א.
שיבחו חכמים
הראשונים, למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום, והן מ"תהילה לדוד" (תהלים
קמה,א), עד סוף הספר. ונהגו לקרות פסוקים לפניהם [יהי כבוד ה' לעולם וכו'],
ולאחריהם [ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. וכו'].
ותיקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא ברוך שאמר, וברכה לאחריהן, והיא ישתבח. ואחר
כך יאמר קריאת שמע וברכותיה. ואסור לדבר שיחה בטילה משיתחיל ברוך שאמר עד שיגמור
ישתבח[א]. ואם
הוצרך לדבר משום צורך גדול, כגון דבר האבד מותר[ב].
ב.
בתקופת רבנו הרמב"ם המנהג היה לקרוא שירת הים או שירת האזינו לאחר ישתבח, והיו יחידים שקראו את שתי השירות[ג]. ובזמננו אומרים שירת הים קודם ישתבח. ובתשעה באב אומרים שירת האזינו במקום שירת הים[ד].
ג.
לאחר ברוך שאמר קודם הזמירות, נוהגים לומר
בימי חול ובימים טובים מזמור לתודה[ה],
ובשבתות וביום הכיפורים אומרים מזמור שיר ליום השבת. וכן נוהגים לומר לפני ברוך
שאמר שבח קצר המתחיל "המהולל לעולם וכו'"[ו]. שליח
ציבור האומר המהולל וברוך שאמר או ישתבח עומד במקומו. אבל הציבור, בזמן המהולל וברוך
שאמר עומדים, ומשם ואילך, בזמן אמירת הזמירות שירת הים ישתבח וקריאת שמע וברכותיה,
יושבים[ז].
ד.
בירך ביחד עם הש"ץ ברוך שאמר, אם הקדים
לסיים ג' תיבות לפניו, מותר לו לענות אמן על ברכת הש"ץ[ח], [וכן הדין בברכת ישתבח], ואין לאסור את הדבר משום שמפסיק בין הברכה
לבין הזמירות בעניית אמן, משום שכאשר מברך ביחד עם הש"ץ, אין האמן נחשבת הפסק[ט]. [אבל לא יענה אמן על קדיש או קדושה
באמצע הזמירות, מפני שעוקר עצמו ממצוותו למצוה אחרת[י], וכפי שנבאר להלן בהלכה י]. לא הקדים לסיים ג' תיבות לפני הש"ץ, אסור לו לענות אמן, מפני
שהוא כעונה אמן אחר ברכותיו והוא מגונה[יא].
ה.
יאמרו את הזמירות
בנחת ונעימה, ולא במרוצה בחיפזון, בכדי שיוכלו לכוון מה שהם אומרים, ויהיה השבח
לפני ה' כראוי[יב]. ומנהג יהודי תימן
שיאמרום כל הקהל כאחד בקול רם. וצריך להשתדל לכוון במשך כל אמירת הזמירות, ואין
ייחוד לכוון בפסוק פותח את ידיך, לפיכך אם לא כיוון בפסוק זה אינו צריך לחזור עליו[יג].
ו.
בשבת ויום טוב, נהגו לדלג על פסוק והוא
רחום בכל מקום שנמצא בתפילה, בזמירות ב'ובא לציון' וקודם מוסף ומנחה[יד].
ז.
בזמן אמירת ויברך
דוד משנים את המנגינה למנגינת קריאת הנביאים כפי שהיא בזמן הלימוד. ובזמן שירת הים
משנים למנגינת השירה, אבל לא מאריכים בנעימה במקום ההעמדה, שלא כבקריאת התורה
שמאריכים בנעימה במקום ההעמדה[טו].
ח.
כשיש גזירה או צרה על הציבור, נהגו
קדמוננו, בשבת, לפתוח את ארון הקודש כשיגיעו ל'ויושע', ויעמדו כל הקהל ויאמרו
ויושע ה' וכו' בקול רם ובכוונה. ואף שאין זועקין בשבת[טז], אבל מאחר שאומרים
תפילה בלשון שירה, אין בכך איסור. ורבים נושעו בזכות תפילות אלה[יז].
ט.
מי שלא קרא את
פסוקי הזמירות מתהלים, או את הפסוקים שאומרים לפניהם ואחריהם, אינו רשאי לברך ברוך
שאמר או ישתבח. ואם אמר את פסוקי הזמירות, ולא בירך ברוך שאמר לפניהם, יברך ישתבח
לאחריהם[יח].
י.
מותר להפסיק באמצע
הזמירות בין הפסוקים לצורך הנחת תפילין או עיטוף בטלית, ויברך עליהם[יט], אבל לא
יפסיק באמצע ברכת ברוך שאמר או ישתבח. וכן בזמן קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה, אסור
להפסיק. שמע קדיש או קדושה, אף שנמצא באמצע אמירת הזמירות לא יפסיק, מפני שהוא
עוסק במצוה, ומשבח את ה', והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואסור לאדם המקיים מצוה
לעבור לקיים מצוה אחרת. וכן אם נמצא בקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה לא יפסיק
לעניית קדיש או קדושה מהטעם הנ"ל[כ]. וכשם
שאינו מפסיק לענות, כך לא יפסיק וישתוק, אלא ימשיך לקיים מצוותו[כא]. והסיבה שהיתרנו להניח תפילין ולהתעטף
בציצית באמצע הזמירות, ולא אמרנו שהוא עוסק במצוה פטור מן המצוה, מפני שמשובח הדבר
אם יאמר זמירות כשהוא מעוטר בתפילין ועטוף בטלית, נמצא שהפסקתו לצורך הזמירות היא,
שלא כמו אם עונה קדיש וקדושה, שעוזב את מצוות שבח ה' שבזמירות, ועובר לקיים מצוות
אחרות[כב].
יא.
לפיכך מי שהיה
מתפלל במקום שיש בו הרבה מניינים המתפללים במקביל [כגון בכותל המערבי], וצירף עצמו
לאחד המניינים, יתרכז בתפילתו במה שאומר, זמירות או קריאת שמע וברכותיה או תפילת
עמידה, ולא ידלג ויקפוץ לענות לצאת ידי חובת כל המניינים שבסביבתו, ואסור לו לעזוב
מצוותו לטובת מצוות אחרות[כג].
יב.
הוצרך לצאת לנקביו
באמצע הזמירות, יברך אשר יצר כשיגמור, ואינו צריך להמתין מלברך עד לאחר התפילה.
שכיון שנאנס להפסיק את אמירת הזמירות, יברך ברכת אשר יצר בזמן ההפסקה, ואין ההפסקה
בפסוקי דזמרה דבר חמור שיש למחות כנגדו בחומרה[כד].
יג.
אם בשעת הזמירות,
או קריאת שמע וברכותיה, או תפילת עמידה, נגע במקומות המכוסים בגופו, או בראשו
במקום המכוסה, וכן בצואת החוטם ובצואת האוזן, או בנעליו או ברגליו, אינו צריך
ליטול את ידיו, ודי לנקותם בבגד וכדו' אם יש על ידיו לכלוך, וכבר ביארנו בפרק ג שאין
צריך נטילת ידים לדברים אלה[כה].
יד.
איחר לבית הכנסת והיו הציבור אומרים
זמירות, יאמר ברוך שאמר, ויצטרף לציבור בזמירות שנותרו, [ואין עדיפות לאמירת תהילה
לדוד[כו] או זמירות אחרות[כז]], ואם כבר גמרו את
הזמירות, יצטרף לציבור בקריאת שמע וברכותיה. ואין צריך להשלים את הזמירות לאחר
התפילה, כי חכמים תיקנום כהכנה לתפילה וכבר התפלל[כח].
טו.
נזדמנו לו תפילין בין ישתבח ליוצר יניחם
שם. וכבר ביארנו בהלכה א, שאסור לדבר שיחה בטילה בין ברוך שאמר
לישתבח, אבל בין ישתבח ליוצר מותר לדבר שיחה בטילה, וכ"ש שמותר להניח אז
תפילין[כט].
טז.
בברוך שאמר וישתבח
יחתום חֵי העולמים בצירי, ולא בפתח. זה הכלל: בכל מקום שמתייחס לחיי ה' [בהשאלה],
יאמר חַי ה' בפתח, כי ה' הוא וחייו אחד. וכן הוא במלכים (א יח,י) חַי יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ. ואם מתייחס לחיים שה' מחיי את העולם, יאמר חֵי בצירי. וכן הוא בדניאל
(יב,ו) וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם. כלומר נשבע בה' מחיי העולם. כשאומר חֵי
העולמים, ביאורו: ה' מחיי העולמות ומקיימם [מו"נ א,סט ה' הוא חיות העולם],
ולפיכך יש לנקדו בצירי. ומי שמפרש ה' החי לעולם, אומר חי בפתח. והעיקר בצירי,
כדברי דניאל. וכן הוא בסידורי תימן הקדומים[ל].
וכן היא שיטת הרמב"ם, וכן היא שיטת חכמי המסורה מנקדי התנ"ך בספר דניאל[לא].
[א] תפילה ז,יב. סדר
התפילה ד-ה. כיון
שתיקנו חכמים ברכה לפני הזמירות ואחריהם, אסור להפסיק ביניהם בשיחה, והם מהווים
חטיבה אחת שלא יפסיק בה. וראה רי"ף ברכות כג. שכתב: "הלכך מיבעי ליה
לאיניש דלא לאשתעויי [שלא לדבר] מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה
עשרה". משמע שגם בין ישתבח לברכת יוצר לא ידבר. וראה הגהות מיימוניות תפילה
ז,יב אות ע שכתב: "וגרסינן בירושלמי המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא
בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה". ולפנינו לא נמצא ירושלמי זה. ובדברי
הרמב"ם לא נזכר איסור זה, לפיכך כתבנו שרק בין ברוך שאמר לישתבח אסור לדבר
משום הברכות, אבל בין ישתבח ליוצר, לכתחילה יסמיכם, כי הזמירות הכנה לתפילה
ויסמיכם לקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה, אבל אם יש צורך, מותר לדבר שם, וכן
מותר להפסיק שם. ועוד שנהגו להוסיף שם שירת הים, ראה הלכה ב שהמנהג הקדום
היה לומר שירת הים לאחר ישתבח, ולא חששו להפסק שבין ישתבח ליוצר.
[ב] למדנו זאת מתשובת רבנו סימן קפג (הובאה בהערה יט), שכתב שאין
ההפסקה בזמירות דבר שיש למחות נגדו. מכאן שאף מפני צורך גדול מותר להפסיק בהם.
בהפסקה בתפילה יש ארבע דרגות: א- תפילת עמידה.
לא יפסיק אלא אם יש סכנת נפשות. (תפילה ו,ט) ב- קריאת שמע וברכותיה. יפסיק מפני
היראה או הכבוד או כל אדם. (קרית שמע ב,טז-יז) ג- הלל. יש לפניו ברכה אקב"ו.
לא ידבר בו שיחה בטלה בשום אופן. ד- זמירות. יש לפניהם ולאחריהם ברכות שבח ללא
אקב"ו. יפסיק בשיחה מפני צורך גדול, אבל שיחה בטלה אסור.
[ג] תפילה ז,יג. סדר התפילה ו. וטעם מנהג זה, כי בישתבח אומרים 'הבוחר
בשירי זמרה', והכוונה לזמירות דוד, ושירות אלה אינן משירי דוד, ואין מקומן איתן.
וכתב הרב קאפח בהערה לז: ומנהגנו הקדום היה
לומר שירת הים בכל יום אחרי ישתבח, וכך הוא הסדר בכל סדורי תימן כתבי היד העתיקים,
וזה קרוב לשלש מאות שנים נהגו לומר בכל יום שירת הים לפני ישתבח.
וראה עוד, מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד 206,
שכתב שכך נהגו בתימן עד סוף המאה הט"ז, ורק מהמאה הי"ז חדר המנהג לומר
שירת הים קודם ישתבח.
[ה] מנהג אמירת מזמור לתודה, התחיל לחדור לסידורי תימן, מתחילת המאה
הי"ז. מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד 194.
[ו] שבח זה חובר ע"י רבי יהודה הלוי, ונסדר לאומרו קודם נשמת כל
חי, ומהמאה הי"ח התחילו לאומרו קודם ברוך שאמר. מחקרים בסידורי תימן חלק א
עמוד 187.
לפי הנוסח שהסדיר מהרי"ץ, אומרים פסוקים
רפאני ה' וארפא וכו' קודם ישתבח, אמירת פסוקים אלה התחילה לנהוג מתחילת המאה
הי"ז, אולם יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם לא נהגו לאומרם.
[ז] מנהג.
[ח] כ"כ שו"ע נא,ב. ויסכים לכך הרמב"ם וכפי שנבאר.
[ט] כתבנו זאת ע"פ הראב"ם בספרו המספיק
לעובדי ה' (עמוד 196-197). וזה לשונו: "ועניית אמן בברכת כהנים אינה הפסקה,
לפי שהפסקה באמן וכיוצא בה שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא בהן
בלתי היותו מתפלל עם ש"צ". מקור דברי ראב"ם, הם דברי רב האי גאון,
הובאו ברי"ף ברכות יג: בדפי הרי"ף.
דברי ראב"ם מתיחסים לעונה אמן
בברכת כהנים, כשמתפללים תפילה אחת ביחד עם הש"ץ, ועל כך כתב, שכיון שמתפלל עם
הש"ץ אינו הפסק, ואינו נחשב עוזב מצוותו לטובת מצווה אחרת, אלא כולם מקיימים
את אותה מצווה, ויכול לענות קדושה ואמן של ברכת כהנים.
אם נעיין בדברים, נווכח שחז"ל
תיקנו תפילת לחש לכל אחד ואחד, וגם תיקנו חזרת הש"ץ שבה הכל עונים אמן, ואף
אחד אינו מתפלל אז בלחש. אולם בדברי חז"ל לא מצאנו שגם יתפלל בלחש וגם יענה
קדושה וברכת כהנים [מנהג תפילה אחת בראש השנה, אינו מחז"ל אלא מהגאונים].
נמצא שבתקנת הגאונים והרמב"ם להתפלל תפילה אחת ביחד עם הש"ץ וגם לענות
קדושה ואמן אחר ברכת כהנים, יש בעיה, כי הוא עוזב מצוותו תפילת הלחש, ומדלג למצווה
אחרת עניית קדושה וברכת כהנים של הש"ץ. נמצא שגם אם אינו עונה אמן אחר כל
ברכה, יש בעיה של הפסק באמצע התפילה, וחז"ל לא תיקנו תפילה בלחש ועניית קדושה
וברכת כהנים. ועל כך באו דברי ראב"ם, ודברי רב האי גאון, שכיון שמתפלל עם
הש"ץ, אינו נחשב כמדלג ממצוה למצוה. אמור מעתה, כל המברך ביחד עם חברו את
אותה ברכה, אינו נקרא עוזב מצוותו למצווה אחרת, כי אחרת אפילו קדושה ואמן של ברכת
כהנים אסור לענות. מה תאמר יש כאן תפילת הציבור, חז"ל לא הכירו תפילת ציבור
באופן זה, ומעולם לא תיקנו שיתפלל בלחש וגם יענה קדושה וברכת כהנים. כיון שכן, כשם
שמותר לענות קדושה וברכת כהנים, כך מותר להקדים מעט ולענות אמן, ובכל מקרים אלו
אינו נקרא עוזב מצוותו למצווה אחרת, אלא מקיימים כולם את המצווה ברוב עם הדרת מלך,
וגם ברכת המזון מברכים ברוב עם הדרת מלך, ועונים אמן, ויאים הם מנהגי הקדמונים.
ואין לאסור את ההקדמה משום שמקדים תפילתו
לתפילת הציבור, מפני שרק אם מקדים את כל תפילתו לתפילת ציבור (וכן הוא בברכות
כח:), או שמקדים קטע שלם אסור, אבל הקדמת ג' תיבות אין להקפיד בכך. וכך כתב
ראב"ם שם: "ואמרם ז"ל אסור למתפלל בצבור להקדים תפלתו להם, ואע"פ
שאינו בזו הכוונה, יש בו חזוק לזה המנהג". ביאור דבריו: מה שאמרו חכמים
שאסור למתפלל להקדים תפילתו לתפילת ציבור, אע"פ שלא התכוונו לאסור להקדים
את הש"ץ בכמה מילים, ולא התכוונו לחייב את המתפלל שיתפלל ביחד עם הש"ץ
מילה במילה מתחילה ועד סוף, אבל יש בו חיזוק למנהג, שיתפללו ביחד עם הש"ץ
מתחילה ועד סוף. היוצא מדבריו, צריך להתפלל ביחד עם הש"ץ, אולם הקדמת ג'
תיבות אינו נחשב כמקדים תפילתו לתפילת הש"ץ, ואין להקפיד על כך.
ורק אם חברו מברך ברכה אחרת, או שאינו מברך
ביחד עמו, אסור לענות אמן על ברכת חברו, כי הוא עוזב מצוותו למצווה אחרת. וכן אם
בירך ביחד עם חברו ברכת הנהנין, כגון ברכת המוציא, אין ראוי לענות אמן על ברכת
חברו, אף אם הקדים ג' תיבות, מפני שמפסיק בין הברכה לבין הדבר שעליו בירך, בעניית
אמן. וכן אם בירך ביחד עם הש"ץ ברכת המצווה, כגון על נטילת לולב, והקדים ג'
תיבות לפני הש"ץ, אין ראוי לענות אמן על ברכת הש"ץ, מפני שמפסיק בין
הברכה לבין המצווה בעניית אמן. וראה עוד מאמר "עניית אמן לאחר שליח
ציבור", שם נתבאר בהרחבה נושא זה.
לגבי עניית אמן לאחר ברוך שאמר לפני הזמירות,
יש עוד סברא להתיר, משום שאין לאסור הפסקה באמצע הזמירות (שו"ת קפ). וכיון
שברכה זו מעניין הזמירות, מותר לענות עליה אמן, ואינו נחשב כעוקר עצמו ממצותו
למצוה אחרת. וראה משנ"ב נא,ד שכתב את טעם ההיתר בלשון זה: ולא הוי הפסק בין
הברכה לדבר, כיון שפסוקי דזמרה שבח הוא, ואמן שבח הוא, וכעין זמרה, ולא הוי הפסק.
ע"כ. וטעם זה הוא סיבה נוספת להתיר, בנוסף למה שכתבנו, שכשמברך עם חברו אין
האמן נחשב הפסק.
[י] שו"ת קפג.
[יא] ברכות א,טז.
[יב] שו"ת סימן רסא.
[יג] בדברי הרמב"ם
לא מצאנו ייחוד לפסוק זה. ראה בית יוסף אורח חיים סימן נא שכתב: צריך
לכוין בתהלה לדוד דאמר ר' אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו'. בפרק קמא דברכות
(ד:) ומפרש טעמא משום דאתי באל"ף בי"ת וגם כתוב בו פותח את ידך ומשביע
לכל חי רצון. וכתב ה"ר יונה בפרק אין עומדין (כג. ד"ה כל האומר) דכיון
דעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיון
צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת ונראה שאע"פ שלא כיון בכולו כיון שכיון בפסוק
פותח את ידך סגי. ע"כ לשון ב"י.
אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר שאם לא אמרו
בכוונה חוזר, וטעמו, כל אמירת הזמירות היא רשות, כך שלא יתכן שיהיה פסוק בזמירות
שאם לא כיוון בו חוזר, כאשר מתחילה אין חובה כלל לומר פסוק זה. משובח מי שיאמר
פסוק זה בכוונה, אבל חובה לחזור עליו אין.
[יד] כך מדויק מלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ט,יג שלא כתב אמירת והוא
רחום בתפילות שבת, כמו שכתב בתפילות יום חול, וכך כתב הרב קאפח שם בהערה נב.
[טו] ממנהגי התפילה. בבתי הכנסת
שבצנעא, כשקראו שירת הים או קריאת שמע בתפילה, לא היו אומרים את כל הגעיות
המופיעות בחומש [רק מקצתן], בכדי שתהיה הקריאה קלה וזורמת, ורק בזמן שקראו בתורה
הקפידו לבטא את כל הגעיות.
[טז] שבת כד,ה.
[יז] וזה לשון הרב קאפח בהערה 64, כתבים ב עמוד 807: ערבי אחד היה
מתווך מסחרי בעצי הסקה בשוק העצים שברובע היהודי, והיה רגיל להשתכר, דבר האסור
למוסלמי. באחד הלילות בא כדרכו לשתות ערק ברובע היהודי כי רק שם אפשר להשיג משקאות
משכרים, שתה יתר על המידה ומת באחת המחראות, ולמחרת כשמצאוהו מת העלילו על היהודים
שהרגוהו. היה שם שופט תורכי שונא ישראל שהיה טוען "מסלם מא ימות פי
סאעה", לאמור מוסלמי לא יתכן שימות פתאום. ופסק את דינו כי היהודים הרגוהו
וכי הם חייבים ליתן את הדין. היהודים היו בצרה גדולה. פסק הדין היה טעון אישור
הוואלי והועבר לאישור, כרגיל, על ידי הפקידים, אך שופט זה לא רצה לחכות עד שיעבור
בדרך הרגילה, והלך בעצמו אל הוואלי לבקש את האישור. בהיותו בשער חדר הוואלי נפל
ומת פתאום. היהודים ראו בזה נס גדול וכל שונאי ישראל כבשו פניהם מבושה.
וכשהוציאוהו לקברו יצאה קבוצה גדולה של יהודים אחריו מתוך סקרנות של שמחה לשמוע מה
אומרים הגוים. פירש אחד מחשובי המלווים ופנה אל היהדים ואמר להם "זיידתו
ויאשע יא יהוד" הרביתם באמירת "ויושע". הערבים יודעים כי כשהיהודים
בצרה מתקבצים בבתי הכנסת ופותחים שערי ההיכל ואומרים שירת הים בקול בוכים וחוזרים
על פסוק "תפול עליהם אימתה" כמה פעמים.
[יח] גם אם הפסיד ברוך שאמר, לכל הפחות שירויח ישתבח.
[יט] לשון הרמב"ם בשו"ת קפג: "אין קפידא לברך על הציצית
והתפלין באמצע המזמורים, לפי שאין ההפסקה בפסוקי דזמרה דבר שיש למחות נגדו בחומרא,
שאינו תפלה ולא קרית שמע לדקדק בהן עד כדי כך".
[כ] ומה שנאמר במשנה ברכות ב,א: באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב
מפני הכבוד, ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (קרית שמע ב,טז-יז).
רק שאילת שלום וענייתו מותרים משום גדול כבוד הבריות, אבל עזיבת המצווה וקיום
מצווה אחרת, אסור, ואסור לעזוב את קריאת שמע וברכותיה לטובת מצוה אחרת, וכן אסור
לעזוב את תפילת שמונה עשרה לטובה מצוה אחרת, העוסק במצוה פטור מן המצוה, אין
מעבירים על המצוות, לפיכך דקדקה המשנה רק שיענה שלום, אבל עניית אמן או קדושה או
להפסיק ולהניח תפילין ולהתעטף בציצית, כל אלה אסורים.
מה שכתבנו הוא עיון תלמודי של הרמב"ם,
שדקדק מדוע כתבה המשנה שיפסיק רק בדברים אלו. והרבה מפרשים לא הבחינו בדבר, ובנו
טבלאות מתוחכמות של דיני הפסק, היכן יפסיק, ומה יפסיק. אבל בשיטת הרמב"ם, אין
מקום לכל אותם טבלאות.
[כא] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה י,טז: ואם התחיל להתפלל קודם שליח
ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה - לא יפסיק, ולא יענה קדושה עמהן. ע"כ. וביאר
הרב קאפח בהערה לד: לא יפסיק וישתוק, ואין צריך לומר שלא יענה, אלא ימשיך מצוותו.
ע"כ. מכאן שאסור להפסיק ולשתוק, אלא חייב להמשיך לקיים מצוותו.
[כב] הסבר לתשובות הרמב"ם הנ"ל.
[כג] ריכוז ומיקוד המחשבה הוא דבר עיקרי בתפילה, ובשיטת הרמב"ם
שלא ידלג ממנין למנין יתקים דבר חשוב זה.
[כד] ע"פ שו"ת קפג. סיכומם של דברים: יכול להפסיק בזמירות
בכדי להניח תפילין, כי קיום מצוה זו הוא לצורך הזמירות. יכול להפסיק בזמירות לצורך
התפנות, וגם יברך אשר יצר, כי נאנס להפסיק, ומחמת כך אף יכול לברך אז אשר יצר,
ואין איסור להפסיק בזמירות ולברך אשר יצר. אבל לא יפסיק את הזמירות לצורך קיום
מצווה אחרת, של עניית קדיש וקדושה, כי עוזב מצוותו לטובת מצווה אחרת, ואסור.
[כה] ברכות ו,א-ב.
[כו] לפי השו"ע נב,א יש עדיפות שיאמר תהלה לדוד, ודבריו נסמכים על
התלמוד ברכות ד: שיבחו חכמים את מי שאומר תהילה לדוד שלש פעמים, ולכאורה צריך לומר
בבוקר תהלה לדוד פעמיים, פעם בזמירות ופעם לפני ובא לציון. אולם אם נעיין נגלה
שלפי התלמוד די באמירת תהילה לדוד פעם אחת, והגירסה שלש פעמים היא מאוחרת. לפיכך
פסקנו שיאמר את תהילה לדוד לאחר התפילה לפני ובא לציון, ובשבת יאמר תהילה לדוד
לפני תפילת מנחה, ועדיף שיצטרף לציבור למה שהם אומרים וכך יוכל לכוון. [כוונה
עדיפה על פני ייחוד אמירת תהילה לדוד, והדבר ידוע, שמי שמתפלל בבית כנסת תימני, אם
אינו אומר ביחד עימם, קשה מאוד לכוון כשתפילת הציבור נשמעת מכל עבר].
וזה לשון התלמוד לפי הגירסה שלפנינו: אמר רבי
אלעזר אמר רבי אבינא: כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים - מובטח לו שהוא בן
העולם הבא. ע"כ. בנוסח הגאונים לא מופיע ג' פעמים, ראה רב נטרונאי גאון, וסדר
רב עמרם גאון, שלא מופיע בהם ג' פעמים. וראה ר' עקיבא איגר שכתב: בהרא"ש ליתא
ג"פ וכן בטור וברוקח סימן ש"ך איתא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח
לו.
וזה לשון סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר שני
וחמישי: כשאמרו חז"ל כל האומר תהלה לדוד, לא אמרו או שנים או שלשה פעמים,
ומשמע אפילו פעם אחת. אלא חכמים האחרונים התקינו לישראל שבעיירות, לומר בפסוקי
דזמרא, ובסדרא, ובמנחה, שמא יפשע בפעם או בשתים, תשתייר אחת בידם, ולא מפני שחייב
לאומרה שלשה פעמים. וראיה לדבר דהא שבת אין בה סדרא בשחרית ואין בה תהלה לדוד אלא
שני פעמים. ואף בקדושא דסדרא בשתי ישיבות תהלה לדוד אומרין, ובבית רבינו שבבבל,
אין אומרים תהלה לדוד. אבל בשאר בתי כנסיות יש שאומר תהלה לדוד, ויש שאומר יענך ה'
ביום צרה, וסמוכין לומר שבת תוכיח, שאין אומרין בה אלא שני פעמים.
[כז] לפי רש"י יש עדיפות למזמורים קמח קנ, וכן פסק השו"ע
נב,א, ודבריו נסמכים על התלמוד שבת קיח: אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל
יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! - כי קאמרינן -
בפסוקי דזמרא. ופירש רש"י: פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים, הללו את ה'
מן השמים (תהלים קמח) הללו אל בקדשו (תהלים קנ).
אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר עדיפות
למזמורים אלה, וראה הלכה
א שהבאנו
מדבריו, שבחו חכמים למי שאומר מתהלה לדוד עד סוף הספר, משתמע מדבריו שכל הזמירות
הם בכלל ההלל, משום שבכולם נזכר לשון תהלה או הללויה, לפיכך כתבנו שיצטרף לציבור
במה שאומרים, ולא העדפנו מזמור על חברו.
[כח] תפילה ז,יב.
[כט] תפילה ז,יב.
[ל] סידורי תימן הקדומים נחלקו בזה, ראה מחקרים בסידורי תימן חלק א
עמוד 228. בסידור ר"י בשירי משנת 1618 הוא בצירי. בסידור יוסף בן בניה משנת
1508 בברוך שאמר בפתח בישתבח בצירי. בסידור שבזי הוא בהיפך, בברוך שאמר בצירי
ובישתבח בפתח. בסידור הדיין אביגד נכד בניה משנת 1508 בשניהם בצירי. סידור זה
הועתק מסידור משנת 1329, סידור קדום מאוד, כך שגירסה זו עתיקה מאוד בתימן. אנו
הכרענו כדעת הרמב"ם, וכפי שביארנו את שיטתו, וכחכמי המסורה מנקדי התנ"ך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה