ילקוט משה פרק כט - הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול

א.        מצאו טעות בספר תורה באמצע הקריאה, אפילו בחסרות ויתרות, או אות הדבוקה לחברתה, או שלא ניכרת צורת האות[א], יחזירו את הספר להיכל ויוציאו ספר אחר, ויתחיל לקרוא מתחילת הפסוק שנמצאה בו טעות, עד סוף קריאתו, ומברך ברכה אחרונה. אבל אינו צריך לחזור מתחילת קריאתו, או מתחילת הסדר של אותה שבת, אלא מה שקראו בחזקת כשרות יצאו בו ידי חובתם[ב]. ואם אין להם ספר אחר כשר, וכן אם מתארחים במלון, והספרים האחרים שיש שם אינם לפי מסורת תימן, אלא לפי מסורת ספרד או אשכנז[ג], ימשיכו לקרוא בספר זה, ויברכו על קריאתם לפניה ואחריה[ד].

ב.         ספר תורה שנמצאה בו טעות, אפילו לא נשתייר עד סוף קריאתו אלא פסוק אחד, יוציאו ספר אחר ויתחילו לקרוא מתחילת הפסוק שנמצאה בו הטעות ואינו צריך לקרוא יותר[ה].

ג.          ספר תורה שנמצאה בו טעות, ונודעה הטעות רק אחרי שכבר קראו כמה פסוקים, אינו חוזר לקרוא ממקום הטעות אלא ממקום שהפסיק.

ד.         כשיגמור לקרוא בספר השני הכשר, יברך ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה אינו מברך, שעלתה לו הברכה שבירך על ספר התורה הפסול[ו]. והוא הדין אפילו אם לא התחילו כלל לקרוא, ומצאו פיסול מיד לאחר הברכה, שמוציאים ספר תורה אחר, ולא יברך שוב ברכה ראשונה[ז].

ה.         צריך להיזהר בכתיבת ספר תורה, כדי שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה, פסולה; וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה. לפיכך צריך להיזהר בצורת האותיות, שלא תדמה היוד לואו, ולא ואו ליוד; ולא כף לבית, ולא בית לכף; ולא דאל לריש, ולא ריש לדאל; וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן"[ח]. וספר תורה שיש בו דברים אלה, צריך להוציא ספר אחר.

ו.          תגין שנדבקו זה לזה, או שנפרדו מגוף האות, ולא נפסדה צורת האות, הספר כשר ואינו צריך להוציא ספר אחר. וכן אם נדבקו היודי"ן של האותיות פ"ה או צד"י או אל"ף או שי"ן לגוף האות, מלבד מקום חיבורם, ולא נפסדה צורת האות, כך הדין. וכן אם נחלקה האות ולא נשתנית צורתה, כך הדין. וכן אם נכנסה ראש הלמ"ד לתוך כ"ף סופית, כך הדין[ט]. ובספרי התורה הקדומים של יהודי תימן, לא היתה יו"ד עליונה ותחתונה לאות אל"ף, ורגל הקו"ף היתה דבוקה לגגה, וספר תורה הכתוב לפי מסורת זו, כשר לכתחילה גם בזמננו.

ז.          ספק אם האותיות דבוקות זו לזו, וכן אם נתפשט הדיו ונראות האותיות כדבוקות, וכשמתבוננים היטב ניכר שאינן דבוקות, ושחרורית מה שהתפשט אינה כשחרורית גוף האות, אינם צריכים להוציא ספר אחר, וכשתעבור השבת יתקנו את הספר[י].

ח.        כל התורה כולה, בין בשירות בין בשאר הכתב, יתכוון שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, ולא תדבק בה ולא תתרחק ממנה - כדי שלא תיראה התיבה כשתי תיבות, אלא יהיה בין אות לאות כחוט השערה; ואם הרחיק אות מאות, עד שתיראה התיבה כשתי תיבות לתינוק שאינו רגיל, הרי זה פסול, עד שייתקן[יא]. וכן אם הצמיד שתי תיבות, ונראות כתיבה אחת, כך הדין. וספר תורה שיש בו דברים אלה, צריך להוציא ספר אחר.

ט.        אות שנסתפק לנו אם כתובה כראוי, וכן אם יש ספק האם הרחיק את האותיות זו מזו יותר מדי, ונראית המילה כשתי מילים, ישאלו ילד היודע את צורת האותיות, ויודע לקרוא קצת[יב], והוא ילד כבן שש. ואינם צריכים לכסות האותיות שלפניה ואחריה.

י.          ספר תורה שכתב בו המלא חסר, או החסר מלא; [או שכתב תיבה יתירה, בין שהיא תיבה שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה], או שכתב מילה שהיא קרא וכתב כקריאתה, כגון שכתב ישכבנה מקום ישגלנה, ובטחרים מקום ובעפלים, וכיוצא בהן; או שכתב פרשה פתוחה סתומה, או שכתב הסתומה פתוחה, [או שכתב הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה לא עשאו]; או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה: הרי זה פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין, שמלמדין בהן התינוקות[יג]. וספר תורה שיש בו דברים אלה, צריך להוציא ספר אחר.

יא.       ספר תורה הכתוב לפי מסורת יהודי תימן בחסרות ויתירות וצורת הפרשיות והשירות, אלא שהוא כתוב בכתב אשכנזי, כשר לכתחילה לקרוא בו, ואין שינויי כתב זה פוסלים את הספר.

יב.        בית כנסת שאין להם ספר תורה תימני, ויש להם ספר תורה ספרדי או אשכנזי, מותרים לקרוא בו בברכה[יד], וישתדלו להשיג ספר תורה הכתוב לפי מסורת יהודי תימן, לכל כלליה ודקדוקיה. ואם 'התורם' של הספר מסכים, יתקנו את ספרו לפי מסורת תימן.

יג.        מצאו טעות באמצע הקריאה ביום חול, שצריך לתקנה בדיו, יתקנו וימשיכו מיד בקריאה, ואין צריכים להמתין עד שיתייבש הדיו[טו].

יד.        כל הפיסולים שאמרנו שמוציאים בגללם ספר אחר, אין הפרש אם הם נמצאים בחומש שבו קוראים, או שידעו שהם נמצאים בחומש אחר[טז]. בין בקריאת שבת שחרית ובין בקריאת מנחה, בין בקריאת שבת ובין בקריאת שני וחמישי.

טו.       כשתופרין היריעות, אינו תופר כל היריעה כולה, מתחילתה ועד סופה, אלא מניח מעט מלמעלה ומעט מלמטה, בלא תפירה - כדי שלא תיקרע היריעה באמצעה, כשיגלול. ועושה לו שני עמודין של עץ, אחד בתחילתו ואחד בסופו. ותופר העור ששייר בתחילה ובסוף על העמודים בגידין, כדי שיהא נגלל עליהן; וירחיק בין העמוד והכתב שבדף[יז]. נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרוב תפור קורין בו, ואם לאו מוציאין ספר תורה אחר[יח]. אפילו אם נקרעה התפירה בחומש אחר שאין קוראים בו עתה. ואם אין ספר תורה אחר ימשיכו לקרוא בספר זה בברכה[יט]. אבל אם נקרעה התפירה המחברת את היריעה לעמודים שבתחילת הספר ובסופו, לא יוציאו ספר אחר, מפני שדבר זה אינו מעכב[כ].

טז.       שעוה שנטפה על אותיות הספר, ונראין האותיות מתחתיה, אינה פוסלת את הספר, וראוי להסירה למען יהיה כתב הספר ללא כיסוי. לפיכך אם מצאו שעוה המכסה את אותיות הספר באמצע הקריאה, ישלימו הקריאה, ולאחר מכן יסירוה. ואם היתה השעוה עבה, ואין האותיות נראות מתחתיה, הספר פסול עד שיסירוה[כא], ויקפל את היריעה עד שתיפול, וימשיכו בקריאה. במה דברים אמורים בחול, אבל בשבת אסור להסיר שעוה המכסה את האותיות, מפני שבפעולה זו מכשיר את הספר, ונמצא שעשה גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש. ועוד שהסרת השעוה יש בו משום מחיקה המתקנת על מנת שיכתוב, והמוחק על מנת לכתוב חייב[כב].

---

[א] וכך היא דעת השו"ע (קמג,ד). אולם לפי הרמ"א (שם) יש לחלק איזו טעות נמצאה. וזה לשונו: והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור [כגון שהיה חסר או יתר תיבה או אות אחת או שהיה קרי במקום כתיב או פתוחה במקום סתומה או להיפוך וכן אם כתב פתוחה או סתומה במקום שא"צ או שחיסרה. משנ"ב], אבל משום חסירות ויתרות [כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים שלא נשתנה בהם הענין והמבטא. משנ"ב] אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר. ע"כ. אולם ספרי תימן נחשבים כמדויקים, כמשה מפי הגבורה, ועל כל פיסול מוציאים ספר אחר.

[ב] ראה בתשובת הרמב"ם סימן רצד, שבמקום שאין ברירה, מותר לקרוא בחומשים [כתובים בדיו על הקלף כדין ספר תורה אלא שהם חומש אחד ולא ספר תורה שלם], או בספר תורה שאין הקלף שלו מעובד כראוי, ויקראו בהם בברכה, והוא הדין ספר תורה שנמצאה בו טעות, כל מה שקראו בחזקת כשרות יצאו ידי חובתם, ואין צורך לחזור עליו.

[ג] ולשיטת הרמב"ם ומסורת יהודי תימן, יש בהם שינויים בחסרות ויתרות, ובצורת השירות והפרשיות, וכן אין הקלף שלהם מעובד כראוי עם עפצים, ושינויים אלה פוסלים את הספר, ואין להם עדיפות על ספר תורה תימני שנמצאה בו טעות אחת.

[ד] מה שכתבנו שאם אין ספר אחר כשר, ימשיכו לקרוא בספר זה, הוא על פי תשובת הרמב"ם (סי' רצד), ולכתחילה לא יקראו בספר זה, אולם אם אין ברירה, מותר לקרוא בו ולברך על הקריאה.

וכך יש לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (י,א), שכתב שאם יש בספר תורה אחד מעשרים דברים הפוסלים אותו, הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדים בהם התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קוראים בו ברבים", שכוונתו אין קוראים בו ברבים לכתחילה, אבל בדיעבד כשאין ספר אחר כשר קוראים בו (כס"מ). אולם לפי הרב קאפח ומהר"ח כסאר, אסור לקרוא בספר זה אפילו בדיעבד.

[ה] הטעם שיכול לקרוא רק פסוק אחד בספר השני, ואין לחשוש לנכנסים, מפני שטעות אינה מצויה ואין לחשוש, השווה ‎פרק כח הלכה ‎כד-‎כה, אף שם נזכרה סברא זו.

[ו] ההלכה בנויה על תשובת הרמב"ם סי' רצד, שהקריאה בספר תורה הפסול כשירה בדיעבד. ולפיכך אם המשיך לקרוא כמה פסוקים לאחר הטעות, אינו צריך לחזור למקום הטעות, ויקרא בספר השני ממקום שהפסיק, מפני שקריאה בספר פסול כשרה בדיעבד.

[ז] ראה למעלה ‎פרק כח הלכה ‎כא, קרא ונשתתק, אם בירך ולא התחיל לקרוא כלל, צריך העולה תחתיו לברך גם בתחילה. ההלכה שם מדברת שעולה אדם אחר תחת האדם הראשון שנשתתק, ולפיכך אם הראשון בירך ולא קרא, לא התחיל לקיים את המצוה, ונמצאת ברכתו לבטלה מחמת אונס, ואי אפשר שברכת הראשון תעלה לקריאת השני. לעומת זאת בהלכה לפנינו מדובר באותו אדם, ובירך על ספר אחד, ונמצאה טעות, ומתחיל לקרוא בספר השני, ברכתו על הספר הראשון עולה גם לספר השני.

ולמרות שבמקרה רגיל, איננו יכולים לומר שברכה על ספר אחד עולה לספר שני, [ראה ‎פרק כח הלכה ‎כ, הראו לו המקום שצריך לקרוא והתברר שהוא טעות, המברך דעתו על כל הפרשיות של הספר, ואינו צריך לחזור ולברך. אבל אם בירך על ספר אחד והביאו ספר שני שלא היה דעתו עליו צריך לחזור ולברך]. אם נמצאה טעות בספר הראשון, לא הצריכו לחזור ולברך, אלא אנו מניחים, שאם היה יודע שיש בספר טעות, דעתו לספר שני כשר, ולפיכך אינו צריך לחזור ולברך.

[ח] תפילין א,יט.

[ט] ראה הלכות תפילין א,יט, הובא בהלכה הקודמת, וכל מה שמנינו בהלכה לפנינו, אינו בכלל פסולים אלה ולפיכך כשר.

[י] רק כשברור שנדבקה אות לאות, הספר פסול, ויוציאו ספר אחר.

[יא] ספר תורה ח,יד.

[יב] בהלכות תפילין א,יט, ובהלכות ספר תורה ח,יד, הזכיר הרמב"ם שהתינוק צריך לדעת לקרוא את האות, ושלא תיראה מילה אחת בעניו כשתי מילים, מכאן שקריאת התינוק היא המכרעת, ובכל ספק ישאלו את פיו.

[יג] ספר תורה ז,יא.

[יד] על פי תשובת הרמב"ם סי' רצד. שהתיר לקרוא בברכה בחומשים או בספר תורה שהקלף שלו אינו מעובד כראוי.

[טו] כך כתב בילקוט יוסף (קמג,טז): ספר תורה שנמצא בו טעות, ותיקנו הסופר, באמצע הקריאה, (בימי שני וחמישי, ראשי חודשים, חנוכה ופורים, ותעניות), והדיו עדיין לח, יש להקל לברך ולקרוא בספר תורה זה, ואין צריך להמתין מלקרוא בספר תורה עד שהדיו יתייבש. ע"כ. ובהערה שם כתב, בשם הפרי חדש ופתחי תשובה, שדיו לח הוא כתב המתקיים, רק שהוא יכול להזדייף, ובספר תורה כשר לכתחילה.

וראה הערת הרב קאפח בהלכות שביתת יום טוב (פרק ז הלכה יג, הערה כו): ונראה [מה שמותר לתקן ספר לצורך קריאה בו בחול המועד], לאו דוקא כשאין להם אלא ספר תורה אחד, אלא אפלו יש בבית הכנסת כמה ספרים, ונמצא טעות או פירוד או דבוק שאפשר לתקנו בקלות ולהמשיך את ההקריאה, מותר לתקנו, ואל יטריחו את הצבור להחזירו ולהוציא ס"ת אחר. וכך נהגו רבים בתימן, היה להם דיו וקולמוס ואולר בבית הכנסת, ואם צרכו לתקון גם בחוה"מ תקנו מיד, והמשיכו הקריאה באותו ס"ת. ע"כ. ומדבריו משתמע שהמשיכו הקריאה מיד, ולא המתינו שיתייבש הדיו.

[טז] הב"י הביא דעה זו בשם הר"ן, להלכה ולא למעשה. וזה לשונו (ב"י סי' קמג): וכתב הר"ן (גיטין כז:) אהא דאין קורים בחומשים ומכאן למד רבינו להלכה ולא למעשה שאם נמצא טעות בס"ת באחד מן החומשים מותר לקרות בשאר דהא אין החומשים מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הציבור וכיון שהס"ת שלם שפיר דמי. ע"כ.

אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר היתר זה, וספר שלם שיש בו טעות כבר אינו כשר לקריאה לכתחילה (ספר תורה י,א). ואף שהטעות בחומש אחר דינו כחומשין, ואין העובדה שיש לפנינו ספר שלם, מטיבה את מעמדו כאילו הוא ספר שלם, אלא דינו כחומשין בגלל הטעות.

[יז] ספר תורה ט,יד.

[יח] ראה הלכות מגילה ב,יא, שם נאמר, שבמגילה אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה, ושלוש באמצעה, ושלוש בקצה השנית - כשרה, מפני שנקראת איגרת. משתמע משם שבספר תורה דבר זה פסול, ולפיכך כתבנו שאם נקרעה רוב התפירה של הספר פסול.

ואין לחלק בין יריעה שהיתה תפורה ונקרעה, לבין יריעה שמעולם לא היתה תפורה, ונכשיר יריעה שהיתה תפורה ונקרעה, אם נשארו בה חמשה שישה תפרים, כשיטת תרומת הדשן סימן נ. משום שאין בדבר זה סברא, והעיקר בספר תורה שיהיה תפור בפועל, וזה מה שהדגישו חכמים כשהצריכו תפירה.

ואין להוכיח חילוק זה מהתלמוד גיטין ס. "שלחו ליה בני גליל לר' חלבו: מהו לקרות בחומשים בבהכ"נ בציבור? לא הוה בידיה. אתא שייליה לר' יצחק נפחא, לא הוה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא, ופשטוה מהא דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: ס"ת שחסר יריעה אחת - אין קורין בו. ולא היא, התם מחסר במילתיה, הכא לא מחסר במילתיה". ונדייק, ספר תורה שחסר יריעה אין קוראים בו, דוקא אם מלכתחילה לא חיברו את היריעה, אבל אם חיברו ונקרעה ומחוברת בכמה תפירות, הספר כשר [כשיטת תרומת הדשן סימן נ]. מפני שהתלמוד בקטע זה כלל לא עוסק בנקרעו תפירות היריעה, שנדייק ממנו דבר זה.

[יט] על פי תשובת הרמב"ם סימן רצד.

[כ] ראה הלכות ספר תורה י,א שם נמנו עשרים הדברים הפוסלים את הספר תורה, ודבר זה אינו בכללם, ולפיכך כתבנו שאינו מעכב.

[כא] כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה י,א. עשרים דברים פוסלים את הספר, ואחד מהם: (טו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תיקרא כל עיקר, או תדמה לאות אחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בנקב, בין בקרע, בין בטשטוש; ע"כ. וכשם שאות מטושטשת פסולה, כך אות מכוסה פסולה, מפני שאינה ניכרת ונפסדה צורתה.

[כב] מה שכתבנו שאסור לקפל את היריעה בשבת עד שתיפול השעוה, למדנו זאת מדברי הרמב"ם בהלכות שבת י,טז ואילך, שיש בו משום מכה בפטיש, מפני שבמחיקה זו גומר את מלאכת כתיבת הספר ומכשירו.

וראה עוד הלכות שבת יא,ט, הכותב שתי אותות, חייב. והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותות, חייב. ... אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור. נפלה דיו על גבי ספר, ומחק אותה, נפלה שעווה על גבי הפנקס, ומחק אותה - אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותייות, חייב. ע"כ. נמצא שאפילו כשמוחק סתם שעוה, שיכול לכתוב במקומה שתי אותיות חייב משום מוחק, כל שכן כשמוחק שעוה שעל גבי הכתב, שמחיקתו מועילה לכתב שתחתיה, ואינו מקלקל אלא מתקן, שחייב משום שמחק מחיקה מועילה כשיעור.

ואין להשוות זאת לאמור בהלכות שבת כב,יז, טיט שעל בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ - גזירה, שמא יכבס. ומותר לגורדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו. ע"כ. ונלמד משם שקיפול היריעה וכסכוסה [=שפשופה בעצמה], עד שהדבר הדבוק אליה נופל, מותר, מפני שההלכה שם שהתירה זאת בבגד, התייחסה לפעולת כיבוס, ובפעולה זו אין כיבוס, אולם בספר תורה יש עוד איסורים שמחמתם אסור, מכה בפטיש ומוחק.