ילקוט משה פרק כח - הלכות קריאת ספר תורה

א.        משה רבנו תיקן להם לישראל, שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים, בלא שמיעת תורה. ועזרא הסופר תיקן שיהיו קוראים אף במנחה בכל שבת, משום יושבי קרנות; והוא גם תיקן שיהיו הקוראים בשני ובחמישי שלושה בני אדם, ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים[א].

ב.         ואלו הן הימים שקוראים בהן בתורה, בציבור: בשבתות, ובמועדים, ובראשי חודשים, ובתעניות, ובחנוכה ופורים, ובשני ובחמישי שבכל שבוע ושבוע. ואין מפטירין בנביא אלא בשבתות ובימים טובים וביום הכיפורים ובשחרית תשעה באב[ב].

ג.          סדר הוצאת ספר תורה כך הוא: אחר שיגמור החזן לומר אל ארך אפים וכו', או יהי ה' אלהינו עמנו וכו'[ג], מוציאין ס"ת מההיכל, ועומדים כל הציבור ואומרים הש"צ והציבור "ויהי בנסע הארון" וכו'. ולוקח החזן ס"ת בימינו, ומוליכו אל התיבה דרך ימין, [אם ההיכל במזרח, ישא את הספר דרך צפון, וכשמחזירו יחזירנו דרך דרום[ד]]. ונהגו הילדים לבוא ולנשק את ספר התורה בזמן הולכתו[ה], והציבור יעמדו במקומם וירימו ידיהם כלפיו וינשקו ראשי אצבעותיהם. אבל אין חובה שהציבור ילוו את הספר מההיכל לתיבה[ו], וכן אין חובה שינשקו את הספר בפיהם.

ד.         ומניח החזן את הספר על התיבה. ויבוא אחד מהציבור לסייע לחזן לפתוח את הספר, ולהעמידו על מקום הקריאה, ולסדר את המטפחות. ובעת שפותח וגולל אומר "הרחמן ברוך הוא". ומכניס החזן את יד ימינו כשהיא מכוסה במטפחת תחת היריעה, ומגביה היריעה[ז] ומראה פני הכתיבה לציבור ואומר "וזאת התורה", והציבור ירימו ידיהם כלפיו וינשקו ראשי אצבעותיהם, ואומרים "בואו נשתחוה ונכרעה" וכו', ואף כשלא הספיקו להגיע בגלילתם למקום הקריאה, מגביה החזן את היריעה שלפניו איזו שתהיה, לפי שאין צריך להגביה דוקא אותה פרשה שיקראו עתה.

ה.         כשמגביה החזן את היריעה, אינו צריך להגביה שיהיו נראים דוקא שלושה דפים[ח], וכן אינו מחזיר את היריעה לכאן ולכאן להראות פני הכתב לעומדים סביבו. וכך הוא המנהג מפורסם.

ו.          העולה לתורה צריך לעטוף ראשו ורובו בטלית[ט], וזהו כבודו של הציבור, ומעולם לא ראינו מי שעולה ללא עטיפת טלית, ואם אינו מכסה ראשו גוערים בו עד שיכסה. וילך אל התיבה בדרך הקצרה, וכשיחזור מן התיבה ילך באיזו דרך שירצה, ואין חובה לחזור דוקא בדרך הארוכה, וכל שכן שאין חובה להקיף את התיבה בחזרתו[י]. וכשמסיים את הברכה יחזור למקומו, ואינו צריך להמתין עד שיבוא העולה שאחריו, מפני שאינו מניח את הספר תורה לבדו, אלא החזן נשאר עמו[יא].

ז.          כל אחד ואחד מן הקוראים, פותח ספר תורה, ומביט במקום שהוא קורא בו, וישאר הספר פתוח, ולא יכסנו במטפחת[יב]; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך, וכל העם עונין ברוך ה' המבורך, לעולם ועד[יג]; וחוזר ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו - ברוך אתה ה', נותן התורה; וכל העם, עונין אמן. ואחר כך קורא, עד שישלים לקרוא; וגולל הספר או מכסהו במטפחת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת, חיי עולם נטעה[יד] בתוכנו - ברוך אתה ה', נותן התורה[טו]. ולא נהגו קדמוננו לנשק לפני הקריאה ואחריה, ויש הנוהגים כך משום חיבוב מצוה.

ח.        נהגו שהעולה ראשון, יאמר קודם ברכו, כי שם ה' אקרא וכו', והציבור יענו לו, גדול ה' ומהולל מאוד וכו'[טז]. ואין הקורא רשאי לקרוא בתורה, עד שיכלה אמן מפי הציבור[יז]. לא שמע את הקורא שאמר ברכו, אבל שמע שהצבור עונין ברוך ה' המבורך וכו', יענה עמהם[יח].

ט.        בשעת הברכה שלפני הקריאה ובשעת הקריאה, יאחז הקורא את יריעת ספר התורה בשתי ידיו, באמצעות המטפחת של ספר התורה[יט], וזהו כבודו של הספר. ולפיכך נהגו קדמוננו לעשות קיפול בין דף לדף, והקורא אוחז את הספר בקיפוליו. אבל בברכה שלאחר הקריאה יכסה החזן את הספר במטפחת, ואין הקורא אוחז אותו.

י.          מי שאינו לבוש בבגדיו, אסור לו לאחוז את ספר התורה. ואין די שיכסה האדם את ערוותו ולבו, אלא צריך ללבוש את בגדיו ורק אז יותר לו לאחוז את הספר[כ]. אבל מותר לגלול את הספר ללא מטפחת, מפני שאין איסור לנגוע בספר ללא מטפחת. ובשעה שמגביה את היריעה, יעשה זאת על ידי מטפחת, משום כבודו של הספר. וכן בשעה שאוחז הספר בקריאה, יעשה זאת על ידי מטפחת, שלא ייהרס הספר כשיגע בידיו באותיות זמן ממושך וימחקו, ועוד שזהו כבודו של הספר. אבל בשעת הגלילה, בין אם גולל דף אחד, ובין אם מוציא את הספר מתיקו וגוללו, מותר לכתחילה לגוללו ללא מטפחת[כא].

יא.       אין הקורא רשאי לקרוא, עד שיאמר לו גדול שבציבור לקרוא. ואפילו חזן הכנסת שעומד ליד הקוראים ומדריכם בקריאה[כב], או ראש הכנסת האחראי על סדרי בית הכנסת[כג] - אינו קורא מעצמו, עד שיאמרו לו הציבור או גדול שבהן לקרוא. וצריך אחר לעמוד עימו בשעה שהוא קורא, כדרך שהחזן עומד עם הקוראים[כד].

יב.        מי שקראוהו לספר תורה, ראוי לו לזרז עצמו לעלות ולקרוא. ואם אינו עולה מפני גאוה או עצלות או כעס שיש בלבו על החזן או הציבור, נהג שלא כראוי. אולם אם יש לו סיבה מוצדקת, כגון שלא הכין את הקריאה, או שאין לו כסף להתנדב, ומתבייש לעלות בלי להתנדב, מותר לו שלא לעלות[כה].

יג.        כיון שהתחיל הקורא לקרוא בתורה, אסור לדבר אפילו בדבר הלכה - אלא הכול שותקין ושומעין, ומשימין ליבם למה שהוא קורא: שנאמר "ואוזני כל העם, אל ספר התורה" (נחמיה ח,ג). ואסור לצאת מן הציבור, בשעה שהקורא קורא; ומותר לצאת, בין איש לאיש. [וכן מותר ללמוד בלחש לעצמו בין איש לאיש]. ומי שהוא עוסק בתורה תמיד, ותורתו אומנותו - מותר לו לעסוק בתלמוד תורה, בשעה שהקורא קורא בתורה[כו].

יד.        בשעת קריאת התורה בציבור, אסור לקרוא את פסוקי התורה על פה, מפני שאסור לקרוא שלא מן הכתב, אפילו תיבה אחת[כז]. ואין הקורא או החזן רשאים להישען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומדים ביראה ואימה[כח].

טו.       מותר להעלות שני אחים לספר תורה זה אחרי זה, וכן אב ובנו, ואין לחשוש לעין הרע, ואדרבה הם מקיימים מצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח,ה)[כט]. קטן היודע לקרוא ויודע למי מברכין, עולה ממניין הקוראים אפילו בשלושה. ואפילו כמה קטנים עולים בזה אחר זה, חוץ מהראשון שצריך שיתמלא זקנו[ל].

טז.       מי שעלה לתורה בבית כנסת אחת, ואחר כך נזדמן לבית כנסת אחרת וקראוהו שוב לפרשה שכבר עלה לה, רשאי לעלות שנית ולברך[לא].

יז.        בתענית ציבור שקורין ויחל, מעלים לתורה אף מי שלא מתענה. וכן אם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין בדעתו להשלים התענית, יעלוהו. והוא הדין בכל זה ללוי שאינו מתענה[לב]. וכל שכן אם הוא בשני או בחמישי אף על פי שקורין ויחל, מכל מקום כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה, יקראו לכהן שאינו מתענה שיעלה. וכן בן ארץ ישראל, שהיה בחו"ל ביו"ט שני של גליות, ובדעתו לחזור לארץ ישראל, והזמינוהו לקרוא בתורה, יעלה ויקרא, מפני שהקריאה היא חובת הציבור, והוא מוציאם ידי חובה[לג].

יח.       עם הארץ שאינו יודע לקרוא בספר תורה, לא יעלה לקרוא בתורה, ולא יועיל שהחזן יקרא במקומו והוא יקרא בלחש, מפני שתקנת חכמים היא שיקרא הקורא בעצמו בקול רם, ואסור לעקור את תקנת חכמים[לד]. וכבר נהגו רבים שהחזן יקרא במקומו, ובמקום שאפשר לנהוג כפי ההלכה, ולא תהיה מריבה ומחלוקת בבית הכנסת כך יעשו. ויותר עדיף שיקרא המברך במבטא ספרדי, מאשר שיקרא החזן במקומו במבטא תימני. וכן הסומא, או הזקן שקמו עיניו מלראות, שאינם יכולים לקרוא, אסורים לקרוא בתורה, ואם קרא החזן במקומם, ברכתם לבטלה. ונהגו קדמוננו שהחזן מראה לקורא ב"יד" [נקרא בערבית "מַכְוַאט"], באיזו תיבה להעמיד ובאיזו להפריד, היכן אתנחא והיכן זרקא, והיכן לשבור קודם סוף הפסוק, כפי סימנים הידועים לכל[לה].

יט.       טעה ובירך בתחילה אשר נתן לנו במקום אשר בחר בנו, ועדיין לא אמר את השם בחתימת הברכה, יחזור לתחילת הברכה, אשר בחר בנו. ואם כבר אמר ברוך אתה ה', אף שעדיין לא סיים נותן התורה, יסיים, ואחר שישלים קריאתו יברך אשר בחר בנו, שאין סדר לברכות[לו].

כ.         הראו לו את המקום שיקרא, ובירך, ואחר כך התברר להם שטעו, ואין זה המקום שצריכין לקרות, אינו צריך לברך שנית, משום שדעתו היתה על כל הפרשיות שבספר[לז].

כא.      קרא ונשתתק - יעמוד אחר תחתיו, ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק; ומברך בסוף[לח]. ואם בירך ולא התחיל לקרות כלל, צריך העולה תחתיו לברך גם בתחילה[לט].

כב.       אין קוראים בתורה בציבור פחות מעשרה פסוקים, ו"וידבר" עולה מן המניין, חוץ מפרשת עמלק בפורים שהיא תשעה משום שנשלם הענין[מ]. ואם עברו וקראו רק תשעה פסוקים, שלושה לכל אחד, יצאו ידי חובתם. ולא יהיו הקוראים, פחות משלושה אנשים; ולא יקרא הקורא, פחות משלושה פסוקים[מא]. וכבר תיקנו הקדמונים סדר קריאת שני וחמישי ומנחת שבת[מב], ואף קדמוננו כתבו בתכאליל [סידורים תימנים עתיקים] סדר לקריאות אלו, כפי שהגיע לידיהם מהגאונים[מג], וכך ראוי לנהוג.

כג.        כל העולה לקרוא בתורה פותח בדבר טוב, וחותם בדבר טוב. וכבר תיקנו הגאונים סדר חלוקה למברכים, שיש בו חלוקה לפי הענין, ופתיחה וסיום בדבר טוב. ויהודי תימן שמרו עליו כראוי, ונוהגים על פיו[מד]. אבל בפרשת "האזינו" (דברים לב,א) - הראשון, קורא עד "זכור ימות עולם" (דברים לב,ז); והשני, מתחיל מ"זכור ימות עולם" עד "ירכיבהו" (דברים לב,יג); והשלישי, מ"ירכיבהו" עד "וירא ה', וינאץ" (דברים לב,יט); והרביעי, מן "וירא ה', וינאץ" עד "לו חכמו" (דברים לב,כט); והחמישי, מן "לו חכמו" עד "כי אשא אל שמיים, ידי" (דברים לב,מ); והשישי, מן "כי אשא" עד סוף השירה. ולמה פוסקין בה בעניינות אלו - מפני שהיא תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה[מה]. ונהגו שבמקום שצריך הקורא לסיים קריאתו, יאמר לו החזן חֲזָק, ויכסה את הספר במטפחת, והקורא יברך ברכה אחרונה[מו].

כד.       התחיל לקרוא בפרשה חדשה, לא יקרא ממנה פחות משלושה פסוקים[מז]; וכשמפסיק לקרוא, אסור שישארו פחות משלושה פסוקים עד סוף הפרשה[מח]. בין אם הפרשה פתוחה או סתומה[מט]. אבל מותר לקורא להתחיל בפחות משלושה פסוקים, אחר פרשה פתוחה או סתומה[נ]. ואם טעה ובירך ברכה אחרונה לאחר שסיים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה, הקורא אחריו אינו צריך להתחיל מפסוק שלפני כן, אלא יתחיל ממקום שפסק הראשון, ויקרא עוד ג' פסוקים או יותר מפרשה שנייה שלאחריה[נא]. וכשיש פיסקא באמצע פסוק, כגון בתחילת פרשת פינחס, מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה לפניה[נב].

כה.       אחד מן העולים שקרא רק שני פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, יחזור ויקרא את שני הפסוקים שקרא תחילה, ועוד פסוק אחד עמהם, ויברך שוב לפניה ולאחריה, שכיון שברך ברכה אחרונה חתם וסיים את הקריאה הראשונה ואת ברכותיה, והסיח דעתו ממנה, וכשקורא שוב יברך לפניה ולאחריה, כתקנת חכמים שתיקנו לברך לפני כל קורא ולאחריו. ואם אירע זאת בשלישי ושניים שלפניו, קראו רק ג' ג' פסוקים, צריך לקרות עוד שני פסוקים, שיהיו כולם ד' פסוקים. ואם אירע זאת בכהן שקרא רק ב' פסוקים, ונזכרו אחרי שכבר עלה הלוי, אלא שעדיין לא בירך הלוי ברכה ראשונה (ואף אם אמר ברכו את י"י המבורך, אין זה נחשב התחלת הברכה), יחזור הכהן ויקרא ג' פסוקים ויברך ברכה ראשונה ואחרונה כמו שכתבנו, והלוי ימתין שם ויקרא אחר כך. אבל אם הלוי כבר בירך ברכה ראשונה, יקרא הלוי ממקום שפסק הכהן (שאם יקרא הלוי מה שקרא הכהן, יהיה פגם לכהנים אשר שם, כי יאמרו שהלוי התחיל לקרות בתורה), ואחרי הלוי יעלו שני ישראלים, שיהיו ג' קרואים. והכהן אינו מן המניין, מפני שקרא רק ב' פסוקים. ואם אירע כן בלוי, שקרא רק ב' פסוקים, והישראל כבר בירך ברכה ראשונה, יקרא הישראל ב' הפסוקים שקרא הלוי, ועוד פסוק אחד, ויעלה עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים. ואם לא היה כהן בבית הכנסת, ועלה ישראל במקומו, ואירע כן שלא קרא אלא שני פסוקים, ולא נזכרו עד לאחר שעלה ישראל שני ובירך ברכה ראשונה, אזי יתחיל הישראל השני מתחילת הפרשה, והישראל הראשון ימתין שם ויקרא אחריו, ואחריו יקראו לעוד ישראל[נג].

כו.        מנהגינו שהבנים עומדים לכבוד אביהם במשך כל זמן קריאתו, וכן כשמברך ברכה ראשונה ואחרונה. ואח קטן עומד לאח גדול. וכן עומד מפני זקינו אבי אביו או אבי אמו, או דודו אחי אביו, או אחי אמו. אבל אינו צריך לעמוד לקריאת חמיו. ויש נוהגים לעמוד גם כשהרב קורא בתורה, והוא שיהיה רבו המובהק שלמד ממנו רוב חכמתו[נד], ובפרט בברכה הראשונה. אמנם בזמן שאחד מהם קורא התוכחה בפרשת בחוקותי או כי תבוא, אין עומדים זולתי בפסוקים שבתחילה וסוף שאינם קללה, ובברכה ראשונה ואחרונה.

כז.        קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת - מחזירין אותו, עד שיקראנה בדקדוק[נה]. ודוקא דקדוק שיש בו שינוי ענין, כגון ידנו רמה מלעיל, ורמה בים מלרע, אבל בין קמץ לפתח, כגון מצרים קמוצה ומצרים פתוחה, אין מחזירין, אך בין תבן קמוצה לתבן סגולה מחזירין. אם כי גוערין מעט על כל שנוי קל, אבל אין מחזירין[נו].

כח.      מבטא יהודי תימן צח ומדוקדק, והוא מבטא כל אות ממוצא אחר, ויש בו יחוד לכל תנועה, על פי המסורת הבבלית האחוזה בידם[נז]. לפיכך בקריאת התורה ידקדקו בקריאה כפי המסורת שבידיהם. אולם אם שמעו קריאת התורה במבטא ספרדי או אשכנזי יצאו ידי חובתם.

כט.      קריאת פרשת זכור או פרה, הם מדברי חכמים, שתיקנו לקרוא ארבע פרשיות, מלפני חודש אדר ועד חודש ניסן. ובהזכרת מחיית זכרו של עמלק בעל פה יוצאים ידי חובת מצות זכירת מה שעשה עמלק, ואין צורך לזכור מתוך קריאה בספר תורה[נח]. לפיכך אין צורך לדקדק בקריאות אלו יותר משאר הקריאות בתורה, ואין הנשים חייבות בקריאות אלו, וקריאה בתורה בציבור היא חובת הציבור ולא חובת היחיד.

ל.         בכל קריאה מאלו, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. במה דברים אמורים כשהיו כולם שוים, או שהיה הכהן גדול מכולם בחכמה. אבל אם יש אחר גדול ממנו, כל הגדול מחברו בחכמה קודם לקרוא[נט]. ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרוא לפני חכם גדול מישראל, שלא כפי עיקר הדין; ואם אין כהן ראוי לנהוג כפי עיקר הדין, וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה, קודם לקרוא. וכן אחר הכהן והלוי, יעלו את הקוראים לפי חכמתם, וכל הגדול בחכמה קודם לקרוא[ס]. והאחרון שגולל ספר תורה ומכסהו במטפחת וסוגרו[סא], נוטל שכר כנגד הכל; לפיכך עולה משלים, אפילו גדול שבציבור[סב].

לא.      רצה הכהן לוותר על עליית ראשון, לטובת תלמיד חכמים הנמצא שם, הרשות בידו, והוא שלא יגרום הדבר מחלוקת, שיאמרו מדוע כיבדת לזה ולא לאחר[סג].

לב.       אין שם כהן, עולה ישראל; ולא יעלה אחריו לוי כלל, שלא יאמרו שהישראל שקרא ראשון הוא כהן[סד]. אין שם לוי, כהן שקרא ראשון חוזר הוא עצמו, וקורא פעם שנייה במקום לוי [ונהגו שיאמר לו החזן, יברך כהן במקום לוי]; אבל לא יקרא אחריו כהן אחר, שמא יאמרו הראשון פסול ולפיכך עלה כהן אחר, וכן לא יקרא לוי אחר לוי, שמא יאמרו אחד משניהם פסול[סה].

לג.        כבר ביארנו בהלכה ‎טו, שלכתחילה צריך להעלות לקריאת ראשון, כהן גדול שכבר נתמלא זקנו. היה בבית הכנסת כהן קטן, ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם ויקרא ראשון. ואם לא היה שם תלמיד חכמים, ולא היה כהן גדול שנתמלא זקנו, הכהן הקטן יקרא ראשון[סו].

לד.       קראו לכהן בשמו, ולא היה בבית הכנסת, מותר לקרוא לכהן אחר בשמו, ואין לחשוש שיאמרו שהראשון פגום, שהכל רואים שאינו כאן ולפיכך קראו לאחר. וכך הדין בלוי[סז].

לה.       לא ידעו שיש בבית הכנסת כהן, והעלו ישראל, ומצאו שיש כהן, אם אמר הישראל ברכו את ה' המבורך, וענו לו הציבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ועדין לא התחיל בברכה, יעלה הכהן, ויאמר ברכו... וברכה ראשונה וכו', והישראל ימתין ליד התיבה עד קריאת שלישי, ויעלה שלישי. ואם התחיל הישראל לברך בא"י... ימשיך הישראל את הברכה והקריאה, ולא יעלה הכהן. וכן הדין בלוי, שהעלו כהן במקומו, ולא ידעו שהוא בבית הכנסת[סח].

לו.        כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה: כל יום שיש בו תפילת מוסף [שבת, יום טוב, חול המועד, ראש חודש, ראש השנה, ויום הכיפורים] - אחר שיגמור שליח ציבור תפילת שחרית, אומר קדיש [בלי תתקבל][סט], ומוציא ספר תורה וקורא לאחד אחד מן הציבור, ועולין וקוראים בתורה; וכשגומרין, מחזיר ספר תורה למקומו[ע], ואומר קדיש לאחר שהחזיר את הספר, [והקדיש עולה להם גם לקריאת התורה וגם לתפילת מוסף], ומתפללין תפילת מוסף, [ובראש חודש וחול המועד יאמרו סדר היום לאחר מוסף[עא]]. וימים שיש בהן מפטיר ומוסף [שבת, יום טוב, ראש השנה, ויום הכיפורים], נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר; ובתקפת רבנו הרמב"ם היו מקומות שנהגו לומר קדיש אחר המפטיר[עב], וכבר בטל מנהג זה.

לז.        במנחה של שבת ויום הכיפורים - אחר שיגמור שליח ציבור "תהילה לדוד" (תהלים קמה,א) וסדר היום, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקוראים בו ומחזירו, ואומר קדיש, ומתפללין מנחה. וכן במנחה של תעניות - יאמרו והוא רחום, ולא יאמר קדיש, וקוראים בתורה, ואחר שיחזירו הספר אומר קדיש, ומתפללין תפילת מנחה; אבל ביום טוב, לא נהגו לקרוא במנחה[עג].

לח.      ויום שאין בו מוסף - כשגומר תפילת שחרית, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקוראים בו ומחזירו, ואומר קדיש; ואחר כך אומר "תהילה לדוד" (תהלים קמה,א) וסדר היום, כדרך שאומר בכל יום; ואומר קדיש תתקבל, והעם נפטרין[עד].

לט.      הקדיש שאחרי השלמת קריאת התורה, יאמרוהו לאחר שהחזירו את הספר למקומו[עה], קודם התחלת סדר היום. וכן במנחה של שבת, ויום הכיפורים, ותשעה באב, ושאר תעניות, יאמרו קדיש אחר החזרת ספר תורה לפני תפילת שמונה עשרה, מפני שצריך הש"צ לומר קדיש לפני שיתחילו להתפלל תפילת שמונה עשרה, וקדיש אחד עולה לכאן ולכאן. ובשבתות וימים טובים, יאמרו שני קדישים, אחד לאחר קריאת המשלים קודם קריאת המפטיר, והשני אחר החזרת ספר התורה לפני המוסף[עו]. ובשחרית תשעה באב אינו אומר קדיש מיד אחר שלישי, מפני שהוא גם המפטיר ואין להפסיק ביניהם.

מ.        כשגוללים את ספר התורה, צריך להעמידו על התפר[עז], שאם תימשך היריעה, יקרע התפר ולא תיקרע היריעה. ויגללו למקום התפר הקרוב ביותר.

מא.      אין קוראים בחומשים בבתי כנסיות, משום כבוד הציבור[עח]; ובשעת הדוחק כשאין להם אלא חומשים, מותר לקרוא בהם בציבור, והעולים יברכו לפני כל קריאה ואחריה[עט]. באיזה חומשים אמרו, שהיו כתובים בדיו על הקלף, ודקדקו בהם בכל הלכות כתיבת ספר תורה. אבל חומשים שלנו המודפסים בדפוס, אסור לקרוא בהם בציבור בברכה. בית כנסת שאין להם ספר תורה, יקראו בחומשים המודפסים ללא ברכה, שלא תשתכח תורת הקריאה. וישתדלו בכל כחם להשיג ספר תורה שיקראו בו בברכה.

מב.      מכבוד הספר תורה שיקראו בו, ולא יניחוהו גנוז בארון. לפיכך מצוה להעביר ספר תורה ממקום למקום לצורך הקריאה בו, ולצורך הלימוד בו. לפיכך מצוה להביא ספר תורה לבית אבלים שיקראו בו. וכן אדם זקן שקיבץ בביתו עשרה שיתפללו עמו, מצוה להביא ספר תורה שיקראו בו[פ]. ויכינו לו מקום שמור להצניעו שם בזמן שלא קוראים בו.

---

[א] תפילה יב,א.

[ב] תפילה יב,ב. בתשעה באב מפטירין רק בשחרית, אבל במנחה, אין מפטירין. לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יג,יח: בתשעה באב, בשחרית קורין "כי תוליד בנים" (דברים ד,כה) ומפטירין "אסוף אסיפם" (ירמיהו ח,יג); ובמנחה, קורין "ויחל משה" (שמות לב,יא), כשאר ימי התענייות. ע"כ. ולא נזכר בדבריו הפטרה בתשעה באב במנחה. וכן הוא מנהג תימן הקדום.

[ג] נזכרו בסוף הפרק הקודם.

[ד] נתבאר ב‎פרק כו הלכה ‎כא.

[ה] וכך כתב הרמ"א (קמט,א), וזה לשונו: ויש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה, כדי לחנכם ולזרזם במצות, וכן נוהגין. (אור זרוע).

[ו] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יב,כד: מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקוראים בו, ומוליכין אותו לבית אחר להצניעו, אין הציבור רשאין לצאת, עד שייצא ספר תורה; וילוו אותו והן אחריו, עד המקום שמצניעין אותו בו. ע"כ. משתמע מדבריו, רק אם מוציאים את הספר מבית הכנסת להוליכו לבית אחר, צריך ללוותו, וצריך להמתין לו, שאינו מכבוד הספר שיהלך בחוץ ללא ליווי, אבל בתוך בית הכנסת וכל הציבור עמו אין חובה ללוותו.

ומה שכתוב במסכת סופרים (פרק יד הלכה יא): כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושים כשהיו מוציאין ומחזירין את התורה, היו הולכין אחריה מפני כבודה. ע"כ. דבר זה לא הוזכר בתלמוד, והוא מהגאונים, והרמב"ם לא הזכירו בהלכותיו.

[ז] אבל אין להגביה את כל הספר, שמא יפול מידו, והוא מנהג מחודש, ואף במסכת סופרים יד,ח נזכר שמגביה את היריעה.

[ח] אף שכך נזכר במסכת סופרים יד,ח, בדברי הרמב"ם ובסידורי תימן הקדומים לא נזכר. ולשיטת הרמב"ם האמור במסכת סופרים הוא מנהג גאונים, ואינו להלכה.

[ט] ראה הלכות ציצית ‎פרק י הלכה ‎יג, שמנהג יהודי תימן, לעטוף ראשם ורובם בטלית בשעת תפילת העמידה, שכך הוא קיום המצוה כפי שביארו חכמים, ובשעת תפילת העמידה כך ראוי לנהוג. לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ה,ה: דרך כל החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו אלא כשהן עטופין [בטלית]. והוא הדין בשעת קריאת התורה בציבור, כך ראוי לנהוג. והעדות שאינן מקפידות בכך, נשתכחו מהם מנהגי חכמים בתפילה.

[י] כתב הב"י סימן קמא: כתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד ח"ב) סימן קי"ט אני נוהג לעלות על המגדל בפתח שהוא לי בדרך קצרה ממקומי בבית הכנסת ויורד אני מן המגדל בדרך אחר שהוא בדרך ארוכה לי עד מקומי כדאמרינן הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה עכ"ל ואם שני הדרכים שוים נראה שעולה בפתח שהיא לו בדרך ימין משום כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (יומא טו:). ע"כ. ובתלמוד ובדברי הרמב"ם לא נזכר כלום מזה, ולדעת הרמב"ם אין לנו ללמוד הלכות מחודשות מדעתנו, ע"י השוואה למה שהיה עזרה. וראה גר"א שהקשה על דעה זו, שאינה כתובה בתלמוד ובתוספתא.

[יא] הרמ"א (קמא,ז) כתב: ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו (מרדכי הגדול). וביאר המשנ"ב (ס"ק כה): עד שעלה וכו' - משום כבוד ס"ת שלא יניחנה לבדה, והמנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה, והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכלו לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא. ע"כ. ובשיטת הרמב"ם אין צורך לכל זאת.

[יב] כתב הכס"מ: כל אחד ואחד מן הקורין וכו'. (מגילה ל"ב.) ת"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר"מ, רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר"מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה, ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה.

כתב רס"ג בסידורו (שנט-שס): ולא יפתח בברכו עד שיראה את הפסוק שממנו יתחיל, ולא יברך את הברכה הראשונה אלא כשהספר פתוח בידו, ולא יברך את הברכה אחרונה עד שיכסה את הספר. ע"כ.

היוצא מהתלמוד ומפסק רס"ג והרמב"ם, בשעת הברכה צריך להקפיד שיהיה הספר פתוח, כדי שייראה שמברך על הספר שלפניו על מנת לקרוא בו. וראה עוד בב"י (סי' קלט) שהביא את דעת הכלבו שכתב, ויש אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאילו ברכות כתובות בתורה. ע"כ. ופסקו הרמ"א בהגהתו לשו"ע קלט,ד. אולם התלמוד והרמב"ם לא יסכימו לפסק זה, והרי התלמוד כתב בפירוש הלכה כר' יהודה, ולר' יהודה אין לחשוש שברכות כתובות בתורה, ואדרבה יש עניין שיברך על ספר פתוח, וכיצד אפשר לפסוק בניגוד לתלמוד.

וקרוב הדבר שמנהג זה התחיל מפני שהיטו ראשם לברך מתוך הסידור, כי לא ידעו לברך על פה, ולאחר מכן סברו, שבשעת הברכה צריך להטות ראשו לצד, וכאמור דבר זה בניגוד לתלמוד ולהלכה.

[יג] אין המברך צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך וכו', וכן אינו צריך לומר זאת בלחש ביחד עם הציבור, כמו שביארנו ב‎פרק יט הלכה ‎ט.

[יד] באמצעות התורה ישיגו עם ישראל חיי עולם, כלומר חיי העולם הבא. מכיון שזה ייחודה של התורה, לפיכך נקראה ההתורה הנטועה בישראל בשם חיי עולם. בנוסף, מכיון שההתייחסות בברכה היא לתורה, והתורה היא לשון נקבה, לכן צריך לומר נטעה ולא נטע. וזה ביאור גירסת הרמב"ם.

לעומת זאת, גירסת רס"ג חיי עולם נטע, ואף לשיטתו צריך לפרש, שה' נטע בישראל חיי עולם, בזכות תורת האמת שנתן לנו.

[טו] תפילה יב,ה.

[טז] מנהג זה חדר לסידורי תימן במאה הי"ז מסידורי הדפוס, והוא נמצא אף בתכלאל שבזי ותכלאל ונה, אבל בסידורים הקדומים אינו מופיע. (התכלאל המדעי המהודר עמ' 54)

[יז] תפילה יב,ו.

[יח] נתבאר למעלה ‎פרק יט הלכה ‎י.

[יט] לשון הרמב"ם בפיהמ"ש כלאים ט,ג: מטפחות הספרים, התכריכין שעושין על ספרי תורה ובהם מחזיק האדם בידיו בשעת קריאת התורה. ע"כ. מנהג זה נשתכח משאר העדות, ויאחזו את הספר בעמודיו או בתיק, אבל אחיזה במטפחת ביריעת הספר אינם מכירים.

[כ] לשון הרמב"ם הלכות ספר תורה י,ו: ולא יאחוז הספר כשהוא ערום. וביאר הרב קאפח שם בהערה כה, שהכוונה שהאדם האוחז את הספר, לא יהיה ערום ללא בגדים. וכך פירשו בני בנימין והרד"ע. וכך היא משמעות לשון הרמב"ם, שהביא הלכה זו ביחד עם האיסור להיכנס עם הספר לבית המרחץ או לבית הכסא וכו', ולא הביאה ביחד עם ההלכה שאוחז את הספר במטפחת. וזה המקור לדברי הרמב"ם בהלכות תפילין ד,כג ולא ילבוש אדם תפילין, עד שיכסה ערוותו וילבוש בגדיו.

[כא] המשנ"ב קמז,א כתב, כשנוגע בספר לצורך, כגון לתיקון או גלילה, לכתחילה טוב שיטול ידיו. ובס"ק ב כתב, שיש מחמירים שלא ליגוע בעמודי הספר ללא מטפחת. ע"כ. ובשיטת הרמב"ם אין מקום לחומרות אלו.

[כב] העומד ליד הקוראים, ומזמינם, ומראה להם מהיכן להתחיל והיכן לסיים, ומדריכם בשעת הקריאה על הטעמים, נקרא "חזן", מלשון חוזה, רואה. ואילו זה שמתפלל קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה נקרא "שליח ציבור".

[כג] כגון מי מפטיר, מי פורס על שמע, מי עובר לפני התיבה. בלשוננו נקרא "גבאי".

[כד] תפילה יב,ז.

[כה] בתלמוד (ברכות דף נה עמוד א) ואמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. ע"כ. ואנו כתבנו את התלמוד על פי ביאור הרמב"ם את כוונתו.

[כו] תפילה יב,ט.

[כז] תפילה יב,ח. ודוקא בשעת קריאת התורה בציבור אסור לקרוא את הפסוקים על פה, אבל בקריאת שמע ובשירת הים ובזמירות, מותר לומר את הפסוקים על פה. וכך כתבנו גם בפרק א, ראה שם.

[כח] למדנו זאת מהלכות תפילה יב,יא, שם נזכרה הלכה זו לגבי המתרגם, וכל שכן שהקורא בתורה או החזן כך צריכים לנהוג.

[כט] ולעומת זאת בשו"ע קמא,ו כתב שמצד הדין מותר להם לעלות, אולם אין מניחין להם לעלות משום עין הרע.

[ל] תפילה יב,יז. מה שכתבנו אפילו בשלושה, כך כתב הרמב"ם בתשובה סי' קפד. וכך הוא מנהג יהודי תימן. ומה שכתבנו אפילו כמה קטנים עולים בזה אחר זה, חוץ מהראשון שצריך שיתמלא זקנו, כך כתב הרב קאפח בהערה נב.

והנה, הרמב"ם הצריך שיתמלא זקנו לגבי ש"ץ בתפילה (תפילה ח,יא), ולגבי כהן הנושא את כפיו (ברכת כהנים טו,ד), ואילו לגבי עליית ראשון, מעיקר הדין צריך שיעלה גדול הציבור, וגדול הציבור כבר נתמלא זקנו, לפיכך אף הכהן העולה משום המנהג, צריך שיתמלא זקנו, וזהו כבוד הציבור.

[לא] קריאה בתורה בציבור, היא חובת ציבור ולא חובת יחיד, לפיכך, אף שקרא פרשה זו בבית כנסת אחת, כשחוזר וקורא אותה בבית כנסת אחר, מוציא את הציבור ידי חובת הציבור, וזכות היא לו, אבל בודאי שאין כאן ברכה לבטלה, כי החובה על הציבור והוא מוציאם ידי חובה. ולעומת זאת, בכף החיים סימן קמ אות יד כתב, שב ואל תעשה עדיף.

[לב] הקריאה בתורה היא חובת היום מתקנת חכמים, ואין צורך שיצום כדי שיוכל לקיים את תקנת חכמים לקרוא בתורה.

אמנם מהרי"ק אסר, הובאו דבריו בב"י (סימן תקסו), וזה לשונו: כתב מהר"י קולון בשורש ט' (ענף ה) מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יוצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה נראה מדבריו שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה. וכן פסק השו"ע תקסו,ו.

אולם ראה שם בטור, שכתב, אף ש"ץ שאינו מתענה יכול לומר עננו בתפילת עמידה, מפני שאינו אומר ביום תעניתי, אלא ביום התענית, והוא יום תענית מתקנת חכמים, והם תיקנו שזה יהיה נוסח התפילה ביום זה. כל שכן קריאה בתורה, חכמים תיקנו קריאה בתורה ביום הצום, ואף מי שאינו מתענה יכול לקיים תקנת חכמים, להוציא את הציבור ידי חובת הקריאה, שהיא חובת ציבור.

[לג] בספר שערים המצוינים בהלכה (סי' כג ס"ק יג), הביא בנושא זה כמה דעות, וזה לשונו: בשו״ת חיים שאל (ח״א סי׳ יג) כתב דלא יעלה, ובשו״ת שבות יעקב (ח״א סי׳ מ) כתב דיכול להיות ממנין הקרואים, ובבאה״ט (סי׳ תקסו ס״ק ז׳) כתב נמי דיש מחלוקת בזה, ובשערי אפרים (שער ח׳ סעי׳ צז) הכריע דביו״ט שני הנכנס לחוה״מ אם קראוהו יעלה ויברך, וביו״ט שני הנכנס לחול לכתחלה לא יעלה ואם עלה יברך. ע"כ.

וכאמור, בשיטת הרמב"ם שהקריאה בציבור היא חובת ציבור, וכל אדם גדול וכשר יכול להוציא את הציבור ידי חובתם, אין צורך להסתפק, ופשוט וברור שיעלה ויקרא.

[לד] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יב,יז: ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד - עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראים של אותו היום. ע"כ. וכבר נהגו שיזמינהו החזן לקרוא את הקריאה השנייה, מבלי שירד וישב ויחזור ויעלה ויקרא.

[לה] מנהג זה שהחזן מראה לקורא, קדום מאוד, ונזכר בתלמוד ברכות סב. מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? ... רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראה בה טעמי תורה. כתנאי, ... רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה. ע"כ. והוא נשמר אצל יהודי תימן בלבד.

[לו] משנ"ב סימן קלט ס"ק טו. ואם אחר שבירך בתחילה אשר נתן לנו וחתם בא"י נותן התורה, חזר ובירך אשר בחר בנו וחתם, נהג שלא כראוי, וברכת אשר בחר בנו לבטלה ולא עלתה לו, ויברך אותה בסוף. ואין לומר שנחשבת הפסק בין ברכת אשר נתן לבין הקריאה, ותתבטל ברכת אשר נתן, מפני שהיא מעניין הקריאה. ראה הלכות ברכות א,ח.

[לז] כך היא שיטת רבי דוד אבודרהם, שדעת המברך על כל פרשיות הספר. וכך היא שיטת הרמב"ם שלא הגביל את כוונת המברך רק לפרשה שהראוהו. דברי אבודרהם הובאו בב"י (סימן קמ). וזה לשונו: כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שיז), שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים, וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה, והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש. ... דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עליה. הכי נמי הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו. גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר, יש פנים להיתר, כי אחר שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו, ודעתיה עילוויהו, וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו. עכ"ל.

ובשו"ע (קמ,ג) הביא שני דעות, י"א שאינו צריך לחזור ולברך, וי"א שצריך. ובמשנ"ב ביאר: י"א שא"צ וכו' - טעמו דמסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחת לפניו: וי"א שצריך - לברך כשקורא את הפרשה הראויה לקרות וטעמו דבודאי לא נתכוין בברכתו רק על הפרשה שהראו לו מקודם וע"כ צריך לברך מחדש על פרשה זו. וכתבו האחרונים דנוהגין למעשה כהיש אומרים הזה [השני]. ואין נ"מ בין אם המקום שהראו לו מתחלה היה פרשה אחרת לגמרי או אפילו באותו סדר אלא שצריך לגלול ממקום ראשון למקום זה בכל זה צריך לחזור ולברך דבודאי לא היה דעתו בברכתו על מה שאינו מגולה לפניו ... ואם פרשה זו הראויה לו לקרות היה ג"כ מגולה לפניו בעת שהראו לו המקום הראשון בזה הסכים הט"ז ושאר אחרונים דאין צריך לחזור ולברך דדעתו היה על כל מה שמגולה לפניו ואפילו אם המקום שהראו לו מתחלה היה מסדר שבוע העבר כיון שגם מסדר של שבוע זו מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה.

[לח] תפילה יב,ו. וכתב הכס"מ: זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו, שא"ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו, א"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה, ונמצא שהראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם, ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו, מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם, אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת, וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים, וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם.

[לט] אם בירך ולא קרא, לא התחיל לקיים את המצוה, ונמצאת ברכתו לבטלה מחמת אונס, ואי אפשר שברכת הראשון תעלה לקריאת השני. ורק כשברכת הראשון כהוגן, והיא עולה לקריאתו, פטרנו את השני לחזור ולברך, והנחנוהו כפי עיקר התקנה, שיברכו בתורה רק הראשון והאחרון, ולא חששנו לנכנסים והיוצאים במקרה שאינו מצוי. (ההסבר על פי תשובת הרמב"ם סימן רצה)

[מ] הרב קאפח פרק יב הערה ד.

[מא] תפילה יב,ג.

[מב] ראה בסוף ספר אהבה בהוצאת הרב קאפח, עמוד תשלג-תשלד, שהביא את סדר קריאת שני וחמישי ומנחת שבת, על פי הרמב"ם, סדר זה הועתק בסידור שיח ירושלים, ובתאג' כתר ישראל.

[מג] סדר קריאת שני וחמישי ומנחת שבת שמופיע בתכלאלים, שונה במקצת מהסדר שמופיע אצל הרמב"ם, ויהדי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם העדיפו את הסדר של הרמב"ם, ושאר מתפללי נוסח בלדי, העדיפו את סדר התכאליל התימנים.

[מד] סדר חלוקת המברכים כפי שתיקנו הגאונים, אחוז ושמור אצל יהודי תימן עד היום, כאשר תחזנה עיני המעיין, שיש בו חלוקה לפי הענין, ופתיחה וסיום בדבר טוב. וכבר הסדיר הרב עמרם קורח בספרו סערת תימן עמוד קה-קו, את הכללים שעל פיהם נקבע סדר זה. אולם בשאר העדות שיבשו את החלוקה, ובכדי לפתוח ולסיים בדבר טוב לפי דעתם, קיצרו והאריכו שלא לפי חלוקת העניין, ובכך יצרו מברכים ארוכים וקצרים, המפסיקים ומתחילים באמצע הענין, ללא סדר וללא היגיון.

וכבר הרגישו בכך חכמים מאותם עדות, וביקרו את החלוקה בחריפות, ואמרו שקבעה מלמד דרדקי שאינו תלמיד חכם. והגר"א לא סמך על חלוקה זו ולא נהג על פיה. ראה בספר מסורת התורה והנביאים (התחבר ע"י הרב חיים הכהן פינפער), שביקר בחריפות את חלוקת העולים בספר תורה כפי שהיא בדפוסים. וזה לשונו (עמוד 37): ראה ספר מאורי אור חלק ז' הנקרא קן צפור (עלה ר"כ), שביקר לרעה את החלוקה של שבעה קרואים לשבתות השנה, וכהן ולוי לימי החול, שיש טורח הצבור בקריאת פסוקים יותר מהחיוב, וכתב שהחלוקה בחומשים ותיקון הקורא לא נחלקו על פי תלמיד חכם, רק מאיזה מקרי דרדקי וחזן הקורא בתורה, אשר רשם לו חלוקה שטחית, וגדולי תורה לא נתנו לב לדקדק אחריו, ובין כה נתפשט, וראוי לבטל ולמנוע לסיים במקומות ההם, כי רשם באמצע הענין. ע"כ. ובספר מעשה רב לגאון מוילנא כתב (סימן קלב): אין מסיימין בפרשיות הנרשמים בחומש, כי אם במקום שהיא פתוחה או סתומה, או במקום שנראה יותר הפסק ענין. ע"כ. (הדברים הובאו אף בספר כתר שם טוב, נכתב ע"י רבי שם טוב גאגין)

וראה סיני כרך קיט (שבט-אדר תשנ"ז, חלוקת פרשות התורה לפי מנין שבעה קרואים, עמוד רכו) שם נכתבה המסקנה הבאה: מן הממצאים הללו עולה כדלהלן. א- רשימות של חלוקת הפרשות היו בנמצא כבר בתקופת הראשונים. ב- בראשית תקופת הדפוס לא צויינו ההפסקות בחומשים אלא בספרי מנהגים שונים. ג- עד לפני כשלש מאות שנה היו הרשימות שונות זו מזו והיו ביניהן הבדלים רבים. ד- לפני כשלש מאות שנה החלה להתגבש צורת חלוקה אחידה עם שינויים קלים בלבד בין מהדורות שונות של חומשים, וממנה התגבשה במשך הזמן צורת החלוקה המקובלת כיום, הרשימות השונות לא נערכו ע"י עזרא או ע"י חז"ל וגם לא ע"י הגאונים או הראשונים, אילו היה כן לא היו בנמצא שינויים רבים כל כך בין רשימה לחברתה, קרוב לוודאי שאכן הרשימות הללו נערכו ע"י חזנים ובעלי קריאה שונים במקומות שונים ובתקופות שונות.

[מה] תפילה יג,ה.

[מו] ולא נהגו יהודי תימן לומר בסיום כל ספר, חזק חזק ונתחזק.

[מז] גזירה משום הנכנסים, שישמעו השני מתחיל פסוק זה, ויאמרו: לא קרא ראשון אלא שנים. (רש"י מגילה כב,א)

[מח] תפילה יב,ג. גזירה משום היוצאים, שישמעו את הראשון קורא שלשה, ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים. (רש"י מגילה כב,א)

[מט] רמ"א קלח,א.

[נ] הרב קאפח הערה ה.

[נא] כן הוא בברייתא בתלמוד (מגילה כב.) "פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים - ביחיד. קרא ראשון שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו ושלושה מפרשה אחרת, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים". (כתבנו רק את דעת יש אומרים שהלכה כמותו, ראה שם) והטעם שאין צורך לחזור עוד פסוק אחורה, מפני שטעות אינה שכיחה, ושם לא תיקנו חכמים לדלג כמו בר"ח. ראה תפילה יג,ד. (מג"א קלח,א)

[נב] מפני שאין לחשוש שיאמרו שהשני יקרא עד הפרשה, שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אף על פי שיש שם פרשה. (מג"א קלח,א)

[נג] קיצוש"ע כג,כג. משנ"ב קלז ס"ק יג. ומה שכתבנו בתחילת ההלכה, שאם נזכר קודם שיברך העולה אחריו, יחזור ויקרא ויברך לפניה ולאחריה, ראה בשער הציון שם ס"ק יג, שהביא הרבה אחרונים הסוברים כך, וכפי הסברא שכתבנו בהלכה, שהרי סיים וחתם את הקריאה הראשונה והסיח דעתו ממנה, וכך היא תקנת חכמים לברך לפני כל קורא ואחריו, וזה שלא כדעת הט"ז ס"ק ד שכתב שהברכה האחרונה שבירך היתה בטעות, ויקרא עוד פסוק ויברך אחריו. וכדעת הט"ז הכריע בשתילי זתים.

[נד] מה שכתבנו והוא שיהיה רבו המובהק, כך הורה הרב קאפח לתמיר רצון, בתשובה מס' 28.

[נה] תפילה יב,ו.

[נו] הערת הרב קאפח, הלכות תפילה יב,ו הערה יג.

[נז] ראה ‎פרק יט הלכה ‎כג, שם הבאנו את לשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בספרו אורח משפט (סימן יז).

[נח] לשון הרמב"ם בהלכות מלכים ה,ה: ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו - שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז). מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. ע"כ. ולא נזכר בדברי הרמב"ם ובדברי חז"ל, שצריך לזכור מעשיו מתוך ספר תורה, ואדרבה שמואל הזכיר מעשיו על פה קודם היציאה למלחמה (שמואל א פרק טו), וזו מטרת המצוה. והפוסקים האחרונים נסבכו בדבר זה שלא לצורך, והסתפקו האם אף פרשת פרה היא מהתורה או מחכמים, ואילו לפי הרמב"ם שתי הפרשיות הם מחכמים.

[נט] מהמילים במה דברים אמורים עד כאן, אינו כתוב במשנ"ת, והוספנוהו ע"פ פיהמ"ש גיטין ה,ח.

[ס] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יב,יח: בכל קריאה מאלו, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרוא לפני חכם גדול מישראל; וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה, קודם לקרוא. ע"כ. וביאר הכס"מ (ע"פ התלמוד גיטין ס,א): שאחרי הכהן והלוי [שקראו ראשונים מחמת שהם הגדולים בחכמה], יעלו לקרוא בתורה, לפי גדולתם בחכמת התורה. והרב צדוק הוסיף: שגם כשאין כהן כך ינהגו, ויעלו העולים לתורה לפי גדולתם בתורה. ע"כ. וזה מה שכתבנו בהלכה.

ובשו"ע פסק כפי ביאורו, וזה לשונו (קלו,א): בשבת ויו"ט ויום הכפורים, קורים אחר הלוי ת"ח הממונין על הציבור, ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר), ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור, ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם. ע"כ.

[סא] מדובר שהמשלים הוא זה שקורא את ההפטרה, ואין אחריו עוד אחד הקורא מפטיר, ולפיכך המשלים הוא אף הגולל ספר תורה ומכסהו במטפחת וסוגרו.

[סב] תפילה יב,יח. אף על גב שבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור. (כס"מ)

[סג] לשון הרמב"ם בפה"מ גיטין ה,ח: ועוד מן הכללים אצלינו שכהן שהיה ראוי לקרוא ראשון [כלומר שהוא גדול בחכמה מכל הציבור, או שווה להם] אם הרשה לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא ראשון הרי זה רשאי, אלא שאסרנו את זה מפני דרכי שלום, לפי שיכולה לבוא בכך מחלוקת, שיאמר השני למה הרשה לזה לעלות ולא הרשה לי כיון שהדבר תלוי בו, לפיכך אמרנו שיקרא הוא בעצמו ראשון ולא ירשה לזולתו, ועל ענין זה נתכוון בהלכה זו [במשנה] באמרו כהן קורא ראשון וכך ביאר התלמוד. ע"כ. והנה בפה"מ מדובר שהכהן גדול בחכמה או שווה לשאר החכמים שבבית הכנסת, כמו שנתבאר שם, אבל אם יש חכם גדול ממנו, והסכים הכהן לוותר על המנהג, ולחזור לעיקר הדין, הרשות בידו, ובלבד שלא יגרום הדבר למחלוקת.

[סד] הלשון 'ולא יעלה אחריו לוי כלל', הוא לשון הרמב"ם. והנה, ממה שכתב הרמב"ם שלקריאת ראשון עולה ישראל, משמע שאין הלוי יכול לעלות ראשון, שלא יחשבו שהלוי כהן, שמאחר שיש בו מעלת ייחוס, שהוא לוי ואינו ישראל, יחשבו הרואים שאם קרא ראשון, ייחוסו הוא שהוא כהן; וכן לא יעלה לוי אחר הישראל שעלה ראשון, שלא יחשבו שאותו ישראל הוא כהן; אבל שלישי יכול הלוי לעלות, ואין מקום לשום חשש. ולעומת זאת, לפי רס"ג בסידורו עמוד שסב, לא יעלה הלוי בכל שלש העליות הראשונות. והרב קאפח בהלכות תפילה יב,יט הערה נז, ביאר את הרמב"ם כשיטת רס"ג, ולא יעלה לוי בכל שלש העליות הראשונות, וזו משמעות הדגש של המילה 'כלל' שנזכרה בדברי הרמב"ם.

[סה] תפילה יב,יט.

[סו] וזה לשון שו"ת רדב"ז (חלק א, סימן תקסו): ועל ענין לעלות כהן קטן לקרוא בתורה ראשון, אם יש שם ת"ח, ת"ח קודם, ודי לנו מה שנהגו שקורא עם הארץ ראשון במקום דאיכא ת"ח, ולא ראינו טעם למנהג הרע הזה, כמו שאמרו הראשונים נ"ע, כל ת"ח שקורא לפניו עם הארץ עליו נאמר כל משנאי אהבו מות, אלא שאתה בא להוסיף על המנהג שיקרא קטן במקום דאיכא ת"ח, כיוצא בזה לא שמענו. ואם אין שם ת"ח עולה הכהן הקטן וקורא ראשון, דהא קי"ל קטן עולה למנין שבעה, ואי משום כבוד צבור לא היא, דכהונתו גרמא לו, וכולי עלמא ידעי דמפני שאין שם כהן אחר עולה זה הקטן, ואין כאן זלזול, ואדרבה אם לא יעלה אתו לאינצויי. הנל"ד כתבתי.

[סז] בשו"ע קלה,יא כתוב בשם יש מי שאומר, שיעלה השני מעצמו ללא שיקראו לו. ובשיטת הרמב"ם אין מקום לחששות אלה כלל, ואדרבה אסור לקרוא בתורה ללא שיזמינוהו (הלכה ‎יא), נמצא שהחשש גורם לעבור על ההלכה.

[סח] שו"ע קלה,ו-ז. ויסכים הרמב"ם להלכה זו. אמירת ברכו את ה' המבורך אינה נחשבת כהזכרת שם ה' לשוא, מפני שהציבור ענו לו, ביהל"ו, ונמצא שהעולה שיבח את ה', והציבור שיבחו את ה', וכשאומרים שם ה' בליווי שבח אינו לשוא, כמו שביארנו ב‎פרק ח הלכה ‎ב. ולפיכך היחיד מותר לומר ברכי נפשי את המבורך, כמו שכתבנו ב‎פרק יז הלכה ‎טו.

[סט] ולא יאמר תתקבל אלא בקדיש שלאחר מוסף, שהוא סוף תפילתו, וכבר נהגו בשבתות וימים טובים וחול המועד לומר תתקבל אף לאחר תפילת שחרית.

[ע] ביום שיש בו הפטרה, נוהגים בזמננו להחזיר את הספר לאחר ההפטרה. והמנהג הקדום היה להחזירו קודם ההפטרה. (מחקרים בסידורי תימן ח"ב עמוד 174 ואילך, עמוד 188-195). ואין להעדיף בדבר זה מנהג על חבירו, ושני המנהגים ראויים. (שו"ת הרמב"ם קנב)

[עא] מה שבסוגריים הוא ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות תפילה ט,יד. מפני שאם יאמרו את סדר היום לפני מוסף, יהיה הפסק בין הקדיש שלאחר קריאת התורה לבין המוסף, ויצטרכו להוסיף עוד קדיש לפני מוסף.

ומעשה בבית כנסת שרצו לנהוג לפי הרמב"ם, לומר סדר היום בראש חודש לאחר מוסף, אולם דא עקא, הם נהגו לומר את הקדיש שלאחר ספר תורה, קודם החזרתו להיכל, ובכך הפסידו שיעלה להם הקדיש גם לספר תורה וגם למוסף, מפני שהפסיקו אחריו בסדר החזרת הספר להיכל, ונוצר בלבול בבית הכנסת, ולא ידעו האם להתחיל להתפלל מוסף, מפני שאיבדו את הקדיש שלפני מוסף, ולבסוף חזרו לנהוג שלא כשיטת הרמב"ם, ואמרו סדר היום לאחר מוסף, שלא כהלכה, ושלא כסדר שתיקנו חכמים.

[עב] תפילה יב,כ.

[עג] תפילה יב,כא.

[עד] תפילה יב,כב.

[עה] תפילה יב,כב.

[עו] תפילה יב,כ.

[עז] תפילה יב,כד.

[עח] תפילה יב,כג. אינו כבוד לציבור, שיקראו להם בספר תורה שאינו שלם.

[עט] שו"ת הרמב"ם סימן רצד.

[פ] ומה שכתוב בשו"ע קלה,יד: "בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ". לא יסכים הרמב"ם לדבריו, מפני שהוא מבוסס על הבנה מוטעית בירושלמי.

וזה לשון הירושלמי (יומא פרק ז הלכה א. על המשנה שמוליכין את ספר התורה אל הכהן הגדול) בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן [לכהן גדול שיקרא בו במקומו] אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא [גם לראש גולה היו מביאים את ספר התורה שיקרא בו במקומו] א"ר יוסה בי רבי בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתון.

תרגום: בכל מקום אתה אומר הולכין אחר התורה וכאן אתה אומר שמוליכים את התורה אצלם? אלא כיון שהם בני אדם גדולים =חשובים התורה מתעלה בהם. והרי מובילים את ספר התורה אל ריש גלותא? אמר רבי יוסי בן רבי בון שם מתוך שהם מזרע דוד הם נוהגים כמנהג אבותיהם.

הירושלמי עוסק, שמובילים את ספר התורה בתוך בית הכנסת אל ראש הגולה על מנת שיקרא בו במקומו, כלומר בדרך כלל כל אדם נעקר ממקומו והולך לבימה לקרוא בספר התורה, ואילו ראש הגולה מביאים אליו את ספר התורה והוא קורא בו במקומו. אבל אין מכאן שום מקור לאיסור הובלת ספר תורה לצורך הקריאה בו. אדרבה בתלמוד יומא ע. מסופר שכל אחד היה מביא הספר מביתו לבית הכנסת וחזרה, להראות יופיו לציבור, ולא חששו לאיסור טלטול ספר תורה ממקום למקום. וזה לשון התלמוד: תנו רבנן: ושאר התפלה: רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע, וחותם בשומע תפלה. ואחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים.

אמור מעתה, מה שחושבים בני אדם שאסור להוביל את ספר התורה לבית האבלים וכדו' על מנת לקרוא בו אצלם, דבר זה בטעות יסודו, ואדרבא מהתלמוד מוכח להיפך.