שאילת שלום קודם התפילה

במאמר הבא נתבונן בהלכה של שאילת שלום קודם התפילה, ונראה כיצד הראשונים והפוסקים הוסיפו קמעה קמעה על ההלכה התלמודית, עד שהפסק שנכתב בשו"ע כבר יצא שונה מהתלמוד, ומי שיחפוץ למצוא את פסק התלמוד, ימצא זאת ברמב"ם, שם נכתבו דברי התלמוד ללא תוספת או שיבוש. הדברים פשוטים וקלים, אבל צריך להבחין בהם.

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד א

אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל - כאילו עשאו במה, שנאמר: (ישעיהו ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה.

ושמואל אמר: במה חשבתו לזה ולא לאלוה.

מתיב רב ששת: בפרקים - שואל מפני הכבוד ומשיב! תרגמה רבי אבא: במשכים לפתחו.

 

ביאור הדברים: רב אמר מימרה, הכוללת בתוכה איסור גורף של אמירת שלום קודם התפילה. בתלמוד הקשו על דבריו מהמשנה, שם נאמר שיכול אדם להשיב שלום ולשאול שלום גם באמצע קריאת שמע, וקריאת שמע היא קודם התפילה, מכאן שמותר לברך את חבירו לשלום גם קודם התפילה? והשיבו: שדברי רב אינם איסור גורף של אמירת שלום, אלא רק אם משכים לפתחו לשאול בשלומו אסור, אבל אם פגשו באקראי בדרך לבית הכנסת, אין שום איסור לשאול בשלום חבירו ולהשיב לו שלום. רק אם משכים לפתחו הוא מראה שמחשיבו על פני הקב"ה ואסור, אבל אם פגשו בדרכו יש כאן התנהגות של נימוס, ולפיכך מותר לומר לו שלום.

 

וכך נכתב בתוספות מסכת ברכות דף יד עמוד א

במשכים לפתחו - וכן הלכה אבל פגעו באקראי מותר.

 

וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ו,ד

אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה, מאחר שיעלה עמוד השחר, עד שיתפלל תפילת שחרית; וכן לא ישכים לפתח חברו לשאול בשלומו, קודם שיתפלל תפילת שחרית...

 

כעת נבדוק בשו"ע, ונראה כיצד הוא פסק גמרא זו (שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ב)

כיון שהגיע זמן תפלה, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, משום דשמו של הקב"ה שלום, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב; ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק, אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה, אפי' זה הלשון אסור. וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו, וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים לפתחו. ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ), אין לחוש כל כך. ואם אינו משכים לפתחו, אלא שפגע בו בדרך, מותר ליתן לו שלום. וי"א שאפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל, עד שיתפלל.

 

פסק זה כולל בתוכו סדרת ראשונים, אבל הוא כולו קשה מתחילתו ועד סופו.

 

א. כאשר בתלמוד אסרו להשכים לפתח חבירו לשאול בשלומו, סיבת הדבר מפני שחייב האדם קודם להתפלל ורק אח"כ יעשה את חפציו וצרכיו. עבודת ה' היא הדבר היותר חשוב שיש לאדם לעשות מיד בקומו משנתו, שלא יראה כאילו חפציו וצרכיו חשובים הם יותר מאשר עסק שמים, ולכן אסור לאכול או לשתות או לעשות במלאכתו קודם שיתפלל, כל איסורים אלה נזכרו באותה סוגיה, וכולם טעם אחד להם. כך שלבוא ולתלות את טעם האיסור כי שלום הוא שמו של ה', ורק שלום אסור לומר אבל בוקר טוב מותר, אין לדבר שום רמז בתלמוד.

 

על פי זה, מה שנכתב בשו"ע "... משום דשמו של הקב"ה שלום, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב" חילוק זה בין אמירת בוקר טוב לאמירת שלום אין לו מקור בתלמוד, מי שמשכים לפתח חבירו לשאול בשלומו, אסור לו לומר לו בוקר טוב או שלום, כי בכל סגנון לשון שיאמר, הוא מחשיב את חבירו יותר מאשר את ה' ואסור. ואם פגשו בדרכו, בכל סגנון לשון שיהיה (בוקר טוב או שלום) הוא רק מתנהג התנהגות נימוס ומותר. ואפילו באמצע קריאת שמע מותר להשיב או לשאול שלום, גדול כבוד הבריות.

 

ב. בהמשך נכתב בשו"ע "ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק, אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה, אפי' זה הלשון אסור" מקורו של משפט זה הוא בר' יונה (ב"י), וביאורו שאם אינו משכים לפתח חבירו במיוחד ע"מ לומר לו שלום, אלא הוא עובר דרך פתח חבירו כי הוא רוצה לראות איזה עסק, ואז הוא אומר בוקר טוב מותר (משנ"ב).

 

משפט זה נכתב בכדי להסביר היאך יתכן שיפגוש את חבירו ויברכו לשלום קודם התפילה ולא יאסר, והדבר הוסבר במקרה שגם אם הוא משכים לפתח חבירו מותר, מפני שאינו הולך על מנת לומר שלום, אלא על מנת לראות עסק. אבל נראה שאין צורך לכך, מפני שמכאן משתמע שמותר לאדם לצאת לראות את עסקיו קודם התפילה, וזה ודאי אינו ראוי. ולפיכך כדאי להישאר בדוגמה שנכתבה בתוספות, הדוגמה הפשוטה שפגשו באקראי בדרך ורק אז מותר לשאול בשלומו, אבל כל השכמה לפתח חבירו יש בה כבר פגם שהוא מחשיב דברים אחרים יותר מעסקי שמים ואסור.

 

ג. בהמשך נכתב "וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו, וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים לפתחו" כאן התווספה הכריעה לדברים האסורים לעשות קודם התפילה, והמפרשים בנו חילוקים האם מותר הדבר או אסור.

נראה שאם היה דרך אנשי המקום לקוד זה לזה קידה קלה בשעת אמירת בוקר טוב, או לשים את ידיהם על לבם בזמן אמירת השלום, אין בדבר שום תוספת על פני אמירת השלום, כל אדם כך נוהג מבלי משים, ואם מותר לומר שלום מפני הנימוס, גם מותר לקוד כדרכם של בני אדם, כך שהחילוק שנכתב כאן בין קידה ללא קידה הוא חילוק שאין לו בסיס בתלמוד.

 

ד. בהמשך נכתב "ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ), אין לחוש כל כך" כלומר אם התחיל לברך ברכות השחר, כבר מותר לקוד קידה. (משנ"ב)

והשאלה הנשאלת, מנין המקור לכל חילוקים אלו, אם כריעה נחשבת כמחשיב את חבירו לבמה, מה יועילו כמה ברכות, צריך לגמור את כל תפילת שמונה עשרה ורק אח"כ לשאול בשלומו ולכרוע, ואם קידה היא דרכם של בני אדם, א"כ כשם שמותר לשאול בשלומו גם מותר לקוד, וכאמור אין לכל מה שנכתב כאן שום רמז בתלמוד.

 

ה. בהמשך נכתב "ואם אינו משכים לפתחו, אלא שפגע בו בדרך, מותר ליתן לו שלום. וי"א שאפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל, עד שיתפלל" הובא כאן חילוק בין אמירת שלום לאמירת בוקר טוב, אם הוא בדרך מותר לומר שלום, וי"א שגם בדרך צריך לומר בוקר טוב.

 

על פי האמור כאן, כל ההלכה עד כעת עסקה במשכים לפתחו לראות את עסקיו, וכעת עברנו לדון בפוגש אותו בדרך, ויש הבדל בין משכים לפתחו בהיתר לפוגשו בדרך באקראי. כמובן שבעיון קל נבין שאין שום מקור לכל הדברים הנ"ל בתלמוד, צריך לקבוע איזה סגנון לשון מותר לשאול בו, בוקר טוב או שלום, צריך לקבוע אימתי הוא משכים לפתחו ואסור, ואימתי הוא משכים לפתחו ומותר, כי הוא השכים לעסקיו, או פגשו באקראי, ואז את אותו סגנון לשון, היכן שמותר לאומרו יאמרו, והיכן שאסור לאומרו, לא יאמרו, אבל לבנות חילוקים בין משכים לעסקיו, לפגשו באקראי בדרך, אין לכך שום מקור בתלמוד.

 

קורא יקר

כל מה שנכתב כאן הוא בירור תלמודי, השואף למנוע סיבוכים בהלכה, וזאת היתה מטרת המאמר.

 

***