הלכות ממרים
661. יהודי תימני ששינה ממסורת אבותיו, ולמרות שאביו וסבו ושאר משפחתו פוסקים לפי הרמב"ם, עבר לפסוק מפסקי הרמב"ם לפסקי השו"ע, לא עבר על עבירה[1313].
ולמרות שבהקדמת הסדור של הרב שלום יצחק הלוי[1315], ובהקדמת הסדור של הרב יהודה צעדי[1316], הובאו דברים חריפים כנגד אלה שמשנים ממסורת אבותיו, שם משנה מנוסח התפילה אבל כאן משנה בהבנת ההלכה, ואם הוא סבור שהבנת ההלכה[1317] היא כשו"ע יעשה כהבנתו[1318]. (שופטים- ממרים א,ד: הקדמת רבינו למשנ"ת "וכן אם למד אחד המגאונים")
662. כתב רבינו בשו"ת סי' שי (מהדו' בלאו) "... ובכלל אומר- כי כל מאמר שימצא לאחד מן הגאונים ז"ל המפורסמים בהוראה ולא נמצא עליהם ראיה ברורה, לא נדחה אותם ולא נטעה אומרם[1319] אבל נאמר אפשר שיש לו ראיה ואין ראוי לנו לסמוך על אותו מאמר ולא נעשה בו[1320] עד שיתבאר לנו סבתו. וזה עיקר גם כן כבר אמרוהו לנו ז"ל באמרם[1321] לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מניה. ..." (ע"כ לשון רבינו בשו"ת)
וביאר מארי לשואל, שעל פי האמור- מי שקרא תשובה של גאון, ודרך הגאונים שאינם מביאים ראיה לדבריהם, אינו צריך לסמוך על דבריו מחמת האומר[1322], אלא יבדוק האם אין הדברים נסתרים ממקום אחר יסמוך עליהם. ולפיכך- אם הדברים שכתב הגאון הובאו בתלמוד נסמוך עליהם, ואם יראה לנו שדבריו הם נגד התלמוד לא נסמוך על דבריו. (שופטים- ממרים ב,ב: הקדמת רבינו למשנ"ת: שו"ת שי [מהד' בלאו])
663. כת"ר בהלכות ממרים ב,ב "בית דין שגזרו גזירה, או התקינו תקנה, והנהיגו מנהג, ופשט כל הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר, וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג- אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין.
היה גדול בחכמה אבל לא במניין, במניין אבל לא בחכמה- אינו יכול לבטל את דבריו; אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו- אין האחרונים יכולין לבטל, עד שיהיו גדולים מהם.
והיאך יהיו גדולים במניין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא- זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול, ולא חלקו בו[1323]"
וביאר מארי לשואל, שבימינו אין בית דין כללי לכל ישראל, אלא כל בית דין כוחו למקומו ושעתו בלבד.
מה שנזכר שיגזרו גזירה או יתקינו תקנה, דוקא בית דין יכולים לעשות זאת[1324], אבל סתם ציבור הם קבוצה של עמי הארץ, ואין להם סמכות וכוח לגזור גזירות ולתקן תקנות.
והזכיר השואל את דברי הב"י שכתב (יו"ד סי' ריד[1325]) "... שאבותיהם היו יודעים שהיו מותרים ואסרו עצמם בהם, ובניהם החזיקו במנהג אבותיהם וסבורים דמדינא אסירי כההיא דבני בישן דאיתא התם אי אתה רשאי להתירם להם, ממילא בלא התרת נדר, ...[1326]" (ע"כ לשון הב"י)
וביאר מארי לשואל, שמי שהנהיג את המנהג שם הם אנשים גדולים תלמידי חכמים, ולא המוני העם, ואין הכרח שיהיו דוקא בית דין[1327]. ואם יש תלמיד חכמים אמיתי יכול לתקן תקנות ולגזור גזירות[1328].
ובמציאות לא תמיד האנשים היושבים בבית דין הם הגדולים[1329]. ודרך ההמון לקדש סתם אדם ולהחשיבו תלמיד חכמים, ומכנים אותו הגאון האדיר העזוז הגיבור, והוא אינו כלום. וגם בזמן הגאונים כך היה המצב, וכל מי שהיה לו הרבה תומכים נחשב גאון. וכבר כתב רבינו בפרהמ"ש (בכורות ד,ד) "... וכבר ראיתי אנשים בארץ ישראל אנשים נקראים חברים, ובמקומות אחרים מי שנקרא ראש ישיבה, ואפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה. ..." ובימינו מי שיש לו כמה תומכים מפוזרים בכל הארץ, הם מפרסמים אותו ועושים אותו גדול הדור. (שופטים- ממרים ב,ב: הקדמת רבינו למשנ"ת [וכל בית דין …]: פרהמ"ש בכורות ד,ד)
664. כת"ר בהקדמתו למשנ"ת "וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד- אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "מה שדנו האחרונים האם במחלוקת הפוסקים שייך הכלל "הלכתא כבתראי" הרי דברי רבינו ברורים כי כחו של אותו כלל אינו אלא במחלוקת אמוראים, אבל מאחרי חכמי התלמוד אין הכלל הזה, אלא לעולם כל מורה הוראה הראוי להוראה רשאי לפסוק כפי שייראה לו וכמי שהדעת נוטה לדבריו" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שכל חכם שהגיע להוראה יכול לבטל [את דברי קודמיו אם אינם נראים], ואין צורך שיהיו דוקא בית דין. והשאלה היא- מי יכול להכריע שהוא אכן הגיע לרמה זו.
מה שביארנו- הוא שלא כדברי מי שרצה לפרש את דברי רבינו, שעוסק בגאון שהוא אב בית דין. והבהיר מארי- שהגאונים לא היו אבות בתי דין ולא ישבו בבית דין, אלא כל גאון עמד בפני עצמו.
גאון או תלמיד חכמים[1330] יכול להנהיג מנהג ולעשות סייג לאנשי מקומו בלבד, אבל אינו יכול לעשות זאת לאנשי מקום אחר. ומה שכת"ר [בהלכות ממרים] שבית דין[1331] הם שגזרו גזירה והתקינו תקנה, כתב זאת בכדי ללמדנו שאין כל יחיד יכול לתקן תקנות ולגזור גזירות מעצמו.
מה שביארנו שגם תלמיד חכמים אפילו שאינו בית דין יכול לגזור גזירות ולתקן תקנות, כך מובן מכללות ההלכות בהלכות ממרים. (שופטים- ממרים ב,ב: הקדמת רבינו למשנ"ת [וכל בית דין …])
665. כת"ר בהקדמתו לפרהמ"ש "... והנביא הזה עצמו שצונו במה שצונו לעשות ביום זה שהוא שבת, וקיימנו דבריו[1332], אם יאמר שתחום שבת אלפים פחות אמה או אלפים ואמה, ויחס הדבר מצד הנבואה לא שנראה לו בדרך העיון והדין, הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק. ... ואמרו עוד- אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו[1333]. כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים. ..."
וביאר מארי לשואל, שהנביא אינו יכול לבטל שום דבר מתורה שבכתב או שבעל פה, אבל תקנות חכמים יתכן שיבטלם ויתכן שיוסיף או שישנה אותם.
ודוקא נביא יש לו כוח לבטל תקנות חכמים, אבל פוסקים אינם יכולים לבטל תקנת חכמים, אלא אם יש להם כוח לעשות זאת[1334].
מה שמצאנו בשו"ע[1335] שביטל את הקידוש בבית הכנסת בערב שבת, תקנה זו לא נתפשטה בכל העולם, וגם בתימן לא קידשו בבית הכנסת כלל, לא מחמת שביטלו את התקנה, אלא מחמת שלא נהגו בה כלל[1336]. ובתימן בשום בית כנסת לא נהגו לקדש, בין בצנעא ובין בכפרים[1337]. (שופטים- ממרים ב,ב: הקדמת רבינו למשנ"ת: מדע- יסודי התורה ט,א-ב: שבת כט,ח ציון כה: הקדמה לפרהמ"ש עמ' ח)
666. כתב רבינו בסוף אגרת השמד "וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל[1338] שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר לא יבוזו לגנב כי יגנב למלא נפשו כי ירעב[1339]. אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצות"
וביאר מארי לשואל, שהיחס שלנו כלפי מחללי שבת בימינו אינו כמו היחס למחללי שבת שהזכיר רבינו באגרת השמד, כיון ששם היה להם קצת אונס שמחמתו הגיעו לחילול שבת, ואילו בימינו מחללי שבת למדו [מהי שבת] והם מכירים את היהודים ואת היהדות, והרי הם פושעים מרצונם הטוב והגמור, והם משומדים גמורים. [וסיים מארי את דבריו] אבל אי אפשר לומר את הדברים האלה[1340]. (שופטים- ממרים ג,ג: אגרות עמ' קכ)
667. דוקא בדבר שיש להוריו הנאה ותועלת אסור להמרות את דבריהם[1341], אבל בדבר שאין להוריו הנאה, מותר לעשות כנגד דעת הוריו. ולפיכך- הורים שרצו שבתם תלבש בגדים חמים, והבת לא רצתה ללבוש כדבריהם, ולבשה בגדים קלים אבל צנועים, לא עשתה איסור בהמרותה את דברי הוריה. (שופטים- ממרים ו,ג)
668. אב שרצה שילמד בנו מקצוע מסוים כגון רפואה, ושמע הבן לאביו והלך ולמד את אותו מקצוע, לא קיים בכך מצוות כיבוד אב ואם, [כיון שאין להוריו תועלת או הנאה ממה שלמד[1342]] ובלימודים נאמר[1343] "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ"
וכן אם אמר לו אביו שילבש מעיל מחמת הקור, ושמע לאביו ולבש מעיל, לא קיים בכך מצות כיבוד אב ואם, וכך הוא נוהג העולם שיתנהג בדרך ארץ, והדבר הוא לטובתו. וכיבוד אב ואם הוא רק בדברים ששייך להורים, אבל דבר זה [של לבישת מעיל או לימוד מקצוע] אינו שייך להורים כלל. (שופטים- ממרים ו,ג)
הלכות אבל
669. כת"ר בהלכות אבל ד,א-ב "מנהג ישראל במתים ובקבורה, כך הוא: ... וסובלין את המת על הכתף, עד בית הקברות. ..."
עוד כת"ר בהלכות אבל יד,א "מצות עשה של דבריהם ... ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ..."
וביאר מארי לשואל, שאין ללמוד מההלכות הנ"ל שיש חובה לשאת את המת דוקא על הכתף, אלא רבינו כתב כפי מה שהוא מנהג העולם. ובתימן שלא היו מכוניות נשאו את המת על הכתף, וכשהגיעו לבין הקברות נשאו את המת בין הידים[1344].
וכן רבינו שכתב "וסובלין את המת על הכתף, עד בית הקברות" ביאורו- שעד בית הקברות נשאו את המת על הכתף, וכשהגיעו לבין הקברות הורידו את המת מהכתף ונשאו אותו על המטה או האלונקה בין הידים. (שופטים- אבל ד,א-ב: יד,א)
670. בספר של ר' שלום רדאעי[1345] הובא בשם מארי רצ'א צארום- מדוע לא הזכיר רבינו שצריך להתוודות עם המת קודם מותו, מפני שעל ידי זה מקרבים לו המיתה בפחדו שמזכירים לו את סוף קיצו.
וביאר מארי לשואל, שדבר זה אינו נכון כלל, והרי הוא קלות דעת[1346], וכבר ביאר רבינו בהלכות סנהדרין שכל המומתים מתוודים[1347]. וכבר כתב שם מארי במבוא לספר, שר' שלום רדאעי לא דייק במסירת הדברים[1348]. (שופטים- אבל ד,א: סנהדרין- יג,א)
671. בתימן כסו את המת עם טלית מבלי לפסול את ציציותיה, אבל לא קברו את המת עם הטלית. (שופטים- אבל ד,ב)
וביאר מארי, שמדברי רבינו [בהלכות אבל] משתמע- שלא ילך האדם לבית הקברות, בין אם הקבר הוא של צדיק או רשע או בינוני. שלא כמו שעושים בימינו שהולכים לקברים של אנשים צדיקים, ומתפללים שיהיה הצדיק מליץ יושר עליהם.
מי שעבר והלך לקברות הנ"ל, אין במעשיו משום דורש אל המתים, כיון שבדורש אל המתים דורש אליהם בכדי שיעשו לו משהו[1350], אבל אם הלך רק בכדי שיליצו בעדו אין בדבר איסור זה. וכבר דברו בזה הרבה, וגם המאירי בהקדמתו למסכת סנהדרין דיבר בזה.
וכן אינו בכלל מה שכת"ר שעושה מעשה על מנת שיבוא המת ויודיעו. ולמרות מה שאמרנו שאינו בכלל דורש אל המתים, אבל הפניות האלה [לבית הקברות] אינם לשבח. (שופטים- אבל ד,ד: עבודה זרה יא,יג)
673. אדם שנתארכה גסיסתו אסור להוריד את המזוזה או להוציא את ספרי הקודש מחדרו, כיון שאלו אמונות טפלות שכאילו המזוזה או ספרי הקודש מעכבים את נשמתו מלצאת ממנו[1351]. והעושה כן עשה איסור שעקר את המזוזה.
ואין עקירת המזוזה גורמת לקרוב מיתת הגוסס, שנותן לגוסס הרגשה שהוא לפני מותו ומחמת זאת מקרב את מיתתו, אלא רק עבר עבירה בעקירתו את המזוזה. והמזוזה אינה מעכבת נשמה ואינה מוציאה נשמה, אלא היא מצות ה' בכדי שנזכור את יחוד ה' בכל פעם שנכנס לבית, וכמו שכת"ר בהלכות מזוזה[1352], ואין לתלות במזוזה דברים בטלים כאלה. (שופטים- אבל ד,ה: אהבה- מזוזה ו,יג: ה,יא)
674. מי שמת בערב שבת ואין שהות לקוברו קודם השבת, חלים על האבל דיני אנינות בדברים שיש בהם כוונה[1353], אבל בדברים שאין בהם כוונה[1354] לא חלים עליו דיני אנינות[1355].
הוכחה לזאת- לשון רבינו בהלכות אבל (ד,ו)[1356], שתחילת ההלכה עסקה ביום חול, ושם כת"ר שהאבל אוכל ושותה ומברך ומברכים עליו, ואילו המשך ההלכה עוסקת בשבת, ושם לא חזר רבינו לכתוב ואינו מתפלל ואינו קורא קרית שמע[1357]. (שופטים- אבל ד,ו וציון ז: אהבה- קרית שמע ד,ג: עבודה- ביאת המקדש ב,י)
675. האונן פטור מנטילת ידים שחרית. ואין להצריכו ליטול בלי ברכה, כיון שאם הוא חייב ליטול אז שיברך על הנטילה, ואם אינו חייב ליטול [וכך הוא דין האונן שפטור] אינו צריך ליטול כלל.
ומה שיש מחייבים שיטול בלי ברכה כיון שלדעתם הנטילה היא מפני רוח רעה, אבל לרבינו אין רוח רעה. (שופטים- אבל ד,ו)
676. כת"ר בשו"ת סי' סז (מהדו' בלאו) שאלה, ... ואיך יש לנהוג במי שדורש ומביא פסוקים מן המקרא ללמד בהם את הציבור מוסר ולמנעם מלעבור איסורים, כשמיטת אשתו שרויה לפניו, יבאר לנו רבינו היאך הדין ושכרו כפול.
התשובה, ... אבל ללמד האנשים מוסר או לדרוש פסוק, אין זה מותר כל ימי האבלות, ר"ל בשבעת הימים. וכתב משה[1358]. (ע"כ לשון רבינו בשו"ת)
וביאר מארי לשואל, שבימינו דבר זה נשכח [לגמרי], וכל הדרשנים הדורשים בבתי האבל באים ומדברים דברי מוסר, ומדברים דברים שלא שייכים לאבילות כלל.
ומה שמצאנו בספר "אגרת בוכים" חיברו מארי סאלם קורח, דרשות שמעורב בהם דברי תורה, דברים אלה לא נאמרו בפני המת אלא חיברם לאחר מכן, והחרוזים השקולים שמופיעים שם, הם דברים שנאמרו לפני המת ובשבעת ימי האבלות. והספדים אלה מעוררים את הקינה והבכי ומותר לאמרם. ולמרות שבתוך החרוזים נשזרו פסוקים, כיון שהם מענין האבילות מותר.
אבל דברי מוסר שאומרים הדרשנים בבית האבל, למרות שהם מביאים לידי חרטה על העבירות, אבל אינו שייך לבית האבל, ואם רוצה יאסוף את האנשים במקום אחר ושם ידבר אליהם דברי מוסר. (שופטים- אבל ה,טו-טז: שו"ת סז [מהד' בלאו])
677. אבל על אביו בתוך שנים עשר חודש, מותר לו לעשות שמחת "בר מצוה" בשמחה ושירה[1359]. (שופטים- אבל ו,ו-ז וציון ו)
678. מי שקורע על אביו ועל אמו והיה לבוש "טלית קטן" אם היתה מכסה את לבו חייב לקרעה, וכמו שנאמר בהלכה שקורע עד שמגלה את לבו. ואין "הטלית קטן" דומה לבגד הזיעה שאינו צריך לקורעו, כיון שהוא בגד נפרד בשביל הציצית ואינו בגד זיעה[1360].
היה לבוש בגד יקר שחס עליו לקורעו, יכול להחליף בגד אחר ואז לקרוע, ולא נזכר בהלכה שאסור להחליף את הבגד שעליו [בכדי שלא יצטרך לקורעו]. (שופטים- אבל ח,ב-ג)
679. מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמה בשבת, למרות שאינו יכול לקרוע בשבת, אבל למוצאי שבת חייב לקרוע. כיון שיש חובה על אדם זה לקרוע, כשם שיש חובה על האבלים לקרוע. ולמרות שעתה כשקורע אינו שעת יציאת נשמה ואינו חם כמו שהיה בשעת יציאת נשמה, כיון שעמד בשעת יציאת נשמה יש עליו חובה לקרוע[1361]. ולמרות שיש חולקים בדבר, כך היא דעתו של מארי. (שופטים- אבל ט,יא)
680. בימינו יש שנהגו להקיף את המת שבע פעמים, ודבר זה לא נזכר בהלכה ולא בתכאליל העתיקים, וישנם מנהגים שונים, וכבר כתב הרב מאיר בניהו ספר על הענינים האלה. (שופטים- אבל יב,ד [כעין מקבילה])
681. נשאל מארי חיים כסאר בשו"ת החיים והשלום, על מי שקנה קבר בבית הקברות, ונתחלף להם וקברו בו מת אחר, האם מותר לפנות אותו או לא? והשיב, שאסור לפנותו בשום פנים ואופן.
וביאר מארי לשואל, שהוראתו של מארי חיים כסאר הנ"ל היא היפך ההלכה, וגם רבינו וגם השו"ע כתבו שאם נקבר בקבר שאינו שלו מפנים אותו לקבר שלו[1362]. ותשובת מארי חיים כסאר עוסקת, באדם שקנה קבר וטעו וקברוהו במקום אחר, וצריך להעבירו לקבר שלו, [והוא אוסר לעשות זאת], וכבר כתב השו"ע שיש נחת רוח לאדם בשלו. ורבינו כתב בפירוש שאם קברוהו אפילו בקבר מכובד שאיננו שלו, מעבירים אותו אפילו לקבר בזוי שלו, והשו"ע הוסיף שיש לנפש נחת בקבר שלו, ולפיכך מה שכתב מארי חיים כסאר הרי הוא טעות מוחלטת.
מה שבימינו יש שמפגינים על פינוי קברים, הרי אלו הפגנות מוצדקות, כיון שאין מפנים מתים אלו לקברות שלהם, שנתיר מחמת זאת לפנותם. וסתם להעביר מת ממקום למקום אסור, וכן מצאנו במדרש[1363] "חרדת המת"[1364] וכדו'. ולפיכך מה שבימינו מע"צ סוללים כבישים ומפנים קברים ממקום למקום [הרי דבר זה שלא כהוגן], כיון שמפנים אותם לצורך חול, ומי הרשה להם לבנות ערים על בית הקברות. והרי "המת קונה מקומו"[1365] כשקברוהו באופן קבוע[1366]. וישנם כל מיני פתרונות לסלילת הכביש כגון שיבנו חלל טפח מעל הקברים, ופתרונות אלה שייכים לרבנות ו"לנטורי קרתא" ומארי אינו מעונין לעסוק בזה. וכשיבוא מקרה מסוים לפנינו נדון בו [כיצד יסלל כביש מבלי לפגוע בקברים], אלא שבפועל איש אינו שואל על זאת אלא עושים מה שירצו. (שופטים- אבל יב,ז ציון ז: יד,טו וציון טז)
682. כת"ר בהלכות אבל יד,א "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.
אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח). כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות"
וביאר מארי לשואל, שמי שמבקר חולים מקיים גם מצוה של והלכת בדרכיו (דברים כח,ט)[1367], ולמעשה מקיים רק מצוה אחת, שהיא מצוה כפולה[1368]. ויש הבדל בין המצוות שנכללים בכלל ואהבת לרעך כמוך, לבין המצות שנכללים בכלל והלכת בדרכיו. המצוות שנכללים בכלל ואהבת לרעך כמוך, הם דברים שזקוק להם ורוצה שאחרים יעשו לו. ואילו המצות שנכללים בכלל והלכת בדרכיו, הם דברים של חסד גמור[1369].
הנוסע במכוניתו בכביש ונתן זכות קדימה להולך רגל, או למכונית אחרת, יתכן שקיים בכך מצות והלכת בדרכיו, והדבר תלוי מי העושה ולמי עשה, והדברים הם יחסיים ולא החלטים[1370].
ההולך לבקר את החולה ולא השתדל בשבילו לעשות לו רפואה לרפאותו, וגם לא התפלל בשבילו, קיים מצות ביקור חולים. ולהתפלל על החולה, יכול האדם להתפלל גם כשהוא בביתו, ואין צורך שיתפלל דוקא כשהוא עם החולה. ולהשתדל לעשות לחולה רפואה לרפאותו, בימינו שיש בתי חולים לפעמים אנו רק נזיק לחולה אם ננסה לרפאותו בעצמנו. (שופטים- אבל יד,א: מדע- דעות א,ה-ו)
683. בימינו שהמצבות נמצאות על הקברות גנאי הדבר לישב עליהם, אבל אין איסור, ואם יש צורך לישב על המצבה יתכן שמותר. ואין להוכיח מדברי התלמוד במסכת סנהדרין[1371], שהובא סיפור על אמורא שישב על קברו של מת, כיון שהאמור שם הוא אגדה ואין מביאים ראיה מהאגדות.
בימינו אין קוברים את המת עמוק באדמה, אבל בתימן קברו את המת עמוק באדמה. ולמרות שהמת באדמה והמצבה מעל האדמה, אין ראוי לזלזל בכבוד המתים ולישב על גבי המצבה, ועוד שדבר זה איננו כבוד החיים[1372]. ומעיקר הדין לפי רבינו מותר לישב על המצבה, בד"א כשאין הדבר להנאתו [אלא לצורך[1373]], אבל ליהנות, אסור ליהנות מבית הקברות[1374].
שהו בבית הקברות זמן מרובה והיתה השמש קופחת על ראשם, ורצה לישב על המצבה להקל מצערו, מותר לו לישב עליה זמן מועט[1375], אבל זמן מרובה אסור כיון שאסור ליהנות מבית הקברות. ולמרות שהחילוק בין הנאה מרובה להנאה מועטת לא נזכר בדברי רבינו במפורש, כך הדין[1376]. (שופטים- אבל יד,יג)
---------------------
[1313] הטעם נתבאר בסוף התשובה, שכיון שסבור שהבנת ההלכה היא כשו"ע, יעשה כהבנתו.
[1318] התשובה בנויה על מה שכת"ר בהקדמתו למשנ"ת "וכן אם למד אחד המגאונים ..." שמאחר חיבור התלמוד לא שומעים אלא למי שהדעת נוטה לדבריו [בהבנת דברי התלמוד] בין ראשון ובין אחרון. וראה עוד בתשובה מס' 169 הובאה שאלה הפוכה, על אדם שרצה לעבור מפסקי השו"ע לפסקי הרמב"ם.
[1322] כגון שהגאון שכתבם נחשב "חשוב".
[1323] עוד כת"ר בהקדמתו למשנ"ת "וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או לבני מדינות רבות- לא פשטו מעשיו בכל ישראל: מפני רוחק מושבותיהם, ושיבוש הדרכים; והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.
לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד- אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון"
[1324] בהמשך התשובה ביאר מארי שגם סתם תלמידי חכמים יכולים לתקן תקנות, וכמו המעשה אצל בני בישן, ולפ"ז מארי ממעט רק עמי ארצות, שלהם אין כוח לתקן תקנות ולגזור גזירות.
[1327] כאן ביאר מארי שלא דוקא בי"ד מנהיגים מנהג ומתקנים תקנה, אלא גם סתם תלמידי חכמים יכולים לעשות זאת.
[1330] מארי הורה בעקביות כמו התשובה הקודמת מס' 663, שלא דוקא בית דין אלא כל תלמיד חכמים אמיתי, יש בידו כוח לגזור גזירות ולתקן תקנות.
[1331] לכאורה משתמע שדוקא בית דין.
[1332] קודם לכן הובא- שאם אמר הנביא שציווהו ה' בהוראת שעה לחלל את השבת ולצאת להילחם, חייבים לשמוע לו. ועתה מבאר רבינו- שאם אמר נביא זה ...
[1334] וכפי שנתבאר בהלכות ממרים ב,ב [ההלכה הובאה בשלמות בתשובה מס' 663] שרק אם הבית דין גדול בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי קודמיו.
[1335] שו"ע סי' רסט "... ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת, אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת, וכן מנהג ארץ ישראל.
[1336] ראה בהמשך שהבאנו את דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, ולפי האמור שם הטעם שבתימן לא קדשו על היין בבית הכנסת מפני שלא היה היין מצוי להם, אבל קדשו על הפת ונקראו אותם ככרות "המוץ".
[1337] וזה לשון רבינו בהלכות שבת כט,ח "... ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "שאוכלין ושותין שם, הכוונה בבית הכנסת עצמה, ושלא כהתוס' בפסחים קא. ד"ה דאכלו, שנדחקו לפרש בחדרים צדדיים הסמוכים לבית הכנסת. וכך היו בתי הכנסת של כל כפרי תימן עשוים על תנאי שילונו בהם האורחים ויאכלו וישתו שם. וכך היה נהוג, בית הכנסת היה פתוח כל היום, וכל אורח הסר אל הכפר מפנים אותו לבית הכנסת כי שם ביתו, אוכל ושותה ולן שם אם יום או יומים יעמוד. ודעת רבינו שאע"פ שבטל הנוהג להיות אורחים בבית הכנסת או שאין שם אורחים, לא בטלה תקנת חכמים לקדש בבית הכנסת, ואע"פ שכבר הבאתי תשובתו בספר אהבה פ"ט תפלה הל' י הנני מביא אותה שוב כאן.
נשאל רבינו [סי' רכא] כאשר כל הציבור יודעים להתפלל, האם אין חזרת שליח ציבור ברכה לבטלה. והשיב, כיון שתקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי, ולדעת ר"ג להוציא אפילו בקי שלא התפלל בינו לבין עצמו, לא תהיה תפלת שליח ציבור ברכה לבטלה בשום אופן, מחמת עיקר התקנה, ואע"פ שאין באותו הציבור מי שלא יצא. כמו שתיקנו הקידוש בבית הכנסת והיה עיקר הדבר מפני האורחין, וחייבו בכל בתי כנסיות ואפילו לא היו שם אורחים. ... וכך כל מה שתיקנו מחמת כך וכך, אין ענינו עד שתהיה מצויה סבת עשייתו אשר מחמתה נתקן, אלא ענינו שעושין אותו על כל פנים שמא יזדמן הדבר שחייב עשיתו וראוי להבין ענין זה. שאלולי כן נמצא שהחכמים נתנו דבריהם לשעורין, וזה נגד ענין התקנות והגזרות. (ע"כ לשון רבינו בשו"ת)
[מכאן דברי מארי] ושלא כהטור סי' רמט הובא בתוך הגהות מימוניות שכתב שהוא ברכה לבטלה ואי איישר חיליה [פירושו- ואם היה בכוחו] היה מבטל הקידוש בבית הכנסת. ומה שכתוב בחידושים המיוחסים לרבינו קובץ ליפסיא ח"א דף נג ב שאם אין שם אוכל בבית הכנסת אז היא ברכה לבטלה. כבר הוכחתי במקום אחר מכמה וכמה נקודות שאין אותם חידושים לרבינו ואין להן כל שייכות אליו. ומה שלא נהגו בתימן לקדש בבית הכנסת מפני שרוב כפרי תימן אין היין מצוי להם, והיו מקדשים על הפת אע"פ שרוב מאכלם קטניות היו אופים כמה חלות פת וקוראים אותן "המוץ" הא חרוקה וו שרוקה, כלומר בשביל "המוציא", וגם האורחים הלנים בבית הכנסת יש להם "המוץ" ועליהם היו מקדשים גם האורחים וגם בעלי בתים. ומעתה נדמה לי שדברי רבינו ברורים. ... (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)"
[1341] וזה לשון רבינו בהלכות ממרים ו,ג "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא- לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו (ראה הערה בסוף), ולא מכריע את דבריו (ראה הערה בסוף) ...
איזה הוא כבוד- מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל אב. ואם אין ממון לאב, ויש לבן- כופין אותו, וזן אביו ואימו כפי מה שהוא יכול. ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד בפניו כדרך שעומד מפני רבו"
הערות לנ"ל:
ולא סותר את דבריו- אם אמר אביו דבר, לא יאמר שנראה לו אחרת מדעת אביו.
ולא מכריע את דבריו- אביו וחכם אחר חלוקים בדבר, לא יאמר נראים דברי החכם האחר מאשר דברי אבי. (רש"י) ומה שהקשו על רש"י שאם כן זה מה שנזכר קודם לכן ולא סותר את דבריו, אינו קשה, כיון שההלכה פירטה מצבים שונים שלא יחלוק על דעת אביו, ובין כשהוא ואביו לבדם, ובין כשאביו וחכם אחר חולקים, לא יאמר כנגד דעת אביו.
[1343] מקור המשפט בתלמוד עבודה זרה יט. "אמר רב אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו"
[1347] וזה לשון רבינו בהלכות סנהדרין יג,א "רחוק ממקום ההריגה בעשר אמות, אומרין לו התוודה: שכן דרך כל המומתין, מתוודין; וכל המתוודה, יש לו חלק בעולם הבא. אם אינו יודע להתוודות- אומרין לו אמור, תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותיי ..." וכשם שמי שמומת בבית דין מתוודה קודם מותו, כך כל אדם מתוודה קודם מותו.
וזה לשון רבינו בהלכות עבודה זרה יא,יג "איזה הוא דורש אל המתים- זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדן- כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו- לוקה, שנאמר "לא יימצא בך ... ודורש אל המתים" (דברים יח,י-יא)"
[1352] וזה לשון רבינו בהלכות מזוזה ו,יג "חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד. וכל עת שייכנס וייצא, יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא- ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן; ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו- מוחזק לו, שלא יחטא: שהרי יש לו מזכירין רבים; והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב, ליראיו; ויחלצם" (תהילים לד,ח)"
[1355] לשון מארי בקלטת- "חלים על האבל דיני אנינות בדברים שלא שייך בהם כוונה, אבל בדברים שיש בהם כוונה חלים עליו דיני אנינות, בדברים שאין בהם כוונה לא חלים עליו דיני אנינות"
והנה המשפט הראשון חזר בו מארי ותיקנו במשפט השלישי, והוא סותר גם את המשפט השני וגם את המשפט השלישי, ומחמת זאת השמטנוהו.
ובמשפט הראשון נאמר- שבדברים שלא שייך בהם כוונה חלים עליו דיני אנינות, ואילו במשפט השלישי נאמר- שבדברים שלא שייך בהם כוונה לא חלים עליו דיני אנינות.
[1356] וזה לשון רבינו בהלכות אבל ד,ו "מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר; אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל; אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ובין כך ובין כך, אינו מסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך (ראה הערה בסוף), ואינו מזמן (ראה הערה בסוף), ואין מברכין עליו (ראה הערה בסוף), ואין מזמנין עליו (ראה הערה בסוף), ופטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה.
בשבת- מסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ומזמן, ומברך, ומברכין עליו, ומזמנין עליו; וחייב בכל מצוות האמורות בתורה, חוץ מתשמיש המיטה. נקבר המת- הרי זה מותר לאכול בשר, ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו, אבל לא לרוות"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) "[לאחר שהביא את דברי הכס"מ] מרן רק ציין לשני מקומות הבריתא בפרק ואלו מגלחין ובפרק מי שמתו, וכנראה לא השווה נוסח שתי הבריתות בשני המקומות, ונראה כי רבינו הביא נוסח הבריתא כפי שהיא במסכת ברכות, כי במועד קטן הובא- ובשבת ... ומברכין ומזמנין עליו וחייב בקרית שמע ובתפלה ובתפלין ובכל מצות האמורות בתורה, ע"כ. ונראה ששיבוש הוא, כי בשבת אין תפילין. אבל בפרק מי שמתו הושמט בשבת וחייב בקרית שמע ובתפלה וכו', וכלשון רבינו. ונראה שרבינו סבור שאפילו בשבת דבר הצריך כוונה כגון קרית שמע ותפילה פטור, כיון שאנו יודעים בבירור שאינו יכול לכוון (ראה הערה בסוף). ואין לומר שכללו ב"וכל המצות האמורות בתורה" כיון שבתחילת ההלכה [העוסקת] ב[יום] חול לא כללו. ולפיכך ברור כי כן דעתו, וכדיוק הבריתא בברכות, והדברים נראין לי ברורים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
ואינו מברך- ברכת המוציא (רש"י ברכות יז:)
ואינו מזמן- אינו מזמן אחר מזונו, ומכאן שגם אינו מברך ברכת המזון.
ואין מברכין עליו- לא יברכו עליו ברכת המוציא להוציאו ידי חובתו.
ואין מזמנין עליו- לא יצרפוהו לזימון, וכן לא יברכו עליו ברכת המזון להוציאו ידי חובתו.
שאינו יכול לכוון- במקור כתב מארי- "כיון דאנן סהדי דלא מצי כווני" ואנו תרגמנו תרגום חופשי.
[1357] תשובה זו כתבנוה בפנים כפי איך שאמרה מארי בקלטת. אלא שמארי לא דייק לשואל כשביאר לו את ההוכחה, ובהערותיו על משנ"ת (הובאו בהערה הקודמת) ביאר מארי את דבריו היטב, ולפיכך כתבנו כאן שוב את ההוכחה, ונתננו סוגריים עגולים מסביב דברי מארי שאמר לשואל כסימן שאין הדברים נכונים, והשלמנו על פי דברי מארי בהערותיו על משנ"ת בסוגריים מרובעים את הוכחתו מההלכה לפירושו.
הוכחה לזאת- לשון רבינו בהלכות אבל (ד,ו), שתחילת ההלכה עסקה ביום חול, ושם כת"ר (שהאבל אוכל ושותה ומברך ומברכים עליו), [ופטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה], ואילו המשך ההלכה עוסקת בשבת, ושם לא חזר רבינו לכתוב (ואינו מתפלל ואינו קורא קרית שמע) [וחייב בקרית שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה].
מכאן שגם בשבת אין האבל חייב בדברים הצריכים כוונה, דהיינו קרית שמע ותפלה.
[1358] ופס"ר בהלכות אבל ה,טו-טז "מניין שהאבל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).
אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובהגדות. ואם היו רבים צריכין לו, מותר: ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלא ילחוש לאחר בצידו; וזה שבצידו אומר לתורגמן, והתורגמן משמיע לרבים"
[1359] תשובה זו טעונה ביאור, ואמרה מארי לפי הבנתו את דברי השואל. מארי הבין- ששמחת ה"בר מצוה" נעשית ללא תזמורת אלא בשירה בפה ובשמחה, ועל זה השיב שהדבר מותר. וכמו שהבאנו מהערותיו על משנ"ת (יובאו דבריו מיד בהמשך), כיון שאין כאן שמחת מרעות ואין כאן שושבינות, הדבר מותר משום שאין כאן שמחה מרובה, ורק ברעים שנשא אחד מהם אישה והוא שושבינו יש שמחה מרובה והדבר אסור, וזו היא הערתו של מארי במשנ"ת (יובאו דבריו מיד בהמשך) שממנה משתמע שיש שמחות שמותר לאבל להיות בהם, דהיינו כשאינו שמחת מרעות, ובתשובה לפנינו הובאה דוגמא כגון שמחת "בר מצוה".
אבל ברור- שאם עורך שמחת "בר מצוה" בליווי שירה עם כלי שיר שהדבר אסור, ולא רק לאבל אלא לכל אדם מחמת חורבן בית המקדש, וכמו שכבר נתבאר בתשובה מס' 473 כיצד עשה מארי את החתונות של ילדיו. והדברים פשוטים, ואין ללמוד מהתשובה שלפנינו התרים שמארי לא פילל עליהם.
לשון רבינו בהלכות אבל ו,ו-ז "שמחת מרעות שהיה חייב לפרוע אותה, מותר לעשותה מיד לאחר שבעה. אבל אם אינו חייב לפורעה- אסור להיכנס לה, עד שלושים יום.
במה דברים אמורים, בשאר מתים; אבל על אביו ועל אימו- בין כך ובין כך- לא ייכנס לשמחת מרעות, עד שנים עשר חודש"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "שמחת מרעות וכו' עד שנים עשר חודש. כל שמחת מרעות האמורה כאן, אינו אלא האמורה בבבא בתרא פרק תשיעי הל' ד. ופסקה רבינו בהלכות זכייה ומתנה פרק ז (ראה הערה בסוף). וכן תרגם יונתן בשופטים יד כ למרעהו אשר רעה לו- לחבריה דהוה שושביניה. ורבינו כתב בפרהמ"ש מועד קטן ג,ו בין דיני אבילות הנוהגים כל שלושים ... ואסור לו לשתות בשמחת מרעות כל השלושים יום, ע"ש. (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
ופסקה רבינו בהלכות זכייה ומתנה פרק ז- וזה לשון רבינו שם הלכות א-ב "מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שיישא אדם אישה, משלחין לו ריעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא במשתה, ובאים אותן הריעים והמיודעים ששלחו, ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן: הכול כמנהג המדינה. ואלו המעות שמשלחין נקראין שושבינות, ואותם האנשים ששלחו אלו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינין.
השושבינות אינה מתנה גמורה: הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין, כדי שיאכל וישתה בזוז אחד; ולא שלח אלא ודעתו שאם יישא הוא אישה, יחזור וישלח לו כמו ששלח לו. לפיכך אם נשא זה, ולא החזיר לו השושבינות- הרי זה תובעו בדין, ומוציאה ממנו. ..."
[1360] וזה לשון רבינו בהלכות אבל ח,ב-ג "כמה שיעור הקרע, טפח. ואינו צריך להבדיל שפת הבגד (ראה הערה בסוף), ומותר לו לקרוע בכלי. ויש לו לקרוע בפנים, שלא בפני אדם (ראה הערה בסוף); לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים (ראה הערה בסוף), וקורע בצנעה. ואינו חייב לקרוע אלא בגד העליון בלבד. וכל שבעת ימי אבילות, הקרע לפנים; ואם בא להחליף- מחליף, ואינו קורע קרע אחר, שכל קרע שאינו בשעת חימום, אינו קרע.
במה דברים אמורים, בשאר המתים, חוץ מאביו ואימו. אבל על אביו ועל אימו- קורע עד שמגלה את ליבו (ראה הערה בסוף), ומבדיל שפת הבגד (ראה הערה בסוף), ואינו קורע בכלי אלא בידו, מבחוץ בפני כל העם. וקורע את כל הבגדים שעליו; ובגד הזיעה הדבוק לבשרו (ראה הערה בסוף), אינו מעכב. ואם החליף בגד אחר, חייב לקרוע כל שבעה. וכן על אביו ועל אימו- חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק, עד שיתגלה כתפו וזרועו; והולך כך לפני המיטה. ואחר שיקבור אביו או אימו, אינו חייב לחלוץ"
הערות לנ"ל:
להבדיל שפת הבגד- אין צורך לקרוע את קצה הבגד, אלא קורע באמצעו וקצה הבגד מחובר, וגם הקרע אינו מחולק לשנים.
שלא בפני אדם- יכול לקרוע בצנעה.
להכניס ידו בפנים- יכניס ידו ויקרע מתוך הבגד, לא מחוץ לבגד.
עד שמגלה את ליבו- קורע את כל הבגדים שעליו חוץ מהגופיה, וכפי שיובאר בהמשך ההלכה.
ומבדיל שפת הבגד- קורע אף את קצה הבגד, כך שהקרע מחולק לשנים.
ובגד הזיעה הדבוק לבשרו- בלשוננו "גופיה".
[1361] וזה לשון רבינו בהלכות אבל ט,יא "כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו- חייב לקרוע, אף על פי שאינו קרובו; וכן אדם כשר שמת- הכל חייבין לקרוע עליו, אף על פי שאינו חכם. וקורעין טפח, כשאר האבלים"
[1362] וזה לשון רבינו בהלכות אבל יב,ז "המפנה ארונו של מת ממקום למקום- אם שדרו של מת קיימת- עומדין עליו בשורה, ..."
עוד כת"ר בהלכות אבל יד,טו "אין מפנין את המת מקבר לקבר, אפילו מבזוי למכובד; ואם היה בתוך שדהו (ראה הערה בסוף)- מפנהו, אפילו ממכובד לבזוי"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "[לאחר שהביא את דברי הגהות מימוניות שהתיר לפנות את המת ממקום למקום, אם מתחילה כשקברוהו היתה דעתם לפנותו ולקוברו במקום אחר, וכך היה מעשה]. ואם אנו עוסקין במעשה ופינו את המת, אספר גם אני מעשה שהיה בירושלם עיה"ק. מעשה בשני בני אדם בעלי שמות דומים, אחד שמו מרי חיים עראקי, ואחד שמו חיים עראקי בלי התואר מרי. וכל אחד מן האנשים הללו קנה לו ולאשתו חלקות קבר בחלקת התימנים בירושלם. לאחר ימים מתו נשותיהם, כל אחת בזמנה, ונקברו כל אחת בקבר המיועד לה. לאחר ימים נפטר מרי חיים עראקי, ובטעות קברוהו בקבר חיים עראקי ולא שמו לב שקבר שקברוהו אמנם היה מצויין שֵם דומה לשמו אבל ללא התואר מרי. כעבור יומים התבררה הטעות, ומשפחת מרי חיים באו לפני שרוצים להעביר את אביהם לקבר שלו על יד אמם. גם חיים עראקי החי רוצה את קברו כדי שבבוא היום יקבר על יד אשתו. אני הוריתי להם שמותר לפנות בהתאם גם לפסק מרן השו"ע סי' שסג ס"א ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר. והם באו לפני בלווי ת"ח חשוב ועוד קרוב משפחה. בקשתי את הת"ח לשאול עוד אחד גו"ח ושאלוהו, וזה ענה להם לאחר שהתרתי, אסור כי יש סכנה בדבר לכל בני העיר. חזרו אלי גועשים שלא שמעו מן הסכנה הזו. גם אני לא ידעתי על הסכנה, וגם לא ידעתי שהלכה יש בה סכנה. אע"פ כן בעודם לפני התקשרתי עם הגרע"י וספרתי לו את המעשה, בפני בניו וקרוב המשפחה, והגרע"י ענה שמותר בהתאם להלכה. כאשר שמעו את ההוראה הלכו בניו והקרוב והוציאוהו מקבר שאינו שלו, וקברוהו בקבר שלו. וכאשר שמעה קבוצת ארורים בזוים שפלים נתעבים את ההוראה, טענו בשקר שהגרע"י אמר לעשות לו לויה, ואני כוונתי לבזות את הנפטר ולא עשיתי לו לויה. והאמת שאני לא הוצאתיו ולא קברתיו בשני, אלא בניו וקרוביו הם שטפלו בו. אמת שבפטירתו אף אחד מאותם הזבים הצרועים לא השתתף לא בלוויתו ולא בקבורתו, ורק אני לוויתי אותו והשתתפתי בקבורתו. תקברם אמם לאותם הארורים. ותו לא מידי (ראה הערה בסוף). (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
ואם היה בתוך שדהו- שהקבר השני הוא בשדה המת (רמ' לעם). וכך פירש מארי את ההלכה בתשובה לפנינו.
ותו לא מידי- תרגומו- ויותר לא כלום. (ע"כ הערות)
וזה לשון השו"ע יורה דעה סי' שסג סעיף א "אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי, ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו, וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר, ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין, ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו גוים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו"
וכבר הערנו על דברי רבינו, שמה שכתב ואם היה בתוך שדהו, פירושו- שהקבר השני היה בתוך שדהו, ואז מותר לפנות את המת אפילו ממכובד לבזוי. [וכך פירש הרדב"ז]. וגם השו"ע שכתב "ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר" ביאורו- שאם מפנה את המת ממקום שאיננו שלו לקבר שבבעלותו מותר. כתבנו כל זאת, בכדי שלא נחשוב לפרש שמעביר את המת בתוך שדהו ממקום למקום, וגם מתחילה היה המת קבור בשדהו.
כל מה שביארנו כאן בהערה אינו לדעת רבינו, ולרבינו האדם בשעת מותו מקבל מיד גמול לפי מעשיו. וכפי ידיעתו את ה'- ומעשיו בחייו- כך הוא מצבו לאחר מותו, וכבר אז מקבל האדם גמול על מעשיו, ואין דינו של אדם ממתין ליום הדין הגדול והנורא. ולעצם מציאות יום דין שבו ישפוט ה' את כל באי העולם, לא נדע את הדבר אלא אחרי שיקרה. (הלכות תשובה ח,א וציון ד: מו"נ ח"ג פי"ח עמ' שטו "כי אותו הערך משפע השכל האלהי הוא אשר נבא את הנביאים, וישר מעשי הצדיקים, והביא לשלמות מדעי החסידים במה שידעו" : הלכות מלכים יב,ב)
[1365] וזה לשון רבינו בהלכות נזיקי ממון ה,א י "עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחילק את הארץ, ואלו הן: ...
וכן התנה שמת מצוה קונה מקומו, ונקבר במקום שימצא בו: והוא שלא יהיה מוטל על המצר, ולא בתוך תחום המדינה; אבל אם נמצא על המצר, או שהיה בתוך התחום- מביאו לבית הקברות"
[1366] אמנם מההלכה שהבאנו בהערה הקודמת משתמע שמת מצוה הוא שקונה מקומו, ואילו מארי הסב זאת לכל מת, אבל ברור שכל מת קונה מקומו, ויהושע התנה שאפילו מת מצוה שמצאוהו עתה נופל בדרך ולא קברוהו שם בכוונה אפילו הוא קונה מקומו, וכל שכן אם קברו מת בכוונה שקונה מקומו.
ולעצם הענין שבכדי שיאסר לפנות את המת מקבר לקבר, צריך שיקברוהו שלא על מנת לפנותו למקום אחר, ראה בסוגריים המרובעות שהוספנו בתחילת דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שם הבאנו בשם הגהות מימוניות שכך כתב, וכן כתבנו בשם השו"ע בהערה למעלה.
[1367] וזה לשון רבינו בהלכות דעות א,ה-ו "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח,ט).
כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן- להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו"
[1368] ראה מסכת סוטה דף יד. "ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי אלהיך אש אוכלה הוא? אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים, הקדוש ברוך הוא ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים, הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים, הקדוש ברוך הוא קבר מתים דכתיב ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים" (ע"כ מהתלמוד)
והנה מארי הביא מזכרונו את דברי התלמוד הנ"ל, ואם נרצה לדייק בתלמוד הובא הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג,ה) ואילו מארי הביא את הפסוק והלכת בדרכיו (דברים כח,ט), ולמעשה בשניהם נזכר לשון הליכה אחרי ה'. וראה בהמשך התשובה שביאר מארי, מה ההבדל בין מה שנכלל במצות ואהבת לרעך כמוך לבין מה שנכלל במצות והלכת בדרכיו. וכיון שמצות ביקור חולים היא מדברי סופרים, ורק הוסמכה והוכללה למצות ואהבת לרעך כמוך, ובתלמוד הוכללה בכלל הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו, לכן אמר מארי שקיים רק מצווה אחת דהיינו מדברי סופרים, ומצוה זו כפולה כיון שכוללת בתוכה עניני פסוקים שונים.
[1369] אם נרצה לדייק נאמר- מצות והלכת בדרכיו פירושה שצריך האדם לכוון את דעותיו [מדותיו] שיהיו במידה בינונית, כלומר לא יהיה בעל חמה ולא כמת שאינו מרגיש כלום אלא בינוני, וכן לא יפזר ממונו ולא יקבוץ ידו אלא יתן כפי מסת ידו, וכן בשאר הדעות [המדות]. וברור שכתוצאה מתיקון דעותיו יהנו אחרים, אבל הוראת המצוה העיקרית היא שיתקן האדם את דעותיו [מדותיו]. ואילו בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך, נכללים כל אותם מעשה חסד שמעיקרם עושה אותם להנאת אחרים.
[1370] כיון שבנותנו זכות קדימה לאחר ביטא את כוונתו הטובה, יתכן שיש בדבר זה משום והלכת בדרכיו, כמו שביארו חכמים- מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. חנון פירושו- שנותן דבר למי שאין עליו חובה לתת לו (מו"נ ח"א פרק נד עמ' פה). וראה שם במו"נ שהביא רבינו דוגמאות שמהם אפשר ללמוד שיש בדבר זה משום והלכת בדרכיו, וכדברי מארי.
[1371] דף עא. וזה לשון התלמוד שם "... אמר רבי יונתן אני ראיתיו [לקבר של בן סורר ומורה] וישבתי על קברו [רבי יונתן בא להוכיח כנגד הסוברים שבן סורר לא היה ולא נברא]"
[1373] הוסף על פי האמור בתחילת התשובה, בכדי לבאר את הדברים. וראה בהמשך התשובה שהביא מארי דוגמה לדבר שהוא לצורך.
[1374] וזה לשון רבינו בהלכות אבל יד,יג "בתי הקברות, אסורין בהניה. כיצד: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן, ולא שונין בהן. כללו של דבר- אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש.
לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר, ותפילין בראשו, וספר תורה בזרועו; ולא יתפלל שם. ובריחוק ארבע אמות, מותר"
[1376] כאן ביאר מארי את דבריו, שהורה לשואל- לצורך מותר ואילו להנאה אסור, ולכאורה כל לצורך יש לו הנאה מכך. וביאר מארי- שאם יושב זמן מועט, והדבר ניכר שעושה כך מפני צערו מותר. אבל אם יושב זמן מרובה, נמצא שנהנה מבית הקברות –ויש בדבר אף זלזול- ואסור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה