272. נשאל מארי, על מה שכתב הרב אבא שאול בשו"ת אור ציון[332], שאישה שדרכה ללוש את הבצק כאשר הטבעת נמצאת על אצבעה, אין טבעת זו חוצצת בנטילת ידים, ואינה צריכה להוריד אותה בשעת הנטילה?
והשיב, שאם הטבעת מהודקת לאצבע הרי היא חציצה[333], ואם היא רפויה על האצבע ואפשר לסובבה בקלות, אינה חציצה.
ומה שכתב הרב אבא שאול לדמות בין ההקפדה בלישת הבצק לבין נטילת ידים, הרי זה סברא שלו. כי בלישת הבצק אין סיבה לאישה שתקפיד ותסיר את הטבעת, אבל אין לומר משום כך שטבעת זו אינה חציצה, כי בדיני חציצה יש אמת מידה שונה לקבוע מה חוצץ ומה אינו חוצץ.
ובימנו רוב הטבעות אינן מהודקות לאצבע, כי אם הטבעת מהודקת, הדרך היא ללכת לאומן שירחיב אותה. (אהבה- ברכות ו,ד: טהרה- מקוות ב,ד)
273. אישה שעונדת על אצבעה טבעת, אם הטבעת אינה מהודקת לאצבע ואפשר לסובב אותה בקלות סביב האצבע, הרי טבעת זו אינה חציצה בנטילת ידים, ואין צורך להורידה בשעת הנטילה. ואם הטבעת מהודקת לאצבע, הרי היא חציצה בנטילת ידים, וצריך להוריד אותה בשעת הנטילה[334].
מה שאמרנו שנבדוק את רפיון הטבעת על ידי שיסובב אותה מסביב האצבע, אין פירושו שיש חובה לאישה בשעת הנטילה לסובב את הטבעת על אצבעה. אלא זוהי אמת מידה לידע האם הטבעת מהודקת או לא, ואין שום צורך לסובב את הטבעת על האצבע בשעת הנטילה. (אהבה- ברכות ו,ד: טהרה- מקוות ב,ד)
274. מי שנטל ידיו לאכילת פת, אסור לו להסיח את דעתו מהנטילה, ולכן לא יאכל ולא ישתה שום מאכל או משקה עד שיברך המוציא[335]. (אהבה- ברכות ו,יז וציון נד)
275. כת"ר בהלכות ברכות ו,יח "לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים, אינו צריך נטילת ידים; והאוכל, צריך נטילת ידים, אף על פי שאינו נוגע במאכל, אלא אחר הוא המאכילו. והוא הדין לאוכל במגרפה, שצריך נטילת ידיים"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "שהאוכל במגרפה אינו נוטל את ידיו משום חשש שמא יגע [במאכל], ולא אכפת לנו אם יגע כי החולין טמאים הם. אלא הטעם- שידים לוטות הרי הם כנטולות ומותר לאכול בהם תרומה, משא"כ ידים גלויות אינם כנטולות, ומגרפה וידיו של אחר אינן מהווים ליטה, וגזרת חכמים היא שהאוכל צריך ליטול את ידיו או ללוט" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי, שלכתחילה אפשר ללוט את הידים ולאכול, אפילו שיש לו מים.
ויקפיד שילוט את ידיו לא את הפרוסה, כי ידיו הם שחייבות בנטילה, לא הפרוסה.
אבל במים אחרונים, אם יש לו מים, חייב ליטול את ידיו במים להעביר את המלח הסדומית, ואינו יכול ללוט את ידיו[336]. (אהבה- ברכות ו,יח וציון נד)
276. מותר להניח פירות לפני אדם שיודע שלא יברך עליהם, אבל פת אסור להניח לפניו, משום שלא נטל את ידיו[337].
מה שהתרנו להניח לפניו פירות- אף אם מגיש את הפירות במגש, הרי זה כמניח לפניו ולא כמאכילו בידים, משום שהניח את הפירות לפניו במגש ולא האכילו. (אהבה- ברכות ו,יט וציון נח: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז)
277. ראה בתשובה הקודמת מס' 276, שם נתבאר שמותר להניח מגש עם פירות לפני אדם שיודע שלא יברך עליהם, ואין דבר זה נחשב כמאכילו בידים. אבל לתת פרי בידו של מי שיודע שלא יברך, נראה שאסור, משום שנחשב כמאכילו בידים.
ומספר מארי מעשה- שנדמן לחתונה והיה לפניו כוס יין,- מארי אינו שותה יין- ובא אחד ורצה לשתות את כוס היין, ושאל את מארי האם מותר לו לשתות, ענה לו מארי שאם יברך ישתה, אבל אם לא יברך לא ישתה. והסכים אותו אדם, "והתנדב" לברך על כוס היין[338]. (אהבה- ברכות ו,יט וציון נח: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז)
278. נאמר בתלמוד[339] "מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה" ולכן אדם שנמצא בבית אבל -למשל-, וביקש ממנו אדם שאינו שומר מצוות שיתן לו פרי וכדו', אם יכול להתחכם ולא להעביר לו את הפרי, יעשה. ואם אינו יכול, ומסר לו את הפרי, יתכן לומר שלא עשה איסור[340].
והדרך בבית האבל שיניחו את האוכלין לפני המנחמים, ואין נותנים מיד ליד פירות וכדו'. וגנאי הדבר שיבקש האדם מאכל שנמצא רחוק ממנו, ויצטרך אדם אחר להעביר אליו את אותו מאכל. (אהבה- ברכות ו,יט וציון נח: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז)
279. אדם שיש לו דוכן פלפל, ומוכר מנות פלפל גם לאנשים שאינם מקיימים מצוות, ומניח את מנת הפלפל על הכן שלפניו, אין בדבר זה איסור. כי אדם זה קונה, ואין כאן מקרה של בעל שמחה שמזמין אורחים. ואדם שקונה יכול לעשות עם מה שקנה מה שירצה, ואין זה מענינו של המוכר לבדוק מה עשה עם מה שקנה[341]. (אהבה- ברכות ו,יט וציון נח: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז)
280. ראה בתשובה הקודמת מס' 279, שם נתבאר שאדם שיש לו דוכן פלפל, ומוכר מנות פלפל גם לאנשים שאינם מקיימים מצוות, ומניח את מנת הפלפל על הכן שלפניו, אין בדבר זה איסור.
וביאר מארי, שמה שכתב בהערותיו על משנ"ת[342] "נראה שאסור לאדם יר"א להגיש לחם לפני אורחיו במשתאות של חתונות וכיוצא" אינו סותר לזאת, כי שם מדובר על בעל שמחה שהזמין אורחים, והמלצר מגיש לפניהם, ונמצא שבעל השמחה מכין להם את סיבת מרים. ואילו במוכר פלפל מדובר בקונה[343].
ועוד ביאר מארי, שבמקרה של בעל שמחה שהזמין אורחים והמלצר מגיש לפניהם. אין לומר שאין כאן איסור על בעל השמחה, משום שאין שליח לדבר עבירה[344]. כי בעצם השליחות אין עבירה, והעבירה נגרמת מחמת מה שקורה אח"כ שאין האורח נוטל ידיו ואינו מברך, ולכן כאן האיסור חל על מי שהזמינם, ולא על מי שהניח לפניהם[345]. (אהבה- ברכות ו,יט וציון נח: קדושה- מאכלות אסורות יז,כז: עבודה- מעילה ז,ב)
281. כת"ר בהלכות ברכות ז,ח "יצא אחד מן המסובין להשתין מים, נוטל ידו אחת ונכנס"
וביאר מארי, שיש מפרשים את ההלכה שמדובר כשאוכל פירות, ואע"פ שאמרו חכמים "וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח" כאן נוטל את ידו משום נקיון. ובזמנם ביד אחת היה האדם משפשף ניצוצות וכדו', ולכן נוטלה משום נקיון.
אבל מי שיוצא מבית הכסא, אינו צריך ליטול את ידיו, ואם ירצה ירחץ את ידיו משום נקיון. (אהבה- ברכות ז,ח: תפילה ז,ה)
282. כת"ר בהלכות ברכות ז,ט "ואין זורקין את הפת"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ורבותינו פירשו לנו ... שבפת הטעם שאין זורקין אותה משום ביזוי ובעיטה[346], וגערו קשות באותו חצוף שגלגל כיכר לחם חם ועשאו כמין כדור וזרקו לאיש אשר כמוהו"
וביאר מארי לשואל, שאם יש מסובין מרובין ויש אדם שיושב רחוק מבעל הבית המברך, לא יזרקו לו את הפת משום שיש בדבר בזיון, אלא יעבירו אליו את הפת מבלי לזורקה. (אהבה- ברכות ז,ט וציון יט)
283. גנאי הדבר שיזרקו את הפת זה לזה. ואעפ"כ היו בתימן פרחחים, ואף זקנים וכדו' שעשו כמעשיהם, שגלגלו את הלחם וזרקו אותו זה לזה.
ומה שכתב רבינו בהלכה, דברים שאסור לעשות עם האוכלין, בחלקם הטעם משום שהם נמאסין. אבל בפת הטעם שאסור לזורקה זה לזה משום בזיון, ואע"פ שאינה נמאסת[347].
ומה שכתב הרשב"א בשם רב האי גאון "פת אם אינה נמאסת ע"י זריקה, מותר לזורקה זה לזה. וכן דעת רש"י ור"י"
יתכן לומר שהגאונים לא ראו את זריקת הפת כבזיון, אבל היה מקובל בתימן לראות את מי שזורק את הפת כמבזה את האוכלין, וכך היא התחושה בראותנו אדם שזורק את הפת לחברו. (אהבה- ברכות ז,ט וציון יט)
284. המנהג בתימן היה, לא לזרוק את הפיתות זה לזה, אפילו כשהן חמות. ורק הפרחחים נהגו לזורקן זה לזה, וגערו בהם חכמי הדור. (אהבה- ברכות ז,ט וציון יט)
285. אע"פ שאין חובה לברך ברכת המזון על היין[348], אם הביאו יין, צריך המברך להחזיקו מתחילת ברכת המזון עד סוף הברכות שאחרי ברכת המזון[349]. ולכן בבית חתנים שמברכים שבע ברכות אחרי ברכת המזון, צריך להחזיק את הכוס עד גמר ברכת השבע ברכות. וכך היה המנהג בתימן. (אהבה- ברכות ז,יד-טו: ב,ט-יא)
286. פרי שהתרסק ושוב אי אפשר לזהותו, אם לא נרקב הפרי ולא הסריח, יברך עליו ברכתו, אפילו שאין מראהו ניכר. (אהבה- ברכות ח,א)
287. פרי שהתרסק ונצבע בצבע אחר, ושוב אי אפשר לדעת מהו הדבר שלפניו, אם הודיעוהו מהו הפרי שלפניו, יברך עליו ברכתו. (אהבה- ברכות ח,א)
288. מי שאכל חצי כזית תפוח וחצי כזית תפוז, כיון שהברכה האחרונה שלהם שווה מצטרפים, ויברך אחריהם בורא נפשות. וכן אם אכל חצי כזית ירק וחצי כזית פרי, כיון שהברכה האחרונה שלהם שווה מצטרפים, ויברך אחריהם בורא נפשות. (אהבה- ברכות ח,א)
289. מי שברך על מים והחל לשתותם, ואח"כ הוסיף "תרכיז" פטל למים, אינו צריך לחזור ולברך, כי הברכה על מים זכים או על מים עם תרכיז פטל זהה. (אהבה- ברכות ח,א)
290. מי ששתה מיץ, והביאו לפניו סוג אחר של מיץ, כיון שברכתם שווה, פטר בברכה על המיץ הראשון אף את המיץ השני. ועוד כיון שמין המיץ הראשון עדיין לפניו[350], אין צורך לברך על המיץ השני. (אהבה- ברכות ח,ב)
291. מי שנתארח אצל חברו והגישו לפניו תפוז, ובאמצע אכילתו את התפוז הגישו לפניו אשכולית, אינו צריך לחזור ולברך על האשכולית, כיון שמין הברכה עדין בידו. ואם הביאו את האשכולית אחרי שגמר את התפוז, צריך לחזור ולברך על האשכולית, כי לא היה בדעתו לפטור את האשכולית בברכתו על התפוז[351].
אבל אם הביאו אחר כך עוד תפוז, אף שהביאוהו אחרי שגמר את התפוז הראשון, אינו צריך לחזור ולברך עליו. כיון שהוא ממין הברכה, נפטר בברכה על התפוז הראשון[352].
מה שאמרנו שאם היה מין הברכה בידו, אינו צריך לחזור ולברך על המין השני שהביאו לפניו. אין להקשות על זה ולומר שצריך שיהיה מין הברכה לפניו בשעה שמברך, כי דבר זה רק בברכת שהחיינו[353] ולא בברכה על מיני מאכל. (אהבה- ברכות ח,ב: ד,ז י-יא)
292. מי שנתארח אצל חברו והגישו לפניו תפוז, ובאמצע אכילתו את התפוז הגישו לפניו תפוח, אינו צריך לחזור ולברך על התפוח. כיון שמין הברכה עדין בידו. ואם הביאו את התפוח אחרי שגמר את התפוז, צריך לחזור ולברך על התפוח, כי לא היה בדעתו לפטור את התפוח בברכתו על התפוז.
והטעם- כיון שרק בסעודה על הפת אנו אומרים שדעתו של האורח על כל מה שיגיש בעל הבית[354], אבל באכילת פירות מה שהגישו לפניו, על זה היה דעתו ולא יותר.
293. משרת צימוקים, אם יש בה מראה יין וטעם יין, מברך עליה בורא פרי הגפן[356]. ומבחינת המציאות, כל שיש בו טעם חזק של יין, יש בו גם מראה יין.
והסיבה שמברך על משרת צימוקים בורא פרי הגפן, מפני שהלשד[357] של הצימוקים יצא למים. אע"פ שלא סחט האדם את הצימוקים, ורק המים הם שהוציאו את לשד הצימוקים.
ואין לדמות לדבש תמרים שמברך עליו שהכל, כי בדבש תמרים לא יצא הלשד של התמרים לדבש[358]. ורק בתמרים שמעכן בידו והוציא גרעינין שלהן ועשיין כמו עיסה, מברך עליו בתחילה בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש, משום שגוף התמרים בעיסה.
וכן מצאנו שפס"ר, שמימי שלקות כשלקות ומברכים עליהם בורא פרי האדמה. ובלבד שיש שם שלושה תנאים. א- שדרכן להשלק. ב- במקום שדרכן לשתות מימיהן. ג- ששלקו לשתות מימיו, ולא ששלקו להכשירו ונמלך עליו לשתות את מימיו. [והטעם שאין מי שלקות כסוחט פירות, מפני שעל ידי האש גוף הירק נמס בתוך הנוזל, והרי הוא כטוחן את הפרי במקום שדרכן לאכול טחון, שמברך עליו ברכתו כאילו לא נשתנה, כמו שמצאנו בתמרים. והפסולת הנשארת בשלקות אינו גוף הפרי אלא קרומי תאים קשים שאין בהם מאומה[359].] ומשרת צימוקים דומה למימי שלקות, ולכן מברך עליה בורא פרי הגפן. (אהבה- ברכות ח,ב ד וציון י-יא: זמנים -שבת כט,יז)
294. כת"ר בהלכות ברכות ח,יג "היו לפניו מינין הרבה- אם היו ברכותיהן שוות- מברך על איזה מהן שירצה, ופוטר את השאר; ואם אין ברכותיהן שוות- מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מין שירצה להקדים מקדים. ואם אינו רוצה בזה יתר מזה- אם יש ביניהן אחד משבעת המינין, עליו הוא מברך תחילה; וכל הקודם בפסוק, קודם לברכה: והשבעה הן האמורין בפסוק זה "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן, ודבש" (דברים ח,ח), ודבש זה הן התמרים; והתמרים קודמין לענבים, שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ"
וביאר מארי, שדין זה שיברך על איזה שירצה, בין כשאוכל פירות, ובין אם אוכל דבר שמברך עליו שהכל. ומה שהזכיר רבינו בהלכה פירות, זה רק דוגמא[360]. (אהבה- ברכות ח,יג)
295. מי שאכל מיני מזונות או שאכל זתים או תמרים, וגם שתה מים. יקדים בברכה אחרונה לברך על המחיה, או על הארץ ועל פירותיה, ואח"כ יברך בורא נפשות[361]. ואם הקדים ובירך בורא נפשות, יברך אחרי זה על המחיה או על הארץ ועל פירותיה. (אהבה- ברכות ח,טז)
296. מי שאכל מיני מזונות, וגם אכל פירות[362]. יברך אחריהם על המחיה, ואחר כך יברך בורא נפשות. ולא פטר בברכת על המחיה גם את הפירות משום שאמר בה "ועל תנובת השדה", כי תנובת השדה הכוונה לחמשת המינים של שבעת המינים[363]- ענבים תאנים רמונים זתים ותמרים- ולא שאר מיני פירות. (אהבה- ברכות ח,טז)
297. בגד שניתז עליו "מא ורד" [מי ורדים] והריח אותו, אין מברך בורא עצי בשמים על הריח, כיון שהוא ריח שאין לו עיקר. והבגד קלט את הריח, אבל הריח עצמו אין לו מקור ועיקר[364].
והורדים, או מי הורדים שהם תמצית שלהם, או הריחן, הם נקראים ריח שיש לו עיקר. אבל אם יש מהם ריח בבגד, ריח זה אין לו עיקר.
ואין הדבר נמדד בחוזק הריח או חולשתו, אלא האם הריח בא מדבר שנותן ריח בעצמו. או שבא הריח מדבר שבו עצמו אין ריח, והגיע הריח אליו מדבר אחר. (אהבה- ברכות ט,ח)
298. מי שנכנס לבית הכנסת בתפילת ערבית של מוצאי שבת, והריח את ריח "הריחן" הנמצא באויר[365], לא יברך עליו מפני שהוא ריח שאין לו עיקר. ואם נמצא "הריחן" בבית הכנסת, והריח את ריחו הנודף למרחוק, יברך עליו מפני שהוא ריח שיש לו עיקר.
אדם זה שבירך על ריח הריחן קודם ההבדלה, לא יחזור ויברך עליו בשעת ההבדלה, כי כבר בירך עליו.
מי שנכנס לחנות של בשמים, והריח את ריח מיני הבשמים הנמצאים בחנות, יברך עליהם ברכתם, מפני שהוא ריח שיש לו עיקר. (אהבה- ברכות ט,ח)
וכן הנותן מתנה לבנו הקטן, יברך הבן על מתנה זו שהחיינו, מפני שהוא עצמאי לעצמו וזוכה במתנה[367]. (אהבה- ברכות י,א: נשים- אישות כב,כז: קנין -זכיה ומתנה ד,ז ט)
300. כת"ר בהלכות ברכות י,ח "ארבעה צריכין להודות- חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשיעלו, והולכי דרכים כשיגיעו לישוב; וצריכין להודות בפני עשרה, ושנים מהם חכמים, שנאמר "וירוממוהו, בקהל עם; ובמושב זקנים, יהללוהו" (תהילים קז,לב). וכיצד מודה- עומד ביניהן ומברך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב; וכל השומעין אומרים, שגמלך טוב, הוא יגמלך, סלה"
וביאר מארי, שישתדל[368] להודות תוך שלושה ימים. ואין הודאה זו צריכה ספר תורה, אלא יעמוד בפני עשרה ויודה. (אהבה- ברכות י,ח)
301. מה שכת"ר "והולכי דרכים כשיגיעו לישוב[369]" פירושו- כשיגיעו למקום מגוריהם. אבל אין פירושו כשיגיעו לישוב הראשון כשהם עדיין באמצע הליכתם, כי אז הם עדיין הולכי דרכים.
ובימנו יש סכנות מרובות אפילו בתוך העיר, אבל הדין לא השתנה, ורק ארבעה צריכים להודות ולא יותר. (אהבה- ברכות י,ח)
302. המברך ברכת הלבנה, יכול לברך אותה מתוך הבית, ובלבד שממשיך לראות את הלבנה כשהוא בתוך הבית. ואם נסתרה מעניו כשנכנס לבית, לא יברך עליה, שמא בשעה שמברך כבר כיסוה העננים[370]. (אהבה- ברכות י,טז)
303. ברכת הלבנה- יש מחלוקת ראשונים, האם נקראת מצוות עשה שהזמן גרמא -ונשים פטורות[371]- או לא. ואין זה פשוט לומר שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, כי המציאות גרמתה, שהירח נסתר ואז אין שום אדם שיכול לברך על הלבנה. ובתימן לא נהגו הנשים לברך ברכת הלבנה כלל. ואם הנשים עמדו ליד הגברים, שמעו את ברכת הלבנה של הגברים. ואין ללמוד ממנהג נשות תימן, ולומר שחייבות לברך ברכת הלבנה, משום שיש כאן ספק[372] ברכות להקל. (אהבה- ברכות י,טז: מדע-עבודה זרה יב,ג)
304. כת"ר בהלכות ברכות יא,י "אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים- מברך קודם עשייתה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות; אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעשה לעצמו"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ולי נראה שדברי רבינו פשוטים וכוונתו ברורה, שהעושה מצוה לחברו ואין חברו נוכח שם, כגון העושה מעקה בגגו של חברו, מברך על עשית מעקה ואינו מברך שהחיינו. וכן הקובע מזוזה בפתחו של חברו ואין חברו נוכח שם, מברך על קביעת מזוזה ואינו מברך שהחיינו. אבל אם חברו נוכח שם ואינו יודע לברך, מברך לו גם שהחיינו כדין כל שאר הברכות שאינן ברכות ההנאה. ולפיכך המדליק נר חנוכה לחברו וחברו נוכח שם, מברך כל שלש הברכות והוא עונה אמן. וכן במעקה ובמזוזה שהן במעשה יברך לו שהחיינו אף לכתחילה. ופשוט שגם בקידוש יברך לו שהחיינו, ואין צריך לומר זאת" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שאם חברו נוכח ומברך לו שהחיינו, כאילו חברו מברך. ולכן יכול לברך לו אפילו שיצא ידי חובת מצוה זו. וזהו פשוטו של הרמב"ם[373]. (אהבה- ברכות יא,י וציון יט)
305. שלושה שאכלו כאחד, ורצו שנים מהם לברך ברכת המזון, והשלישי רוצה להמשיך לשתות קפה, יפסיק את שתית הקפה על מנת לזמן עמם[374]. ואם כוון את דעתו לצאת ידי חובת ברכת המזון בברכתם, יצא ידי חובתו[375]. ויחזור ויברך על הקפה אחרי ברכת המזון, ואין כאן איסור של ברכה שאינה צריכה.
וכן מי שאכל פת -לבדו- והחל לשתות קפה, יכול להפסיק את שתית הקפה על מנת לברך ברכת המזון, ויחזור ויברך על הקפה אחרי ברכת המזון, ואין כאן איסור של ברכה שאינה צריכה[376].
מה שאמרנו שיחזור ויברך על הקפה- אחרי ברכת המזון- ואין כאן איסור, זה בין ששותה אז מכוס אחר, ובין ששותה מאותו כוס ששתה בו לפני ברכת המזון. (אהבה- ברכות יא,טז: ז,ו: תפילה ז,טז ציון מט)
306. מי שאכל פת והחל לשתות קפה, יכול להפסיק את שתית הקפה על מנת לברך ברכת המזון, ויחזור ויברך על הקפה אחרי ברכת המזון, ואין כאן איסור של ברכה שאינה צריכה[377].
כי אמרו חכמים[378] "משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר" ולכן אם רוצה גם לשתות קפה וגם לברך ברכת המזון, עליו להפסיק בשתיית הקפה על מנת שיברך ברכת המזון, ורק אח"כ ימשיך בשתיית הקפה.
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ורשאי אדם להתכוון לברך רק על פרי זה בלבד, ולאוכלו ולברך אחריו, ולברך שוב ולאכול מאותו הפרי עצמו" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שכך הדין גם בשתייה. ואם יש כוס גדול שמחזיק כמה רביעיות, יכול לברך ולשתות רביעית ולברך ברכה אחרונה, ושוב לברך על אותו כוס ולשתות רביעית ולברך ברכה אחרונה[379]. (אהבה- ברכות יא,טז: תפילה ז,טז ציון מט)
הלכות מילה
307. מותר להרדים את מקום המילה, ואין בדבר שום איסור. ואף שאין התינוק מרגיש את הצער, אין מצוה שיצטער התינוק.
308. כת"ר בהלכות מילה א,יג "מי שנולד בחודש השמיני- אם היה שלם בשערו ובצפרניו- הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא, אלא שנשתהה; ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן, ומלין אותו בשבת. אבל אם נולד ושערו לקוי, ואין צפורניו שלמין בברייתן- הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה, ויצא קודם שיגמר; לפיכך הוא חשוב כאבן, ואסור לטלטלו בשבת. ואף על פי כן, אם שהה שלושים יום- הרי הוא ולד של קיימא, והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר: שכל ששהה שלשים יום באדם, אינו נפל[381]"
---------------------------
[332] תשובות ב' פרק יא סימן י עמ' צג.
[333] וזה לשון רבינו בהלכות מקואות ב,ד "והשירים והנזמים והקטליות והטבעות- בזמן שהן חזקים ודבוקין בבשר, חוצצין; ובזמן שהן רפין, אינן חוצצין"
[334] אין בתשובה זו שום תוספת על התשובה הקודמת מס' 272, וכפלנו והבאנו אותה, משום שכאן יש שאלה בצורה פשוטה וישירה, לדין חציצת טבעת בנטילת ידים.
[335] בהלכות ברכות ו,כ ציון סד הבאו דברי הגהות מימוניות וזה לשונו "... אמנם בירושלמי משמע דקאי [מה שנאמר תיכף לנטילה ברכה] אמים ראשונים וברכת המוציא, דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנטילת ידים אין השטן מקטרג באותה סעודה, ואי קאי אנטילה אחרונה וברכת המזון דכבר עברה הסעודה מאי דהוה הוה ע"כ. ..." (ע"כ מדברי הגהות מימוניות)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומה שציין [הגהות מימוניות] לירושלמי הוא ברכות פ"א ה"א ... ומ"מ גם אם יתפרש הירושלמי על נטילה הראשונה אין שום איסור לדעת רבינו והרי"ף ור"י לדבר ולשוחח בין נטילה לברכת המוציא, ואין איסור אלא לאכול ולשתות לאחר שנטל ידיו לסעודה עד שיברך המוציא ..." (ע"כ לשון מארי)
ומקורו דברי רבינו בהלכות שבת כט,י "מי שנתכוון לקדש על היין בלילי שבת, ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש- הרי זה מקדש על הפת, ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה ..."
עוד כת"ר בהלכות שבת כט,ט "היה מתאווה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין- הרי זה נוטל ידיו תחילה, ומברך המוציא, ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל ..."
כתב המ"מ- שם [פסחים דף קו א-ב] א"ר ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש, אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא- אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן שמעתתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. וזה פירוש רבינו נטל ידיו (לקדש) [לא יקדש], קס"ד שלא יקדש כלל אלא אחרים מקדשים לו, ואפשר שהיו סבורין שאין מקדשין על הפת, ואמר להו רב יצחק דרב היה מקדש על הפת כשהיה חביב לו וא"כ כשנטל ידיו מקדש על הפת. וזה פירוש נכון וכן כתבו מן האחרונים. ויש מי שפירש דהא דר' יצחק פליגא לגמרי אדרב ברונא שאין הדבר תלוי בנטילה אלא בחביבות, וע"ז נהגו ליטול ידיהם ולקדש אח"כ ביין ע"כ. (ע"כ לשון המ"מ)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית )"ברור שלדעת רבינו אסור לעשות כן [ליטול את הידים ולקדש אח"כ על היין], (א) כיון שהטעם שמקדשים על היין ואח"כ נוטלין אינו משום דברי רב ברונא, אלא דעת בית הלל הוא וכמו שנזכר למעלה אות כא [משנה ברכות ח,ב "ב"ש אמרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס, וב"ה אומרים מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים" וראה שם שהובא מפרהמ"ש שהמשנה עוסקת בכוס הקידוש], אלא שאם מדברי בית הלל היינו אומרים שדבר זה הוא לכתחילה, אבל בדיעבד אם נטל ידיו יכול לקדש על היין ואח"כ לבצוע על הפת, בא והשמיענו רב ברונא שגם בדיעבד לא יקדש כלל על היין. וכך נותן הדין שמשעה שנטל ידיו אסור לטעום מאומה עד שיתחיל לאכול פת, וכמו שהובא בהלכות ברכות ו,כ וראה מה שכתבתי שם" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
מכל ציטוטי ההלכות וההערות שהבאנו, נלמד מהו המקור לדברי מארי שאסור לאכול או לשתות לאחר שנטל את ידיו.
ולמרות זאת יתכן לומר אחרת- ראה הלכות ברכות ו,יז ציון נד שם כתב מארי שגדר הסח הדעת אינו ברור. וציטט מארי את דברי רבינו יונה- שבתפילין הסח הדעת הוא אם עומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הסח הדעת, שאם לא כן איך יוכל האדם להניח תפילין כל היום [וכי לא יעבוד ולא ילמד]. וכן כשמתנמנם אין כאן הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. (ע"כ דברי רבינו יונה)
והקשה מארי על דבריו, שבהלכות חמץ ומצה ח,ו מצאנו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה, כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" ואיזה שחוק וקלות ראש יש בקריאת ההגדה?
ואם נאמר שבאמירת נוסח שבמצוה וחובה יש הסח הדעת, והרי בהלכות ברכות ו,יז מצאנו ש"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם –ומשמרם- כל היום ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן". ושם הרי מדובר שמתפלל שחרית, ואם כן מדוע אינו נחשב הסח הדעת כמו קריאת ההגדה? ומכאן שגדר הסח הדעת אינו ברור. (ע"כ מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת)
ולמרות כל האמור, נראה לבאר את גדר הסח הדעת. ותחילה נקדים ונאמר שגדר הסח הדעת בתפילין שונה מגדר הסח הדעת בנטילת ידים. ובתפילין הגדרת הסח הדעת כפי מה שביאר רבינו יונה, שלא יעמוד בהם בשחוק וקלות ראש.
אבל בנטילת ידים הגדרת הסח הדעת תלויה בשני דברים: א- האם נתן את דעתו לשמור את ידיו [שלא יטמאו]. ב- גם אם לא נתן את דעתו לשמור את ידיו, אם האמירה או המעשה שעשה לאחר הנטילה לא גרמו לו להסיח את דעתו, אינו צריך ליטול שוב את ידיו.
ועל פי האמור- מה שכת"ר בהלכות ברכות ו,יז "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם –ומשמרם- כל היום ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן". הטעם שאין תפילת שחרית מהווה הסח הדעת כמו קריאת ההגדה, כיון שנתן את דעתו לשמור את ידיו.
ואילו מה שכת"ר בהלכות חמץ ומצה ח,ו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה, כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" כיון שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו, וכיון שמעשה קריאת ההגדה גרם לו להסיח את דעתו מהנטילה, לכן צריך לשוב וליטול את ידיו.
וכן מה שכת"ר בהלכות שבת פכ"ט- שכיון שנטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת, כיון שהקידוש מהווה הסח הדעת לנטילה. דבר זה הוא משום הקידוש, וסתם אדם שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו, מסיח את דעתו מהנטילה בשעת הקידוש. וסתם קידוש יש בו עסק עד שיתאספו כל בני הבית ויקשיבו לקידוש, ובעסק זה סתם אדם מסיח את דעתו מהנטילה.
ועל פי כל האמור- ברכה על מאכל או משקה אינם הסח הדעת. והראיה מהלכות חמץ ומצה שם נאמר שיחזור ויטול את ידיו לאכילת מצה משום שהסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולא משום ששתה משקה (כוס שני), ומכאן שאכילה או שתייה אינם הסח הדעת ואינם הפסק לנטילת ידים.
ורק ברכה על יין, כשבעצם כוונתו לעשות על יין זה קידוש מהווים הסח הדעת, אבל ברכה על מאכל או משקה –שאינו עושה עליהם קידוש- אינם מהווים הסח הדעת.
[336] ראה בתשובות 268-269 שם נתבאר, שגם במים אחרונים אם אין לו מים, יקנח את ידיו בבגד וכדו'.
[337] כת"ר בהלכות ברכות ו,יט "אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, אף על פי שהוא נותן לתוך פיו"
כתב הכס"מ "וסובר רבינו שמה שנזכר נותן לתוך פיו זה לרבות [שאפילו כך אסור], וכ"ש שאסור ליתן בידו" (ע"כ לשון הכס"מ)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ונראה שמה שהזכיר הכס"מ ליתן בידו [אסור] אינו דוקא, אלא אפילו להניח לפניו אסור, וכך מדויק מלשון רבינו בסה"מ לאוין רצט' "ולאו זה [לאו של ולפני עור] כולל גם מי שמסיע לדבר עבירה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסימאה התאוה את ראייתו ונעשה עור ועוזרו בתעייתו, או יכין לו סיבות מריו וכו' ע"ש" וממש"ר או יכין לו סיבות מריו, נראה שאסור לאדם יר"א להגיש לחם לפני אורחיו במשתאות של חתונות וכיוצא. כי רבים אוכלים בלי נטילת ידים, ומי שמסתכל במצב כיום יווכח כי ברוב המשתאות אחוז קטן הולך ליטול ידיו, לפיכך נראה שיש להמנע בהחלט מלהגיש לחם באולמים, והמגיש לאורחיו לחם במציאות העגומה של ימנו עובר על דברי חכמים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
עוד כת"ר בהלכות מאכלות אסורות יז,כז "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת- אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידים- אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות"
והנה מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת משתמע, שאין חילוק בין פת לשאר מיני אוכלין, ובכולם יש איסור להניח לפני אדם שיודע שלא יברך ולא יטול את ידיו, כי יש איסור של ולפני עור לא תתן מכשול, וע"י שמניח לפניו את דבר המאכל, מכין לו את סיבת מריו.
אבל מארי בתשובתו לשואל הורה בשני דברים, שונה ממה שמשתמע מהערותיו במשנ"ת. א- הורה שאם מניח לפניו ולא נותן בידו מותר, ואילו מהערותיו על משנ"ת משתמע שאפילו להגיש לפניו אסור. ב- הורה שיש חילוק בין לחם לשאר מיני אוכלין, ורק בלחם אסור להגיש לפניו משום נטילת ידים, אבל שאר מיני אוכלין מותר כי אין נטילת ידים. ואילו מהערותיו על משנ"ת משתמע שאסור הדבר משום ולפני עור, ודבר זה אסור בין בלחם ובין בשאר אוכלין.
והחילוק שהורה מארי לשואל בין פת לפירות, אינו מובן. כי אם לדעת מארי בתשובות, כשמניח לפניו אינו כמאכילו בידים, אם כן אדם זה שהניח לפניו אינו המכשילו, אלא הוא עשה זאת מעצמו. וכשם שמותר להניח לפניו פירות ואין איסור במה שאוכלם בלי ברכה, כך צריך להיות מותר להניח לפניו פת ואין איסור במה שאוכלה בלי ברכה ונטילה. כיון שאין המניח לפניו מכשילו אלא האוכל עושה זאת מעצמו, יהיה האיסור שיעבור עליו מה שיהיה, אין שום איסור על האדם שהניח לפניו.
[338] ממעשה זה נלמד, שאם נותן פרי או כוס לאדם שיודע שלא יברך עליהם, ויש לו אפשרות לגרום לו שיברך, כך ראוי לעשות, וימשוך אותו בדרכי נועם על מנת שיברך.
[339] מסכת ברכות דף יז.
[340] בתשובה הקודמת מס' 277 אמר מארי, נראה שאסור. וכאן אמר, יתכן לומר שלא עשה איסור. ביאור הדברים- לכתחילה ודאי ראוי שלא יתן לאדם שיודע שלא יברך דבר מאכל בידו, וכל מה שיכול לעשות להימנע מזאת, יעשה. אבל אם נאלץ האדם והוכרח לעשות כך, כיון שאינו נותן לו את המאכל מיוזמתו, ויש בדבר משום זלזול בכבוד הבריות וחילול ה', יעביר לו את הפרי משום שאין לנו דרך אחרת לנהוג בה. [כעין דברי מארי בתשובה מס' 69 שאין לנו דרך אחרת].
וראה עוד בתשובה מס' 34, שם נאמר שיש איסור של- ולפני עור לא תתן מכשול, גם אם יכול האדם להשיג את הדבר האסור, בלעדי זה שנתנו לו. ולכן כאן אין לומר סברא להתיר לתת ביד זה שלא יברך, משום שיכול להשיג את המאכל גם מבלעדי זה שנתנו לו, כי לרבינו סברא זו אינה נכונה.
[341] תשובה זו נכונה גם לדעת מארי בהערותיו על משנ"ת, ואין כאן משום ולפני עור. וכך ביאר מארי בפירוש בתשובה הבאה מס' 280.
[342] ראה בתשובה 276 בהערה, שם הובאו דברי מארי בהערותיו על משנ"ת.
[343] טעם זה בואר היטב בתשובה הקודמת מס' 279, והשואל ביקש הבהרה האם אין התשובה סותרת להערות שבמשנ"ת, והשיב מארי שלא.
[344] ויהיה האיסור על המלצר המגיש, ולא על בעל השמחה.
[345] החשבנו את מי שהזמינם כגורם להם את סיבת מרים, ולא את מי שהניח לפניהם עכשיו כגורם.
[346] יש כאן עריכה של דברי מארי בהערותיו, כי דבריו נאמרו שם כלפי הכס"מ, ואנו הסבנו את דבריו לבאר את ההלכה. וראה בתשובה הבאה מס' 283 בהערה, שם הובאו דברי מארי יותר בדקדוק.
[347] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ז,ט "אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות; ולא את האוכלין שאין להן קלפין, כגון תותים ותאנים וענבים, מפני שהן נמאסין"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "... ומשמע מפשט הברייתא שאין הטעם בכולם מפני שהם נמאסין, אלא יש מהן משום בזיון. ומה שאין מזרקין את הפת, משמע שהטעם בו משום בזיון. וכן מה שאין סומכין את הקערה בפת, הטעם בו שנוהג בפת מנהג בקעת, וכל זה מנהג ביזוי ובעיטה. ולא כן כתב הכס"מ ... ועיין חל"י [חלק יעקב – ר' יעקב אלבעלי] שלמד מדברי הכס"מ שהיכן שאין הפת נמאסת מותר לזרוק את הפת. ... ורבותינו פירשו לנו שהטעם מפני שהם נמאסים, מוסב על אוכלין שאין להם קליפין. אבל פת כלל וכלל לא [ואף שאינה נמאסת אסור לזורקה]. וגערו קשות באותו חצוף שגלגל כיכר לחם חם ועשאו כמין כדור וזרקו לאיש אשר כמוהו" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[348] הלכות ברכות ז,טו.
[349] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ז,יד "אם היה שם יין- מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים"
[350] סברא זו נזכרה גם בתשובות 258 260, וראה עוד בתשובות שיובאו להלן 291-292.
[351] ראה בתשובה הבאה מס' 292, שם נתבאר- שרק בסעודה על הפת אנו אומרים שדעתו של האורח על כל מה שיגיש בעל הבית [הלכות ברכות ד,יא]. אבל באכילת פירות מה שהגישו לפניו, על זה היה דעתו ולא יותר.
[352] כיון שלא הסיח את דעתו מהאכילה [הלכות ברכות ד,ז], נפטר בברכה הראשונה. אבל אם הביאו לפניו מין אחר –אשכולית- כיון שלא היה דעתו עליו, לא נפטר בברכה הראשונה. ורק אם עדיין עוסק באכילה –מין הברכה עדיין לפניו- נפטר בברכה הראשונה אף שהביאוהו אחרי הברכה.
ע"כ ביארנו את דעתו של מארי, וראה עוד בתשובה הבאה מס' 292 שכפל מארי את הוראתו זו, ומכאן שכך היא דעתו בבירור.
אלא שנראה לדיק מדברי רבינו בהלכות ברכות אחרת מהנאמר כאן, וראה הלכות ברכות ד,ה שם כת"ר שאם היו מסובין בשתיה או באכילת פירות ועקרו ממקום אכילתם, צריך לברך למפרע על מה שאכל ולחזור ולברך שנית –ברכה ראשונה- על מה שיאכל אח"כ. וראה עוד שם בהלכה ז'- שאם גמר בלבו מלאכול או מלשתות, למרות שלא שינה את מקומו צריך לחזור ולברך. ובהלכה יא נזכר- שאם היה יושב בסעודה –אכל פת- ואכל דברים אחרים בתוך הסעודה או לאחריה, אמתי נפטר מברכה ואמתי צריך לברך שוב.
מכל הלכות אלו נלמד- שבין אם אכל פת ובין אם אכל פירות או שתה [יין], אם עקר ממקומו, וכן אם גמר בלבו מלאכול או לשתות, צריך לחזור ולברך. ועוד למדנו- שהאוכל פת דינו שונה מהאוכל פירות או שותה, ולכן יש דברים שאם אוכלם אז נפטרים מברכה.
אבל לא מצאנו בדברי רבינו שדין האוכל פירות שונה מדין האוכל פת, לענין לפטור מברכה אם אכל מין אחר שכבר ברך את ברכתו. ואמנם מצאנו שברכת המוציא של הסעודה פוטרת ברכות אחרות, אבל אם בירך על העץ או שהכל, כל זמן שלא עקר ממקומו ולא גמר בלבו מלאכול, לא מצאנו בדברי רבינו שאינו פוטר שאר פירות או שתיה שיבואו לפניו.
וכן לא מצאנו בדברי רבינו שיש חילוק בין אם הפרי שבירך עליו נמצא לפניו ועתה הביאו לו פרי אחר, לבין אם הפרי שעתה הביאו לפניו הוא מאותו מין של הפרי שכבר בירך עליו.
וכיון שכן- נראה לדמות את המקרה שנזכר בתשובה לפנינו "מי שנתארח אצל חברו והגישו לפניו תפוז ..." לפס"ר בהלכות ברכות ד,ה "היו מסובין בשתיה או באכילת פירות ..." ועד שלא יעקור ממקומו או יגמור בדעתו להפסיק לאכול, עדין נחשב הוא כמי שמיסב לאכול פירות, ולפיכך פטור מלברך על הפירות שיגישו לו אח"כ, בין אם הם מאותו מין ובין אם הם ממין אחר. בין אם נשאר לפניו ממה שאכל, ובין אם כבר גמר לאכול את מה שהגישו לפניו.
[353] ברכת שהחיינו נזכרה בדברי רבינו בהלכות ברכות י,א יא,ט. ובכל מקום שמברך שהחיינו הדבר שמברך עליו נמצא לפניו, ולא מצאנו שיברך אדם שהחיינו ויפטור דבר שיבוא אח"כ לפניו. וזהו ביאור דברי מארי.
אבל הסברא של התשובה, אמתי נפטר בברכה הראשונה ואמתי צריך לחזור ולברך, הבאנו בהערה הקודמת ראה שם.
[354] נראה שכוונתו של מארי, לנאמר בהלכות ברכות ד,יא.
[355] בקלטת בסוף תשובה זו, יש כפילות לדין שנזכר בתשובה מס' 288 בחציה השני. והשמטנו אותו כאן בשכתוב, למנוע כפילות ואריכות.
[356] ראיה מפורשת מדברי רבינו שמשרת צימוקים מברך עליה בורא פרי הגפן, דברי רבינו בהלכות שבת כט,יז "יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין- מקדשין עליו; וכן יין מזוג. ויין צימוקים, מקדשין עליו- והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן יצא מהן דבש" הרי שמשרת צימוקים נקראת יין צימוקין, ועל יין מברכים בורא פרי הגפן. וממה שכת"ר, והוא שיהיו צימוקים שיש בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא דבש. נלמד שהטעם כמו שביאר מארי, שלשד הצימוקים במים, ונמצא שדברי מארי הם בעצם דברי רבינו.
[357] הליחה והתוך של הצימוקים.
[358] לשון מארי בהערותיו על משנ"ת, והרי הוא כסוחט פירות והוציא מהן משקין, שזיעה בלבד היא.
[359] מהמילים וכן מצאנו שפס"ר עד כאן, זהו ציטוט של דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, הלכות ברכות ח,ד ציון י. ואת תחילת הדברים אמר מארי גם לשואל, ואילו מהמילים "והטעם שאין מי שלקות ..." לא אמרם מארי לשואל, ואנו הוספנום מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת בכדי שיהיה הענין מובן.
[360] המעיין בהלכה יווכח, שמה שהזכיר רבינו פירות, זה אם יש משבעת המינים. ואף בשבעת המינים יש קדימה של אחד על חברו, וכל זה כשאין לאדם שום עדיפות למאכל מסוים מצד עצמו. ולכן הזכיר רבינו פירות, ולא משום שכל דין זה אינו אלא בפירות.
[361] ברכת מעין שלוש יותר חשובה מברכת בורא נפשות, ולכן יקדים לברך אותה. ואין כאן איסור או חובה, אלא רק סלסול והידור.
[362] שאינם משבעת המינים.
[363] חוץ מחיטה ושעורה שהם בכלל על המחיה, ולא בכלל תנובת השדה.
[364] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ט,ח "וכן המריח בבגדים המגומרין, אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם, אלא ריח בלא עיקר"
[365] הריח נמצא בבית הכנסת מחמת שהעבירו את הריחן בבית הכנסת, אבל עתה הריחן נמצא מחוץ לבית הכנסת, ורק בשעת ההבדלה יכניסוהו.
[366] וכן כת"ר בהלכות אישות כב,כז "הנותן מתנה לאשתו- בין שנתן לה קרקע, בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע- אין לבעל פירות במתנה זו"
[367] וכן כת"ר בהלכות זכיה ומתנה ד,ז "קטן שנותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו- זוכה לעצמו, ואינו זוכה לאחרים: פחות מזה- לא לעצמו, ולא לאחרים" וראה שם ה"ט, שאינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו.
[368] מארי לא אמר שישתדל, ואנו הוספנוה, כי לא כת"ר שיקפיד להודות מיד בתוך שלושה ימים.
[370] נראה שההגדרה המדויקת היא- אדם שרוצה לברך על הלבנה, חייב להסתכל עליה קודם שיתחיל לברך, ובשעה שמברך צריך שיהיה ראוי לראות את הלבנה, אבל אינו חייב להמשיך ולהסתכל עליה במשך כל שעת הברכה. ואם מברך ממקום שאינו יכול להמשיך ולראותה במשך הברכה,- כגון מתוך הבית- אינו יכול לברך עליה, משום שיוצא שהוא כמברך על כלום.
[371] לשון רבינו בהלכות עבודה זרה יב,ג "כל מצוות לא תעשה שבתורה- אחד אנשים ואחד נשים, חייבים: חוץ מבל תשחית, ובל תקיף, ובל יטמא כהן למתים. וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן, ואינה תדירה- נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה- שהנשים חייבות"
[372] מארי לא הכריע מהי ההגדרה של מצוות עשה שהזמן גרמא. האם ההגדרה היא, שמצווה שמבחינת המציאות יכול לקיימה כל הזמן, אלא שאינו חייב לקיים אותה כל הזמן כגון מצוות מצה, מצווה זו היא נקראת מצוות עשה שהזמן גרמא. או שההגדרה היא, שכל מצווה שאינו מחויב לקיים אותה כל הזמן,- בין שחוסר מחויבותו נובע מהצווי או מהמציאות- הרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא. וההבדל שבין שתי ההגדרות, חיוב האישה בברכת הלבנה. לפי ההגדרה הראשונה היא חייבת, ולפי ההגדרה השניה היא פטורה.
אחרי שביארנו את דברי מארי נאמר- שנראה להוכיח מדברי רבינו כפי ההגדרה השניה. ראה הלכות ברכות יא,ט שם כת"ר "וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו"
ובהלכות מילה ג,א כת"ר "המל- מברך קודם שימול … ואבי הבן- מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: שמצוה על האב למול את בנו, יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהן; לפיכך אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין, או אחד מן העם; ואין ראוי לעשות כן"
עוד כת"ר בהלכות מילה ב,א "הכל, כשרין למול: ואפילו הערל ועבד וקטן ואישה מלין, במקום שאין שם איש"
ומהלכות אלו נלמד שרק האב חייב למול את בנו ולא האם. ומצות מילה הגדירה רבינו שאינה מצויה תמיד, והרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן. והסיבה שאינה מצויה תמיד, היא המציאות. ומכאן שלדעת רבינו, מצוה שאינה מצויה תמיד, אפילו שהסיבה לזאת היא המציאות ולא הציווי, הגדרתה כמצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות.
[373] נבאר את הדברים. אדם שחברו מברך בנוכחותו להוציא אותו, מה שאמרנו שיברך לו את ברכת שהחיינו, זה מפני שיש חובה על אדם זה לברך שהחיינו, וחברו הוא שמוציאו ידי חובתו. ורק אדם שמברך על מצוה של חברו שלא בנוכחותו, נאמר שלא יברך את ברכת שהחיינו, כי ברכת שהחיינו היא על מצוה שעושה לעצמו, ולא על מצוה שאינה שלו אלא עושה אותה לחברו.
ורבינו כשכתב שאינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה לעצמו, דיבר כשחובת ברכת שהחיינו היא משום המצוה לבדה. אבל כשיש טעם אחר לברך שהחיינו, והוא להוציא את חברו ידי חובה, בזה לא דיבר רבינו, וודאי שיברך שהחיינו להוציאו.
[374] הלכות ברכות ז,ו.
[375] רק בתפילה ובברכות קרית שמע, יש חובה שמי שיודע להתפלל יאמר אותם בעצמו מילה במילה [תפילה ח,ט]. אבל בשאר הברכות, אם שמע את כל הברכה והתכוון לצאת בה, יצא ידי חובתו אפילו שלא אמר עם המברך מילה במילה, ואפילו שלא ענה אמן [ברכות א,יא]. וכך כתב מארי בספרו הליכות תימן עמ' 169, שיהודי תימן שנהגו לברך ב"ג'עלה" כל אחד בעצמו עשו שלא כדעת רבינו, אבל לרבינו אחד מברך וכולם שומעים ועונים אחריו אמן ויוצאים ידי חובתם. והוכיח מארי את דבריו מהלכות ברכות א,יב. וכך כתב מארי במאמר "הרמב"ם וגולת תימן" הובא בכתבים ב' עמ' 678.
ומה שכת"ר בהלכות ברכות ה,טו "שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו"
אין להוכיח משם שגם בברכת המזון אם יודע לברך, חייב לברך בעצמו. משום שההלכה שם מדברת על לכתחילה, ועל מצוה בהידור. ולשון התלמוד ברכות מה: "שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק". אבל לצאת ידי חובה, אם שמע את כל הברכה והתכוון לצאת בה, יצא ידי חובתו אפילו שלא אמר עם המברך מילה במילה, ואפילו שהוא בקי לברך.
[376] ראה בתשובה 231, שלרבינו אין את הכלל "אין מרבים בברכות"
[377] כמו התשובה הקודמת מס' 305, והובאה תשובה זו משום המשך.
[378] חולין פז. וראה עוד הלכות חמץ ומצה ז,י ציון ל.
[379] בתשובות 230-231 305-306 אמר מארי שמותר לכתחילה לגרום להרבות בברכות. כאשר פושט את טליתו על מנת ללבוש עוד בגד, או כאשר רוצה לחזור ולברך כמה פעמים על אותו דבר מאכל.
ואילו בתשובה 196 אמר מארי שהקובע כמה מזוזות בפעם אחת, יברך ברכה אחת לכולם. ואם כוון בברכה לא לפטור את שאר המזוזות שקובע, ובירך ברכה על כל מזוזה ומזוזה, מה שעשה עשה ואין כאן ברכה לבטלה, אבל לא עושים כך.
[380] ביאור הדברים, מותר למרוח משחת הרדמה הנקראת "אמלה" על גבי עור המילה, כי עור המילה עדין חי אלא שהוא רדום, אבל לא ישתק את העור על ידי הצמדת "קלאמפ" בין הערלה לגוף, ה"קלאמפ" לוחץ על העור במשך בערך שלוש דקות ובכך למעשה הופך אותו לעור מת. (הביאור בהערה זו נאמר ע"י יהונתן קרני הי"ו ועל כך תודתי נתונה לו מעומק הלב).
[381] השואל שאל שאלה הכתובה בהלכה במפורש, ומארי ענה את דברי ההלכה ולא הוסיף, ולכן לא הוספנו על ההלכה כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה