הלכות שופר וסוכה ולולב
457. כת"ר בהלכות שופר א,ג "... שופר הגזול שתקע בו, יצא ידי חובתו- שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל ..."
וביאר מארי לשואל, שכיון שמצאנו שאמר הרמב"ן "אבל (זה) אי אפשר לתקוע מבלי לנגוע בשופר" לכן לכתחילה אסור להוציא את הרבים -כגון תוקע בבית הכנסת- בשופר הגזול.
ומה שכת"ר הוא שלשומע אין דין גזל, אבל לתוקע יש דין גזל כיון שנוגע [ומגביה] את השופר. וכך כתב מארי בהערותיו על משנ"ת[704].
והוסיף מארי, שרק ע"י שיאחזו מלאכים את השופר אפשר לתקוע בו מבלי לנגוע בו, אבל לא ראינו שירדו מלאכים מהשמים. ואמנם אמרו חכמים[705] שעוזא ועזאל ירדו מהשמים, אבל לא ראינו אותם. (זמנים- שופר א,ג וציון יב)
אסור להקליט מקלטת מקורית מבלי לבקש את רשות הבעלים הראשונים, ולמרות שפס"ר בהלכות שופר א,ג שאין בקול דין גזל, זה כשהוא קול מופשט ולא כשהוא קול שנמצא על גבי קלטת וכדו'[706]. (נזיקין- גניבה א,א)
458. אמנם איסור התקיעה בשופר משום שבות[707], שמא יתקן כלי שיר. אבל בראש השנה מותר לתקוע שנאמר "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א).
ובשאר ימים טובים אסור לגדול לתקוע, אבל הקטן[708] מותר לו לתקוע[709]. והגדול יכול להדריכו כגון שיאמר לו שיאריך את התרועה או יקצר את השבר וכדו'. והטעם- משום שהקלו חכמים לעבור על שבות כשמחנך ומלמד את בנו כיצד לתקוע. (זמנים- שופר ב,ז וציון יד)
459. אסור לסכך בקרטון כיון שאינו ניכר שהוא גידולי קרקע[710], ולמרות שציבעו בצבע עץ סוף סוף אינו עץ. ודומה הדבר- אם ניתן לבהמה שטיח ירוק, וכי תאכל ממנו ותשבע. (זמנים- סוכה ה,א ד וציון יב)
460. נשאל מהרי"ץ (שו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' סט) "שאלת ממני על מה שנוהגים העולם לתלות נויי הסוכה קודם הסיכוך, אי מצו למעבד הכי או אם יש קפידא לסכך תחלה ואח"כ לתלות נויי הסוכה כגון ענבים ורמונים וכיוצא משאר פירות.
והשיב, לכאורה נראה דיש ליזהר ... אבל אין הכי נמי אם תלה הנויין ואח"כ סיכך ליכא קפידא, דלמאי תיחוש לה אם משום שני סככין הא ליכא שם סכך על הנויין דאין מסככין באוכלין דהא מקבלין טומאה.
ואם תאמר הא אמרינן אין מסככין באוכלין משמע דשייך ביה שם סכך אלא דסכך פסול הוא, וא"כ אין לתלות הנויין קודם הסכך. הא לאו מילתא היא דלא קרינן ביה שני סככין אלא אם כן מופלג הסכך התחתון מהעליון ארבעה טפחים. ... אבל סכך פסול דלא עביד לנוי אפילו סמוך לסכך הכשר פסול. דהא דאמרינן גבי סדין לנאותה כשרה מיירי שאין מופלג ארבעה ... ואפילו הכי מפני הנשר פסולה[711] עכ"ל. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ"ה. למדנו מזה דאין להקפיד כי אם במופלגים ארבעה טפחים הא לאו הכי לא חשיבי ובטילי [לסכך, אפילו אם נתלו קודם הסכך]. ..." (ע"כ לשון מהרי"ץ)
והשיב, שכל מה שמצאנו בלשון רבינו זה שצריך שישים את הסכך[713]. ואמנם יש אחרונים שפוסלים את הסוכה אם נתן את הנויין לפני שסיכך, אבל יש דיוק מדברי רבינו והתלמוד שהסוכה כשירה[714].
מי שנתן את הסכך ואח"כ בנה את הדפנות, אין בדבר משום תעשה ולא מן העשוי, ומותר לעשות כך לכתחילה[715]. (זמנים- סוכה ה,יז ט וציון כד)
461. בתחומין כרך יח' כתב הרב חיים דוד הלוי "ואנכי אוסיף עדות שתמיד נהגתי לקנות אתרוג תימני. לפני שנים רבות היו אתרוגים אלה ללא תואר וללא הדר, עד שהייתי קונה אתרוג נוסף יפה ומהודר לצורך נענועים והושענות. והלב ממאן להאמין [שהאתרוגים התימנים של ימנו שהם מהודרים] שבלתי מורכבים הם"
והתבטא מארי על דבריו, שאלו הם דברים בטלים[716], והוא אינו יודע מה שהוא אומר. ותואר האתרוג התימני, זהו תואר "פרי עץ הדר" שאמרה תורה ואין זולתו, וכל מי שאומר אחרת אינו מבין מה שהוא אומר. (זמנים- לולב ז,ב)
462. אמנם כתב רבינו שאופן הנענוע יוליך ויביא יעלה ויוריד[717], וכך הוא פשט התלמוד. אבל בתימן אי אפשר לקבוע מנהג אחיד, ובין בתי כנסת שהתפללו בנוסח ה"בלדי" ובין בתי כנסת שהתפללו בנוסח ה"שאמי" היה מנהגים שונים בנענוע הלולב. ואין הנענועים הנוספים שאין בהם צורך מהווים הפסק.
אבל אלה שמחזירים את אחוריהם להיכל בשעת הנענוע, הרי הדבר הוא גנאי. כמו שנזכר במקרא- שעובדי עבודה זרה היו "אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה" (יחזקאל ח,טז). (זמנים- לולב ז,ט-י)
וכן בתי כנסיות שמנהגם להחזיר את אחריהם אל ההיכל, בשעת אמירת הפסקה האחרונה מ"לכה דודי", הרי הדבר הוא גנאי מהטעם הנ"ל. ואדם שהזדמן לו להתפלל עמם, או שיצא מבית הכנסת או שינהג כמותם[718]. (אהבה- תפילה יא,ב [כעין מקבילה]: שו"ת קסג [מהדו' בלאו])
הלכות שקלים
463. מפקד אוכלוסין שנעשה על ידי עלונים, דהיינו שיחלקו עלונים לתושבים וכל אזרח ממלא את מספר בני משפחתו, ואח"כ יאספו את כל העלונים וימנו את התושבים בעזרתם, הרי הוא מותר.
וכן מצאנו בפרשת כי תשא שכל אחד מישראל נתן מחצית השקל, ומנו את חצאי השקלים.
ורק אם סופרים את האישים [האנשים] הדבר אסור[720]. ומספר מארי- שפרסם בעיתון "הצופה" את דברי רבינו סעדיה גאון ששאל, אם נתנו מחצית השקל בכדי למנות את בני ישראל, מדוע יש מצוה לדורות לתת מחצית השקל? ושם הובאה תשובת רס"ג[721].
ולכן מפקד שנעשה שלא ע"י מניין אישים הרי הוא מותר, וכך עשו אבותינו וכך עשה שאול המלך. (זמנים- שקלים א,א [כעין מקבילה] גמ' ברכות סב: יומא כב: כתבים ח"א עמ' 62-63: עבודה- תמידין ומוספין ד,ד)
464. כת"ר בהלכות שבת כג,יט "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת- שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות"
והשיב, שמה שנאמר בהלכות שבת "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו" פירושו- שאינו סופר אישית את האנשים אחת שתים שלוש, אלא ע"י דבר אחר כמו שמצאנו אצל שאול שמנה את בני ישראל בטלאים[723].
ובמקדש מנו את הכהנים לפייס ע"י שספרו את אצבעותיהם, וככת"ר בהלכות תמידין ומוספים[724]. ויש מחלוקת מדוע לא מוציאין אגודל, ויש אומרים שאם מונה את האגודל הרי הוא כמונה את גופו של האדם. ולרבינו הטעם אינו משום כך, אלא משום שקל לפושטה ולכופתה[725].
אבל אסור לספור את האנשים בראשם, כיון שהראש הרי הוא ככל הגוף. (זמנים- שקלים א,א [כעין מקבילה]: זמנים- שבת כג,יט: עבודה- תמידין ומוספין ד,ג-ד)
הלכות תעניות
ונשאל מארי, האם הצום על חלום רע נוהג בימנו?
והשיב, שילך האדם לבית הכנסת ויענה אמן אחרי שיאמרו הכהנים שלום בברכת כהנים, ודבר זה יועיל במקום התענית. ואין צורך להתענות[727]. (זמנים- תעניות א,יב: גמ' תענית יב: גמ' ברכות נה:)
466. כת"ר בהלכות תלמוד תורה ז,יב "מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו- צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות, להתירו מנידויו; ואם לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה; לא מצא, מתירין לו מי שיודעין לקרות בתורה; לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה"
וביאר מארי, שיש עוד אפשרות להתיר את הנידוי שנידוהו בחלום, ע"י שיענה אמן אחרי שיאמרו הכהנים שלום בברכת כהנים. כיון שתענית חלום[728] מטרתה שיתקן את מעשיו, ואם עומד האדם בשעת ברכת כהנים ועונה אחריהם אמן, הרי הוא חושב על תיקון מעשיו ודי לו בזה. וכך מצאנו במדרשים[729] שיעשה. (מדע- תלמוד תורה ז,יב: זמנים- תעניות א,יב: גמ' ברכות נה:)
467. כת"ר במו"נ ח"ב פל"ו "וכבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושמוש חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו, ומיותר להביא משל בזה ולהרבות בו דברים, כי הוא דבר פשוט כבר ידעו כל אדם, והוא כעין השגת החושים אשר לא יחלוק בהן אדם מן השלמים באפים הטבעי" (ע"כ לשון רבינו במו"נ)
והשיב, שהחלום הרי הוא מחשבות שמתקשרות למה שעשה האדם בהקיץ[732]. ואם עשה האדם דבר שלא כהוגן, בזמן שהוא בהקיץ השכיחו העיסוקים את מה שעשה, אבל בלילה עם שוך כל החושים מתעורר אצל האדם המעשה הרע שעשה וזהו חלום רע. ולכן בכדי לעורר את האדם לתשובה תיקנו חכמים תענית, ורבינו רק העתיק את לשון התלמוד. ולא שמחמת החלום הרע יבואו על האדם מקרים רעים בעתיד, כי אין האדם החולם נביא.
ועל פי זה יובנו דברי חכמים שאמרו[733] "לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע" כיון שאדם רע הרי הוא טהור ונקי בעיני עצמו, ולכן אינו מתעורר בלילה על מעשיו. ואילו אדם טוב הרי הוא חושב בלילה על כל הדברים שאינם כהוגן שעשה ביום. (זמנים- תעניות א,יב: מו"נ ח"ב פל"ו: גמ' ברכות נה:)
468. כל הדברים האסורים בשבוע שחל בו תשעה באב[734], אסורים בהם בין האיש ובין האישה. ואין דבר זה כמצוות עשה שהזמן גרמא, אלא יש כאן חובת עינוי, ובית המקדש היה שייך לכולם, וכולם צריכים להתאבל על חורבנו[735]. (זמנים- תעניות ה,ו)
וביאר מארי לשואל, שהקדמונים לא הכירו את המגהץ שמגהצים ומיישרים בו את הבגדים, ולכן מגוהץ פירושו מכובס במים עם חמרי כביסה, ומכובס פירושו במים בלי חמרי כביסה. אבל לגהץ בגד וליישרו בשבוע שחל בו תשעה באב, לא נזכר בתלמוד ובהלכה[737].
גופייה או לבנים או גרביים, הרי הם בגדים העשויים לספוג את הזיעה, ומותר ללובשם בשבוע שחל בו תשעה באב אפילו כשהם מכובסים[738]. (זמנים- תעניות ה,ו וציון יב: שופטים- אבל ה,ג ציון ג: פרהמ"ש מועד ג,ו)
470. מי שקנה בית מקבלן, ולא הניח הקבלן אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, אינו צריך לקלף את הכותל[739]. אבל מי שהזמין את הקבלן לבנות לו את ביתו, יאמר לו שיניח אמה על אמה בלא סיד כנגד הפתח. (זמנים- תעניות ה,יב)
471. בימנו הרב עובדיה יוסף ורבנים אחרים מורים- ש"טייפ" אינו נכלל בכלל גזירת כלי שיר שאסרו לשמוע מפני החורבן[740], כיון שאינו שומע את קול האדם בעצמו -בין איש ובין אישה[741]- אלא יש כאן הקלטה.
אבל אורגן או פסנתר חשמליים, הרי הם כלי שיר, כיון שמה שמשמיע את קול הנגינה זה מנענעי [מקשי] האורגן או הפסנתר, בין שהניע אותם אדם או חשמל[742]. (זמנים- תעניות ה,יד)
473. משנה שבת כג,ד "גוי שהביא חלילין בשבת לא יספד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב" וכת"ר שם בפרהמ"ש "חלילין- כלים נבובים שמשמיעים בהם צלילים בשעת הבכי לעורר את ההספד"
והשיב, שכיון שמשמיע בהם מנגינה של אבל מותר לנגן בהם. וכל מה שנאסר לנגן, זה מנגינה של שמחה. ולמרות שרבינו לא חילק בהלכות תעניות בין כלי שיר של שמחה או של אבל, מדובר בהלכה בכלי שיר של שמחה.
ויש פוסקים שלמדו ממשנה זו קל וחומר, אם התירו באותם חלילין בזמן האבל ק"ו שאפשר להתיר בזמן שמחת מצוה. וביאר מארי, שהלימוד שלהם הרי הוא קל וחומר הפוך, ורק באבל התירו ולא בשמחה.
בשמחת בית השאובה ניגנו בכלי שיר, והיתה השמחה על טהרת הקודש.
כלי שיר שמנגנים בהם בחתונה, הרי דבר זה נעשה משום ש"ליסטים שקדמונו כבשוה"[745] ולא נזכר בדברי רבינו שמשום שמחה של מצוה מותר לנגן בכלי שיר[746]. ויתכן שיסמוך האדם על פסק הרמ"א שהתיר לנגן בשמחה של מצוה בכלי שיר[747], אבל בדברי רבינו אין היתר לעשות דבר זה, וכל השמעת כלי שיר אפילו שהיא של מצוה אסורה.
ומספר מארי- שבחתונות של ילדיו לא היתה תזמורת, אלא חולק למסובים נוסח מודפס של שירי ה"דיואן", ושרו כל המסובים בפה בלבד. (זמנים- תעניות ה,יד וציון כז: שו"ת הרמב"ם רכד [מהדו' בלאו])
הלכות מגילה וחנוכה
474. כת"ר בהלכות מגילה ב,ז "הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת- יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה"
וביאר מארי, שמה שנאמר קרא קריאה משובשת פירושו- כגון שבמקום לקרוא היהודים לפי הקרי, קרא היהודיים "בשני יודים" לפי הכתיב[748].
וכן אם השמיט הקורא מילה אחת ולא קראה, וגם הציבור לא הבחינו שהשמיט מילה ולא קראוה, נראה שיצאו ידי חובתם. שכיון שלא הבחינו בהשמטה, הרי זה מוכיח שלא השתנתה משמעות הקריאה ויצאו ידי חובתם[749]. ולמרות שלא כתב רבינו בביאור שאם החסיר מילה אחת בקריאתה יצא ידי חובתו, כיון שהמגילה נקראת איגרת יצאו ידי חובתם.
ואין להקשות ממה שפס"ר בהלכות מגילה ב,י "השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים, וקראן הקורא על פה- יצא" ונדייק שאם לא קראן על פה לא יצא ידי חובתו, למרות שהשמיט רק מילה. כיון שבהלכה זו השמיענו רבינו שיכול הקורא להשלים את החסר בעל פה. אבל אם השמיט הקורא מילה וגם לא השלימה בעל פה, רק אם השתנתה המשמעות מחמת השמטת המילה לא יצא ידי חובתו. אבל אם לא השתנתה המשמעות יצא ידי חובתו[750].
חיסר הקורא פסוק או שניים, או חצי פסוק, ולא השלימם בעל פה, לא יצא ידי חובתו. היה ביד השומע מגילה מודפסת, שאינה כתובה על גויל וכו' לפי הלכות מגילה, והשלים השומע- את מה שדילג הקורא- מתוכה יצא ידי חובתו, כיון שנחשב שהשלים בעל פה. וכל שהשלים מתוך מגילה שאינה כתובה על גויל וכו' לפי הלכות מגילה, הרי זה כקורא על פה. (זמנים- מגילה ב,ז ונדמה לה"ד ולא לסוף ה"י)
475. ראה בתשובה הקודמת מס' 474 שם נתבאר, שאם השמיט הקורא מילה אחת ולא קראה, וגם השומעים לא השלימוה בעל פה יצאו ידי חובתם, כיון שהמגילה נקראת איגרת.
וביאר השואל, שיש חולקים וסוברים שאם השמיט הקורא מילה אחת לא יצא ידי חובתו, ומדייקים זאת מההלכה בהלכות מגילה ב,ז "הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת- יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה" ביאור ההלכה- כגון שבמקום לקרוא היהודים לפי הקרי, קרא היהודיים "בשני יודים" לפי הכתיב, דהיינו ששיבש בדבר שהוא דקדוק לשוני. ומדייקים מההלכה- אבל אם החסיר מילה אחת, למרות שלא השתנתה המשמעות לא יצא ידי חובתו.
וגם מה שנקראת המגילה איגרת, נלמד מזאת רק את אותם הלכות שביארו חכמים שהם נלמדים משום שנקראת המגילה איגרת[751], אבל שאר הדברים שלא ביארו חכמים בפירוש שנלמדים מזאת, צריך להקפיד בהם כשם שמקפידים בשאר הקריאות. ולכן אם החסיר הקורא מילה אחת למרות שלא השתנתה המשמעות לא יצא ידי חובתו.
ונשאל מארי, מהי דעתו על ביאור זה?
476. גם נשים חייבות בסעודת פורים. וכן חייבות בקריאת המגילה[753] ובמשלוח מנות[754]. ובדרך כלל כל משפחה שולחת משלוח בשם המשפחה, ולא שולחים בשם האיש לבד ובשם האישה לבד. (זמנים- מגילה ב,יד-טו: א,א)
477. במשלוח מנות- תישלח כל משפחה משלוח מנות בשם האיש והאישה, ואין צורך שישלח הבעל בפני עצמו והאישה בפני עצמה[755]. ולמרות שכתוב "ומשלוח מנות איש לרעהו" (אסתר ט,כב) ולכאורה נדייק- ולא אישה לרעותה, הכוונה שמה ששולחים הרי הוא בשם בני הבית, והבעל ואישתו הרי הם שותפים. וגם בנים שהם מעל גיל שלוש עשרה יוצאים ידי חובתם במשלוח ההורים. (זמנים- מגילה ב,טו)
478. בימנו למרות שמקבלים כסף מהביטוח לאומי עדיין אין זה מספיק, וגם אדם זה הרי הוא עני, ויתן לו "מתנות לאביונים"[756]. ויש אדם שיודע לכלכל את דרכיו בחכמה ולהסתפק במה שמקבל מהביטוח לאומי, ויש אדם שאינו יודע להתנהג כך ועדיין חסר לו כסף והרי הוא עני.
ואם יבדוק האדם ימצא עניים, כלשון הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו,יא). (זמנים- מגילה ב,טז)
479. כת"ר בהלכות חנוכה ג,ג "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל ..."
ונשאל מארי, האם הסעודות שאוכלים בחנוכה נחשבות כסעודות מצוה כמו ביו"ט?
והשיב, שאינם כמו יום טוב, כיון שיום טוב הוא מהתורה, וחנוכה הוא מדברי סופרים[757]. (זמנים- חנוכה ג,ג)
וביאר מארי, שהמדליק בלילה הראשון קודם יברך להדליק נר של חנוכה וידליק את הנר, ורק אחרי שהדליק את הנר יברך שעשה ניסים ושהחיינו. כיון שברכת שעשה ניסים הרי היא ברכת הרואה, ולכן לא יברך אותה עד שיראה את הנר[759]. ואם בירך שעשה ניסים ושהחיינו קודם שידליק את הנר, אינם ברכה לבטלה כיון שעומד להדליק מיד[760]. אבל לכתחילה יברך אותם לאחר שהדליק את הנר[761]. (זמנים- חנוכה ג,ד)
481. ברך להדליק נר של חנוכה והדליק נר אחד, מותר לו להפסיק בדבור לפני שידליק את שאר הנרות[762], כיון שבהדלקת נר אחד כבר קיים את תקנת חכמים ושאר הנרות שידליק הרי הם להידור. [ועוד ש]ברכת שעשה ניסים הרי היא ברכת הראייה ויכול לברך אותה אח"כ כשיראה את הנרות[763]. (זמנים- חנוכה ג,ד: ד,א)
אסור להשתמש[764] גם בנרות ההידור, ולכן אסור להדליק מנרות ההידור סיגריה וכדו', שכיון שהדליקם לשם חנוכה הרי הם חלק מהמצוה. (זמנים- חנוכה ד,ו)
כבה אחד מנרות ההידור ורצה להדליקו שוב מנר המצוה, יש מחלוקת האם ידליק ע"י קיסם או שימשוך את הפתילה עצמה[765], ולכן לא ידליקנו מנר המצוה [ע"י קיסם. ועוד ש]כבר נגמרה המצוה[766]. (זמנים- חנוכה ד,ט וציון יד)
482. מי שהדליק את הנר הראשון -שהוא נר המצוה-, ושכח לברך עליו להדליק נר שלחנוכה, כשידליק את שאר הנרות[767] יברך עליהם שעשה ניסים וכו' כשיראם. ולמרות שגם נרות ההידור שמדליק נכללים כמצוה אחת של הדלקת נרות חנוכה, אבל לא יברך עליהם להדליק נר שלחנוכה, כיון שצריך לברך עובר [קודם] לעשייתה, ולא על שיירי מצוה[768]. (זמנים- חנוכה ג,ד: אהבה- ברכות יא,ה-ו)
483. מי שהדליק את הנר הראשון -שהוא נר המצוה-, ושכח לברך עליו להדליק נר שלחנוכה, כשידליק את שאר הנרות[769] יברך עליהם שעשה ניסים וכו' ושהחיינו[770]. ולמרות שקיבל עליו להדליק את כל הנרות והם נחשבים מצוה אחת, אבל עדיין מדליק אותם משום הידור. ואת המצוה קיים בהדלקת הנר הראשון, ושוב אינו יכול לברך להדליק נר שלחנוכה על שאר הנרות[771]. (זמנים- חנוכה ג,ד: אהבה- ברכות יא,ה-ו)
484. כת"ר בתשובה סי' רכב (מהדו' בלאו). "שאלה: ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו וחזר והדליק נר חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או ראייתו וכן פעם אחר פעם, אם לאו?
תשובה: הדבר בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם, ואם בירך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות, וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה. וכתב משה" (ע"כ לשון רבינו בתשובה)
ונשאל מארי, מדוע כשהולך ברחוב אין הדבר הפסק בין הברכה לבין הנרות שיראה אח"כ?
והשיב, כיון שהתכוון מתחילה לפטור את הנרות שיראה, הרי הוא פוטר אותם. ולמרות שעדיין לא ראה אותם הרי הוא פוטר אותם[773].
כת"ר בהלכות חנוכה ד,י "חצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות, צריכה שני נרות, שלא יאמרו העוברים ברוח זו, לא הניח נר חנוכה; אבל אם היו ברוח אחת, מדליק באחד מהן"
וביאר מארי, שאם התכוון בשעת הברכה לפטור רק את הנר שמדליק ברוח זו, אינו צריך לברך כשידליק ברוח השנייה, כיון שמדליק שם מפני מראית העין, ואין עליו חובה להדליק שם.
בהוצאת שו"ת הרמב"ם מהדו' פאר הדור (סי' קח), הובא נוסח שונה לתשובה ממה שהבאנו ממהדו' בלאו. וזה נוסח התשובה שם "דבר זה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר ברכות, אם היתה כוונתו להוציא בברכה זו בתים אחרים ברכה אחת לכולן, ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנה לו בית אחרת, יברך פעם אחרת ואפילו מאה פעמים"
ונשאל מארי, שיש מוכיחים מנוסח זה, שמה שנאמר שאדם פוטר את עצמו מלברך שוב על כל מה שיזדמן, דין זה גם אם מדליק באותו בית והנר ברוח אחרת[774].
והשיב, שאכן כך הדבר, אבל אין צורך לברך שוב כיון שמדליק מפני הרואים בלבד. (זמנים- חנוכה ג,ד: ד,י: שו"ת רכב [מהדו' בלאו])
485. מי שאינו מדליק נרות חנוכה, וגם אחרים אינם מדליקים עליו, וראה נרות בלילה הראשון, יברך עליהם "שעשה ניסים", אבל שהחיינו לא יברך[775]. והטעם שמברך שעשה ניסים למרות שלא יקיים את מצוות ההדלקה, משום שאמרו חכמים[776] "אין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות".
מי שבירך להדליק נר שלחנוכה והדליק את נר השמש ולא את הנר שהתכוון שיהיה למצוה, יצא ידי חובתו כיון שגם נר השמש יכול לשמש כנר מצוה, וכל הנרות שוים הם. (זמנים- חנוכה ג,ד)
486. מי שהדליק נרות חנוכה במקום שודאי יכבו הנרות יצא ידי חובתו, כיון שאין שיעור זמן שחייב שיהיו הנרות דולקים, כמו שפס"ר "הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת[777]" הרי שאם כבו מיד יצא ידי חובתו. ואמנם לכתחילה צריך ליתן שמן כשיעור זמן של חצי שעה, אבל אם כבו קודם לכן יצא ידי חובתו. (זמנים- חנוכה ד,ה)
487. ראה בתשובה הקודמת מס' 486 בהערה, שם הובא לשון רבינו שצריך שיהיה שמן בכדי שידלק הנר חצי שעה.
וביאר מארי, שאדם שמדליק במקום שיש בו רוח שתכבה את הנר, ידליקנו בתוך קופסה מזכוכית בכדי שלא יתכבה. ודבר זה הרי הוא חובה, כיון שצריך להדליק הדלקה המתקיימת[778]. ואם אין לאדם קופסה מזכוכית להדליק בתוכה, יתכן לומר שידליק בתוך הבית[779]. (זמנים- חנוכה ד,ה)
488. לרבינו פרסום הנס הרי הוא בחצי שעה הסמוכה לשקיעת החמה, שאז ניכר שהדליק את הנר משום המצוה, כיון שעדין יש דמדומי אור ומצד שני אור הנר ניכר ונראה[780]. (זמנים- חנוכה ד,ה וציון ה)
489. מותר לעשות מלאכה לפני שידליק נרות חנוכה, ודין זה בין לאיש ובין לאישה. וכל מה שאסרו חכמים זה להשתמש בנרות חנוכה. (זמנים- חנוכה ד,ו [כעין מקבילה])
490. כת"ר בהלכות חנוכה ד,ז .... ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה- לא עשה כלום[781], לפי שאינו ניכר"
וביאר מארי, שמי שהדליק למעלה מעשרים אמה אינו יכול להוריד את הנר כשהוא דלוק ולהניחו למטה מעשרים אמה, כיון שהנחה [של הנר דלוק במקום שמקיים בו מצוה] אינה עושה מצוה[782]. אלא יכבה את הנר וישוב וידליקנו עם ברכה למטה מעשרים אמה. והטעם שיברך שוב, כיון שמה שהדליק למעלה מעשרים אמה לא קיים בזה מצוה כלל.
491. כת"ר בהלכות חנוכה ד,יא "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו; אין לו בית להדליק עליו בו- צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עימהן בשמן. ואם היה לו בית בפני עצמו- אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו- צריך להדליק בבית שהוא בו, מפני העוברין"
וביאר מארי, שמה שנזכר אם היה לו בית בפני עצמו ידליק בו מפני העוברין, הרי הוא מדליק בלי ברכה[783]. ואם רצה שלא לצאת ידי חובה בהדלקת הוריו, הרי הוא יכול להדליק עם ברכה.
וכן אם היו הוריו מדליקים לאחר שעבר זמן ההדלקה לדעת רבינו, למרות שהתכוון לצאת ידי חובתו בהדלקתם, אינו יוצא ידי חובתו וידליק בעצמו עם ברכה, כיון שהדלקתם היא לאחר שעבר הזמן.
מי שגר בחדר אחד עם חברים, והיו הוריו מדליקים עליו[784] ידליק בעצמו בלי ברכה מפני הרואים[785]. (זמנים- חנוכה ד,יא)
---------------------
[704] נראה שכוונת מארי למ"מ שהביא בהערותיו על משנ"ת, שהשומע אין בו גזל, וגם התוקע למרות שגזל אבל לא קיים את המצוה בגזל, ולכן גם הוא יצא ידי חובתו.
וזה לשון המ"מ "... רבינו כתב ששופר הגזול שתקע בו יצא, ואין הדין כן בלולב ובמצה, ונתן טעם לדבר מפני מה נחלק שופר מהם, לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה, והשמיעה בלא הגעה היא ובלא הגבהה מן השומע [פירושו- ע"י השומע] אע"פ שהתוקע נגע בו, מ"מ אין השומע נוגע בו כלל, אלא ששומע הקול היוצא, ואין בקול דין גזל, ולפיכך אף התוקע יצא בו (ראה הערה בסוף), אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בהן אלא בנגיעת גופן, ולפיכך כשהן גזולין לא יצא בהן. ..." (ע"כ לשון המ"מ)
הערות לנ"ל:
אף התוקע יצא בו- כיון שגם הוא יוצא ידי חובה ע"י שמיעה, ובשמיעה לא היה גזל. ומה שנגע בשופר אמנם גזל, אבל לא בנגיעה ובתקיעה יצא ידי חובה, שנאמר שיצא ידי מצוה בגזל.
[705] גמ' יומא סז: ורש"י ד"ה עוזא ועזאל: מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו). ...
[706] ביאור הדברים, כששומע קול אין בשמיעה זו גזל למרות שזה שהשמיע את הקול גזלו, אבל כשעושה מעשה הקלטה ומקליט מקלטת מקורית, אם כן הרי הוא גונב ועובר על זכויות היוצרים ולכן יש בו גזל. ועוד יבואר בהלכות גניבה בתשובות מס' 634-637.
[709] וזה לשון רבינו בהלכות שופר ב,ז "התינוקות שלא הגיעו לחינוך- אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו; ומותר לגדול להתעסק עמהן כדי ללמדן. ביום טוב- בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית, היכן שכתב ארמית) "הלכה זו כפי שלימדונו רבותינו חצויה לשתים, חציה הראשון בשבת רגילה, ודוקא בקטן שלא הגיע לחינוך (ראה הערה בסוף) שעדין אין הגדול אע"פ שאינו אביו מוזהר שלא לסעדו, אלא מסעדו בדברים בלבד כגון שיאמר לו קצר את השבר, הרעד את התרועה, הארך את התרועה וכדומה, אבל לא שיקח את השופר ביד לתקוע כלל. וחציה השני ביום טוב והכוונה כל יום טוב, בין הגיע לחינוך ובין לא הגיע לחינוך ובאותן תנאים שבחצי הראשון כלומר ומותר לגדול להתעסק עמהן היינו להדריכו בדברים בלבד, ואע"ג שלענין מוקצה החמירו ביום טוב יותר משבת כאן הקילו מפני שהוא חינוך למצוה. אבל גיל חינוך יתבאר בסמוך [בפרהמ"ש שיובא], כי לכל מצוה גיל חינוך מן האחרת וכמו שהובא בתלמוד סוכה מב א.
משנה סוכה ד,ח אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומתעסקין עמהן כדי שילמדו. ושם כת"ר ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ואפילו בשבת, ובתנאי שכבר קרב להיות איש כדי שידע לצאת ידי חובתו משיגיע ראש השנה. ע"כ. והנה הגדיר לנו רבינו כאן גיל החינוך לענין שופר, מה שלא שמענו בשום מקום אחר לא בדברי רבינו ולא בדברי זולתו שקדמוהו, הוא תוך שנת שלוש עשרה כלומר אם כאשר יגיע ראש השנה הקרוב יהיה בן חיוב הרי תוך שנה זו הוא הגיע לחינוך. ודעת רבינו בפרהמ"ש להקל היינו בהגיע לחינוך דוקא הוא שאין מעכבין מלתקוע בשבת, ובלא הגיע מעכבין, ולפנינו להיפך (ראה הערה בסוף). ושני לשונות הם ברי"ף וכך מובא שם, ומתעסקים עמהן כדי שילמדו, א"ר אלעזר ואפלו בשבת. והנ"מ בקטן שהגיע לחינוך, אבל קטן שלא הגיע לחינוך, ביו"ט אין, בשבת לא. ואית דאמרי איפכא (ראה הערה בסוף). ע"כ. והרי פס"ר כאן כאית דאמרי איפכא, ולחומרא (ראה הערה בסוף). ודלא כהר"ן שם. והר"ח כהרי"ף וכמ"ש רבינו בפרהמ"ש" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
ודוקא בקטן שלא הגיע לחינוך- אילו הגיע הקטן לחינוך, הדין שאפילו אם עושה על דעת אביו כיון שהוא עובר על איסור של דברי סופרים אין חובה על בי"ד להפרישו, וגם אדם אחר אינו חייב להפרישו, ורק על אביו יש חובת חינוך להפרישו ולחנכו. (הערה זו, על פי מה שביארנו בתשובה מס' 420 בהערה, ראה שם שביארנו את דין חינוך לקטן במקרים שונים).
ולפנינו להיפך- תקיעה בשבת- בפרהמ"ש כת"ר שדוקא בהגיע לחינוך מותר ואם לא הגיע לחינוך אסור, ואילו במשנ"ת פס"ר שדוקא בלא הגיע לחינוך מותר ואם הגיע לחינוך אסור.
ואית דאמרי איפכא- ליש אומרים- תקיעה בשבת מותרת רק לקטן שלא הגיע לחינוך אבל אם הגיע לחינוך אסורה, ואילו ביום טוב גם אם הגיע לחינוך מותר לו לתקוע.
ולחומרא- החומרא נמדדת כלפי קטן שהגיע לחינוך, כיון שבדרך כלל הוא זה שרוצה להתלמד ולתקוע, וכיון שללשון השני אסורה תקיעה בשבת לקטן שהגיע לחינוך, אם כן לשון זה היא חומרא.
וזה לשון רבינו בהלכות סוכה ה,ד "סככה בפשתי העץ, שלא דק אותן ולא ניפצן- כשרה, שעדיין עץ הוא; ואם דק וניפץ אותו, אין מסככין בו- מפני שנשתנית צורתו, וכאילו אינו מגידולי קרקע ..."
כתב הראב"ד "טעם אחר יש לנו בזה, מפני שאניצי פשתן ראויים ליתן אותם בכרים וכסתות, והרי הם מקבלים טומאה על ידי דבר אחר, ולא פחיתי מבלאי כלים" (ע"כ לשון הראב"ד)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית, היכן שכתב ארמית) "והנה לדעת הראב"ד מותר לסכך בגליוני ניר או קרטון העשויים מגדולי קרקע, כיון שמפני מה נחשוש בהם, אם משום טומאה הרי אין הניר מקבל טומאה וכמ"ש רבינו ברפ"ב כלים, ומשנה מפורשת היא. והרי אינם ראוים למלא בהן כרים וכסתות כדי שיטמאו על ידי דבר אחר, ואם משום שאין ניכרים שהם גידולי קרקע הרי אין לראב"ד טעם זה. ואפילו יהיו רחבים מארבעה [טפחים] מותר לסכך בהן, (א-) משום שלא שייך בהם גזירת תקרה לפי שאין דרך לקרות בתים בניירות, ואפילו אלו היו ראויים לקרות בהם הרי לא גזרו חכמים אלא נסרים ואין לנו לחדש גזירות מדעתנו. הלכך נראה לכאורה שלראב"ד כשרים הם לסיכוך. ... ומכל מקום נראה שלטעם של רבינו [מפני שנשתנית צורתו] מותר לסכך בצמר גפן שהרי ניכר שהוא גידולי קרקע, מפני שהוא נשאר בצורתו הטבעית כפי שהיה בעץ. ואם תרצה להחמיר תאמר לפני שינקו אותו מזרעוניו, ואע"פ שראוי לקבל טומאה ע"י דבר אחר כלומר ראוי למלא בו כרים וכסתות, הרי אין לו לרבינו פסול זה" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[711] וזה לשון רבינו בהלכות סוכה ה,יז "פרס עליה בגד מלמעלה, או פרס תחתיה מפני הנשר- פסולה; פרסו כדי לנאותה, כשרה"
[712] המעיין היטב בתשובת מהרי"ץ יווכח, שטעם ההיתר של מהרי"ץ ליתן את הנויין לפני הסכך משום שאין סיבה לאסור זאת, ואם משום שני סככין אין שם סכך על הנויין כיון שאין מסככין בדבר המקבל טומאה. ומדברי רבינו דייק מהרי"ץ, שאין שם סכך פסול על הנויין אלא אם כן הנויין מופלגים מהסכך ארבעה טפחים, אבל אם הם בתוך ארבעה טפחים של הסכך אין עליהם שם סכך.
והשואל הבין בדברי מהרי"ץ, שדייק מרבינו שמותר ליתן את הנויין קודם הסכך, ועל זה שאל את מארי, ומארי השיב לו לפי הבנתו.
[713] לשון מארי, כשנשאל מהיכן דייק מהרי"ץ בדברי רבינו שמותר ליתן את הנויין קודם הסכך. והשיב, אין דיוק דוקא לשים את הסכך. ביאור הדברים- שרבינו ביאר בהלכות שצריך שיתן סכך כשר, ולא האם יתן את הסכך תחילה או את הנויין תחילה.
[714] מארי לא ביאר מהיכן. ואולי כוונתו להערתו על הגהות מימוניות שהובאנו בהמשך התשובה בהערה, שמשם משתמע שמותר לסכך קודם שיבנה את הדפנות, וממילא גם מותר ליתן את הנויין לפני הסכך, כיון שאין סיבה לאסור זאת ואין חשש של תעשה ולא מן העשוי.
[715] וזה לשון רבינו בהלכות סוכה ה,ט "... אבל סוכה שנעשת מאליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל. וכן החוטט בגדיש, ועשהו סוכה- אינה סוכה, שהרי לא עימר גדיש זה לצל; לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה- כשרה, שהרי נעשה סכך שלה לצל"
כתב הגהות מימוניות "ומהאי טעמא אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות תחלה, ואם עשה הדפנות טפח סמוך לסכך תחלה יכול לסכך" (ע"כ לשון הגהות מימוניות)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית, היכן שכתב ארמית) "והסברא תמוהה, כלום טפח על טפח ברום טפח שהוא אוהל להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה צריך דפנות? וכאן [בגדיש] וכי לא מדובר שעשה ארבע זויות מוגבהות ונטה עליהן ארבעה קנים וגדש על גביהן (ראה הערה בסוף)? ולעצם הענין דפנות מי הזכירם, וכבר העירו רבים על סברא זו שאין לה יסוד" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
וגדש על גביהן- מארי מבאר כיצד חטט בגדיש, על ידי שנתן בקצוותיו ארבעה קנים עומדים, ונטה ביניהם ארבעה קנים כך שנוצרו לו ארבעה פתחים, ועתה חוטט בגדיש על מנת לעשות סוכה. וכיון שכן נמצא שהדפנות נעשו קודם הסכך, [הדפנות נעשו בעזרת הארבעה פתחים], ולמרות זאת לא פסלנו את הסוכה. וזה שלא כדברי הגהות מימוניות.
[717] וזה לשון רבינו בהלכות לולב ז,ט-י "... ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלושה פעמים, בכל רוח ורוח.
כיצד: מוליך ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים; וכן בעלייה, וירידה. והיכן מוליך ומביא- בשעת קריאת ההלל ב"הודו לה', כי טוב" (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט), תחילה וסוף, וב"אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה). וכל היום כשר לנטילת לולב, ואינו ניטל בלילה"
[718] ראה שו"ת הרמב"ם (קסג מהדו' בלאו), שם כת"ר שכהנים הנושאים את כפיהם על הדוכן ואחריהם אל ההיכל, אם הספר מורם מהארץ עשרה טפחים, כבר חלק רשות לעצמו ואין איסור במה שהכהנים מחזירים את אחריהם אל ההיכל. ואם אפשר לנטות ממקום הספר אל אחד מהצדדים, הרי דבר זה יותר טוב וראוי. עכ"ל.
מתשובה זו נלמד, שלכתחילה ראוי שלא יחזיר את אחריו להיכל כלל, ורק אם אי אפשר והספר מורם עשרה טפחים, אין בדבר איסור. וזוהי תשובתו של מארי לשואל.
[719] וזה לשון התלמוד (יומא כב:) "תנא הוציאו אצבעותיכם למנין. ונימנינהו לדידהו? מסייע ליה לרבי יצחק דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בבזק, מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא, ודילמא שמא דמתא הוא כדכתיב וימצאו אדני בזק? אלא מהכא, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים.
[תרגומו- שנינו, הוציאו את אצבעותיכם למנין. ומדוע לא נספור (את הכהנים) בעצמם? מכאן סיוע לרבי יצחק, שאמר אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בבזק. שואל רב אשי מנין שבזק משמעו שבר [719] (שלמדנו משם שנמנו בעזרת שברי חרס), אולי הוא שם עיר כמו שנאמר וימצאו אדני בזק? אלא מכאן (המקור שאסור למנות בנ"א בעצמם) שנאמר וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים, (דהיינו שכל אחד הביא טלה, ושאול ספר את הטלאים)].
ועל פי הנאמר בכתבים ח"א עמ' 62-63, נראה שהתשובה על שאלה זו, שמצות מחצית השקל הרי היא מצוה קבועה בכל שנה ללא קשר עם מיפקד. והמיפקד שחויב משה רבינו לעשותו, הרי הוא כדי שידע לרכז את חצאי השקלים [ימנה את חצאי השקלים, וידע כמה שקלים יש לו לבניין המשכן. ולא שימנה את השקלים לידע כמה הוא מספר בני ישראל]. ולדעת רס"ג פירוש הפסוק "כי תשא" חובה עליך לפקדם. וכשם שמצאנו שלשון אם מתפרש כחובה, כגון "ואם מזבח אדמה", כך לשון כי יתפרש כחובה. ופירוש "ולא יהיה בהם נגף" הבטחה היא, שכל זמן שירצו לפקוד אותם (כמובן, כדין על ידי דבר אחר ולא ספירת גולגלות נוכחים) אל יחושו מעין הרע או משאר דברים דומים שאומרים בני אדם, אלא יפקדו ואל יחושו לכלום, ולדעתו כנראה באה תורה בזה להרחיק מחששות אלה. (ע"כ לשון מארי בכתבים)
ולפי הנאמר, בכל שנה יש חובה לתת מחצית השקל, ולא שמחמת המנין נותנים מחצית השקל.
[722] וזה לשון רבינו בהלכות תמידין ומוספין ד,ד "ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן- לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר "ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו,ד)"
והנה מארי לא דייק בתשובתו, כי לשון ההלכה "מונה אדם את אורחיו ... מפיו אבל לא מן הכתב" הרי שאינו מונה אותם ע"י דבר אחר אלא מפיו, ומארי השיב שמונה אותם ע"י דבר אחר.
ויתכן לבאר את דברי רבינו בהלכות שבת אחרת, והסיבה שאין שם איסור במניתו את אורחיו, כיון שאינו סופר כל אחד מהם בפני עצמו אחת שתים שלוש, אלא סופרם ביחד בסקירה אחת כמה הם.
[724] ההלכה הובאה בשלמות בהערה למעלה.
[725] וזה לשון רבינו בהלכות תמידין ומוספין ד,ג "כיצד מפיסין: עומדין בהיקף, ומסכימין על מניין שמונין מאה או אלף, או כל מניין שיסכימו עליו. והממונה אומר להם הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתיים; ואם הוציא שלוש, מונין לו שלוש. ואין מוציאין גודל במקדש, מפני הרמאים, שהגודל קצר, ונוח להוציאו ולכפותו; והמוציא גודל, אין מונין אותו לו"
[726] ציטוט זה הוא מדברי השואל. ובמסכת תענית יב: נזכר "יפה תענית לחלום כאש לנעורת" וצריך להתענות בו ביום ואפילו בשבת.
וזה לשון רבינו בהלכות תעניות א,יב "הרואה חלום רע- צריך להתענות למחר, כדי שישוב וייעור למעשיו, ויחפש בהן, ויחזור בתשובה; ומתענה, ואפילו בשבת. ומתפלל עננו בכל תפילה, אף על פי שלא קיבלה עליו מבעוד יום. והמתענה בשבת- מתענה יום אחר, מפני שביטל עונג שבת"
[727] נאמר בתלמוד במסכת ברכות (דף נה:) "האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חבירי ובין שחלמתי על אחרים אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו וכמרים מצרעתה וכחזקיה מחליו וכמי יריחו על ידי אלישע וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה ומסיים בהדי כהני דעני צבורא אמן ואי לא לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום"
[תרגומו- מי שראה חלום ולא ידע מה ראה, יעמוד לפני הכהנים בזמן שהם נושאין את כפיהן ויאמר- רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חבירי ובין שחלמתי על אחרים, אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו וכמרים מצרעתה וכחזקיה מחליו וכמי יריחו על ידי אלישע, וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה. ויסיים לומר נוסח זה עם הכהנים כשעונים הציבור אמן אחר ברכתם. ואם לא אמר נוסח זה יאמר- אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום]
והנה מארי השיב לשואל כדברי התלמוד בברכות. ולמרות שפס"ר בהלכות תענית הרואה חלום רע- צריך להתענות, מהתלמוד בברכות נלמד שאין דבר זה חובה, ויש כמה אופנים שבעזרתם אפשר להעביר חלום רע. ועוד שגם התלמוד במסכת תענית שהוא המקור לדברי רבינו, כתב בלשון "יפה תענית לחלום ..." ולא כתב לשון חובה.
וההלכה בהלכות תענית מדברת באדם שנפשו עגומה עליו והחלום השאיר עליו רושם הוא שצריך להתענות, אבל אדם שיודע ש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (גיטין נב.) אינו צריך להתענות.
ומהתלמוד במסכת ברכות נלמד שאין הקפדה איזה נוסח יאמר, ולכן הביא התלמוד שני נוסחים לומר בשעת ברכת כהנים, ועל פי זה הורה מארי שרק יענה אמן אחרי הכהנים ודיו.
ובתשובה הבאה מס' 466 ביאר מארי, שכיון שתענית חלום מטרתה שיתקן את מעשיו, גם אם עומד האדם בשעת ברכת כהנים ועונה אחריהם אמן, הרי הוא חושב על תיקון מעשיו ודי לו בזה.
ובתשובה מס' 467 ביאר מארי, שרבינו רק העתיק את התלמוד, אבל לדעת רבינו החלום הרהו מחשבות שמתעוררות באדם בעקבות מה שעבר עליו ביום.
[728] ההלכה בהלכות תלמוד תורה מדברת על התרת הנידוי שנידוהו בחלום, ומארי השיב על תענית חלום, ונראה שעניית אמן אחרי הכהנים תועיל גם במקום התרת הנידוי.
[734] לשון רבינו בהלכות תעניות ה,ו "משיכנס אב, ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן, עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית, אסור ..."
[735] נשים פטורות רק ממצוות עשה שהזמן גרמא, אבל במצוות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבים (עבודה זרה יב,ג). וצום כיפור נשים חייבות בו כיון שיש בו בנוסף לעשה גם לאו מהתורה (שביתת עשור א,ד), וגם צום תשעה באב חייבות בו כיון שיש איסור לאכול בו מדברי סופרים, ודומה הדבר למצוות לא תעשה שגם נשים חייבות בו. ומתשובת מארי נלמד, שגם שאר האיסורים שנאסרו מדברי סופרים מחמת החורבן הרי הם כמצוות לא תעשה מדברי סופרים, ולכן גם נשים חייבות בהם, והטעם כיון שגם הם היו בחורבן.
[736] ההלכה בהלכות תעניות ה,ו הובאה בשלמות בתשובה הקודמת בהערה, ראה שם.
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "... [לגבי מנהג תימן] וללבוש בגד מכובס, הואיל וצבע בגדי חול שם [בתימן] אינו ראוי לשבת, לכן נהגו שבעל הבגד מציעו תחתיו בשבת כדי שביום ראשון לא יקרא בגד מכובס. ... ורבותינו פירשו לנו כבוס במים בלבד, גיהוץ במים עם חמרי כביסה, וזהו שאמרו בדף כט ב וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, כלומר שכבוס בני בבל עם חמרי כביסה מחמת מליחות מימיהם אינו אלא ככבוס בני ארץ ישראל בלי חמרי כביסה בשל טיב המים. והיוצא מזה- שבגד שנתכבס במים בלבד מותר ללבשו שבוע שחל בו תשעה באב" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת בהלכות אבל "... ולמעשה ההחלקה באבן או בזכוכית או בגחלים כפי שהיה נהוג לפני כמה שנים או בחשמל כיום, לא מעלה ולא מוריד לענין זה [למה שכת"ר מגוהץ]"
[737] ראה פרהמ"ש מועד ג,ו "וגזירת שלושים ששה דברים ואלו הן, ... ולא ילבש בגד לבן חדש מכוסכס או מקופל ..."
ובהלכות אבל ו,ד כת"ר "וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלושים"
ולכאורה מכוסכס או מקופל שבפרהמ"ש מקביל למגוהץ שבמשנ"ת, ולפי זה רבינו מפרש מגוהץ שלא כפירושו של מארי שהוא כיבוס עם חמרי כביסה.
אלא שמארי העיר שם על פרהמ"ש "במקור הערבי מכמודא או מדרוגא. והוראת מכמודא- שהיה מנהגם לכסכס בגד חדש או מכובס כדי לרככו ולשנות גוונו, כמו שהובא במסכת שבת קמ. והוראת מדרוג- מקופל לפי קפוליו וקמטיו שהן נוין שלו. וכוונת רבינו שבכל ענין אסור ללבוש חדש בין שעדיין הוא בחידושו בקפוליו וקמטיו בין שכבר כסכסוהו"
ולפי הערה זו מארי מבאר מקופל, כשהוא עדיין בקפוליו כפי שיוצר ע"י האורג, ורבינו בא לבאר לנו דין שלא נזכר במשנ"ת, שבין אם הבגד הלבן החדש מכוסכס או לא אסור ללובשו.
ויותר מסתבר לפרש את פרהמ"ש, שדברי רבינו מקבילים למה שכתב במשנ"ת, ולא בא רבינו להוסיף שום דין שלא נזכר במשנ"ת, וגיהוץ הרי היא פעולה שמתבצעת ע"י הכובס אחרי שגמר לכבס. ויש שהכובס מכסכס את הבגד, ויש שהוא מקפלו לפי קפוליו. ובגד לבן חדש אסור ללובשו אם נעשו בו אחת מהפעולות הללו.
[738] למרות שרבינו בהלכות תעניות אסר ללבוש אפילו כלי פשתן, דבר שבחולו של המועד (שביתת יום טוב ז,כא) או באבילות (אבל ו,ה- כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ) הותר. אבל כלי פשתן עדיין נחשבים בגד של כבוד ולכן אסור ללבשם מכובסים, ואילו בגד הזיעה אינו בגד של כבוד ולכן מותר ללובשו מכובס.
[739] וזה לשון רבינו בהלכות תעניות ה,יב "משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכויר, כבנין המלכים; אלא טח ביתו בטיט, וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח, בלא סיד. והלוקח חצר מסוידת ומכוירת, הרי זו בחזקתה, ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים"
[740] לשון רבינו בהלכות תעניות ד,יד "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, כולם; וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר- אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען: מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין- אסורה, שנאמר "בשיר, לא ישתו יין" (ישעיהו כד,ט); וכבר נהגו כל ישראל, לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין"
[742] כוונת מארי- להימנע מהשאלה מדוע אין האורגן דומה לקלטת, והרי בשניהם לא האדם הוא שביצע את הפעולה אלא הטייפ או האורגן? ולכן הדגיש מארי שבאורגן איננו מתייחסים כלל לאדם אלא לכלי, והרי הוא כלי שיר ואסור לשומעו.
[743] בכתבים ב עמ' 959 כתב מארי בסוגריים "מה שמקצת כפרים מלווים את שירת משתיהם על פח, איני יודע אם ימצא מי שהוא שיקרא לזה כלי שיר"
[744] כשהוא אבל.
[745] במסכת עירובין דף נג: הובא "ליסטים כמותך כבשוה"
[746] רבינו הזכיר בהלכות תעניות שנהגו ישראל לומר דברי תושבחות לאל על היין עם כלי שיר, כמו המנהג שבימנו. אבל לא כת"ר שדבר זה מותר מבחינה הלכתית.
וזה לשון רבינו בהלכות תעניות ד,יד "... וכבר נהגו כל ישראל, לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין"
והראיה שנהגו לומר תושבחות לאל עם כלי שיר, לשון רבינו בתשובה (סי' רכד מהדו' בלאו) "ומה שהזכירו הגאונים ז"ל הוא נגון דברי שירות ותושבחות כמו שאמר בעל ההלכות ז"ל" ולשון נגון משמעו עם כלי שיר.
[749] בהמשך התשובה ביאר מארי את דבריו בצורה בהירה, שאמתי אם השמיט מילה יצאו ידי חובתם, כשלא השתנתה המשמעות מחמת השמטת המילה.
[750] סיוע לדברי מארי- מהלכה ד, שם כת"ר "היתה כתובה תרגום, או בלשון אחרת מלשונות הגויים- לא יצא ידי חובתו בקריאתה, אלא המכיר אותה לשון בלבד ..." והמתרגם מלשון אל לשון אינו יכול לתרגם מילה במילה, כיון שמבנה המשפטים משתנה משפה לשפה, ובהכרח נשמטות מילים, ולמרות זאת כיון שהעניין נשמר יצא ידי חובתו. ומכאן נלמד- שאם השמיט מילה ולא השתנתה המשמעות יצא ידי חובתו.
[751] ראה הלכות מגילה ב,יא "המגילה צריכה תפירה, עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת. ואינה נתפרת אלא בגידין, כספר תורה; ואם תפרה שלא בגידין, פסולה. ואינו צריך לתפור את כל היריעה, כספר; אלא אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה, ושלוש באמצעה, ושלוש בקצה השנית- כשרה, מפני שנקראת איגרת"
[752] ראה בהערה על התשובה הקודמת, שם הוכחנו כדעתו של מארי, מההלכה האומרת קראה מתורגמת ללשון אחר יצא ידי חובתו. והמתרגם ללשון אחרת מוכרח להשמיט מילים מחמת מבנה המשפטים השונה, כל שכן אם קרא בעברית והשמיט מילה אחת שאינה משנה את המשמעות יצא.
[754] לשון רבינו בהלכות מגילה ב,יד-טו "מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים- להיות ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים ...
כיצד חובת סעודה זו- שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה, כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר וירדם בשכרות"
[755] הוראה זו אמרה מארי גם בתשובה הקודמת מס' 476, אלא שמשם היה אפשר לפרש שדבר זה הרי הוא משום יחסי משפחה תקינים, ביאר לנו מארי בתשובה כאן שכך היא החובה ההלכתית.
[756] לשון רבינו בהלכות מגילה ב,טז "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין: שנאמר "ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב)- שתי מתנות, לשני עניים"
[757] בקלטת יש המשך- והשואל שאל שוב, אז בעצם הם סעודת מצוה מדברי סופרים? ומארי השיב, מדברי סופרים. והשמטנו קטע זה, כיון שממנו משתמע שיש חובה מדברי סופרים לאכול סעודה בחנוכה, ודבר זה לא כתבו רבינו, אלא כתב שהם ימי שמחה והלל, לא ימי משתה או אכילה. וגם מארי לא נתן את ליבו לדייק בדברי השואל, אלא הורה שחנוכה הוא מדברי סופרים שלא כמו יום טוב שהוא מהתורה.
[758] וזה לשון רבינו בהלכות חנוכה ג,ד "כל שחייב בקריאת המגילה, חייב בהדלקת נר חנוכה; והמדליק אותה בלילה הראשון, מברך שלוש ברכות: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכל הרואה אותה, מברך שתיים- שעשה ניסים לאבותינו, ושהחיינו. ובשאר הלילות, המדליק מברך שתיים, והרואה מברך אחת- שאין מברכין שהחיינו, אלא בלילה הראשון"
[759] יש להקשות על דברי מארי, מתשובת רבינו בסי' רכב (מהדו' בלאו).
וזה לשון השאלה: ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו וחזר והדליק נר חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או ראייתו וכן פעם אחר פעם, אם לאו?
והתשובה: הדבר בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם, ואם בירך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות, וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה. וכתב משה. (ע"כ לשון רבינו בתשובה)
הרי שאם הדליק ובירך שעשה ניסים ושהחיינו, ולא התכוון בברכות אלה לפטור את הנרות שיראה אח"כ, צריך לחזור ולברך כשיראה שוב נרות חנוכה. מכאן שהברכה שבירך בשעת ההדלקה אינה מתייחסת לראייה אלא אם היה בדעתו, אבל אם לא היה בדעתו הרי היא מתייחסת להדלקה בלבד. שלא כמו שמשתמע מדברי מארי שהברכה בשעת ההדלקה מתייחסת לראייה תמיד.
וראה עוד בתשובה הבאה מס' 481, שם הורה מארי שוב כמו דבריו בתשובה כאן, שברכת שעשה ניסים הרי היא ברכה על הראייה.
והתשובה לבאר את דברי מארי, שגם לדעתו ברכת שעשה ניסים הרי היא ברכה על ההדלקה, ולכן הורה בהמשך התשובה שאם בירך אותם קודם שידליק את הנר אינם ברכה לבטלה, ואינם מהווים הפסק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו, כיון שסוף סוף הרי הם ברכות על הנר שמדליק.
ומה שהורה מארי שברכת שעשה ניסים הרי היא ברכת הראייה, זה כי אין צורך להמתין מלהדליק עד שיברך אותה, ויחל בהדלקת נרות קודם שיברך אותה. וכן אין צורך לחבר את הברכות ביחד, ויכול לדבר ולהפסיק קודם שיברך שעשה ניסים (תשובה מס' 481).
ולגבי תשובת רבינו, ממנה נלמד שברכת הראייה הרי היא נפרדת מברכת ההדלקה, ובכדי לפטור את עצמו מברכת הראייה אח"כ, צריך לכוון זאת בשעת ברכת שעשה ניסים בהדלקה. אבל עדיין ניתן לומר שברכת שעשה ניסים אינה חייבת להיות ביחד עם ברכת להדליק, כיון שמצאנו שמברכים אותה בפני עצמה גם בלי ברכת להדליק.
והוראת מארי בברכת שהחיינו על נר חנוכה, שונה מההוראה של ברכת שהחיינו על פרי חדש –למשל- שמברך ברכתו ושהחיינו ורק אח"כ יאכל אותו, כיון שפרי חדש וכדו' לעולם אינו מברך שהחיינו מבלי לאוכלו, ואילו שעשה ניסים ושהחיינו מברך אותם גם אם רואה בלבד, ולכן יתכן גם להפרידם בשעת הברכה.
[760] אין ברכת שעשה ניסים ושהחיינו הפסק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו, כיון שכל הברכות הרי הם על הנר. רק שלכתחילה ראוי שיברך אותם לפי ייעודם המלא, דהיינו אחרי שגם ראה את הנרות.
[761] נראה שבשאר הלילות שמדליקים יותר מנר אחד, יברך אותם מיד אחרי שהדליק את הנר הראשון, כיון שהוא מעיקר הדין ושאר הנרות רק להידור מצוה.
[762] מדובר מהלילה השני ואילך שהמנהג להדליק יותר מנר אחד, או שנוהג כמהדרין או כמהדרין מן המהדרין ומדליק נרות כמספר אנשי הבית.
[764] לשון רבינו בהלכות חנוכה ד,ו "כל השמנים וכל הפתילות, כשרות לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה, ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות. ואפילו בלילי שבת שבתוך ימי חנוכה, מותר להדליק בשמנים ופתילות שאסור להדליק בהן נר שבת, לפי שאסור להשתמש לנר חנוכה, בין בשבת בין בחול; ואפילו לבדוק מעות, או למנותן לאורה-אסור"
[765] וזה לשון רבינו בהלכות חנוכה ד,ט "... ומותר להדליק נר חנוכה, מנר חנוכה אחר"
כתב הראב"ד "על ידי קינסא [קיסם]"
כתב המ"מ "... ועיין ראב"ד. רוצה לומר שאפילו על ידי קינסא מותר. וכבר הכריחו הרמב"ן והרשב"א דעל ידי קינסא ודאי אסור, כיון שבשעה שמדליק אינו עושה המצוה, ולא אמרו אלא במדליק מנר לנר ממש, וכגון בפתילות ארוכות, וזה נראה דעת רבינו. (ע"כ לשון המ"מ)
[766] זה מהלך השאלה והתשובה בקלטת- ... שואל: ואם נר של הידור כבה, האם מותר להדליק מנר המצוה את נר ההידור?
מארי: המצוה כבר נגמרה. איזה נר? ...
שואל: נר המצוה ...
מארי: לא, כבר חז"ל אמרו שלא ידליק ממנה, יש מחלוקת ע"י קינסא או ע"י משיכת הפתיליות, זה מחלוקת.
שואל: אבל לפי הרמב"ם זה נחשב כהידור, ואין לזה ...
מארי: אעפ"כ אין מדליקין ממנו.
שואל: אין מדליקין מנר המצוה להידור?
מארי: נכון. (ע"כ מהקלטת)
ולסיכום- כשנשאל מארי האם ידליק את הנר שכבה מנר המצוה? השיב מיד, המצוה כבר נגמרה. ואח"כ המשיך שחז"ל אמרו שלא ידליק ממנה ..., ואח"כ הזכיר שיש מחלוקת האם ידליק ע"י קיסם וכו'.
ביאור הדברים- כיון שכבה הנר מעצמו שוב אינו צריך להדליקו, וזה לשון רבינו בהלכות חנוכה ד,ה "... הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת ..." וזה הביאור של דברי מארי שאמר, "המצוה כבר נגמרה" דהיינו שאין צורך לשוב ולהדליק את הנרות שכבו.
ומה שהזכיר מארי שיש מחלוקת האם ידליק ע"י קיסם או ימשוך את הפתילה, כוונתו למחלוקת שבין הראב"ד שהתיר להדליק אפילו ע"י קיסם, לעומת הרמב"ן והרשב"א שאסרו זאת, והמ"מ הכריע כדבריהם נגד דעת הראב"ד. ולכן גם מארי אסר להדליק ע"י קיסם, אבל להדליק מנר לנר ע"י משיכת הפתילה הרי הוא מותר ונזכר במפורש בהלכה.
[767] מדובר מהלילה השני ואילך שהמנהג להדליק יותר מנר אחד, או שנוהג כמהדרין או כמהדרין מן המהדרין ומדליק נרות כמספר אנשי הבית.
[770] עד כאן התשובה זהה לתשובה הקודמת מס' 482, אבל בהמשך יש שינוי ולכן כפלנו והבאנו אותה. ועוד סיבה שכפלנו תשובה זו, להדגיש שכך היא דעתו של מארי למרות שאין הדברים נראים כך בהשקפה ראשונה.
[771] מארי הורה בעקביות בתשובותיו, שרק הנר הראשון הרי הוא מצוה, ואילו שאר הנרות שמדליק, אמנם הם הידור אבל אינם מתקשרים לנר הראשון ואינם זהים לו. ולכן יכול להפסיק ביניהם בדיבור (תשובה מס' 481), ולכן מהנר השני ואילך הרי הוא מברך משום הראייה (תשובות 480-483). ולכן הורה בתשובות 482-483, שאם לא בירך להדליק נר שלחנוכה על הנר הראשון, שוב לא יברך זאת על שאר הנרות.
וראה בהערה על תשובה מס' 480 שם ביארנו, שגם לדעתו של מארי, ברכת שעשה ניסים וכו' שמברך על הנר הראשון, מברך אותה גם משום ההדלקה, ולכן אם בירך אותה קודם שידליק את הנר, אינה ברכה לבטלה ואינה מהווה הפסק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו. וציטטנו שם מתשובת רבינו שכך משתמע ממנה.
[772] דיוק השואל, ומארי הסכים לדיוקו. וראה למעלה בהערה על תשובה 480, שם דייקנו מתשובת רבינו כמו דברי השואל.
[773] ביאור הדברים- הברכה על הראייה הרי היא חובה רק אם לא התכוון לפוטרה בברכת להדליק נר שלחנוכה, אבל אם התכוון לפוטרה כבר נפטר ממנה ושוב אין עליו חובה לברכה, ולכן אין בעיה בהפסק שיש בין ברכת להדליק לבין מה שיראה נרות אח"כ. אבל ברכת להדליק נר שלחנוכה, אם התכוון לפטור נרות אחרים שידליק, הרי הוא פוטרם דוקא אם מדליקם מיד אחרי הנר הראשון, וזה לשון רבינו בתשובה רכב "הדבר בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם" הרי שבכדי לפטור בברכת להדליק הראשונה גם נרות אחרים, צריך שיהיה בכוונתו להדליקם מיד בזה אחר זה, וגם צריך להדליקם בזה אחר זה בכדי שלא יסיח דעתו מהברכה. וראה בתשובה 274 שם הוזכרו דברי מארי לגבי הסח הדעת בנטילת ידיים.
[774] דייקו זאת מהמילים "בתים אחרים". ולכאורה אם נלך לפי דיוקם ונוסחתם נאמר, שיש לדייק מתשובה זו שאם מדליק באותו בית ברוח אחרת, גם אם לא היה בדעתו לפטור את הנר השני, הרי הוא נפטר מלברך עליו שוב, ורק בשני בתים יש צורך שיהיה בדעתו על כל מה שידליק.
ולעצם שאלת השואל, אין כאן שאלה וגם מארי הורה שאם מדליק באותו בית ברוח אחרת אינו צריך לברך. ולכן מארי בתשובתו הסכים להוראה זו –לא לדיוק- .
[775] תשובה קשה. לשון רבינו בהלכות חנוכה ג,ד "... וכל הרואה אותה, מברך שתיים- שעשה ניסים לאבותינו, ושהחיינו. ובשאר הלילות, המדליק מברך שתיים, והרואה מברך אחת- שאין מברכין שהחיינו, אלא בלילה הראשון" הרי שגם הרואה מברך שהחיינו.
[777] וזה לשון רבינו בהלכות חנוכה ד,ה "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה- לא מאחרין, ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק; וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה, אינו מדליק. וצריך ליתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת, עד שתכלה רגל מן השוק; הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת. נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק- אם רצה לכבותה או לסלקה, עושה"
[778] בתשובה הקודמת מס' 486, הורה מארי שאם הדליק במקום שודאי יתכבו הנרות יצא ידי חובתו, ושם עסקה התשובה במקרה של בדיעבד, ואילו התשובה שלפננו עוסקת מהו הדין לכתחילה.
[779] ראה הלכות חנוכה ד,ו שם פס"ר "ואם היה דר בעלייה, מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים" ונראה שגם במקרה שבו עוסקת התשובה, ידליקנו בתוך הבית בחלון הסמוך לרשות הרבים.
[780] ראה תשובה מס' 468 בהערה, שם הובא לשון רבינו בהלכות חנוכה ד,ה.
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "... והטעם [מדוע מדליקין נרות חנוכה עם שקיעת החמה] פשוט וברור, כיון שחובה להדליקו בחוץ הרי לפני השקיעה אינו ניכר ואינו נראה כיון שנר ביום אינו מועיל, ואם ידליקנה לאחר צאת הכוכבים הרי אינו ניכר שמשום חנוכה מדליקו, כי באותה שעה כל אדם מדליק גם בחוץ בכל ימות השנה ויאמרו שגם היום לצרכו מדליק. ולפיכך קבעו זמן הדלקתו עם שקיעת החמה ולא לאחר שקיעתה, כלומר לאחר שתסתר החמה עד צאת הכוכבים, שבאותה שעה אין צורך לנר בחוץ כיון שעדין אור בהיר, ומצד שני כבר רואים את הנר כי כבר נסתרה לגמרי השמש, ובכך הוא הפרסום. ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[781] השואל הוסיף, לשון זה של לא עשה כלום מצאנו בכמה מקומות, כגון הלכות חנוכה ד,ט "נר חנוכה שהדליקו חרש, שוטה, וקטן, או גוי- לא עשה כלום: עד שידליקו מי שהוא חייב בהדלקה"
[782] הלכות חנוכה ד,ט. וזה לשון רבינו שם "הדליקו מבפנים, והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו- לא עשה כלום: עד שידליקנו במקומו. ... עששית שהייתה דולקת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה, ומברך, ומדליקה- שההדלקה היא המצוה, לא ההנחה"
[783] בתשובה מס' 484 נתבאר, שמי שמדליק נר שני באותו בית ברוח אחרת, ידליקנו בלי ברכה כיון שמדליק מפני הרואים בלבד. וכאן נתבאר שגם מי שמדליקים עליו, והיה לו בית בפני עצמו, ידליק בו בלי ברכה כיון שמדליק מפי הרואים בלבד.
[785] השואל רצה לשאול, שהיו עמו חברים שמדליקים בעצמם מפני שלשיטתם כל אחד צריך להדליק, האם גם מי שפוסק כדעת רבינו צריך להדליק, והרי אין צורך להדליק מפני הרואים כיון שבחדר שנמצא בו מדליקים. אלא שהשואל לא ביאר את דבריו, ומארי השיב לפי שאלתו. ולעצם השאלה שרצה השואל לשאול, התשובה- שאינו צריך להדליק אז, כיון שאין את הטעם שידליק מפני הרואים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה