מנהג
מפורסם אצל יהודי תימן כשמתפללים בציבור, שיהיה שליח ציבור אומר את הברכות של
קריאת שמע בקול רם, והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה. גם כשמתפללים
תפילה אחת ע"פ תקנת הרמב"ם [במוסף או במנחה או בכל התפילות. הרמב"ם
תיקן זאת כי בני אדם אינם מקשיבים לשליח ציבור בחזרה, ומסתובבים ומשוחחים.
שו"ת רנו רנח] כך נהגו, ושליח ציבור אומר את ברכות שמונה עשרה בקול רם והכל
שומעים ועונים אמן בסוף כל ברכה. גם כשמברכים ברכת המזון כך נהגו, אחד מברך בקול
רם, והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה.
נוהג
זה, שבתפילת הציבור, שליח הציבור אומר את הברכות בקול רם, והציבור עונים אחריו אמן
בסוף כל ברכה, הוא ע"פ הרמב"ם, כך הגדיר הרמב"ם את תפילת הציבור,
ואת הפורס על שמע. [רמב"ם הלכות תפילה ח,ד-ה. יבוא להלן] בקריאת שמע כולם
קוראים כאחד בקול רם ובשפה אחת [שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה היושבת בגנים],
אבל בברכות קריאת שמע הש"ץ מגביה קולו לבדו, והם עונים אמן.
במאמר
הבא נחקור האם צריך לומר את הברכות בלחש ביחד עם הש"ץ, או שיכול לצאת בברכות
הש"ץ. ואם אומר את הברכות ביחד עם הש"ץ, האם מותר לענות אמן בסוף כל
ברכה, או שמא הוא עונה אמן לאחר ברכותיו. כמו כן, נבאר כיצד ינהג בברכת המזון
ובשאר הברכות.
נושא
זה של עניית אמן, כבר נידון בין תלמידי החכמים בתימן. מהרי"ץ [הרב יחיא צאלח]
שהכיר את המנהג, וגם מצאו בסידורי תימן העתיקים [תכאליל] שהעתיקו את לשון
הרמב"ם "ועונה אמן לאחר כל ברכה", הסביר כיצד לא ייחשב כעונה אמן
אחר ברכותיו, ע"פ דברי הרא"ש שהובאו בסימן נט בטור ובב"י, ופסקם
השו"ע והרמ"א שם בסעיף ד, שלקראת סוף הברכה ימהר לסיים ג' תיבות לפני
הש"ץ, ויענה אמן על ברכת הש"ץ, ובאופן זה הוא אינו עונה אמן אחרי
ברכותיו. כך כתב מהרי"ץ בפירושו עץ חיים על מוסף של ראש השנה. ובשו"ת
פעולת צדיק חלק ג סימן קלז כתב, שאף הרמב"ם יסכים לדבר זה.
אחרי
מהרי"ץ, דנו בנושא זה הרב יחיא קאפח והרב יחיא אביץ', והם נחלקו בפרשנות דברי
הרמב"ם. לשיטת מהר"י אביץ' יש לענות אמן לאחר כל ברכה, גם אם אמר את
הברכה בלחש עם הש"ץ, גם אם לא הקדים ג' תיבות לפני ש"ץ, ואינו נחשב
כעונה אחר ברכותיו, אלא הוא עונה אחר הש"ץ. לעומת זאת לפי מהר"י קאפח לא
יענה אמן אם אמר את הברכה בעצמו, ואם ענה הרי הוא עונה לאחר ברכותיו.
נמצא
שיש לפנינו שלש שיטות, לפי מהרי"ץ בסיום הברכה יקדים ג' תיבות לפני הש"ץ
ויענה אמן. לפי מהר"י אביץ' יענה אמן מבלי להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ.
לפי מהר"י קאפח, כשמברך את הברכות בעצמו, לא יקדים לברכם לפני הש"ץ, ולא
יענה אמן, ואם יענה הוא עונה אמן אחרי ברכותיו.
***
נבאר
את שיטת מהר"י קאפח, ולאחר מכן את מנהג תימן, ע"פ מהרי"ץ וע"פ
מהר"י אביץ'.
שיטת
הרב יחיא קאפח, ונכדו הרב יוסף קאפח
רמב"ם
הלכות תפילה
ח,ד. וכיצד היא תפילת הציבור - יהיה אחד
מתפלל בקול רם, והכול שומעין. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח
ציבור אחד מהן. ...
ח,ה. וכן לא יהיה אחד מברך ברכות שמע,
והכול שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע. ...
ח,ט. שליח ציבור, מוציא את הרבים ידי
חובתן. כיצד: בשעה שהוא מתפלל, והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה - הרי הן
כמתפללין. במה דברים אמורים, במי שאינו יודע להתפלל; אבל היודע, אינו יוצא ידי
חובתו אלא בתפילת עצמו.
ט,א. סדר תפילת הציבור, כך הוא: בשחר -
כל העם יושבין, ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם; ומתחיל ואומר קדיש,
וכל העם עונין אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחן, ועונין אמן בסוף קדיש; ואחר כך
אומר ברכו את ה' המבורך, והם עונים ברוך ה' המבורך, לעולם ועד. ומתחיל ופורס על
שמע בקול רם, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות קורא עימו, עד שמברך
גאל ישראל.
בהלכה
ד נאמר, כיצד היא תפילת הציבור, אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים. שומעים ולא עונים
אמן. אולם בהלכה ה נאמר, כיצד פורס על שמע, אחד מברך את הברכות בקול רם והכל
שומעים ועונים אמן. על כורחנו, ההגדרה הבסיסית של תפילת הציבור, נתבארה בהלכה ד,
אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואילו עניית אמן שנזכרה בהלכה ה אינה מוכרחת [עוד
נבאר זאת בעז"ה].
בהלכה
ט נאמר, כשהציבור שומעים ועונים אמן לאחר ש"ץ יוצאים ידי חובה, בד"א במי
שאינו יודע להתפלל בעצמו, אבל היודע, צריך להתפלל בעצמו. פשטות ההלכה, היודע יתפלל
בעצמו ולא יענה אמן, ואם יענה אמן הרי הוא כעונה אמן אחר ברכותיו. [ברכות א,טז]
בפרק
ט הלכה א נאמר, הציבור עונה אמן אחר כל ברכה מברכות קריאת שמע, אבל מי שיודע לברך
בעצמו, מברך עמו. משתמע מהדברים, מברך עמו ואינו עונה אמן, ואם יענה, הוא עונה אמן
אחר ברכותיו.
הדברים
נזכרו בצורה יותר מפורשת בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי
ה'", גם הוא הזכיר את האופן בו תתצבע תפילה אחת בקול רם, ובדבריו הוא הזכיר
שיענו הציבור את העניות של הקדושה, ואת האמן של ברכת כהנים, משתמע מדבריו, אבל שאר
אמנים שלאחר כל ברכה לא יענו. [הבאנו את דבריו בתרגום הרב קאפח, הובא בהלכות תפילה
פרק ט הערה ח]
ר'
אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה', (עמוד 195-196)
כבר נודע ונתפרסם מה שתקן אבא מארי
ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו. ראה שכשחוזר הש"צ התפלה בקול רם
אחר הלחש, לא יתנו אזן כל העם לשמוע ממנו באימה ולעמוד במוסר כעמידה בתפלה, אלא
עומדים כעומד בעל כרחו ומתעסקים להשיח זה עם זה שיחה בטלה [ומכבדים זה את זה בטבק
הרחה] וכיוצא בה, אלא כשמגיעים לקדושה עונים קדוש ושאר הפרקים, וכשיגיע למודים
יאמרו התלמידים המדקדקים מודים דרבנן. וראה ז"ל שיש בזה מכשול ועון גדול לפי
שמשוחחים בעוד שהש"צ מתפלל ואינם מתכוונים לשמוע מבלי היות להם מוסר בעמדם,
ויש בו מן הזלזול בכבוד שמים מה שהוא גלוי. והסבה לכך שכבר יצאו ידי חובתם בתפלת
הלחש ואינם עסוקים באמירת התפלה, לפיכך תקן ז"ל שיגביה קולו ש"צ מתחלה
וינהג המנהג בתפלה כמו שנוהג בפרישה על שמע, שהש"צ מגביה קולו מבראשונה
להוציא מי שאינו יודע והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו להוציא עצמן,
ויאמר הקדושה בברכה שלישית והעם יענו הפרקים שראוי לענותם, ויברכו הכהנים ברכת
כהנים אחר ההודאה והעם יענו אמן על כל ברכה וברכה, ויסיים הש"צ והצבור
תפלתם כאחד ויפסעו כולם שלש פסיעות בבת אחת. ונתפרסם זה התקון בארץ מצרים כל ימי
חייו ואחר פטירתו ז"ל, וניצולו העם מן המכשול שהיו נכשלים בו, ולא חלק עליו
אחד מחכמי דורו בזה, ולא יחסו אותו לחולק על דברי חז"ל בדבר זה עם היותו הפך
סדר התלמוד, כי לא היה ביניהם אז מחלוקת ולא קנטור, ולא היה אז מי שיקשה על המורים
מקצרי הידיעה ובעלי דמיונות כמו שקורה בזמננו זה מהחולקים על מה שסדרנו אותו
מהתועלות הגדולות ומהחיובים העצומים.
כאשר
ר' אברהם בן הרמב"ם, מתאר את העניות שיענו הציבור בזמן שמתפללים בציבור תפילה
אחת, הוא אומר שיענו את העניות של הקדושה, ואת האמנים לאחר כל ברכה מברכת כהנים,
וישמרך ויחנך שלום, משתמע מדבריו, אבל שאר אמנים שלאחר כל ברכה, לא יענו, כי
מתפללים בלחש, ואם יענו, הם עונים אמן לאחר ברכותיהם.
מה
שכתבנו עד כאן, היא שיטת מהר"י קאפח, לשיטתו לא יענה אמן לאחר כל ברכה, כאשר
מברך בעצמו את הברכה בלחש ביחד עם הש"ץ.
ואם
יטען הטוען, מדוע לא יקדים ג' תיבות לפני ש"ץ, ויענה אמן, ואינו עונה אחר
ברכותיו כי יש הפסקה בין הברכה לבין האמן. על כך השיב הרב קאפח, יש הלכה אחרת
שאסור להקדים תפילתו לתפילת ש"ץ, ואם מתפלל עם הש"ץ צריך להתפלל איתו
מילה במילה. וזה לשון ההלכה
רמב"ם
הלכות תפילה י,טז
אסור לו למתפלל בציבור, שיקדים תפילתו
לתפילת הציבור. הנכנס לבית הכנסת, ומצא ציבור מתפללין בלחש - אם יכול להתחיל
ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל. ואם לאו, ימתין עד שיגיע שליח ציבור
להתפלל בקול רם, ויתפלל עימו בלחש מילה במילה, עד שיגיע שליח ציבור לקדושה;
עונה הקדושה עם הציבור, ומתפלל שאר התפילה לעצמו. ואם התחיל להתפלל קודם שליח
ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה - לא יפסיק, ולא יענה קדושה עימהן; וכן לא יענה
אמן יהא שמיה רבא מברך, והוא באמצע התפילה, ואין צריך לומר, בשאר ברכות.
הרב
קאפח לומד מהמילים, ויתפלל עמו בלחש מילה במילה, שהם נאמרו משום שאסור למתפלל
להקדים תפילתו לתפילת הציבור, הלכה זו לדעתו עוסקת באופן בו צריכה להיות תפילה אחת
הנאמרת ביחד עם ש"ץ. בנוסף, מה שכתב הרמב"ם ומתפלל שאר התפילה לעצמו,
מבאר הרב קאפח, לאחר שיענה אמן על ברכת האל הקדוש של הש"ץ, יתפלל לעצמו,
ויתחיל לומר אתה קדוש של נוסח היחיד, ומשם ואילך יתפלל ביחד עם הש"ץ מילה
במילה [הלכות תפילה פרק י הערה לג]. ומכיון שאסור להקדים את הש"ץ אפילו לא מילה
אחת, ממילא אינו יכול לענות אמן לאחר כל ברכה, ואם יענה הוא עונה אמן לאחר
ברכותיו.
כאן
נבאר, כי הבקיא אינו יוצא בשמיעת הברכות מהש"ץ, בין בשמונה עשרה, ובין בברכות
של קריאת שמע, וצריך לאומרם בעצמו. ראה פרק ח הלכות ט-י שם נאמר שלא יוצא בברכות
ש"ץ רק במוסף של ראש השנה, משתמע מכך, אבל שאר תפילות שמונה עשרה, אינו יוצא
בשמיעה מהש"ץ. וראה פרק ט הלכה א שם נאמר שהיודע לברך בעצמו, קורא עמו עד
שמברך גאל ישראל, מכאן שאף בברכות קריאת שמע כך הדין. וראה שו"ת ריט, שם הורה
הרמב"ם, גם בברכות קריאת שמע וגם בשמונה עשרה, שליח ציבור אינו מוציא ידי
חובה בשמיעה את הבקיא. וראה ראב"ם המספיק לעובדי ה' (עמוד 193-194) שאף הוא
הורה כדברי אביו, ובברכות קריאת שמע יאמר הש"ץ את הברכות בקול רם, והבקיאים
יאמרו ביחד עמו בקול נמוך מקולו. מכאן שאף בברכות קריאת שמע, הבקיא אינו יוצא
יד"ח בשמיעה מהש"ץ.
אם
נצרף לכך את דברי הרב קאפח בפרשנות הרמב"ם, שאסור להקדים תפילתו לתפילת
הש"ץ, אם כן, בין בברכות קריאת שמע ובין כשמתפללים שמונה עשרה תפילה אחת,
אסור להקדים את הש"ץ, והבקיא שמברך בעצמו אינו יכול לענות אמן, ואם יענה הוא
עונה אמן לאחר ברכותיו, וזהו דקדוק לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח,ט. ט,א. וזהו
דקדוק לשון ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמוד 195-196).
על
פי זה, נבין מה שביארנו בתחילה בהלכות ד-ה, שההגדרה הבסיסית של תפילת הציבור שהכל
שומעים, אפילו אם אינם עונים אמן, וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכה ד, כיצד היא
תפילת הציבור, שליח ציבור אומר בקול רם והכל שומעים, כי יתכן שכולם יהיו בקיאים,
ושליח ציבור יאמר את הברכות בקול רם, ולא יענו אמן, והיא תפילה בציבור גם אם לא
ענו אמן.
בנוגע
לברכת המזון, שם יכול לצאת ידי חובה מהמברך, ואינו צריך לומר את הברכה בעצמו, כיון
שכן, ישמע מהמברך ויענה אמן לאחר כל ברכה, וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ה,ב-ג):
"שלושה שאכלו פת כאחד, חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא
ברכת הזימון... ואחר כך מתחיל, ואומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הזן ... עד
שגומר ארבע הברכות; והם עונין אמן, אחר כל ברכה וברכה". ואם מברך בעצמו, לא
יענה אמן לאחר כל ברכה.
אם
נסכם, שיטת הרב קאפח מתבססת על שני טיעונים. א- דקדוק לשונו של הרמב"ם ובנו
מלמדים, רק מי שאינו בקיא יענה אמן, אבל הבקיא יברך בעצמו ולא יענה אמן. ב- ההלכה
בהלכות תפילה י,טז מלמדת שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור אפילו לא מילה אחת,
אלא צריך להתפלל עם הש"ץ מילה במילה, כיון שכן, אין האדם יכול לענות אמן אחרי
ברכותיו. [ע"כ שיטת הרב קאפח]
***
מנהג
תימן ע"פ מהרי"ץ וע"פ הרב יחיא אַבְּיַץ'
לפני
שנבאר את מנהג תימן נבהיר, הדרך בה אנו מבארים את מנהג תימן שיתאים לרמב"ם,
היא ע"פ מהרי"ץ, ובכדי לענות אמן בסוף כל ברכה צריך להקדים ג' תיבות
לפני ש"ץ. אבל את שיטת מהר"י אביץ' שיענה אמן בסוף כל ברכה אף אם לא
הקדים ג' תיבות, לא הצלחנו ליישב עם הרמב"ם. אולם צעדנו בעקבות מהר"י
אביץ' באופן בו ינהג בתפילה אחת, וכפי שנבאר.
מכיון
שהבאנו שני טיעונים להוכיח את שיטת הרב קאפח ברמב"ם, אם באים אנו לבאר את
מנהג תימן ע"פ הרמב"ם, צריכים אנו לבאר כיצד המנהג יתיישב עם טיעוני הרב
קאפח. נבאר תחילה איך יתיישב המנהג עם הטיעון השני, ההוכחה מהלכות תפילה י,טז,
אסור להקדים את הש"ץ בתפילת הציבור, אלא צריך להתפלל עמו מילה במילה.
אם
נעיין בתלמוד (ברכות כח:) שהוא המקור לאיסור הקדמת תפילתו לתפילת ציבור, נווכח שמה
שנזכר שם זה כשמקדים את כל תפילתו לתפילת הש"ץ. מסופר שם שאביי שאל את רב
אויא, מדוע לא הקדים להתפלל מוסף ביחיד בביתו לפני שיתפלל הש"ץ בבית הכנסת,
ואז היה יכול לאכול בביתו, ולהספיק להגיע לשיעורו של רב יוסף? והשיב רב אויא,
שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור. והוסיף אביי לשאול, שאיסור הקדמת תפילתו
לתפילת הציבור עוסק רק כשנמצא ביחד עם הציבור, ולא כשנמצא בביתו. וכך פסק
הרמב"ם: "אסור לו למתפלל בציבור, שיקדים תפילתו לתפילת הציבור".
וכוונתו, כשנמצא בציבור אסור לו להקדים את כל תפילתו לתפילתם. וכך כתב ראב"ם בספרו
המספיק לעובדי ה' (עמוד 196-197) וזה לשונו: "ואמרם ז"ל אסור למתפלל
בצבור להקדים תפלתו להם, ואע"פ שאינו בזו הכוונה, יש בו חזוק לזה
המנהג". ביאור דבריו: מה שאמרו חכמים שאסור למתפלל להקדים תפילתו לתפילת
ציבור, אע"פ שלא התכוונו לאסור להקדים את תפילת הש"ץ בכמה מילים, ולא
התכוונו לחייב את המתפלל ביחד עם הש"ץ שיתפלל מילה במילה מתחילה ועד סוף,
אבל יש בו חיזוק למנהג, וראוי להתפלל עם הש"ץ מתחילה ועד סוף מילה במילה ולא
להקדימו. היוצא מדבריו, צריך להתפלל ביחד עם הש"ץ, אולם הקדמת ג' תיבות אינו
נחשב כמקדים תפילתו לתפילת הש"ץ, ואין להקפיד על כך.
כיון
שכן, רק אם מקדים את כל תפילתו לתפילת ציבור, או שמקדים קטע שלם אסור, אבל הקדמת
ג' תיבות אין להקפיד בכך.
כעת
נבין, כי ביאור הרב קאפח למילים שנזכרו שם בהמשך ההלכה, "ושאר התפילה מתפלל
לעצמו", שיברך את ברכת אתה קדוש של היחיד לעצמו, דבר זה אינו כוונת
הרמב"ם, אלא הכוונה שיתפלל לעצמו את שאר התפילה בקצב שלו. מקור דברי
הרמב"ם הוא רב האי גאון, הובא ברי"ף ברכות (יג,ב), ובדברי רב האי גאון
לא נזכר שיתפלל את שאר התפילה עם הש"ץ, מילה במילה.
רי"ף
מסכת ברכות דף יג עמוד ב
כתב רבינו האי גאון זצ"ל דמנהגא
דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש דמעכב עד דמסיימי וכד פתח
שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש ועני קדושה
בהדי צבורא ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה והא דאמור רבנן אם יכול
להתחיל ולגמור היכי דמתחיל מקמי שליח צבור אבל כד מתחיל בהדי שליח צבור שפיר דמי.
ואדרבה,
מי שאומר ברכת אתה קדוש של היחיד, בזמן שהש"ץ אומר ברכת אתה חונן, מאחר את
תפילת הציבור בברכה שלמה, וזה לא ראוי. אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור או לאחר
אותה, באמירת קטע שלם. כשם ששליח ציבור יוצא ידי חובת ברכת אתה קדוש במילים 'לדור
ודור וכו'', גם השומעו יאמר עמו את המילים ויצא ידי חובת ברכת אתה קדוש. ואף
בתעניות כך ינהג, ויאמר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא ביחד עם הש"ץ, כי
יש לפנינו תפילת ציבור, וכשאומר את הקטעים ביחד עם הש"ץ, מצרף עצמו לתפילת
הציבור, ואסור לו להקדים או לאחר את תפילתו.
מה
שכתבנו היא שיטת מהר"י אביץ' בביאור הרמב"ם, כיצד ינהג כשמתפללים תפילה
אחת, וכך מסתבר.
ומה
שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמוד 196-197), שציבור
המתפללים עם הש"ץ תפילה אחת, לא יתפללו עד קדושה ביחד עם הש"ץ ושאר
התפילה בעצמם, משום שתפילה באופן זה אינה לא תפילת ציבור ולא תפילת יחיד, [כי
תפילת יחיד כל אחד אומרה בפני עצמו, ותפילת ציבור כולם מתפללים יחדיו, ותפילה
באופן זה אינה כך, ואסור להתפלל שלא על פי תקנת חכמים], אינו סותר להלכה שכתב
הרמב"ם בהלכות תפילה (י,טז), ושאר התפילה מתפלל בעצמו, מפני שראב"ם עוסק
כשמתפללים תפילה אחת, ושם אם יעזבו את הש"ץ אחר הקדושה אין כלל תפילת ציבור,
ואי אפשר להתפלל תפילה שהיא חצי תפילת ציבור חצי תפילת יחיד, משא"כ
הרמב"ם בהלכות תפילה (י,טז) עוסק שיש עשרה המתפללים ביחד עם הש"ץ, ויש
תפילת ציבור בלעדיו, והוא רק צרף עצמו לציבור עד קדושה, וענה עימם, ושאר התפילה
יתפלל לעצמו.
***
ואם
ישאל השואל, למרות שהקדים ג' תיבות, איך מותר לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, ואחר
ברכות חבירו, והרי הוא עוזב מצוותו, תפילה או ברכת המזון, ועונה אמן על ברכות
הש"ץ או ברכות חבירו? תשובה: עניית אמן אינה נחשבת הפסק, אלא אם אינו מברך
ביחד עם חבירו, אבל כל המברך ביחד עם חבירו, מותר לו לענות אמן על ברכתו.
סברא
זו נזכרה בדברי ראב"ם, והובאה בביאור הרב שלמה צדוק לרמב"ם, בהלכות
תפילה פרק ח הלכות ד ט. [הבאנו את דבריו בתרגום הרב קאפח, הובא בהלכות תפילה פרק ט
הערה ח]
ר'
אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה', (עמוד 196-197)
אבל צריך אתה לדעת שראינו רוב האנשים
בזה התקון האחרון סומכים על ענין יש לדקדק בו, והם מדמין שהם מדקדקין בו [פרופ'
נסים דנה תירגם: נוהגים בדבר שיש בו גנאי על פי הדקדוק, בחשבם שהם מדקדקים בו].
וזה שכשמגיע ש"צ לעבודה ויעלו הכהנים לדוכן ימהרו כולם בתפלה עד שישלימו
תפלתן קודם ברכת כהנים כדי שלא ימנעו מעניית אמן על ברכת כהנים, או שמא יענו ותהיה
הפסקה. ואמרו בעיונם התלמודי כפי מחשבתם שהתלמוד באר שאין המתפלל יכול להפסיק
תפלתו בעניית אמן וכיוצא בה לא בקדיש ולא בקדושה ולא בכיוצא בהן, וקצת מהם ממהר
יותר עד שישלים תפלתו קודם שיגיע ש"צ למודים כדי שלא יגרע ממודים דרבנן. וזה
הדקדוק עזיבתו דקדוק, להיותו בעצמו טעות ואין בו דקדוק תוריי כי אם הפכו והוא מביא
לידי עון גדול, שהוא מחייב המהירות באמירת התפלה ושבוש הכוונה ותליית המחשבה כדי
להקדים לש"צ, ותהיה אז צורת התפלה קבע ולא תחנונים. ואמנם היותו טעות בעצמו
ואין בו דקדוק תוריי הוא מפני שהתפלה בזו הצורה לא תפלת צבור ולא תפלת יחיד, לפי
שתפלת יחיד כל אחד מתפלל לעצמו, ותפלת צבור כולם אחר ש"צ, וזו הצורה תחלתה
תפלת צבור וסופה תפלת יחיד, וזה בלבול ורוע סדר [ודבריו נגד מה שנמסר בשם תלמידי
רש"י שיורד ש"צ ואומר אבות וגבורות וקדושת השם בקול רם ושותק ושאר התפלה
כל אחד מתפלל לעצמו בלחש]. ... ועניית אמן בברכת כהנים אינה הפסקה, לפי שהפסקה
באמן וכיוצא בה שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא בהן בלתי היותו
מתפלל עם ש"צ. וכבר העתיק זה הענין האמתי ר' יצחק משום ר' האיי, וקיים
אותו בהלכות, דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנשתא ואשכח צבורא דמצלו בלחשא דמעכב
עד דמסיימי, וכדפתח שליחא דצבורא ה' שפתי תפתח אומר בהדי שליחא דצבורא מלתא מלתא
ועני קדושתא בהדי צבורא ושפיר דמי למעבד הכי, דלית בה הפסקה. והא דאמור רבנן אם
יכול להתחיל ולגמור היכא דאתחיל מקמי ש"צ, אבל בדאתחיל בהדי ש"צ שפיר
דמי, וכמו שיענה קדושה בברכה שלישית ואין זו הפסקה כמ"ש זה הגאון ז"ל כך
יענה אמן בברכת כהנים בין הודאה ושים שלום ואין זו הפסקה, ההקש אחד. והנכון בזה
הסדר המתוקן שהוא גדול התקון באלו הזמנים שיתפללו כל העם עם ש"צ מלה במלה
מתחלת התפלה ועד סופה. ואמרם ז"ל אסור למתפלל בצבור להקדים תפלתו להם
ואע"פ שאינו בזו הכוונה יש בו חזוק לזה המנהג.
באמצע
הקטע שהבאנו ביאר ראב"ם, איך מותר לענות אמן על ברכת כהנים, מדוע אינו נחשב
כמפסיק תפילתו לקיים מצוה אחרת [אמן של ברכת כהנים] שאסור [כי אין מעבירים על
המצוות]? וביאר ראב"ם, כיון שמתפלל עם הש"ץ, עניית האמן אינה נחשבת
הפסק, כי אינו עוזב מצוותו למצוה אחרת, אלא הוא עצמו מקיים את מצוותו, תפילת
העמידה, ביחד עם הש"ץ, ויענה אמן על כל הנלווה לתפילת הש"ץ, כגון ברכת
כהנים או קדושה.
אם
נעיין בדברים, נווכח שחז"ל תיקנו תפילת לחש לכל אחד ואחד, וגם תיקנו חזרת
הש"ץ שבה הכל עונים אמן, ואף אחד אינו מתפלל אז בלחש. אולם בדברי חז"ל
לא מצאנו שגם יתפלל בלחש וגם יענה קדושה וברכת כהנים [מנהג תפילה אחת בראש השנה,
אינו מחז"ל אלא מהגאונים]. נמצא שבתקנת הגאונים והרמב"ם להתפלל תפילה
אחת ביחד עם הש"ץ וגם לענות קדושה ואמן אחר ברכת כהנים, יש בעיה, כי הוא עוזב
מצוותו תפילת הלחש, ומדלג למצווה אחרת עניית קדושה וברכת כהנים של הש"ץ. נמצא
שגם אם אינו עונה אמן אחר כל ברכה, יש בעיה של הפסק באמצע התפילה, וחז"ל לא תיקנו
תפילה בלחש ועניית קדושה וברכת כהנים. ועל כך באו דברי ראב"ם [וכן דברי רב
האי גאון לעיל], שכיון שמתפלל עם הש"ץ, אינו נחשב כמדלג ממצוה למצוה. אמור
מעתה, כל המברך ביחד עם חברו את אותה ברכה, אינו נקרא עוזב מצוותו למצווה אחרת, כי
אחרת אפילו קדושה ואמן של ברכת כהנים אסור לענות. מה תאמר יש כאן תפילת הציבור,
חז"ל לא הכירו תפילת ציבור באופן זה, ומעולם לא תיקנו שיתפלל בלחש וגם יענה
קדושה וברכת כהנים. כיון שכן, כשם שמותר לענות קדושה וברכת כהנים, כך מותר להקדים
מעט ולענות אמן, ובכל מקרים אלו אינו נקרא עוזב מצוותו למצווה אחרת, אלא מקיימים
כולם את המצווה ברוב עם הדרת מלך, וגם ברכת המזון מברכים ברוב עם הדרת מלך, ועונים
אמן, ויאים הם מנהגי הקדמונים.
רק
אם חברו מברך ברכה אחרת, או שאינו מברך ביחד עמו, אסור לענות אמן על ברכת חברו, כי
הוא עוזב מצוותו למצווה אחרת. וכן אם בירך ביחד עם חברו ברכת הנהנין, כגון ברכת
המוציא, אין ראוי לענות אמן על ברכת חברו, אף אם הקדים ג' תיבות, מפני שמפסיק בין
הברכה לבין הדבר שעליו בירך, בעניית אמן. וכן אם בירך ביחד עם הש"ץ ברכת
המצווה, כגון על נטילת לולב, והקדים ג' תיבות לפני הש"ץ, אין ראוי לענות אמן
על ברכת הש"ץ, מפני שמפסיק בין הברכה לבין המצווה בעניית אמן.
***
בנוגע
לטיעון הראשון של הרב קאפח, שדקדוק לשון הרמב"ם ובנו ראב"ם מורה, היודע
להתפלל בעצמו, יתפלל בעצמו ביחד עם הש"ץ, ולא יענה אמן. אכן כך הדבר, הסדר
המתוקן שיתפלל ביחד עם הש"ץ מילה במילה, מתחילת התפילה ועד סופה [ראב"ם.
הובא למעלה], ולא יענה אמן כי הוא עונה אמן אחרי ברכותיו, כפשטות דקדוק לשון
הרמב"ם, וכהוראת בנו ראב"ם, וכשיטת הרב קאפח. אולם ביארנו, מי שירצה
לעשות כמו מנהג תימן, יכול להקדים ג' תיבות לפני ש"ץ [ומותר לו להקדים ג'
תיבות], ויענה אמן לאחר כל ברכה, ובענית האמן מקיים מצוה. אין חובה לענות אמן, אין
חובה להקדים ג' תיבות לפני ש"ץ בכדי שיוכל לענות אמן, אולם מי שירצה כך ינהג.
***
מנהג
תימן הקדום שעונים אמן לאחר כל ברכה, מיוסד על לשון הרמב"ם, והוא עוסק
במציאות שונה ממה שקיים היום, ומדובר שיש בציבור כאלו שאינם בקיאים, שהם שומעים
ועונים אמן, כך שתמיד היו עונים שענו אמן על ברכות ש"ץ. יתכן מאוד שמנהגם עוד
מלפני תקופת הרמב"ם, וכשיטת הר"י מיגש בשו"ת סימן פו, ששליח ציבור
מוציא אף את הבקיאים ידי חובת ברכות קריאת שמע [ולפיכך לא תיקנו חכמים לחש וחזרה
בברכות קריאת שמע, מפני שש"ץ מוציא את כולם ידי חובה, אף את הבקיאים, ורק
בשמונה עשרה שאינו מוציא את הבקיאים תיקנו לחש וחזרה], וענו כולם אמן לאחר ברכות
קריאת שמע, ולא ברכום בעצמם. ונגררו לנהוג כך אף בתפילת עמידה כשמתפללים תפילה
אחת, למרות שבשמונה עשרה הבקיאים צריכים להתפלל בעצמם ואינם יכולים לענות אמן, אם
לא יקדימו ג' תיבות לפני ש"ץ.
מכיון
שתקנת חז"ל בפריסה על שמע ובתפילת הציבור היתה, שיתפלל ש"ץ בקול רם,
והכל עונים אמן, וזהו יופיה והדרה של תפילת הציבור. בימינו שכולם בקיאים ומתפללים
בעצמם, אם הש"ץ יתפלל בעצמו, והציבור ילחשו עמו ולא יענו אמן לאחר כל ברכה,
תאבד תפילת הציבור את הדרה. ולפיכך הארכנו לבאר, שאף לדעת הרמב"ם, אם יקדים
ג' תיבות לפני הש"ץ, יכול לענות אמן. וכך ראוי לנהוג, לא משום שזה מנהג תימן,
אלא משום שבכך מקיים את תקנת חז"ל, שתהיה תפילת הציבור בחן וביופי, ויהיה
הש"ץ מתפלל בקול רם, וכל הקהל כאחד עונים אמן על ברכותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה