ספר זמנים
הלכות שבת
309. כת"ר בהלכות שבת א,ה "דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר. כיצד גורר אדם מיטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע, אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש. ורוחץ ידיו מעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש. פרצה דחוקה מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות. וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה"
עוד כתב, אע"ג דהתם -בגמרא- מיירי בעבודה זרה, לעניין דינא לא הוי דוקא עבו"ז אלא הוא הדין בכל האיסורין דשרי" (ע"כ מהש"ך)
וביאר מארי, שמה שנאמר בהלכות הנ"ל אם אינו מתכוון מותר, דבר זה שייך בכל האיסורים שבתורה, ואינו רק בהלכות שבת[383].
[384]כת"ר בהלכות איסורי ביאה כא,כא "וכן אסור לאדם להסתכל בנשים, בשעה שהן עומדות על הכביסה"
וביאר מארי, שאם יש שני דרכים ובאחת מהן יש נשים העומדות על הכביסה, אף שיכול ללכת בדרך אחרת, יתכן שמותר לו להלך בדרך שהן נמצאות בה, כשלא מתכוון להסתכל עליהם[385]. אלא שהדבר צריך זהירות גדולה, כי הרי אמרה תורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ודרך העין לפנות מאליה ולהסתכל.
ומה שנאמר בתלמוד[386] "אמר רבי יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אשה, אחרי אשה ולא אחרי עבודת כוכבים, אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין" אין ללמוד מכאן שעוון עבודה זרה גדול מעוון גילוי עריות[387], אלא כל שלושת האיסורים- עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, הם עבירות חמורות, והתלמוד בא להפליג בחומרתם. (זמנים- שבת א,ה: קדושה- מאכלות אסורות יד,יב)
310. כת"ר בהלכות שבת א,ו "עשה מעשה, ונעשת בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה- אף על פי שלא נתכוון לה, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד: הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת- אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו. וכן כל כיוצא בזה"
כתב הר' חיים מבריסק[388] "שדעת רבינו היא כדעת הערוך[389], ופסיק רשיה דלא ניחא ליה או לא אכפת ליה מותר"
וביאר מארי לשואל, שאפשר שכך היא דעת רבינו, ומארי אינו מסכים לדעתו אלא רק נוטה לדעתו, ועדיין הדבר צריך בירור[390].
ולפי האמור יתכן שמותר ליטול את ידיו על העשבים בשבת, כי לא אכפת לאדם כלל במה שהם מושקים. וכן אם נוטל את ידיו על הדשא בחצירו, יתכן שמותר לעשות כך בשבת. כי השקיה של הדשא במקום אחד בלבד, אינה מעלה ואינה מורידה להשקיית הדשא, ולא אכפת לאדם בהשקיה זו[391].
אבל תנורים שיש בהם נורת בקרה שנדלקת בשעה שפותח את דלת התנור, אסור לפתוח אותם בשבת. ואי אפשר לומר שלא נוח לו בהדלקת הנורה, כי התנור תוכנת שתדלק נורת הבקרה בכדי שידע שהתנור פועל. (זמנים- שבת א,ו)
311. מותר להוביל כיסא גלגלים בשבת, ואין חשש שידרוס על נמלים ויהרגם, משום שאין הדבר ודאי שימותו אלא הרי עובר עליהם והם ממשיכים לחיות. ולא חייבו חכמים את האדם להיות מדקדק בהליכתו שלא ידרוס על שום נמלה שמא תמות אחת מהם[392]. (זמנים- שבת א,ו: יא,א)
מותר להוביל כיסא גלגלים בשבת, ואין לאסור משום שעושה חריץ בקרקע, מפני שאינו חורש אלא כובש[393]. (זמנים- שבת ח,א: פרהמ"ש ביצה ב,ח)
312. "המתעסק בחלבים או בעריות[394]" פירושו- שבא על אישה והוא אינו מתכוון לבוא עליה[395], וכן אם לקח דבר ללועסו ונתברר שהוא חלב[396].
ומתעסק בשבת פירושו, שנתכוון לעשות דבר מותר ועשה דבר אסור, כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, והרי הוא פטור ואינו חייב כלום[397].
מי שנשען על הקיר והדליק בשוגג את מתג החשמל, הרי הוא מתעסק ופטור ואינו חייב כלום. אבל יזהר שלא להישען במקום שיכול להיגרם מזה, הדלקת מתג חשמל.
חשמל בשבת יש בדבר מחלוקת גדולה ועדיין לא הוכרע הדבר, ומארי נוטה לומר שהוא אסור מדרבנן. ולכן בבתי חולים כשיש צורך לחלל שבת ע"י חשמל, יש מקום להתיר כי איסורו מדברי סופרים. (זמנים- שבת א,ח יא: עבודה- שגגות ב,ז)
313. מי שסובל מדלקת ריאות וקיבל מכשיר "אנהלציה", מכשיר המופעל ע"י מתג חשמלי ומכניסים לתוכו חומר והמכשיר מנשים את החולה ומחדיר לו את החומר לריאות. אם יש סכנה לחולה אם לא ישתמש במכשיר זה בשבת, מותר לו להשתמש בו בשבת[398]. (זמנים- שבת ב,א)
314. אישה שכרעה לילד בשבת, ורצת ללדת ע"י הרדמה חלקית בכדי שלא תרגיש את כאבי הלידה, והתנו הרופאים את ההרדמה, שתחתום להם שכל נזק שיגרם מחמת ההרדמה באחריות האישה בלבד, יבקשו מהרופאים לדחות את החתימה למוצאי שבת. ואם אינם מסכימים תלד בלי הרדמה, כי אין להרדמה זו הכרח, וההרדמה היא רק הקלה בלבד. ואין להתיר לחתום שלא בכתב אשורי, כי כל סוגי הכתב נאסרו בשבת. (זמנים- שבת ב,יג-יד)
315. כת"ר בהלכות שבת ב,כג "גוים שצרו על עירות ישראל- אם באו על עסקי ממון- אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם- יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא"
וביאר מארי, שההלכה מדברת שהגוים כבר צרים בפועל על העיר, ולא אם יודע על כוונתם לבוא ולצור. ובימנו שיש יכולת של כוחות אויב לנוע במהירות ממקום למקום, אם המפקדים מעריכים שרוצים לצור על עיר מסוימת, מחללין עליהן את השבת.
כת"ר בהלכות רוצח ושמירת נפש א,יד "כל היכול להציל, ולא הציל- עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט,טז). וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו- העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך"
וביאר מארי, שההלכה בהלכות רוצח מדברת באדם פרטי, ולכן אפילו שרק חשבו עליו הגוים, כבר החליטו לעשות לו רעה וצריך להודיעו שינצל מהם. ואילו בהלכות שבת מדובר שרוצים להזיק לציבור ושם הגוים יותר מפחדים, ולכן רק אם צרו בפועל מחללים עליהן את השבת. (זמנים- שבת ב,כג: נזיקין- רוצח ושמירת נפש א,יד)
316. מותר לתכנת את מכשיר הוידאו שיקליט בשבת תכנית מסוימת מאליו, אם בשעה שמקליט בשבת אינו משמיע קול[399], ובמוצאי שבת מותר לו לצפות במה שהקליט. (זמנים- שבת ג,א-ב וציון יא: שבת כא,ה: פרהמ"ש ערובין י,יד)
317. מי שיש לו פלטה חשמלית שלא יגיע החום שלה לכדי יד סולדת בו, מן הדין מותר ליתן עליה תבשיל בשבת. אלא שאי אפשר להתיר דבר זה, בכדי שלא יבואו בני אדם להתיר אף פלטה שהחום שלה מגיע לכדי יד סולדת בו[400], ויאמרו שמניחין את התבשיל זמן קצר, ומורידים אותו קודם שיגיע לכדי יד סולדת בו, ונמצא שנתנו תורת כל אחד בידו.
ואין לומר שאין לנו כוח לגזור גזירות מדעתנו, כי כאן אין זה גזירה מדעתנו, אלא הרי דבר זה מציאותי ביותר[401]. (זמנים- שבת ג,ד-ה וציון יב)
כת"ר בהלכות שבת ג,י "כל שמותר לשהותו על גבי האש- כשנוטלין אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו. ואין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה, או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה: והוא, שלא הניח הקדירה על גבי קרקע; אבל משהניחה על גבי הקרקע, אין מחזירין אותה, ואפילו על גבי גרופה, או מכוסה. ואין מחזירין לתנור ולא לכופח, שהוסקו בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או כיסה, מפני שהבלן חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו בשבת"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "שאין מותר להחזיר אלא לכירה גרופה או קטומה משום שכבר מההתחלה היה הבלה מועט, והגריפה או הקטימה כילתה את שאר יכולת הבישול של הכירה. והחום שנותר בה אינו אלא חום חרשיה וחום אפרה[402]" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שלרבינו הטעם שמותר להחזיר הוא משום שאינו מבשל בפועל[403], ולא משום שאינו נראה כמבשל[404]. ונראה שלדעת רבינו אין את הסברא של נראה כמבשל, ותמיד נבחן האם מבשל בפועל או לא[405]. (זמנים- שבת ג,י וציון כז)
חלב סינתטי מותר לשתותו אחרי בשר, ואין לגזור שמא יאמרו בני אדם ששותה חלב אחרי בשר, כי אין לנו כוח לגזור גזירות מדעתנו.
אין להשוות בין חלב סינתטי שהתרנו לשתותו אחרי בשר ולא גזרנו בו איסור, לבין נתינת תבשיל בשבת ע"ג פלטה שלא יגיע החום שלה לכדי יד סולדת בו, שגזרנו בה איסור. כי בחלב סינתטי אין כלל מקום לגזור, ויש בדבר רק משום מראית עין בלבד.
ומספר מארי מעשה- שפעם נזמן לו וביקר אצל מישהו בזמן שהוא אוכל ארוחת בוקר, והיה אותו אדם שותה כוס חלב ויש לפניו נקניק, ומארי לא העיר לו מאומה כי ידע שאותו אדם נזהר באיסורים, ושאל אותו אדם את מארי מדוע לא העיר לו על זאת, ומארי השיב לו שעד כדי עבירה זו לא יתכן שהיה עושה, ובסוף התברר שלא הנקניק בשר ולא החלב חלב. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כב)
318. המנהג בתימן היה[406] להטמין בתנור מערב שבת את התבשיל שיאכלו בשבת בבוקר, והיו מסיחים את דעתם מהתנור ולא פותחים אותו כלל עד למחרת. ולמרות שהתבשיל עדין לא בשל כל צורכו, עשו כדברי רבינו שתבשיל שהשליך לתוכו אבר חי[407] מותר לשהותו אפילו בתנור, מפני שמסיח דעתו מהתבשיל[408]. (זמנים- שבת ג,ח)
319. אדם שיש לו תנור מיוחד שהוא פתוח בצדדים[409] דינו כמו פלטה. ואם רוצה להחזיר אליו בשבת תבשיל שהוצא מהתנור, וכן אם רוצה ליתן בו תבשיל שנתבשל מערב שבת ונצטנן, מותר להחזירו רק על גבי כלי אחר המונח על קרקעית התנור, והוא שיש באותו כלי תבשיל או מים. אבל להחזיר על גבי כלי ריק אסור. וכן להחזיר על גבי רשת דקה [המונחת על קרקעית התנור] אסור[410]. (זמנים- שבת ד,א-ג וציון יד: כב,ד ובמ"מ ג,ג וציון יב)
320. זוג שהתארחו אצל חבריהם למשך כל השבת אינם צריכים להדליק את נרות שבת בפני עצמן, ויסמכו על נרות בעל הבית. ואם הקצו להם חדר למשך השבת, יכולים להדליק לעצמן את נרות שבת בחדר זה ולברך עליהם[411].
זוג שאוכלים את סעודת ליל שבת אצל שכניהם ובגמר הסעודה חוזרים לביתם, ידליקו את נרות שבת בביתם, וצריכים להקפיד שידלקו הנרות עד שיחזרו לביתם לישן בכדי שיהנו מאורן[412]. (זמנים- שבת ה,א)
321. מה שאמרנו בתשובה הקודמת מס' 320, שזוג שהתארחו אצל חבריהם למשך כל השבת אינם צריכים להדליק את נרות שבת בפני עצמן. הטעם לכך- מפני שאין חובה על כל אחד להדליק, אלא העיקר שיש אור בבית. ולכן אם הקצו להם חדר למשך השבת, יכולים להדליק לעצמן את נרות שבת בחדר זה, כי בחדר זה אין אור ואם ירצו[413] יכולים להאירו בנרות שבת.
מה שאמרנו שאם לא הקצו להם חדר אינם צריכים להדליק את נרות שבת בפני עצמן, אם למרות זאת רצת האישה להדליק נרות בפני עצמה יכולה להדליק בלי ברכה, ואם עברה והדליקה בברכה אין זה ברכה לבטלה, כיון שסוף סוף הברכה היתה על נרות שבת שהדליקה[414]. (זמנים- שבת ה,א)
322. כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "וכתב מרן בספרו מגיד מישרים ר"פ ויקהל- ואמר ביום השבת [לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת], למימר דדוקא ביום השבת גופיה הוא דאסור לאדלקא, אבל מבעוד יום לאדלקא ליה ויהא מדליק ביומא דשבתא שרי. ולאפוקי מקראים דלית ליה בוצינא דדליק ביומא דשבתא ע"ש. [מכאן דברי מארי] נראה שגם מרן ראה בחובת הדלקת נר בשבת גם פעולה נגד דעות הכופרים בתורה שבע"פ שעליהם נאמר ורשעים בחושך ידמו. ולפ"ז מצוה שיהיה נר דולק בבית אף אם אינו צריך להשתמש לאורו[415], מעין מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה, ואף פסלו פרה שנעשת במעורבי שמש, כדי להוציא משבוש הרשעים, ... ולפיכך צריך שיהא נר שלשבת דוקא נר של אש שלהבת דבר שהצדוקים מודים בו שהוא אש" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי, שמה שנזכר בשם הרב חרל"פ שנר חשמל מברכים עליו להדליק נר של שבת, טעמו של הרב חרל"פ הוא- לפרסם שהוא אש שלא ידליקו אותו בשבת.
אבל לדעתו של מארי, הברכה על נר שבת נתקנה בכדי להוציא מדעתם של הקראים, שפירשו את הנאמר בתורה[417] "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" שלא תהיה אש בוערת ביום השבת. וכיון שלדעת הקראים חשמל אינו נחשב אש, אם כן הברכה על נר שבת חייבת להיות על נר של אש דוקא.
ובתלמוד[418] נזכר להדליק נר שבת משום שלום בית, אבל לא נזכר לברך על נר זה, והברכה נתקנה מאוחר יותר כנגד דעתם של הקראים[419].
אין לומר שבלחיצה על מתג החשמל נוצר ניצוץ אש, ונחשיב את הניצוץ הזה כהדלקה, ועל זה יברך להדליק נר של שבת. כי ניצוץ זה הוא אש של מתכת, שנוצר ע"י חיבור שני צדדי החוט החיובי והשלילי שבו, ואש של מתכת איננה אש.
ודומה ניצוץ זה, לאש סינתטית שיוצאת כאשר משפשף בגד של שער או צמר בראשו, וכשם שלא יברך במוצאי שבת על ניצוץ זה "בורא מאורי האש", כך אין לברך על הניצוץ שנוצר בלחיצה על מתג החשמל להדליק נר של שבת.
ומספר מארי- שהיו הילדים בתימן מורידים את הכובע ומעבירים את ה"שמלה[420]" על הראש ומוציאים ניצוצות בחושך, וודאי שאין לברך על ניצוצות אלה.
מה שכתב בספר "משפטי עוזיאל[421]" שאפשר לברך על נר חשמל "להדליק נר של שבת" משום שבשעה שלוחץ על מתג החשמל משחרר את החשמל שהיה עצור ושמור, והלחיצה על המתג דומה למי שפתח סכר בפני מי הנהר, ולכן גם יברך על הדלקה זו, כי מהות החשמל היא אש. דבר זה אינו נכון, ובשעה שלוחץ על המתג יוצר חיבור בין שני חוטים והם שיוצרים את האור[422], אבל מהות החשמל איננה אש.
מותר ליצור מעגל חשמלי ע"י בטריה[423], ולכן מותר לכוון שעון יד דיגיטלי בשבת, כי הבטריה איננה מחוברת למקור חשמל[424], ואין ביצירת מעגל חשמלי ע"י בטריה עשיית מלאכה שאסורה בשבת. (זמנים- שבת ה,א וציון א ה ז)
323. בתימן יש שנהגו להדליק שני נרות לכבוד שבת אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ויש שנהגו להדליק נר אחד. וכך הוא המנהג הקדום[425]. והניחו את הנרות בחדר שישבו לאכול ולשתות בו. (זמנים- שבת ה,א)
324. כת"ר בהלכות שבת ה,יח "כל מדינות ועירות של ישראל, תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת; ובמקום גבוה היו תוקעין, כדי להשמיע כל אנשי המדינה, וכל אנשי המגרש שלה"
וביאר מארי, שלא הקפידו חכמים דוקא על תקיעה בשופר, ולכן בימנו שיש חשמל סומכים על הצפירה המודיעה על כניסת השבת. וקול הצפירה נשמע עד למרחוק, והיא עדיפה מאשר התקיעה בשופר שקולו נשמע רק באזור הקרוב אליו. (זמנים- שבת ה,יח-כ)
-------------------------------
[382] שו"ע יו"ד סי' קמב סעי' קטן לד.
[383] הוכחה לזאת- דברי רבינו בהלכות מאכלות אסורות יד,יב "האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק, או כמתעסק (ראה הערה בסוף)- אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה- הואיל ונהנה, חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה; והניה הבאה לו לאדם בעל כורחו באיסור מכל האיסורין- אם נתכוון, אסור; ואם לא נתכוון, מותר"
הערות לנ”ל:
או כמתעסק- מתעסק באכילת מאכלות אסורות נתבאר בתשובה מס' 312 בהערה, שם הובא מדברי רבינו בהלכות שגגות ב,ז "דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם".
[384] קטע זה של התשובה שייך להלכות איסורי ביאה, והובא כאן משום שהוא מקושר לחלק הראשון של התשובה –ע"י דברי הש"ך הנ"ל- ואי אפשר להפרידו.
[385] ראה עוד בתשובה מס' 566.
[386] עירובין יח:
[387] כך אמר מארי מיד כשנשאל על ביאור דברי התלמוד הנ"ל, וכך הוא הפשט. ולכן הבאנו פירוש זה, ולא מה שאמר מארי בסוף דבריו לשואל, שיתכן לומר שעוון עבודה זרה חמור מעוון גילוי עריות. כי אם נפרש כפי הבנה זו, ישתמע מהתלמוד שהמהלך אחרי בית הכנסת, גדול עוונו מעובד עבודה זרה, וזה ודאי אינו נכון.
וזה מהלך השאלה והתשובה בקלטת, והבוחר יבחר.
שואל: מארי, בגמרא כתוב- אמר ר' יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אישה, אחרי אישה ולא אחרי עבודה זרה ...
מארי: נכון. למעשה אין הבדל [אם הלך] אחרי אישה או עבודה זרה, וזה [נאמר] רק להפליג ..., ולמעשה אין הבדל, ושלש העבירות שוות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, בכל נספחיהם ואביזריהם ...
שואל: אבל בכל אופן אנחנו רואים [שנאמר] אחרי אישה ולא אחרי עבודה זרה, אחרי עבודה זרה ולא אחרי בית הכנסת [בשעה שהציבור מתפללים בו, ומכאן] רואים שעבודה זרה יותר חמור מאשר אישה.
מארי: יתכן, ... (ע"כ מהקלטת)
[388] בחידושיו על הרמב"ם הלכות שבת י,יז.
[389] ערך סבר.
[390] ראה מ"מ הלכות שבת א,ו: יב,ו .
[391] במקרה של משקה עשבים הדבר ברור שלא אכפת לאדם אם יושקו העשבים או לא, ולפעמים מעדיף שלא יושקו וימותו. אבל במקרה של משקה דשא במקום אחד, אף שחלק גדול מהדשא לא הושקה, אבל אף בהשקיה מועטת זו נוח לו, שלפחות חלק זה של הדשא יהיה מושקה, וקשה להבין את דברי מארי כיצד אמר שגם דבר זה בכלל לא איכפת לאדם. (הערה זו אמר לי השואל)
[392] הסברא שדבר שאינו מתכוון מותר, היא משום שאינו מלאכת מחשבת. כי לא חשב על עשיית המלאכה, אלא על גרירת הכסא או הילוך על גבי עשבים וכו'. וזהו מה שאמר מארי כאן, שלא חייבו חכמים את האדם לדקדק בהליכתו- או במשיכתו את הספסל- אלא יתנהג האדם בשבת כדרכו. כי אם נאמר שחייב לדקדק במעשיו, אם כן היה עליו לחשוש לעשיית החריץ או לתלישת העשבים או להריגת הנמלים, ונמצא שתכנן שמא תיעשה מלאכה בשבת. ואם נעשתה, הרי היא מלאכת מחשבת כי היתה בדעתו.
[393] לשון רבינו בפרהמ"ש ביצה ב,ח "כלומר [העגלה] מכבשת את הקרקע בלבד ואינה חופרת"
[394] לשון רבינו בהלכות שגגות ב,ז "השוגג בלא כוונה בעריות, או במאכלות אסורות- חייב חטאת; ובשבת, פטור מחטאת. כיצד: היה מתעסק עם אישה, ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערוה עליו. דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי הוא חלב- הרי זה חייב חטאת. נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו- פטור: מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו"
ובהלכות שבת א,יא כת"ר "וכל העושה מלאכה כמתעסק, ולא נתכוון לה-פטור"
[395] וכמו שכת"ר שהתעסק עם אישה. ועשה מעשה, מבלי לחשוב מה עושה.
[396] לשון מארי. אבל רבינו כתב- שחשב שבולע רוק ולא נתכוון לשם אכילה ונמצא שהוא חלב.
[397] כך משתמע מדברי מארי בחציה השני של התשובה, וכך הם דברי רבינו המפורשים בהלכות שגגות כשהגדיר מהו מתעסק. ומה שאמרנו שפטור ואינו חייב כלום, כך כת"ר בהלכות שבת א,ח בסוף ההלכה.
מה שאמר מארי בחציה הראשון של התשובה שמתעסק בשבת חייב מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות, ועוד משתמע משם שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אינו נחשב מתעסק, זה אינו מדויק.
וזה מהלך השאלה והתשובה בקלטת, והבוחר יבחר.
שואל: אז אני מבין ... שאם נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, אינו חייב כלום. לא מדאוריתא ולא מדרבנן.
מארי: נכון.
שואל: ואילו מתעסק, כמה חייב מדרבנן?
מארי: מתעסק בשבת פטור ... אבל לא חייב מדרבנן, [אלא] מכת מרדות.
שואל: אם נתרגם את האמור למעלה הלכה למעשה, אדם שנשען על קיר בשבת, והדליק את האור בלי כוונה, האם הוא דומה למתעסק?
מארי: נכון. אבל למעשה היה צריך להיזהר כיון שיש מאחריו כפתור.
שואל: האם הוא עבר איסור?
מארי: יש נדנוד של איסור, הוא היה צריך להיזהר. אבל כשנתכוון להגביה את התלוש, [דהיינו ש]יש [שני צמחים] תלוש ומחובר [והם] סמוכים [זה לזה], ונתכוון להיתר גמור להגביה את התלוש, (ואח"כ) [והגביה] את המחובר [הרי הוא פטור מכלום]. ... (ע"כ מהקלטת)
והנה מארי הביא את הדוגמא של שני צמחים אחד תלוש ואחד מחובר, והם סמוכים זה לזה, ונתכוון להגביה את התלוש והגביה את המחובר, כדוגמא למתעסק בשבת שפטור מכלום. ומכאן למדנו כיצד מפרש מתעסק בשבת, וזה מה שכתבנו בתשובה בפנים.
[398] במקרה של מכשיר "אנהלציה" כמו ששאל השואל, ישנה אפשרות פשוטה להמנע מחילול שבת, והיא שיפעילנו ע"י שעון שבת.
[399] לשון המשנה עירובין י,יד "וממלאין מבור הגולה בשבת, מבור הגדול ומבאר חקר ביום טוב"
וכת"ר בפרהמ"ש "ובור הגולה, בור היה באחת הלשכות והיה עליו גלגל שמשמיע רעש גדול בשעת השאיבה, וכן בור הגדול ובאר חקר. וחקר כמו הקר, ונקרא כן לפי שהיו ממיו נובעין מן כהקיר ביר מימיה, והיו גם על שני הבורות הללו הנזכרים גלגלים התירו להם הנביאים כשעלו לשאוב מאותן שני בורות בגלגלים, והמשיכו בני אדם לנהוג לשאוב מהן בלבד על פי התר הנביאים, ולא למדו דין זה לזולתן. ואסרו לשאוב בגלגל מחוץ לבורות אלו שמא ישאב לגנתו או למקום שרוצה למלאתו מים מחמת קלות השאיבה בהן, ולפיכך מותר לשאוב בהן בתוך הערים. אבל מה שמשמיעין קול בשעת השאיבה אינו אסור, וכן אין אסור להקיש ידות הדלתות וכיוצא בהן, ואין אסור להשמיע אלא קול נעימות קצובות כנגינות של שיר, והוא אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד"
כת"ר בהלכות שבת כא,ה "המשקה את הזרעים, חייב משום זורע; לפיכך אסור לשאוב מן הבור, בגלגל- גזירה, שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. ומפני זה, אם היה הבור של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל"
ולפי הנאמר בפרהמ"ש ובהלכה שהבאנו אין איסור להשמיע קול בשבת.
אלא שישנה הלכה אחרת שממנה הוכיח מארי שאסור להשמיע קול בשבת, והיא בהלכות שבת ג,ב שם כתב רבינו דוגמאות למלאכה שמתחיל לעשותה מערב שבת והיא נגמרת מאליה בשבת. וכתב מארי בהערותיו על משנ"ת "כל מה שמנה רבינו כאן הם משנה וברייתא בדף יח. עוד שם בברייתא אבל אין נותנין חטים לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום. ונחלקו האמוראים בטעם, רבה אמר מפני שמשמעת קול, ולשיטתו דבר זה הוא לכו"ע. ורב יוסף אמר משום שביתת כלים, ולשיטתו דבר זה הוא לבית שמאי. וכתב ר' חננאל- ואף על גב דקיימא לן כבית הלל ובית הלל לית להו שביתת כלים, נתינת חטים ברחים שלמים בערב שבת להטחן בשבת אסור דלא אמרו משום שביתת כלי אלא רב יוסף, אבל רבה אמר משום שמשמעת את הקול וכוותיה מסתברא. [מכאן לשון מארי] ונראה שרבינו ס"ל כהר"ח ולפיכך לא כתב ונותנין חטים וכו'. וא"כ אסור לכוון את הרדיו או כל משמיע קול מערב שבת שיפעל או שימשיך לפעול בשבת משום דאושא מילתא ... [יש לדבר קול הברה]" (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב בארמית)
וזהו המקור לדברי מארי בתשובה, שאסר שישמיע מכשיר הוידאו קול בשעת ההקלטה.
[400] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת בנוגע לפלטה בשבת "הפלטה החשמלית הקרויה של שבת, בין אותה שיש לה מעלת חום קבועה ובין אותה שיש בה להגביר ולהנמיך, מותר לשהות עליה מערב שבת בין חי ובין בשל כל צורכו בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו. כי כל החילוקים הללו שנאמרו, באש פחם הוא שמא יחתה. ובפלטה כלל לא שייך חיתוי. ... לעומת זאת הרי היא אש גמורה המבשלת כל הניתן עליה [אלא שמבשלת את התבשיל באיטיות], ולפיכך אין לדונה כלל ככירה גרופה וקטומה לענין חזרה, לדעת רבינו שאין הגריפה והקטימה משום הכר, אלא כדי שלא ישאר שם בכירה חום המבשל ... אלא אסור להחזיר עליה בשום אופן לא מבושל ולא בלתי מבושל, לא חם ולא קר, לא לח ולא יבש, אפילו רק הרים את המיחם מעליה וטרם הניחו ע"ג קרקע או כלי אסור להחזירו, והמחזיר הרי הוא מבשל בשבת ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[401] לשון מארי.
[402] כופח שהוסק בקש ובגבבה הבלו מועט כמו כירה, ולכן גם אליו מותר להחזיר.
[403] כי אין חום אש שיכול לבשל.
[404] שנבחן כיצד רגילים בני האדם לבשל.
[405] קטע זה של נראה כמבשל, נזכר בסוף התשובה. ואנו הבאנו אותו כאן באמצע התשובה, להסמיך אותו לחלק הראשון של התשובה שהוא מענינו.
[406] וזה לשון מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק סי' רנו' "וראיתי להציע לפניך המנהג הקדום בענין השיהוי בתנור לצורך מחר ולצורך הלילה כיצד עושין. הנה הבשר שטומנין בתנור לצורך מחר כך עשייתו, מרתיחין המים יפה ואח"כ נותנין הבשר והתבלין בקדרה לתתה בתנור לצורך מחר, ואם עושים דייסא משליכין החטים לתוך הקדרה ג"כ וטומנין אותה, גם קומקומין של קאהוי ממלאין אותם מים צונן ונותנין העשב [ז"א קליפת פרי הנקרא קשר] של קאהוי לתוכן וטומנין אותן. וקודם שיטמינו גורפין התנור שאפו בו לצד אחד ומכסין אותו באפר, וזהו קטימה וגריפה שבתלמוד, ונותנין הכל בתנור ואח"כ מכסין אותו בכלי גדול של חרס שיש לו שפה ונותנין בלאי בגדים סביב זה הכלי שמכסין בו התנור מכל צדדי הכלי, ואין פותחין התנור עד למחר שכבר נתבשלו כל התבשילין היטב. גם סותמין פי התנור שמצדה, ואם נפלה הסתימה בליל שבת שעדיין לא גמרו התבשילין להתבשל אין מחזירין אותה, לפי שהסתימה גורם הבישול. ואחר שסתמו התנור בכלי הגדול של חרס אז נותנין על גבי כלי זה מבעוד יום כל התבשילין של צורך הלילה לשמור חומן עד שעת אכילה. זהו המנהג הקדום" (ע"כ לשון מהרי"ץ)
ושמעתי מזקנים- שהמנהג של הדורות האחרונים היה, לתת את התבשילים מערב שבת לתוך שני תנורים, תנור של הלילה ותנור של שבת בבוקר, וכל התבשילים שנתנו בתנור כבר בשלו כל צרכם והתנור רק שמר על חומם, והתנור שהיניחו בו את התבשילים לצורך מחר, חפרו בגחלים הבוערות שבו בור קטן והיניחו בבור זה כמה חתיכות עצים גדולות שמטבעם נשרפים זמן מרובה וכיסו עצים אלה בגחלים, וכשנתנו את התבשילים בתנור יש שקטמו את הגחלים ע"י אפר, ויש שהיניחו את הסירים ישירות על הרמץ, ויש שהחמירו להניח דבר חוצץ בין הגחלים לקדירה כגון חתיכות חרס –רעפים- ולא נתנו את הקדרות על הגחלים עצמן ואלה היוו מיעוט, ובתנור של הלילה לא הקפידו לסותמו יפה אלא העיקר שישמור על חום התבשילים עד שיחזרו מהתפילה, ואילו בתנור של שבת בבוקר הניחו מסביב למכסה התנור בלאי בגדים בכדי לשמור על חום התנור, והקפידו הקפדה גדולה שלא יגע אדם בתנור של שבת בבוקר והסיחו את דעתם ממנו לגמרי.
והנה קדמוננו לא אסרו לעשות זאת משום שמטמין בער"ש בדבר המוסיף הבל, שהדין בו שאסור אלא אם כן מטמין בין השמשות. משום שלא התייחסו לדבר כהטמנה אלא כשהיה, ולכן הקפידו לגרוף ולקטום את התנור [כלשון מהרי"ץ]. וסמכו על סתימת התנור והסח הדעת ממנו ושאין פותחים אותו עד למחרת כסיבה להתיר לעשות זאת, ושאין מקום לחשוש ולגזור.
ויתכן לומר שהטעם שלא החשיבו את הדבר כהטמנה, משום שאינו מטמין בדבר שמוסיף הבל מצד עצמו כמו הדוגמאות שהזכירו חכמים, אלא ההבל שנוסף בו הוא מחמת הגחלים. ועוד שאין חומרי ההטמנה נוגעים בגוף הסיר או הקדירה, ולכן אין הדבר נחשב כהטמנה. אלא שמארי לא ביאר לנו את טעם מנהגם, ואף אינו סובר שמחמת טעמים אלה יש להתיר להטמין.
[407] מארי אמר בתחילת דבריו שהדבר דומה לתבשיל שהשליכו לתוכו אבר חי, ועוד דימה את הדבר לתבשיל שלא נתבשל כל צורכו. ואנו הבאנו רק את הדימוי לתבשיל שהשליך לתוכו אבר חי, כי בכזה מקרה מותר לשהות אפילו בתנור שלא מועיל בו גריפה וקטימה.
וזה מהלך השאלה והתשובה בקלטת, והבוחר יבחר.
שואל: [האם] לא היה מצב, שאת התבשיל שאכלו בשבת בבוקר, היו נותנים אותו [בתנור] כשעוד לא בשל כל צורכו לפני שבת, מבעוד יום, [והוא היה מתבשל מאליו בשבת]?
מארי: הם היו מטמינים בערב שבת, ומסיחים את דעתם מהתנור, ואינם פותחים את התנור בכל ליל שבת כלל.
שואל: האם היה מנהג כזה בתימן?
מארי: כך היא ההלכה, וכך המנהג, [וזה לשון ההלכה-] אם הניח בו אבר חי וכדו' והסיח דעתו מותר. ודוקא [אם] מערב שבת הונח.
שואל: אבל מנהג תימן היה להכין את הכל מיום שישי?
מארי: נכון. אבל היו מטמינים, ותבשיל שלא בשל כל צורכו מתבשל בהטמנה, אלא שמסיחים דעתם ולא פותחים את התנור שיש בו האוכל של שבת בבוקר. (ע"כ מהקלטת)
[408] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ג,ח "תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו- מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צורכו, או בשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו- אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכול כתבשיל חי; ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו, ואינו בא לחתות בגחלים"
[409] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת בנוגע למטמין בתנור הסגור הרמטית "ולסיום- דיני הטמנה במציאות של ימנו. נראה כי אותם המניחים על הפלטה שכבר בארתי לעיל שכל גזירת חיתוי אינה שייכת בה, אע"פ שמכסים את הסירים בבגד כיון שאינו הדוק מסביב עד שלא נותר שום צד גלוי, אלא מניחים אותו מעל לכל דרך הינוח ואין זו הטמנה, גם אותם שמניחים את הפלטה בתוך ארגז של פח ויש לו דלתות הנסגרות כיון שמטבעו אין סגירתו גמורה [הרמטית] אלא נשארים חללים פתוחים מסביב לפתח יש להקל. אך אותם שיש להם תנורים של חשמל שסגירתן גמורה ומוחלטת, אע"פ שנראה מלשון מרן או"ח סי' רנז שכל שאין חומרי ההטמנה נוגעים בגוף הסיר או הקדירה אינה הטמנה, אפשר שאילו ראה מרן את התנורים הללו היה אומר אין לך הטמנה גדולה מזו כי האויר החם שבין דפנות התנור לסירים עוזר הרבה לחימום, ונראה לי כי כאשר מוציאין ביום השבת מן התנור הזה מקצת סירים ברור שאסור להחזיר מפני שהוא מבשל ואסור מדרבנן, אלא אף לסגור אסור מפני שהוא כמטמין בשבת, ויש צורך להניח משהו על הדלת כדי שלא תסגר לגמרי וישאר חלל כל שהוא בין הדלת לתנור" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[410] מה שבסוגריים תוספת שלי, כיון שכך הבין מארי את השואל וע"ז השיב. ונראה שלהחזיר על גבי רשת שנמצאת באמצע התנור, הרי הוא כמחזיר כנגד המדורה ומותר.
[411] הטעם לכל הנזכר כאן, נתבאר בתשובה הבאה.
[412] שאם לא יעשו כן, נמצאת ברכתם על הנרות ברכה לבטלה כיון שלא נהנו מאורן.
[413] אין חובה, כי החובה שיהיה אור רק היכן שאוכלים. אבל אם רצו שיהיה להם אור בחדרם והדליקו קיימו מצוה, כיון שחדר זה הוקצה להם והם רוצים בו אור, ולכן אם ברכו על הדלקה זו אינה ברכה לבטלה.
[414] אין עליה חובה להדליק. אבל אם הדליקה עשתה מעשה מצוה, ואם בירכה על מצוה זו אין הברכה לבטלה.
[415] כגון בימנו שיש לנו אור ממנורות חשמל. אבל אין הכוונה שידליק נר בביתו ולא ישהה כלל במחיצת הנר, והדברים נתבארו בתשובה מס' 320 בחציה השני ראה שם.
[416] יחוה דעת חלק ה' סימן כד עמ' קטז, יביע אומר חלק ב' סימן יז אות ד-ט, יביע אומר חלק ד' סימן מ' אות ה.
[417] שמות לה,ג.
[418] שבת כג: ופס"ר בהלכות חנוכה ד,יד.
[419] ובימי הגאונים עדין לא היתה נהוגה בכל ישראל אלא מקצתם ברכו ומקצתם לא ברכו. וזה לשון רס"ג בסדורו עמ' קט "לפני שקיעת החמה ביום שישי חובה שנדליק נר כל שבת, ורובינו מברך עליו להדליק נר השבת" (ע"כ מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת). מה שכתבנו כאן הוא מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת, בכדי להבהיר את הענין.
[420] לשון מארי, של צמר או שער. (לביאור "שמלה" ראה בתשובה 223)
[421] שו"ת משפטי עוזיאל חלק אורח חיים סימן ז'.
[422] מחמת חומר החוט והתנגדותו לזרם החשמל, מתלהט החוט ונוצר אור.
[423] יתבאר עוד בתשובות מס' 358-364.
[424] כאשר המכשיר מחובר למקור חשמל אסור להפעילו בשבת, כי ע"י החשמל נוצרת הבערה וחימום מתכת וכדו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה