוגריים.
[1173] מהמילים "ומהערותיו של מארי" הם דברי השואל שאמר לפני מארי, ומארי אישר את דבריו, וגם דברים אלה בנויים על הנחה מוטעית שמארי בהערותיו הכריע כדעה השנייה שבסוף הלכה ד', וזה אינו, ומארי בהערותיו הכריע כדעה השנייה שבסוף הלכה ו'. ולכן הוקף בסוגריים. וגם מה שהשיב מארי, שצריך שבשעת הנדר לא יתכוון לנדור, ביאורו- שצריך שיזכור אז את התנאי, וכבר ביארנו בהערותינו שרבינו במשנ"ת פסק להיפך.
[1174] דברי מארי זהים כאן למה שהורה בסוף תשובה מס' 615 וסוף תשובה מס' 616, שיכול האדם לסמוך על הדעה הראשונה שכת"ר, כי אין הכרע בין הדעות ואם ירצה להקל ולסמוך על הדעה הראשונה יכול.
[1175] ולעומת זאת ראה דברי מארי בתשובה מס' 613 שהדבר אסור משום חומרה לא משום נדר. אלא ששם הורה מארי בלשון יתכן, ואלו כאן הורה מארי בלשון החלטית, שאין כאן נדר וממילא אין עליו שוב חובה. וראה עוד בתשובה מס' 169.
[1177] בהלכות כלאים י,כח פס"ר "הלוקח כלי צמר מן הגויים- צריך לבודקן יפה יפה, שמא תפורין הן בפשתן" והנה בימנו מחמת יוקר הפשתן ביאר מארי שאין כלל מקום לחשוש לפשתן, אלא אם נעשה להקשות.
[1178] הושלם על פי הלכות מתנות עניים ט,ב. בקלטת- הזכיר השואל קופה, ולא כתבנו זאת כי היא היתה מתחלקת פעם בשבוע, והיה בה מעות, ואלו לשון מפרנסים אותו משתמע אוכל, וזה היה בתמחוי.
[1180] ואז יתן להם מהקופה או מהתמחוי (מתנות עניים ט,א-ב), ואם הוא עני העובר ממקום למקום לא יפחות לו מככר אחד הנמכר בפונדיון (שם ז,ח).
וזה מהלך השאלה והתשובה בקלטת- שואל, אם (דוגמה) אני נותן כסף לישיבה האם נחשב לי כצדקה? מארי, אני לא יודע יש ישיבות שלומדיהם זקוקים, ויש ישיבות שלומדיהם אינם זקוקים, זה מאוד קשה להגדיר בדברים האלה.
[1184] וזה לשון רבינו בהלכות תרומות א,יא "פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל- אם נגמרה מלאכתם ביד הגוי ומירחן הגוי, פטורין מכלום: שנאמר "דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן וגמרן ישראל, חייבין בכל מן התורה; ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון והרי הוא שלו: מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר, אני באתי מכוח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום.
ומפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן, כתרומה גדולה: לפי שנאמר בתרומת מעשר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו)- טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן; אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי, אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שתפריש ממנו, אלא מוכרה לכהן, ולוקח דמיה"
כתב הכס"מ "... והמנהג הפשוט בכל א"י כדברי רבינו, ומימנו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו היפך המנהג הפשוט, ומעשר פירות שגדלו בקרקע הגוי ונגמרה מלאכתם ביד גוי וגם מירחן גוי. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו. ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן, והרי ריב"א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג, ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן, ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא"ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא (ירושלמי שבת י. פ"א ה"ד). אח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש (נדר חרם שבועה) שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן הגוי אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבינו" (ע"כ לשון הכס"מ)
[1185] וזה לשון רבינו בהלכות תרומות ב,א "כל אוכל אדם, הנשמר, שגידוליו מן הארץ- חייב בתרומה; ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן, שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך ... תתן לו" (דברים יח,ד): מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים שנאמר "דגנך"- אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה. וכן במעשרות"
ובהלכה ג' כת"ר "זרעוני גינה שאינן נאכלים, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן- פטורים מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן אוכל אדם; אבל הקצח (ראה הערה בסוף), חייב בתרומה ומעשרות"
הערות לנ"ל:
הקצח- הקצח ראוי רק למאכל אדם, ואע"פ שהוא תבלין הרי הוא בכלל האוכלין. (מארי בהערותיו על משנ"ת ציון ג)
[1186] השווה לדברי מארי בהערותיו על משנ"ת, הובאו בתשובה הבאה מס' 623.
[1187] ה"שבת" הזכירו מארי בסוף התשובה, לבאר את מה שאמר בתחילה, שדבר שנעשה לטעם פטור מתרומות ומעשרות, וביאר- כגון שבת. וזה לשון רבינו בהלכות תרומות טו,יב "השבת- עד שלא נתנה טעם בקדירה, יש בה משום תרומה; ומשנתנה טעם בקדירה, אין בה משום תרומה"
ומקורו- משנה עוקצין ג,ד "השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה, ואינה מתטמאת טומאת אכלין" וכת"ר שם בפרהמ"ש "שבת הוא "אלשבת" גם בערבית, והכלל אצלינו סתם שבת לכמך עשויה [נשחקת וגופה נאכל] ולא לקדרה, וענין דברים אלו, שידוע כי השבת נאכל חי אחרי האוכל עם כל הלפתנים ואינו מתבשל בקדרה ולפיכך כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין, אבל אם נתבשל משיתן את טעמו בתבשיל וימצא בתבשיל טעם השבת הרי נגמרה תועלתו, ומה שנשאר ממנו אחר כך כמו הפסולות שאינן ראוין לאכילה ולפיכך אינו חייב בתרומה ולא מטמא טומאת אוכלין"
והנה- מלשון התשובה היה אפשר לטעות ולחשוב שה"שבת" כיון שנעשה ליתן טעם בתבשיל לכן בכל ענין פטור מתרומות ומעשרות, אבל מדברי רבינו במשנ"ת ובפרהמ"ש נלמד שאימתי פטור מתרומות ומעשרות רק לאחר שנתן את טעמו בקדירה ונעשה פסולת, אבל קודם לכן חייב בתרומות ומעשרות.
[1190] דברי מארי הוסבו על לשון רבינו בהלכות תרומות ב,יב "דברים שאין דרכן של רוב בני אדם לזרוע אותן בגנות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר- הרי הן פטורין מן התרומה ומן המעשרות: כגון השום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריס הקלקי, ועדשים המצריות, וכיוצא בהן"
משנה מעשרות ה,ז "שום בעל בכי, ובצל של רכפה, והגריסין הקלקין, ועדשים המצריות, פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית" וכת"ר שם בפרהמ"ש "שום בעל בכי, שום חריף מאוד ואינו ראוי לאכילה, והאוכלו זולגות עיניו דמעות, ולפיכך נקרא בעל בכי. בצל של רכפה, הוא בצל שכולו שכבה אחת חריף מאד, אם נגע בעין של אדם ניגר ממנה דמע רב, תרגום חשרת מים – רכפת מיא (ש"ב כב,יב), ואפשר שהם מיוחסים לאיזה מקומות. וגריסין, פולין טחונין. ויש מין פולין שגרגריו גדולים ומרובעים מיוחס למקומו והוא הידוע גריס הקלקי. ועדשים המצריות "עדס" שקצהו מחודד. וכל המינים הללו מדבריים, ואינם נזרעים בגנות, וחזקתן מן ההפקר, ולפיכך פטורים מן המעשרות" (ע"כ לשון רבינו בפרהמ"ש)
[1195] מארי הזכיר מעשר עני ביחד עם מעשר שני, ומשתמע שאפשר לפדותו, ובדברי רבינו לא מצאתי אלא שמעשר שני נפדה, ולפיכך הוקף בסוגריים.
[1198] מארי לא ביאר מדוע אין נותנים להם. והזכיר בדבריו- "... א- אין תרומות ומעשרות של התורה היום, ואעפ"כ לא נותנים להם, (גם) אפילו [שהחיוב להפריש תרומות ומעשרות הוא] מדרבנן, כי הם חולין ... רק ענין של חולין זה דיני ממונות ולא שייך להם" (ע"כ מהקלטת) וכיון שדבריו אינם ברורים לא כתבנום בפנים. והנה מפשטות ההלכות שנביא מיד בהמשך מהלכות תרומות ומהלכות איסורי ביאה משתמע, שכהני חזקה בזמן הזה יאכלו בתרומה טמאה וחלה, שחיובם רק מדברי סופרים.
וזה לשון רבינו בהלכות תרומות ו,ב "תרומה של תורה- אין אוכל אותה, אלא כהן מיוחס; אבל כהני חזקה, אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד. ותרומה טהורה- בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, בין של תורה בין של דבריהן- אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכמים: מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל עמי הארץ בחזקת טומאה. לפיכך נותן תרומה טמאה, לכל כהן שירצה"
עוד כת"ר בהלכות איסורי ביאה כ,א "כל הכהנים שבזמן הזה- בחזקה הם כהנים, ואינן אוכלין אלא בקודשי הגבול: והוא, שתהיה תרומה של דבריהם; אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה- אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס"
ושם הלכה ג' כת"ר "חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל- אינה של תורה: שנאמר "בבואכם, אל הארץ" (במדבר טו,יח)- ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם; וכשעלו בימי עזרא, לא עלו כולם. וכן תרומה בזמן הזה, של דברי סופרים; ולפיכך אוכלים אותה הכהנים שבזמננו, שהן בחזקה"
[1203] וזה לשון רבינו בהלכות מעשר ג,ג "ואחד מששה דברים קובע למעשרות, ואלו הן- הבית, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת; וכולן, אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו"
[1205] בתשובה מס' 250 הבאנו מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שם כתב- שסופגנים שהכנתם ע"י בישול כלומר שהבצק צף בתוך השמן הרותח, חייב להפריש מהעיסה חלה מפני שעיסתה עבה ככל עיסה. ואילו מלשון ההלכה שנביא מיד בסמוך משתמע, שאין צורך להפריש מהעיסה של סופגנים אלה חלה, וכפי שהורה מארי בתשובה לפנינו.
וזה לשון רבינו בהלכות ביכורים ו,יב "עיסה שנילושה ביין, או שמן, או דבש, או מים רותחים, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו (ראה הערה בסוף) ולשו- אם אפיה, בין בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק- כל אלו חייבין בחלה.
אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה- הרי היא פטורה מן החלה: שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה- פטור: שאין חייבת בחלה, אלא עיסה שסופה להאפות (ראה הערה בסוף) לחם למאכל אדם"
הערות לנ"ל:
והשליך הקמח לתוכו- בתחילת ההלכה נזכר שהשליך את המים הרותחים לקמח, וכאן להיפך.
שסופה להאפות- כלומר גם אם רק לשה על דעת לאפותה ולבסוף לא אפייה חייבת בחלה, כמו שנתבאר בהלכה שאחר זו, "... התחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה ... חייבת בחלה" (רמ' לעם)
[1207] המילים "ויש סוברים ..." הוא לשון מארי, והוא מבאר את מה שאמר קודם מדוע אינה ברכה לבטלה, כיון שיש סוברים שצריך להפריש, ולכן מחמת שיטה זו אם עבר ובירך אינה ברכה לבטלה, אבל לכתחילה ודאי שאין לעשות כך, ואין צורך להפריש וכ"ש שאין לברך. וראה עוד בהערה למעלה הפנייה לתשובה מס' 250.
[1208] ראה בתשובה מס' 250, שם הובא לשון רבינו ודברי מארי בהערותיו על משנ"ת. כל מה שנזכר מהמילים "מה שאמרנו ..." הוא מדברי השואל ומארי אישר את דבריו, והשואל הוא שהזכיר שלמרות שהברכה על סופגניות אלה מזונות גם אם קבע סעודה עליהם, למרות זאת אינו צריך להפריש מעיסתם חלה, ומארי אישר את דבריו.
[1211] תוספת שלי- וראה הליכות תימן עמ' 209 שהכלי נקרא "מַדַ'ר" (משפך, מיזרה). מראהו- כלי שיש חור בקרקעיתו, כלי זה עושים מ"דֻביֵה" –קנקן ריק של דלעת- שחותכים ממנה את שלישה העליון ועושים בקרקעיתה חור.
[1212] מה שבסוגריים הוא תוספת שלי. והוסף על פי לשון רבינו בהלכות ביכורים יא,יד "... וכן הבא אחר הנפלים- כל נפל שאימו טמאה לידה, הבא אחריו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אימו טמאה לידה (הכל נתבאר בתשובה מס' 527)- כגון המפלת כמין דגים וחגבים, או המפלת יום ארבעים, וכיוצא בהן- הבא אחריו בכור לכהן, וחייב לפדות"
[1213] כך שאל השואל בתחילה ועל זה השיב מארי שיכול לעשות זאת. ואח"כ שאל השואל האם יתכן שיאמר את הברכה עם שם בלי מלכות, ומארי אישר גם את זאת. ונראה שאינו מדויק, ואנו כתבנו בפנים את הדבר שהוא להלכה.
[1214] מארי השיב מהבחינה ההלכתית, אלא שמבחינה מעשית והשקפתית אין ראוי לעשות כך. מבחינה מעשית- כיצד יברך בלי שם ומלכות או בלי מלכות ולא יבחינו בני אדם בזאת. מבחינה השקפתית- אין ראוי לו לאדם להיראות כמקיים מצוה לעיני בני אדם, כשבפועל איננו מקיים כלל שום מצוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה