ילקוט משה פרק לג - הלכות תפילת מנחה

א.        הזמן המובחר ביותר לתפילת מנחה, הוא מתשע שעות ומחצה זמניות, והיא הנקראת 'מנחה קטנה'. ואם התפלל משש שעות יצא לכתחילה, והיא הנקראת 'מנחה גדולה'. ומשום דוחק כל שהוא יתפלל מנחה גדולה, כגון שצריך לצאת לדרך, או לאכול, או שנזדמן לו עתה מניין, ואח"כ לא יהיה לו מניין. וזמנה עד שקיעת החמה, והיא הסתרות גלגל השמש[א].

ב.         הגיע זמן מנחה גדולה [שש ומחצה], מותר לטעום ולעשות מלאכה קודם שיתפלל, אבל אסור לאכול אכילת עראי שמא ימשך באכילה[ב], וכל שכן שאסור לסעוד סעודה גדולה קודם שיתפלל[ג]. [ואם התחיל לא יפסיק, כמו שיתבאר בהלכה הבאה]. ומהי טעימה? שטועם פת בכמות כלשהי. ומהי אכילת עראי? שטועם פת בכמות של כביצה או פחות או יותר מעט. ואם אוכל מיני מזונות, מותר לו לאכול בכמות של כביצה או פחות או יותר מעט, ואין לחשוש שמא ימשך באכילה; ואם אוכל פירות או תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן, מותר לו לאכול ככל צורכו[ד].

ג.          כיון שהגיע זמן מנחה גדולה [שש ומחצה]- לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה; ולא לדון, אפילו בגמר דין, שמא יסתר הדין, וימשך ויבטל מן התפילה. וכן לא ישב לפני הספר, אפילו תספורת הדיוט, עד שיתפלל, שמא ישבר הזוג; ולא יכנס לבורסקי עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה, ויתעכב מן התפילה. ואם התחיל באחת מאלו - לא יפסיק[ה], אלא גומר ואחר כך מתפלל מנחה[ו]. ואם אין שהות ביום להתפלל, יפסיק.

ד.         קודם תפילת מנחה צריך ליטול ידיו במים עד הפרק כמו לתפילת שחרית, ואעפ"י שאינו יודע להם שום טומאה. וגם לתפילת ערבית אם הפסיק אחר מנחה, וכן למוסף אם הפסיק אחר שחרית, צריך ליטול ידיו. ונטילות אלו, צריכות להיות מתוך כלי, ומברכין עליהן. ומנהג יהודי תימן לשכשך ידיהם במים לפני תפילת מנחה, ולא נטלו מתוך כלי, ולא ברכו.

ה.         סדר תפילת מנחה נתבאר בסידורים. ואין אומרים עלינו לשבח לאחר תפילת שחרית או מנחה או ערבית, וחכמים תיקנו לאומרו רק במוסף של ראש השנה.

ו.          מותר להתחיל לומר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' שקודם מנחה, אף אם אין מניין בבית הכנסת, ורק כשיגיעו לקדיש צריך שיהיו עשרה בבית הכנסת[ז].

ז.          מותר ליפול נפילת פנים בלילה. ובתקופת רבנו הרמב"ם היו יחידים שנפלו על פניהם בתפילת ערבית[ח]. לפיכך אף אם נמשכה תפילת המנחה לאחר השקיעה, צריכים ליפול על פניהם.

ח.        כשהשעה דחוקה והזמן קרוב מאוד לשקיעה, יתפללו תפילת אחת בקול רם, ולא יתפללו לחש וחזרה[ט]. ואם באמצע התפילה שקעה החמה יגמרו תפילתם, וישתדלו לעתיד להקדים.

ט.        מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים שמונה עשרה בלחש, מתפלל עמהם שמונה עשרה, ואין צריך לומר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' אחרי שמונה עשרה. ואם לא יוכל לגמור שמונה עשרה קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה, ימתין ויתפלל בלחש עם שליח ציבור בחזרת התפילה מלה במלה, ויענה את הענייות שבקדושה עם הציבור, עד שיענה 'אמן' אחר בא"י האל הקדוש, ושאר התפילה יתפלל לעצמו[י]. ואם בא סמוך לקדושה, ימתין עד אחרי שיאמר שליח ציבור האל הקדוש ויענה אמן ואז יתפלל.

י.          מי שבא בערב שבת למנחה בבית הכנסת, והקהל כבר גמרו להתפלל מנחה, לא יתפלל מנחה בתוך בית הכנסת, אלא חוצה לו, שלא יהיה עומד בין היושבים, שהציבור יסיימו לך דודי והוא עדין עומד בתפילה. אבל אין לאסור את הדבר משום שקיבלו שבת ולגביהם זמן מנחה כבר עבר, מפני שכלפי המתפלל עדין הוא זמן מנחה. ואף אם שמע שליח ציבור שאומר ברכו, וענה עם הציבור, עדין לא קיבל את השבת, ויתפלל מנחה.

---

[א] תפילה ג,ב-ד. וראה הלכות שביתת יום טוב (ו,יט), שם נתבאר כיצד הוא הסדר ביום טוב, "... והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום, מתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות, שאר היום עם הלילה". ע"כ. מכאן שמותר להתפלל לכתחילה מנחה גדולה. וכך נהגו בתימן להתפלל מנחה גדולה כשרצו לסעוד לאחר זמן מנחה, אבל לא יתפללו בקביעות מנחה גדולה. וראה עוד בהערות הרב קאפח למשנ"ת (פרק ג הערה ח): מנהג תימן להתפלל בכל יום מנחה קטנה, זולתי בערב כיפור שהתפללו מנחה גדולה, כדי שיספיקו לאכול ולהתכונן לקראת היום הגדול.

ומה שכתבנו ששקיעת החמה היא הסתרות גלגל השמש, משום שרבים נסבכו בהבנת מושג פשוט זה, ושקיעת החמה כמשמעו, שהשמש שוקעת ונעלמת, ולפיכך ביארנוהו. וראה עוד מאמר "שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם", שם נתבאר בארוכה.

[ב] בזמנם היו שותים יין בתוך האכילה, ויש חשש שימשך באכילה ושתייה עד שיעבור זמן התפילה. (פה"מ שבת א,ב)

[ג] תפילה ו,ד-ה.

[ד] מה שכתבנו שטעימה היא פת בכמות כלשהי, כך כתב הרמב"ם בהלכות שבועות ד,א-ב, שאכילה היא בכזית, וטעימה היא בכל שהוא. ומה שכתבנו שאכילת עראי היא פת בכמות של כביצה, כך כתב הרמב"ם בהלכות סוכה ו,ו, שאכילת עראי כביצה או פחות או יותר מעט. ומה שכתבנו שאם אוכל מיני מזונות, מותר לו לאכול כביצה או פחות או יותר מעט, מפני שבשיעור זה אינו נקרא שקובע סעודה על מיני המזונות, וכפי שביאר הרמב"ם בפה"מ סוכה ב,ד, מהי אכילת עראי: "ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכוון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אח"כ". הרמב"ם שם מדבר על אכילת פת, והוא הדין לאוכל מיני מזונות, זהו השיעור שאינו קובע סעודתו, אלא אוכל עראי, ובדעתו לאכול אחר כך סעודת קבע. ומה שכתבנו שהאוכל מיני מזונות מותר לו לאכול כזית או פחות או יותר, ואילו בפת כבר אסור לאכול שיעור זה, מפני שהאוכל פת, אוכל את מזונו הקבוע לסעודה, ויש חשש שימשך באכילה, ואילו כשאוכל מיני מזונות, אינו אוכל את מזונו הקבוע לסעודה, ואין לחשוש שימשך באכילה. ומה שכתבנו שפירות או תבשיל יכול לאכול ככל צורכו, מפני שדברים אלו אינם משביעים, ובדעת האדם לאכול לאחר מכן סעודה.

[ה] כתב הכס"מ: ומה שכתב ואם התחיל וכו' לא יפסיק, היינו דוקא כשיש שהות ביום להתפלל לאחר שיסיים, אבל אם אין שהות ביום יפסיק, וכך מדויק מלשון רבנו, שכתב ואח"כ מתפלל תפלת המנחה, משמע דוקא כשאחר כך יתפלל דהיינו כשיש שהות, אבל אם אין שהות יפסיק. וכן נתבאר בפרק לולב הגזול (דף לח) וכמו שכתבתי בפ"ב מהלכות ק"ש הל' ו.

[ו] תפילה ו,ה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ו,ד-ה:

מותר לטעום ולעשות מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה, אבל אינו סועד סמוך למנחה.

כיון שהגיע זמן מנחה גדולה [שש ומחצה]- לא יכנס למַּרחֵץ אפילו להזיע עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה; ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה; ולא לדון, אפילו בגמר דין, שמא יסתר הדין, וימשך ויבטל מן התפילה. וכן לא ישב לפני הספר, אפילו תספורת הדיוט, עד שיתפלל, שמא ישבר הזוג; ולא יכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה, ויתעכב מן התפילה. ואם התחיל באחת מאלו - לא יפסיק, אלא גומר ואחר כך מתפלל מנחה.

והנה, הרמב"ם פתח את הלכה ה במילים "כיון שהגיע זמן מנחה גדולה", משמע מכך, שהזמן שנאסר לעשות בו את הדברים שנזכרו בהלכה הוא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו שש וחצי שעות. ולעומת זאת לגבי בורסקי כתב הרמב"ם, לא יכנס לבורסקי סמוך למנחה. וכן בהלכה ד "אבל אינו סועד סמוך למנחה", לכאורה אף קודם שש וחצי אסור.

וצריך לבאר, שסמוך למנחה הוא משש שעות וחצי, ובכל המקרים שנזכרו בהלכות שלפנינו רק משיגיע זמן מנחה גדולה אסור ולא קודם. וכך ביאר מהרי"א (מורנו הרב יחיא אביץ' זצ"ל) את ההלכות, הובאו דבריו בספר "עקבי שלום" (סימן ה עמ' נא).

מהרי"א דקדק, שיש לחלק בין לשון 'סמוך למנחה' שנזכר במשנה פסחים (י,א), שביאורו סמוך לזמן מנחה, [ולפיכך אם מנחה קטנה היא שעתיים ומחצה שעות זמניות, סמוך למנחה, הוא "כשנשאר מן היום יותר על שעתים ומחצה זמניות" (פה"מ שם)], לבין 'סמוך למנחה' שנזכר בהלכות שלפנינו, שביאורו סמוך לתפילת מנחה, [ולפיכך אם מנחה גדולה הוא משש שעות ומחצה זמניות, סמוך לתפילת מנחה, הוא קודם לזמן זה במעט].

וכך פירש הרד"ע (הובא בהערה יא של הרב קאפח). וזה לשונו: ומה שכתב אבל אינו סועד סמוך למנחה, ואח"כ כתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה וכו', נראה דדוקא בזמנה ממש, ונלע"ד שאינו מפרש במשנה כהר"ן שפירש סמוך חצי שעה קודם, אלא מעט, ולפיכך לא הקפיד.

[ז] נתבאר ב‎פרק יט הלכה ‎ג.

[ח] תפילה ה,טו.

[ט] שו"ת הרמב"ם רנו.

[י] תפילה י,טז. והטעם שיכול לעזוב את הש"ץ אחר אמן של האל הקדוש, מפני שיש עשרה העונים לש"ץ, ויש תפילת ציבור בלעדיו, והוא רק צרף עצמו לעניית הקדושה עם הש"ץ.