במאמר הבא נדון בסוגיית העיטוף בציצית לדעת הרמב"ם, מהו האופן הראוי
לקיום מצוות ציצית.
להלן רשימת הנושאים לדיון
א. האם בטלית גדול דוקא או שמא גם בטלית קטן.
ב. האם כשלובש טלית קטן מקיים מצוה, או לא.
ג. האם חייב לעטוף את ראשו עד פיו, ולשלשל את כנפות הטלית
לצד שמאל, או לא.
ד. האם בטלית גדול חייב כל הזמן לעטוף את ראשו, או שמא יכול
להוריד את הטלית מראשו.
ה. בטלית גדול כאשר מוריד אותה מראשו, האם מקיים מצוה או
לא.
בכדי להקל על הדיון, נקדים לכתוב את דברי הרמב"ם במקורותיו השונים,
ונסמיך לכך את המקורות התלמודיים תוך כדי דיון, ולבסוף נכתוב קצת מהטור השו"ע
והמשנ"ב ונעיר בקיצור.
***
מי שיקרא את משנ"ת להרמב"ם בהלכות ציצית, יגלה מיד כי יש מוסכמה
העומדת מאחרי ההלכות, למרות שאותה מוסכמה לא נזכרה בפירוש בשום מקום.
הבגד שבו מטילים ציצית ומקיימים את המצוה, הוא בגד מרובע בעל ארבע כנפות, ואם
תירצה אמור טלית גדול, לבגד זה יש חובה להטיל ארבע כנפות, להתעטף בו, ולברך קודם
העיטוף בו להתעטף בציצית.
***
וזה לשון הרמב"ם בהלכות ציצית א,טז
וכן המטיל לבעלת שלוש, ואחר כך השלימה לארבע, והטיל לרביעית - כולה פסולה:
שנאמר "תעשה" (דברים כב,יב), ולא מן העשוי.
ההלכה עוסקת בבגד בעל שלש כנפות, ואם תירצה אמור טלית גדול בעלת שלש כנפים,
והטיל ציצית לשלש הכנפים, ולבסוף הוסיף לטלית עוד כנף רביעית, פסולה משום תעשה ולא
מן העשוי, הרי שסתם בגד להטיל בו ציצית הוא טלית גדול.
***
עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית א,יז
אין כופלין את הטלית לשניים, ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה, אלא אם
כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת.
גם הלכה זו עוסקת בטלית גדול שקיפל אותה לשנים, הרי שסתם בגד להטיל בו ציצית
הוא טלית גדול.
***
עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית ג,א
כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה - היא כסות שיש לה ארבע כנפיים, או
יתר על ארבע; ותהיה מידתה, כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק,
ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עימו; ותהיה הכסות של צמר או של פשתים, בלבד.
גם כאן ההלכה מתייחסת לטלית גדול, כסות בעלת ארבע כנפות, כבגד שבו מטילים
ציצית.
בהלכה שלפנינו התווסף פרט מאוד מרכזי בדיון, לא רק שבגד זה הוא הבגד הראוי להטיל
בו ציצית, אלא בבגד זה גם משערים את שיעור הטלית, טלית גדול שיעורו, כדי שיהיה בו
כדי לכסות ראשו ורובו של קטן המהלך בשוק.
מי שיתבונן, מדוע שיערו חכמים כדי שיכסה ראשו ורובו, מה עניין ראשו ורובו
לקיום מצוות ציצית? אלא מכאן נלמד, מצות ציצית אינה סתם מצוות לבישה, אלא היא
מצוות עיטוף של ראשו ורובו, וגם באופן זה נשער את מידת הבגד.
***
עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית ג,ח
... ומאימתיי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. וכיצד מברך
עליה - ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו להתעטף
בציצית. וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף; ואינו מברך על הציצית
בשעת עשייתה, מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.
בהלכה שלפנינו נתבארה הברכה על הציצית, הברכה היא להתעטף, מכאן שגם המצוה היא
להתעטף, כי הברכה תמיד מכוונת למצוה, וכבר נתבאר בהלכה למעלה ג,א כי העיטוף יהיה
ראשו ורובו, וזאת הסיבה שהגדירו חכמים מידה זו, כמידת הבגד החייב בציצית.
ועוד נתבאר בהלכה, כל זמן שיתעטף יברך.
***
היוצא מכל הנ"ל, סתמות ההלכות מלמדת כי טלית גדול שיש בה ארבע כנפות, ויש
בה שיעור שיכסה בו קטן ראשו ורובו חייבת בציצית, וכל זמן שיתעטף בה ראשו ורובו,
יברך קודם שיתעטף, להתעטף בציצית.
אליבא דאמת, אין צורך להזדקק לדיוקים, הרמב"ם בתשובה רכ (מהדו' בלאו) דן
ביוצא בשבת בטלית מצויצת, האם נחשב כמשאוי בשבת או לא, ובכלל דבריו הוא כתב שם
"... כללו של דבר, לא יצא בציצית [בשבת לרה"ר] לפי דעתם, אלא בצורה
שיוצא בה ידי חובתו, והוא שיהיה עטוף בה, כשהוא מכסה ראשו ורובו. ..." הרי
שהרמב"ם כתב בפירוש את כל מה שדייקנו מדבריו.
***
בשלב זה של הדיון ננסה לראות איזה נושא מהנושאים שכתבנו כבר נתבאר
א. האם בטלית גדול דוקא או שמא גם בטלית קטן.
ב. האם כשלובש טלית קטן מקיים מצוה, או לא.
דברי הרמב"ם בתשובה ברור מיללו, אינו יוצא ידי חובת ציצית, אלא כשהוא
עטוף בה ומכסה את ראשו ורובו, מכאן שצריך להקפיד על טלית גדול דוקא ולא על טלית
קטן, מכאן שבשעת לבישת טלית גדול צריך לעטוף בה את ראשו ורובו, מכאן שבטלית קטן
אינו יוצא ידי חובה ואינו מקיים מצוה, כי אינו מכסה את ראשו ורובו, ואינו עטוף בה.
***
כעת נדון בשאלה הבאה
ג. האם חייב לעטוף את ראשו עד פיו, ולשלשל את כנפות הטלית
לצד שמאל, או לא.
מי שינסה למצוא מנהג זה בדברי הרמב"ם, יווכח כי אין לכך שום איזכור, בשום
מקום ברמב"ם בהלכות ציצית לא נזכר, כי עיטוף הטלית יהיה עד פיו וישלשל את
הכנפות לצד שמאל.
כאשר הרמב"ם הזכיר שיעור ציצית, הוא הזכיר כדי שיעטוף בה קטן ראשו ורובו,
אבל כיסוי פניו עד פיו לא נזכר. כאשר הרמב"ם הזכיר בתשובה את אופן העיטוף שבו
יוצאים ידי חובה, הוא הזכיר שיתעטף ויכסה את ראשו ורובו, אבל כיסוי פניו עד פיו לא
נזכר.
הרמב"ם בהלכות אבל (יובא להלן) כתב, שהאבל צריך לכסות את פיו בסודר שמכסה
בו את ראשו, אבל בהלכות ציצית הוא לא כתב זאת, מכאן משתמע ברור כי בכדי לקיים
מצוות ציצית אין צורך לכסות את פיו.
אליבא דאמת, מנהג זה הוסמך לביאור רש"י בסוגיה (מו"ק כד.), כאילו כך
הישמעאלים מתעטפים, אולם דא עקא, מעולם לא ראינו ישמעאלי ההולך במדבר כשעניו
מכוסות עד פיו, אלא להיפך, חרכי העניים תמיד גליות, ורק פיו וחוטמו מכוסים.
***
וזה לשון התלמוד מועד קטן דף כד עמוד א
אמר שמואל: ... פריעת הראש, חזרת קרע לאחוריו, זקיפת המטה - חובה. [לפי שמואל,
חובה בשבת לעשות שלשה דברים אלו, שלא יראה כאבל] נעילת הסנדל, תשמיש המטה, רחיצת
ידים ורגלים בחמין ערבית - רשות. [אין חובה בשבת לעשות שלושה דברים אלו, וגם אם לא
יעשה אותם אינו נראה כאבל] ורב אמר: אף פריעת הראש רשות. [לפי רב אינו צריך בשבת
לפרוע ראשו, כלומר אינו צריך בשבת לגלות את ראשו מכיסוי הטלית או הסודר] ושמואל,
מאי שנא נעילת הסנדל דרשות - דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו, פריעת הראש
נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו! - שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: כל קרע שאינו
בשעת חימום - אינו קרע, וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה. מחוי רב
נחמן עד גובי דדיקנא. [לפי שמואל העיטוף שהאבל עושה צריך להיות כעיטוף הישמעאלים,
וביאר רב נחמן עד גומות זקנו, ולפיכך כיון שכל ימות השבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאלי,
אם אינו מגלה את ראשו בשבת - נראה כנוהג אבילות, מפני שכל העולם אינם נוהגים
בעטיפה זו, אלא אבלים בלבד. משא"כ לפי רב עיטוף האבל אינו צריך שיהיה כמו עיטוף
הישמעאלים, אלא די בכיסוי הראש, והרבה בני אדם מכסים את ראשם בטלית, ולפיכך גם
בשבת אינו צריך לגלות את ראשו, כי אינו נראה כאבל]
רש"י מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
גובי דיקנא - גומות שבלחי, למטה מפיו.
רבינו חננאל מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
פי' עטיפת ישמעאלים דאמר שמואל מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו.
והוא אלמתה בלשון ערב.
טור יורה דעה סימן שפו
וכתב רב האי, דיקנא הוא שער שעל הלסתות, ועטיפה זו למעלה מן החוטם, וישמעאלים
נראין עדיין שמחזירין קצת המצנפת על פניהם [צ"ל פיהם] ועל ראש החוטם שלהן.
רמב"ם הלכות אבל ה,יט
מניין לאבל שאסור בפריעת הראש: שהרי נאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם"
(יחזקאל כד,יז), מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו ראשו, עוטה
ממקצתו מעט על פיו, שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם
אונקלוס הגר כאבילא יתעטף.
כדאי לשים לב, במסכת מועד קטן עוסק התלמוד באבל, שם הובאה מחלוקת רב ושמואל
האם האבל צריך להתעטף כישמעאלים או לא, לפי שמואל צריך, לפי רב אינו צריך, אבל
בהלכות ציצית לא נזכר זאת. בנוסף, עיטוף הישמעאלים הוא כפי ביאור ר"ח רב האי
גאון ועוד, לוקחים את קצה הסודר ומכסים בו את הפה והחוטם, ואילו העיניים גלויות
ומציצות מהחרכים, וכך נוהגים הישמעאלים עד היום, אבל שיכסה את כל ראשו עם עיניו עד
פיו, מעולם לא שמענו.
נמצא שדברי הרמב"ם זהים לתלמוד, הוא הביא את עיטוף הישמעאלים בהלכות אבל,
ובהלכות ציצית לא זכר מכך כלום, וגם למדנו כי מי שמבאר עיטוף הישמעאלים כאילו
מכסים כל ראשו עם עיניו עד פיו, מעולם לא ראה כיצד הישמעאלים מתעטפים.
היוצא מהנ"ל, אין צורך לעטוף את הראש עד פיו, ולשלשל את כנפות הטלית לצד
שמאל, א- אין הישמעאלים נוהגים כך. ב- נזכר רק בהלכות אבל (וכך נוהגים יהודי תימן
עד היום) ולא בהלכות ציצית. ג- בהלכות ציצית נתנו חז"ל שיעור שיכסה ראשו
ורובו (מנחות מ: מא.), מכאן שעיטוף הציצית הוא ראשו ורובו ולא עיטוף הישמעאלים.
להתעטף בציצית. עיטוף בעברית יכול להתפרש בכמה אופנים, עיטוף ראשו ורובו,
עיטוף הישמעאלים. בכדי להכריע נלמד מהמקורות מהי צורת העיטוף, אבל בודאי שאין
בכוחו של עיטוף אחד (עיטוף הישמעאלים) להאפיס את העיטוף השני (עיטוף ראשו ורובו)
מלהיקרא עיטוף.
***
כעת שהגענו עד הלום, ולמדנו כי צריך להתעטף ע"י כסוי ראשו ורובו, נברר את
השאלות הבאות.
ד. האם בטלית גדול חייב כל הזמן לעטוף את ראשו, או שמא יכול
להוריד את הטלית מראשו.
ה. בטלית גדול כאשר מוריד אותה מראשו, האם מקיים מצוה או
לא.
אם נתבונן, שאלות אלה נוגעות לדיני ברכות, האם בכל שעה שיוריד הטלית מראשו
וישוב ויכסה את ראשו חייב לברך שוב או לא.
והנה, מלשון הרמב"ם בתשובה רכ [הובא למעלה], וכן מלשון הרמב"ם
בהלכות ציצית (ג,א) ששיעור הטלית כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו, משתמע שמצוות
ציצית היא, שיתעטף בה האדם ראשו ורובו, וכל זמן שאינו מכסה את ראשו ורובו אינו
מקיים את מצוות ציצית.
לעומת זאת בהלכות ציצית (ג,ח) כתב הרמב"ם "וכל זמן שמתעטף בה ביום,
מברך עליה קודם שיתעטף"
ביאור ההלכה שאם לא היתה הטלית על האדם, אלא נוטלה להתעטף בה, מברך עליה. אבל
אם היתה הטלית על האדם אלא שהורידה מראשו, אינו חוזר ומברך עליה. ולפי האמור, אף
שהוריד האדם את הטלית מראשו כל זמן שהיא עליו עדיין ממשיך הוא לקיים את מצוות
ציצית, ולכן אינו חוזר ומברך עליה כששוב מכסה את ראשו.
ועוד שגם בזמן חכמי התלמוד, היו הולכים במשך היום עם טלית -כמנהג יהודי תימן-
מבלי לעטוף את ראשם. כמו שמצאנו בהלכות אבל (יד,ו) "מי שנכנס לבקר את החולה …
מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא" מכאן נלמד שהלכו עם
טלית, וכשהגיע לבקש רחמים על החולה התעטף בה וביקש רחמים. ואם בשעה שמוריד את
הטלית מראשו אינו מקיים את מצות ציצית, מדוע הלכו לחינם עם הטלית כל היום.
על כורחנו, בשעת הברכה חייב להתעטף ראשו ורובו, אחרת לא יוכל לברך להתעטף
בציצית, ועל עיטוף זה תקנו חכמים את הברכה, ואם אח"כ מוריד האדם את הטלית
מראשו, עדיין ממשיך הוא לקיים מצוות ציצית, וכדברי בעל העיטור שקיום מצוה זו כדרכו
של האדם פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש, ומכיון שהוא עדין ממשיך לקיים
מצוה, לכן אינו חוזר ומברך להתעטף בציצית אם ישוב ויכסה את ראשו בטלית.
כדאי להדגיש, יש זמנים בהם שבחו חכמים למי שמכסה את ראשו בטלית, למשל בתפילת
העמידה, וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה (ה,ה) "תיקון המלבוש כיצד... דרך
כל החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו אלא כשהן עטופין". ובמה יתעטפו החכמים?
בטלית. וכן הוא מנהג יהודי תימן עד היום, בתפילת העמידה כולם ללא יוצא מן הכלל
מכסים את ראשם בטלית.
***
בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול, והרי כתבנו כי מי שלובש טלית בלי כיסוי הראש
מקיים מצוה, ואם כן מה ההפרש בינו לבין הלובש טלית קטן, גם הוא לובש טלית בלי
כיסוי הראש, ואם כן הוא מקיים מצוה?
תשובה: אכן מצד הפעולה שניהם מבצעים מעשה זהה, לבישת טלית בלי כיסוי הראש, אבל
הטעם שכתבנו שלא יוצאים ידי חובה בטלית קטן, אינו משום המעשה, אלא משום ביאור
חכמים למצות ציצית, חכמים ביארו כי מצות ציצית צריכה להיעשות בעיטוף דוקא, וגם
תקנו לכך ברכה, נמצא כי מי שלובש בגד שאינו בר עיטוף, בגד עם חור באמצעו (טלית
קטן), אינו יכול לברך עליו כי אינו מתעטף, וגם אינו יכול לצאת בו ידי חובת המצוה,
כי חכמים ביארו את המצוה שצריכה להיעשות בדרך עיטוף ולא בדרך לבישה, והלבישה היא
חלק מהמצוה בבגד שיש בו עיטוף, אבל היא אינה המצוה אם אין בבגד עיטוף (משל למי
שיניח תפילין שאינם תפילין).
דברנו מכוונים למי שרוצה לקיים את המצוה על פי ביאור חז"ל, וזו היא דרכו
של הרמב"ם ושיטתו בפסיקה, אבל אם יש שיטות האומרות, חז"ל קיימו את המצוה
כך ואנו נקיים את המצוה אחרת (נבדוק בעצמנו מהו טעם המצוה, ונפסוק בניגוד לדעת
חז"ל, למשל קריאת שמע לאחר שלש שעות שתקנו חכמים, מפני שהשתנה זמן הקימה), כי
אז שיטות אלה אינן תואמות לשיטת הרמב"ם.
***
היוצא מכל הנ"ל, מי שפוסק בשיטת הרמב"ם, צריך להשתדל שתהיה עליו
טלית גדול במשך כל היום, ובשעת הברכה יקפיד להתעטף בה ולכסות את ראשו ורובו, וכן
בשעת תפילה העמידה ישתדל להיות עטוף בה בכיסוי ראשו, והוא אינו יכול לפטור את עצמו
בטלית קטן, שכיון שאין בבגד זה עיטוף של ראשו ורובו, לא מברכים עליו, ולא יוצאים
בו ידי חובת מצות ציצית, ולא זהו הבגד שביארו חכמים שבו מקיימים את המצוה.
***
נעתיק קצת מהטור השו"ע והמשנ"ב ונעיר בקיצור
טור אורח חיים סימן ח
הלכות ציצית:
ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית מעומד. [הברכה מעומד או העיטוף מעומד אינו
בשיטת הרמב"ם, והוא אינו נושא הדיון, לפיכך לא נבאר אותו כעת] וסדר עטיפתו
פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי
האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמי' בכיסוי הראש ופעמים
בגילוי הראש. [לשיטת בעל העיטור, להתעטף בציצית, כל לבישה היא עיטוף, וראה להלן
בדברי הב"י שכך כתב בשמו בפירוש. לעומת זאת ראה משנ"ב יובא להלן, שהביא
שצריך לעשות עיטוף הישמעאלים, ונמצא שיש סתירה בדבר, אנו פוסקים כעיטור שלא
כגאונים, ואין צורך בעטיפת הישמעאלים, ולפתע האחרונים החזירו את דברי הגאונים, כי
צריך עיטוף הישמעאלים. ובדברי הרמב"ם הדברים ברורים, עיטוף ראשו ורובו, ואין
צורך לעיטוף הישמעאלים שנזכר רק בהלכות אבל ולא בהלכות ציצית].
... ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש, [החובה לכסות את הראש בטלית לשיטת בעל
העיטור אינה ברורה, כי הרי ביארנו שלשיטתו גם לבישה היא מצוה ואין צורך בעיטוף,
ומה עניין כיסוי הראש בטלית, ועוד שכיסוי הראש לדעתו אינו נחשב עיטוף, ורק
הרמב"ם זכר כי כיסוי ראשו ורובו הוא עיטוף, ואילו העיטור לא זכר מכך כלום,
וראה להלן בדברי הב"י לביאור הדברים].
ויברך להתעטף בציצית ... ואם ירצה להתעטף מיד בקומו כדי שלא ילך ד"א בלא
ציצית, או שיש לו ציצית בחלוקו, יכול ללובשו מיד בלא ברכה, ולכשיטול ידיו ימשמש
בציצית ויברך להתעטף בציצית, או אם יתעטף אח"כ בטלית אחרת יברך עליה ויכוין
לפטור גם את זאת שלבש כבר. [מהאמור כאן, או שיש לו ציצית בחלוקו, משתמע שלפי בעל
העיטור אין צורך להתעטף בציצית דוקא, וגם לבישת ציצית היא מצוה, וגם עליה מברכים
ראה להלן, ולפי זה אין צורך לעיטוף הישמעאלים דוקא, כי אנו סוברים כבעל העיטור ולא
כאותם גאונים].
ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבין בציצית ואם לבשם כולם בבת אחת
די להם בברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת לכן מי שרגיל להתעטף
בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך עליו אע"פ שבירך על טלית קטן שלבש כבר.
[כאן נאמר בפירוש, מברכים על טלית קטן, וגם על טלית גדול, כי לפי בעל העיטור מצות
ציצית היא מצות לבישה ולא מצות עיטוף, נמצא כי אין צורך בכלל לעיטוף הישמעאלים]
***
בית יוסף אורח חיים סימן ח
וסדר עטיפתו פירשו הגאונים ז"ל כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. נראה
שטעמם מדמברכינן להתעטף בציצית כדאיתא בפרק בתרא דתוספתא דברכות (פ"ו
הט"ו) אלמא עיטוף בעינן. ובפרק אלו מגלחין (מו"ק כד.) אמר שמואל כל
עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא. ופירש
רש"י מחוי רב נחמן. עטיפת ישמעאלים: גובי דיקנא. גומות שבלחי למטה מפיו:
ובעל העיטור (שער ב ח"ג) כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך שבני אדם
מתכסין בכסותן וכו'. נראה שטעמו מדאיתא בפרק אלו מגלחין דרב פליג עליה דשמואל ומשמע
דסבירא ליה דעטיפת הראש אע"פ שאינה כעטיפת הישמעאלים הוי עטיפה וקיימא לן
דבאיסורי הלכה כרב לגבי שמואל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שטעמו
דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות אבל גבי ציצית שהתורה חייבה אותו בכסות
שאדם מתכסה ככה יהיה החיוב [ו]נאמר שלשון להתעטף לשון כסוי הוא בזה הענין
עכ"ל. ואחר זמן רב בא לידי בעל העיטור וכתוב בו כלשון הזה רבותי הגאונים כתבו
עטיפתה כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה, ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה
אלא לגבי אבילות, דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה,
מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא, פירוש צריך לכסות פיו, והתם הוא דכתיב (יחזקאל כד יז)
לא תעטה על שפם, מכלל דכולי עלמא מחייבי, ובמצורע כתיב (ויקרא יג מה) על שפם יעטה,
ובמנודה קא מיבעיא לן (מו"ק טו.), אבל כולי עלמא לא מחייבי בעטיפת הראש,
דאם כן יכסה פיו, וכי רבי יהודה בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים (שבת כה:),
וכן החתנים, מי היו מתעטפים כל כך, ואף על גב דמברכין להתעטף, כיסוי דכתיב (דברים
כב יב) אשר תכסה בה, שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהם, פעמים
בגילוי הראש פעמים בכיסוי הראש. עכ"ל. וזה מבואר כדברי רבינו הגדול
ז"ל:
[בקטע המודגש בדברי הב"י, הובאה שיטת העיטור בצורה ברורה, כולי עלמא,
כלומר כל בני אדם המקיימים מצות ציצית, אינם צריכים לכסות את ראשם בטלית, אלא
פעמים בגילוי הראש ופעמים בכיסוי הראש, ומה שנאמר להתעטף בציצית, כיסוי הוא עיטוף,
כמו שנאמר בפסוק אשר תכסה בה].
ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש. גם זה מדברי בעל העיטור (שם) ונראה דלאו
למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי שאין זה מענין מצות ציצית ועוד
דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש אלא היינו לומר שאע"פ שראשו
מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם וכדאיתא בשלהי פרק קמא דקדושין (כט:)
משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאהו
לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא
נסיבנא ופירש רש"י דלא פריס סודרא כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשם
עכ"ל ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש אלא ודאי היינו סודר או
טלית שפורסין על הראש לצניעות ולפי שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת
שמים וכדאיתא בסוף מסכת שבת (קנו: וע"ש) דאמרה ליה אימיה לרב נחמן בר יצחק
כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא לכך כתב שיכסה ראשו בטליתו כדי שלא יהא
בגילוי ראש מסודר או טלית שדרך ליתן על כסוי התחתון שבראש. ואפשר דהכי קאמר יכסה
ראשו בענין שלא יהא בגילוי ראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצות
ציצית מן המובחר:
[הב"י כתב שני אופנים לביאור דברי העיטור לכיסוי הראש. א- יכסה את ראשו
גם בטלית וגם בעוד כיסוי שכבר היה מונח על ראשו, בכדי שתהיה עליו יראת שמים, כי כיסוי
הראש מביא יראת שמים. ב- יכסה את ראשו בציצית (בטלית) לקיים מצות ציצית מן המובחר.
הטעם השני של מצות ציצית מן המובחר, אינו מובן בשיטת בעל העיטור, כי לדעתו
לבישה היא מצות ציצית מהמובחר, ומה עוד צריך לכסות ראשו, ואיזה עניין יש בכיסוי
הראש לגבי מצות ציצית, המצוה תמה ונגמרה בלבישה, וגם מברכים על טלית קטן, ומה
יוסיף כיסוי הראש לעשות את המצוה מהמובחר?]
ויברך להתעטף בציצית. בתוספתא דברכות פרק בתרא (הט"ו) ועיין בסימן
כ"ב: ולענין טלית קטן כתוב בכלבו (סי' כב) שאין מברכין עליו להתעטף בציצית
אלא על מצות, וגם בנמוקי יוסף (ציצית יב.) כתוב שנהגו שלא לברך עליו להתעטף אלא
נהגו לברך על מצות ציצית, ואין לבטל המנהג. עכ"ל. ורבינו הגדול מהר"י
אבוהב ז"ל הקשה דכיון דקיימא לן (פסחים ז:) דעל לשעבר משמע וקיימא לן (שם)
דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו על. וכן כתב האגור (סי'
כח) בשם מהר"י מולין (תשו' מהרי"ל סי' י) שיש מברכין על טלית קטן להתעטף,
וכן משמע באורח חיים, ואין לחוש אם יש בו עיטוף כי נוסח הברכה היא כמו לישב בסוכה
וכהנה רבות. עכ"ל. ומה שכתב שבאורח חיים משמע שמברכין על טלית קטן להתעטף,
הוא ממה שכתב בסמוך שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללבשו מיד וכו' ויברך להתעטף
בציצית:
[בקטע האחרון הביא הב"י שיטות הסוברות שמברכים על טלית קטן על מצות
ציצית, וכפי שנתבאר, אותם שיטות בשיטת בעל העיטור הולכות, ומצות ציצית בלבישה בלבד
ואין צורך לעיטוף].
***
שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף ב
סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש
פעמים (ג) בגילוי הראש, ונכון שיכסה ראשו (ד) בטלית.
משנה ברורה סימן ח ס"ק ג
(ג) בגילוי הראש - דאע"ג דמברכינן להתעטף כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף
והוא עיקר העיטוף. ...
משנה ברורה סימן ח ס"ק ד
(ד) בטלית - שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ...
וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחלת התפלה עד סופה. ועכ"פ
יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד"א. ...
בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו, ומשליך כל הארבע ציציות לצד
שמאל כדי הילוך ד"א, ואח"כ יסיר העטיפה עד שהש"ר יהיה נראה קצת
וכנ"ל, ויעמיד כ"א מהציצית על מקומה וכדאיתא בסעיף ד', וזהו העטיפה
שיוצאין בה לכו"ע, ולא כמו שנוהגין איזה אנשים שמושכין הטלית על עצמן עד
שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו, דזהו איננו נקרא עטיפה עיין במ"ק
כ"ד ע"א.
משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח:
[השולחן ערוך ונושאי כליו פסקו כבעל העיטור, וכיסוי הגוף לבדו נחשב עיטוף,
אולם אם נתבונן נגלה כי שיטת פסיקתם אינה בצורה מוחלטת כבעל העיטור, אלא יש בשיטתם
מעשים שהם אינם חובה הלכתית, ודוקא בשיטת הרמב"ם ניתן למצוא להם מקור ברור.
בנוסף, יש באחרונים מעשים המנוגדים לגמרי לשיטת בעל העיטור.
א- מה שכתב העיטור והשו"ע שיכסה את ראשו בטלית, דבר זה אין לו מקור בשיטת
בעל העיטור, מצוה ציצית מן המובחר אין כאן, וגם עניין יראת השמים אינו חובה הלכתית.
וכבר נתבאר שבשיטת הרמב"ם כיסוי הראש בטלית הוא מצות עיטוף כפי ביאור חכמים,
עיטוף ראשו ורובו, ורק אז יכול לברך, ובתפילה שבחו חכמים למי שמתעטף כך, משום שכך
תרבה כוונתו וריכוזו בתפילה.
ב- הב"ח כתב שיהיה עטוף בטלית מתחילת התפילה עד סופה, ולכל הפחות כדי
הילוך ארבע אמות, דברים אלה אין להם מקור בדברי העיטור, מה עניין כיסוי הראש, הוא
אינו מקיים מצוה מן המובחר בכך, ודי בלבישה. ובשיטת הרמב"ם זהו האופן שתקנו
חכמים לברך על הטלית, ובשעת תפילת העמידה שבחו חכמים למי שיהיה עטוף, וכך תרבה
כוונתו. כיסוי הראש בטלית בתפילה מביא לריכוז המחשבה ולכוונה בתפילה, וזה הטעם
לביצוע הדבר בתפילה, ולא טעם חיצוני של יראת שמים.
ג- המשנ"ב הביא אחרונים שרצו לצאת ידי כל השיטות (גם שיטת הגאונים),
ובשעת הברכה יכסה ראשו בטלית עד פיו, וישליך ארבע כנפות לצד שמאל, וכך ישהה כדי
הילוך ארבע אמות.
וכבר ביארנו כי עיטוף הישמעאלים אינו שיכסה את עיניו עד פיו, אלא שיכסה את פיו
וחוטמו וישאיר את העיניים מציצות מן החרכים, (הרמב"ם הזכיר זאת בהלכות אבל
שיעטה מעט על פיו מהסודר שמכסה בו את ראשו). וכבר ביארנו כי לפי בעל העיטור אין
צורך לעשות עיטוף זה. ועוד ביארנו כי העיטוף של הציצית הוא ראשו ורובו. אבל מכיון
שאותם אחרונים לא מצאו אלא עיטוף הישמעאלים, ומכיון שלא מצאו עיטוף בציצית, לכן
החמירו לעשות בציצית את עיטוף האבל, ואין צורך לכך, יש בציצית עיטוף ברור ופשוט,
שיתעטף ויכסה את ראשו ורובו, וזהו להתעטף בציצית.
ד- המשנ"ב הביא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם.
מקור דבריו קדושין (כט:) משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא,
א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי, כי אתא חזייה דלא פריס סודרא, א"ל מאי
טעמא לא פריסת סודרא? א"ל דלא נסיבנא. ופירש רש"י, דלא פריס סודרא כדרך
הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשם. עכ"ל. ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי
ראש ממש, אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות. (ב"י)
אבל ברור שדיוק זה מהתלמוד אינו נכון, סודרא הוא בגד מיוחד שלבשו הנשואים
וכיסו בו את ראשם, [אצל יהודי תימן נקרא מְצַר [=מטפחת], שמקיפים בה את ראש רק
לאדם נשוי, אבל הרווקים הלכון רק עם כיפה ללא מטפחת המקיפה את ראשם], ושאר אלה
שהתעטפו בציצית בודאי קיימו מצוות עיטוף כהלכתה, וכיסו בה את ראשם ורובם, ואדרבה
תוספתא מפורשת מעידה שגם הקטנים התעטפו בטלית.
תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק א הלכה ב
קטן יוצא בעירוב אמו, וחייב בסוכה, ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי
תחומין, יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו
שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם, יודע לשמר תפליו אביו לוקח
תפלין אליו.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות ציצית "ומדברי חכמים, שכל קטן שיודע להתעטף,
חייב בציצית", ומעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל שיחנכו את הקטן להתעטף
מבלי להתעטף, ופשוט.
***
כעת נביא צורות עיטוף שונות שנזכרו בתלמוד, ונבאר אותם ע"פ המציאות שהיתה
קיימת בתימן שהיא המציאות התלמודית, וגם נוכיח זאת.
תחילה נעתיק מהספר הליכות תימן עמ' 187, נכתב ע"י הרב קאפח, ויצא לאור
בשנת תש"ך.
שַׁמְלֵה- טלית. אין שום אדם יוצא בלי טלית מצויצת... הטלית נקראת שַׁמְלֵה ...
הטלית בדרך כלל ארוכה, וכשאדם מתעטף בה ראשו ורובו [רוב פלג גופו העליון], מגיעים
שני קצוותיה עד למטה מן הברכיים. רחבה מטר ורבע. וכשיוצא אדם לקנות פירות או תבואה
ואין בידו סל, פורס את כנף טליתו וצורר לתוכו כל מה שקנה ואת שאר הטלית משלשל
לאחריו. ילדי בית הספר צוררים בה את ספריהם בלכתם ובשובם ללימודיהם.
בעמ' 55 הובא תיאור לימוד הילדים אצל הרב, וכך נכתב שם.
כל תלמיד בא עם טלית גדולה, מצויצת כהלכתה, מקפל הטלית לארבע ומניחה על כתפו
באופן ששיפולי הטלית וציציותיה יהיו מופשלים לאחריו, וכך מתהווים לפניו בקיפולי
הטלית שני תאים, שבאחד מניח את הספר שצריך ללמוד בו, ובשני מניח את כיכר ה'מצוה'
[כיכר, פיתה, הניתנת לרב בכל יום כתשלום עבור לימודו].
***
בתיאורים שהבאנו מהספר הליכות תימן למדנו שני דברים.
א. הטליתות בדרך כלל היו ארוכות, ואם אדם התעטף בהם ראשו
ורובו, היה אורך הטלית מגיע עד למטה מברכיו.
דבר זה תואם למסופר בברכות (יח.) "רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי
בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן". תרגום: ר' חייא ור' יונתן היו
הולכים בבית הקברות, והיו פתילי התכלת של ר' יונתן נגררים על הקברות. כיצד נגררו
חוטי התכלת על הקברות? כי היה דרכם לילך עם טליתות ארוכות, והיה קורה כי אורך
הטלית גרם להיגררות החוטים על הרצפה.
ב. הדבר השני שלמדנו מהתיאורים, היה דרכם שאדם מקפל את
טליתו על כתפו מבלי להתעטף בה, כאשר הציציות ושיפולי הטלית משולשלים מאחריו,
ובתאים שנוצרו לפניו הוא היה מאחסן פירות או תבואה, וילדי בית הספר היו מאחסנים שם
את סיפרם ואת ככר המצוה שהביאו תשורה לרב.
***
יש עוד דרכי עיטוף שהיו נהוגות בתימן בטלית.
ג. היה דרכם להתעטף בטלית כשהיא מכסה את הגב בלבד (עיטוף
הגוף בלי הראש), רוחב הטלית אסוף בתוך הידיים, ואורך הטלית משתלשל למטה, וזהו
עיטוף רגיל בטלית מבלי לכסות את הראש.
ד. בדרך כלל, מחמת אורך הטלית, היו משלשלים את שולי הטלית
לאחור על הכתפיים. יש שהיו משלשלים את שני שולי הטלית לשני הצדדים על שתי הכתפיים.
ה. ויש שהיו משלשלים את שני שולי הטלית לצד אחד (לצד שמאל),
אחד על הכתף ואחד לאחריו, והטלית היתה מושלשת לאחור ואורכה לא היה נגרר על הרצפה.
ו. העיטוף הנפוץ בימינו, העיטוף האשכנזי, כאשר לוקחים את
אורך הטלית ומקפלים את הטלית על הכתפיים, היה נחשב אצלם לעיטוף של כבוד וסלסול,
ורק החתן בשבעת ימי המשתה היה יושב מעוטף בטליתו כאשר היא מקופלת לו קיפול זה על
כתפו, והיה נחשב הדבר לחתן עיטוף של כבוד וסלסול.
***
לסיכום:
א. עיטוף ראשו ורובו. הוא העיטוף של הברכה, ועיטוף זה היה
העיטוף הרגיל בזמן התפילה, ובמיוחד הקפידו עליו כולם בזמן תפילת העמידה.
ב. עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית מגיע עד
למטה מברכיו, גם הוא העיטוף הרגיל בזמן התפילה, כאשר אדם לא מכסה את ראשו. אבל
בתפילה שום אדם אינו משלשל את טליתו מעל כתפו לאחריו כי זה אינו כבוד כלל וכלל.
ג. עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית משולשל
לאחריו על שתי הכתפיים, צד ימין על כתף שמאל, וצד שמאל על כתף ימין.
ד. עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית משולשל
לאחריו על כתף אחד (לצד שמאל), היה העיטוף הרגיל של אדם ההולך בשוק וטליתו עליו,
ובכדי שלא יכשלו רגליו באורך הטלית, היתה הטלית משולשלת לאחריו על כתף אחד, וכך
היה ההילוך נח.
ה. הנחת הטלית על הכתף מבלי להתעטף בה, היתה יוצרת שני תאים
בקפליה, והיה דרכם לאחסן באותם תאים תבואה ופירות או ספר לימוד וכיכר מצוה. וגם
סתם בני אדם הלכו בשוק כאשר הטלית מונחת על כתפם מבלי להתעטף בה כלל.
ו. העיטוף האשכנזי, כלומר קיפול אורך הטלית על הכתפיים, היה
נחשב עיטוף של כבוד וסלסול, והחתן בשבעת ימי המשתה היה מתעטף כך לכבוד ולתפארת.
***
כעת נעתיק מהתלמוד, מסכת שבת דף קמז עמוד א ונבאר בסוגריים מרובעות על פי
העיטופים שנמנו למעלה.
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו
בשבת - חייב חטאת.
[עיטוף זה הוא עיטוף ה' שמנינו למעלה, כשאינו מתעטף כלל וכלל, אלא הטלית מונחת
לו על הכתף בלבד, ולפיכך חייב חטאת, כי הטלית עליו כמשאוי ולא כבגד. וראה ב"י
בסי' שא (סעי' כט,א) שכתב, שזוהי שיטת רבנו חננאל, הובאו דבריו במסכת שבת דף נח.
ורש"י פירש (ד"ה בטלית מקופלת), "לאחר שנתנה על ראשו, הגביה
שיפוליה על כתפיו" כלומר כעין עיטוף א', אלא שהטלית אינה מכסה את גבו, אלא אסף
את כל רוחב הטלית על כתפיו, ואינה משולשלת כלום לאחריו על גבו. ולא ביארנו
כרש"י, מפני שעיטוף א' ללא שיכסה את גבו בטלית, הוא לבישה גמורה, ולא יהיה
גרוע מלובש צעיף, וודאי שצעיף אינו נחשב משא]
תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת - חייבין
חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של מוכרין לצאת כך. ...
[לפי רבנו חננאל, יצאו סוחרי הכסות כשהטליתות מקופלות על כתף אחת, ואילו לפי
רש"י יצאו סוחרי הכסות כשהטליתות מקופלות על שתי הכתפיים שלהם]
עולא איקלע לבי אסי בר היני, בעו מיניה: מהו לעשות מרזב בשבת? אמר להו, הכי
אמר רבי אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת. מאי מרזב? - אמר רבי זירא: כיסי בבלייתא.
[מרזב הוא עיטוף ג' שכתבנו, כי ע"י שלשול קצוות הטלית לאחור על שתי הכתפיים,
צד ימין על כתף שמאל וצד שמאל על כתף ימין, נוצרים שני תאים מאורכים, ואותם תאים
נראים כשני מרזבים, וכך נהגו להתעטף בבבל, והיו אותם כיסים נקראים כיסים בבליים. וכך
פירש הגר"א, הובא בביאור הלכה סימן שא סעי' לא, ד"ה וקיפלה מכאן.
ורש"י פירש (ד"ה כיסוי בבלייתא), מרזב, שיוצאים מהטלית ארבעה חוטים
בארבע קצותיה, ותופס את קצות הטלית על ידי אותם חוטים, וקושר אותם בכתפו, ובכך
יוצר שני כיסים אחד לימינו ואחד לשמאלו, ואסור הדבר משום מתקן כלי. ולא ביארנו
כרש"י, מפני שהתלמוד בא ללמדנו על עיטוף שיש בו משום משא של כנפות הטלית
בשבת, ולא על יוצר כלי על ידי קשירת החוטים לכתפיו בשבת]
רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. אמר ליה: הכי מאי? אמר ליה: אסור. והכי
מאי? - אמר ליה: אסור. אמר רב פפא: נקוט האי כללא בידך: כל אדעתא דלכנופי - אסור,
כל דלהתנאות - שרי.
[ר' ירמיה היה יושב לפני ר' זירא, והראה צורות שונות של עיטוף, הוא שלשל את
טליתו על כתפיו לשני הצדדים (עיטוף ג'), וגם שלשל את טליתו לצד אחד (עיטוף ד'),
וגם הגביה את שולי טליתו מהרצפה ותפסם בידו, וכך נוצר כפל לפניו אבל מבלי להשליך
את הטלית על הכתף לאחור (עיטוף שלא נזכר למעלה, אבל נזכר ברמב"ם, כי
בסה"כ מגביה את שולי הטלית מהרצפה), והשיבו ר' זירא כי בכל אותם צורות אסור
לצאת בשבת, כי אינו יוצא בטלית כדרך לבישתה עטוף ראשו ורובו, אלא בדרכים שהם נראים
כמשאוי.
לאחר מכן הביא התלמוד כלל שנקבע ע"י רב פפא, אם עשה כך בכדי להתנאות, אם
כן הוא דרך מלבוש, וכך מנהג אנשי המקום להתנאות ומותר, ואם עשה כך בכדי להגביה את
הטלית מהרצפה, א"כ הוא דרך משאוי ואסור].
כי הא דרב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה.
[רב שישא היה מתנאה בטליתו ע"י שלשול על כתפיו, ועשה כך בחול, ומכאן שזה
דרך לבישתו, וגם בשבת מותר]
כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה, והיו שני צידי טליתו מונחין על
כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר: בזו לא חייב רבי מאיר חטאת!
אמר ליה: דקדק רבי מאיר עד כאן? שלשל רבי טליתו.
[פירש רש"י (ד"ה שני צידי טליתו), שרבי הלך בשדה כשצידי טליתו, כלומר
שני קצות הטלית הסמוכים לארץ מימינו ומשמאלו, היו מונחים על כתפו, כלומר עיטוף ו',
העיטוף האשכנזי, וכאשר שמע רבי כי ר' מאיר הקפיד על כך הוא שלשל טליתו לצדדיו, כלומר
הוריד את קיפול הטלית מכתפו, כך שאורך הטלית היה משולשל כלפי מטה.
וכבר התלמוד הביא למעלה את הכלל של רב פפא, אם להתנאות מותר ואם להגביה את
שולי הטלית הוא משאוי ואסור, ורבי עשה כך להגביה את שולי הטלית ולפיכך הוא אסור].
***
וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת יט,יח-יט:
... המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו - אם נתכוון לקבץ
כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו - אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי
המקום במלבושן - מותר.
היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. ...
הל' יט עוסקת כאשר אינו מתעטף כלל בטלית, אלא הטלית מקופלת ומונחת על כתפו
(עיטוף ה'), כפירוש רבנו חננאל, וברור שהוא משאוי, וחייב חטאת.
הל' יח עוסקת כאשר התעטף בטלית את גופו, ואת כנפות הטלית [שולי הטלית, האורך
של הטלית] הוא קיפל בידו או על כתפו. הקיפול בידו הוא עיטוף שהזכרנוהו בשאלות ששאל
ר' ירמיה את ר' זירא, כי לוקח את שולי הטלית ומגביה אותם מהרצפה בידיו, ובכך נוצר
לפניו כפל בטלית לפניו, והקיפול על הכתף הוא עיטוף ו' העיטוף האשכנזי, שנזכר בדברי
רבי. וכבר ביארנו שעל כך הובא הכלל של רב פפא, אם להתנאות מותר ואם להגביהם שלא
יתלכלכו או יקרעו אסור, וזהו פסק הרמב"ם.
ואם ישאל השואל, מדוע השמיט הרמב"ם את דין המרזב, שהרי בתלמוד נזכר כי מרזב
אסור, והרמב"ם לא הזכיר זאת?
תשובה: מרזב הוא שלשול הטלית על שתי הכתפיים, עיטוף ג' או עיטוף ד', והוא בכלל
מה שהזכיר הרמב"ם, קיפלה על כתפו, כלומר עיטוף ו' העיטוף האשכנזי, והכלל
ההולך על כל סוגי העיטוף, גם על מרזב, הוא, אם להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו
או יקרעו אסור.
***
כעת נעתיק את פסק השו"ע, שכתב גם את דברי הרמב"ם וגם את דברי רש"י.
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כט
היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על
כתפיו, חייב חטאת. אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו,
שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה,
מותר. ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבהכ"נ.
[כאן הובאו דברי התלמוד על פי ביאור רש"י, כלומר שהתעטף כעין עיטוף א',
אלא שהטלית אינה מכסה את גבו, אלא אסף את כל רוחב הטלית על כתפיו, ואינה משולשלת
לאחריו על גבו כלום. וכבר הערנו שלא ביארנו כרש"י, מפני שעיטוף א' ללא שיכסה
את גבו בטלית, הוא לבישה גמורה, ולא יהיה גרוע מלובש צעיף, וודאי שצעיף אינו נחשב
משא. וראה מיד בסמוך בסעיף ל', שפסק השו"ע שמותר לצאת בטלית המונחת על צווארו]
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף ל
מותר לצאת ברשות הרבים בטלית (קטו) סביב הצואר.
משנה ברורה סימן שא ס"ק קטו
בטלית סביב הצואר - ואין זה סותר לסעיף הקודם דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן
בחול בבתיהם ולכן מותר אפילו במקופל ומונח סביב הצואר דדרך מלבוש הוא שם והוא כעין
סודר שהתיר השו"ע לקמן בסל"ד [מ"א ותו"ש].
[כפי שהקשה המשנ"ב, סעיף זה סותר את הסעיף הקודם. ואף אם נאמר שהלובש
טלית כשהיא מכסה את צווארו בלבד, אינו מקיים בכך מצוות ציצית, אולם בכל המדינות
נוהגים ללכת עם צעיף, כך שודאי טלית המונחת עליו באופן זה אינה נחשבת כמשא, כפשט
דברי השו"ע בסעיף שלפנינו. ותירוץ המשנ"ב שסעיף זה עוסק רק במקומות שכך
נהגו ללכת עם הטלית אינו מובן, שהרי אף אם אין דרכם ללכת כך עם הטלית, הדרך בכל
המקומות ללכת עם צעיף, והטלית תשמש ברגע זה כצעיף, ואינה נחשבת משא. ומסעיף זה נלמד
שמה שכתב השו"ע בסעיף הקודם, סעיף כט, טלית המונחת על כתפו, כביאור
רש"י, דבריו קשים, והעיקר כביאור רבנו חננאל, שהיתה הטלית מונחת מונחת על
כתיפו כשאינו מתעטף בה כלל, וכפסק הרמב"ם]
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף לא
היוצא מעוטף בטליתו * וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם (קטז) נתכוין
לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצם להתנאות בה כמנהג
אנשי המקום במלבושן, מותר.
משנה ברורה סימן שא ס"ק קטז
נתכוין לקבץ כנפיו וכו' - היינו שנטל שני הקצוות שלפניו ולאחריו לצד ימין וכן
של צד שמאל וקיפלן והגביהן על ידו או על כתפו. ולא דמי לסכ"ט דהתם כל שולי
הטלית שלאחריו מקופלת ומונח על כתפו משא"כ הכא דרק הקצוות מוקפלין ומונחין על
כתפיו להכי רק איסורא איכא ולא חיובא וגם תלוי בכונתו:
ביאור הלכה סימן שא ד"ה * וקיפלה מכאן
* וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו - עיין במ"ב. והגר"א בביאורו
נראה שמפרש דברי השו"ע דהוא העתקת לשון הרמב"ם באופן אחר שכפל שוליה
והגביהה ואחזה כך בידו או על כתפו ונעשה כעין מרזב בפנים ואסרו רבנן להוציא כך
כשאינו מכוין להתנאות משום דלאו דרך מלבוש הוא כ"כ:
[דברי השו"ע בסעיף לא' הם דברי הרמב"ם, ופירש המשנ"ב ע"פ
רש"י (ד"ה כיסוי בבלייתא), שיוצאים מהטלית ארבעה חוטים בארבע קצותיה,
ותופס את קצות הטלית על ידי אותם חוטים בידו, או קושר אותם בכתפו, ובכך יוצר שני
כיסים אחד לימינו ואחד לשמאלו, ואסור הדבר משום מתקן כלי. וכבר הערנו שלא ביארנו
כרש"י, מפני שהתלמוד בא ללמדנו על עיטוף שיש בו משום משא של כנפות הטלית
בשבת, ולא על יוצר כלי על ידי קשירת החוטים לכתפיו בשבת. ולפיכך ביארנו את דברי
הרמב"ם, שמדובר שעטף בטלית את גופו, ואת כנפות הטלית [שולי הטלית, האורך של
הטלית] הוא קיפל בידו או על כתפו. הקיפול בידו הוא על ידי שלוקח את שולי הטלית
ומגביה אותם מהרצפה בידיו, ובכך נוצר לפניו כפל בטלית לפניו, והקיפול על הכתף הוא
עיטוף ו' העיטוף האשכנזי.
והגר"א (הובא בביאור הלכה) ביאר את הרמב"ם שעוסק בעיטוף ג' שכתבנו. ולהלכה
אנו מסכימים לגר"א, ודין עיטוף ג' כדין עיטוף ו' העיטוף האשכנזי, ובשניהם אם
להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו או יקרעו אסור].
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה