הלכות ברכות
235. מי שנמרח לו על אצבעותיו גבינה או חומוס וכדו', ומלקק את אצבעותיו על מנת לנקותם, אינו צריך לברך על זאת. כי מטעמת אינה צריכה ברכה[284], וכאן אפילו טעימה אין כאן, אלא רק מנקה את אצבעותיו. (אהבה- ברכות א,ב)
236. אישה שעומדת[285] בתוך המקווה וראשה מחוץ למים, אינה יכולה לברך על הטבילה ואז להכניס את ראשה למים ולטבול, מפני שליבה רואה את הערוה.
וכל מה שהתירו לברך -או לקרות קרית שמע- בתוך המקווה, זה כשהמים עכורים[286], ובימנו מימי המקוואות צלולים הם. (אהבה- ברכות א,ט: קרית שמע ב,ז)
[287] אדם שבירך להתעטף בציצית, והתעטף בטלית ראשו ורוב גופו, ואח"כ הוריד את הטלית מראשו, יש בדבר מחלוקת ראשונים האם נחשב שעדיין הוא מתעטף, ולדעת העיטור עדיין נחשב שהוא מתעטף.
וגם לדעת הרמב"ם, אם בירך להתעטף בציצית והתעטף ראשו ורוב גופו, ואח"כ הוריד את הטלית מראשו, נראה שכשיחזיר את הטלית שוב על ראשו אינו צריך לחזור ולברך.
ואין לדמות את הדבר לטבילה במקווה, ולומר שרק אם כל גופו עטוף נחשב שמקיים מצוה, ואם הפסיק לעטוף את כל גופו אינו מקיים מצוה. כמו במקווה שרק אם כל גופו במים עלתה לו טבילה, ואם הוציא את ראשו מהמים לא עלתה לו טבילה. כי במקווה יש לימוד מהפסוק[288] "ורחץ במים את כל בשרו", ואילו בעטוף אין לימוד של פסוק כל בשרו או כל גופו[289]. (אהבה- ציצית ג,א יא: שופטים- אבל ה,יט: שו"ת רכ עמ' 391[מהד' בלאו])
237. כת"ר בהלכות ברכות א,יג "כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן- אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחילתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה- חייב לענות אמן; ואם היה המברך גוי, או מין, או כותי, או תינוק המתלמד, או שהיה גדול ושינה מטבע הברכה- אין עונין אחריהן אמן"
וביאר מארי, שמה שנאמר בהלכה שאם שינה הגדול מטבע הברכה אין עונים אחריו אמן, כששינה בחתימה, אבל אם שינה בנוסח הברכה, טועה אבל עונים אחריו אמן.
אלה שמוסיפים בברכה האחרונה משבע הברכות של החתן, "ומצליח ביניהם" עונים אחריהם אמן, כי כבר נגמרה חתימת הברכה.
אלא שתוספת זו היא "עמארצות ובורות" ואין כזה משפט בעברית. ובאה להם תוספת זו מהערבית, ובערבית "מוצלח" מתווך, ו"מוצלח בינהם" פירושו יתווך ביניהם, ויישר את כל ההדורים שבין שני היריבים. והם אמרו מצליח בעברית, וביניהם הסמוכה למצליח היא ערבית, ונמצא שאמרו משפט שאינו לא עברית ולא ערבית. (אהבה- ברכות א,יג: ב,יא וציון כד: כתבים ב עמ' 928-929)
238. הגיל שמלמדים בו את התינוקות לברך, נקבע לפי פקחות הילד וחריפותו. ואם יש אב המלמד את בנו בן השלוש שנים לברך, והבן מוציא חצאי מילים, יכול ללמדו בשם ומלכות ואין כאן ברכה לבטלה[291]. ואין על האב חובה[292] בגיל כזה ללמד את בנו, אבל מי שרוצה להרגיל את בנו יכול לעשות כך. (אהבה- ברכות א,טו)
240. אדם הלומד תלמוד או הלכות והגיע לציטוט של ברכה, יאמר את נוסח הברכה מבלי להזכיר שם ומלכות. וכל מה שהתירו זה ללמד אחרים כיצד לבטא שם ומלכות, אבל אדם זה כבר יודע כיצד מבטאים שם ומלכות. ולכן אדם שלומד הלכות עם בנו הקטן, יכול לומר את ציטוטי הברכות עם שם ומלכות, כי מלמד הוא את בנו הקטן לברך. (אהבה- ברכות א,טו)
241. בסידור שיבת ציון בנוסח ברכת המזון עמ' רלא נאמר "בר"ח ויו"ט וחוה"מ אומרים או"א יעלה ויבוא וכו' "
ונשאל מארי, מדוע לא הוזכר כאן שגם בראש השנה יום כיפור ושבועות אומרים יעלה ויבוא, והאם צריך לומר אז יעלה ויבוא?
והשיב, שביום כיפור אין אכילה, וממילא אין יעלה ויבוא. ועל כל פנים בסידור שיח ירושלם הכל תוקן[294]. (אהבה- ברכות ב,ה)
242. ברכת האורח יאמרה בין אם מתארח אצל אדם זר, ובין כאשר מתארח אצל קרוביו וכדו'. ויכול האדם לאומרה- אם ירצה- גם כאשר מתארח אצל הוריו[295]. ובתימן לא נהגו להתארח לעתים תכופות זה אצל זה, אלא כל המשפחה אכלו תמיד ביחד. (אהבה- ברכות ב,ז: ז,ב)
243. בברכה רביעית של ברכת המזון, נוהגים לומר "הרחמן ישתבח לדורי דורים" וכו'.
ונשאל מארי, שבתכלאל בשירי ומשתא, לא נזכר לענות אמן אחר כל הרחמן?
והשיב, שודאי צריך לענות אמן, ומה שלא הזכירוהו כי הדבר פשוט. וכך נהגו בתימן. (אהבה- ברכות ב,ז)
244. אישה ששכחה לומר רצה והחליצנו בברכת המזון, אינה צריכה לחזור[296]. כי אם נחייב אותה לחזור, תיהפך עליה ברכת המזון כמצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא[297].
ולכתחילה גם האישה תאמר רצה והחליצנו בברכת המזון.
וכך הדין אם שכחה האישה לומר בתפילה בראש חודש יעלה ויבוא, אינה צריכה לחזור. כי חייבת רק בתפילה אחת ביום, כפי החיוב שהוא מהתורה[298].
ואם תקפיד האישה בתפילה על הזמנים, תיהפך עליה התפילה כמצות עשה שהזמן גרמא. (אהבה- ברכות ב,יב: תפילה י,י-יא)
245. כת"ר בהלכות ברכות ב,יד "מי שאכל ושכח ולא בירך- אם נזכר קודם שיתאכל המאכל שבמעיו, חוזר ומברך; וכן אם נעלם ממנו, ולא ידע אם בירך או לא בירך, חוזר ומברך- והוא, שלא נתאכל המזון שבמעיו"
כת"ר בפרהמ"ש ברכות ח,ז "יתאכל המזון- ושיעורו כל זמן שלא ירגיש רעבון אחרי אותה אכילה"
וביאר מארי, שמדובר בהלכה ובפרהמ"ש כשאכל פת, ולא אם אכל פירות וכדו'. ובפירות לא שייך לומר שהאדם שבע מהם, כי אמרו חכמים[299] "רווחא לבסימא שכיח". (אהבה- ברכות ב,יד: פרהמ"ש ברכות ח,ז)
והשיב, שזוהי הפת שאוכל האדם בבוקר. כי לפי השקפת הקדמונים, פת זו מסלקת את הסחרחורת[301] וכדו'. אבל אדם שאוכל פת בצהרים, אף שזו אכילת הפת הראשונה שלו היום, אינה נקראת פת שחרית. (אהבה- ברכות ג,א: גמ' בבא קמא צב:)
247. נשאל מארי, מה יברך על אורז שלוק, שברתיחתו הוסיף ונתן בו שמן?
והשיב, שכל זמן שאין הגרגרים שלו מדובקים זה בזה, ברכתו בורא פרי האדמה. ואם נדבקו גרגריו ונהפך לדיסא, ברכתו בורא מיני מזונות[302]. (אהבה- ברכות ג,ב וציון ז: ג,י)
248. סלט פירות וירקות שאי אפשר להפריד בין הפירות והירקות שבו, ברכתו שהכל כמו שנתבאר [בהערותיו של מארי על משנ"ת[303]], ואם בירך אדמה יצא ידי חובתו. (אהבה- ברכות ג,ב ציון ט: ח,י)
249. ראה בתשובה הקודמת מס' 248, שם נתבאר שסלט פירות וירקות שאי אפשר להפריד בין הפירות והירקות שבו, ברכתו שהכל.
ונשאל מארי, מדוע יברך עליו שהכל, ולא אדמה?
והשיב, כי ברכת שהכל היא ברכה יותר כללית, ואילו ברכת אדמה על פרי העץ היא רק בדיעבד. (אהבה- ברכות ג,ב ציון ט: ח,י)
250. כתב מארי בספר הליכות תימן "זלאביה- לביבות: הבצק דליל במקצת ועשוי מקמח חיטה, מחממין המחבת על האש, המחבת היא בדרך כלל קערה של שיש, נותנים לתוכה שמן בגובה ס"מ בערך, מקטפים את הבצק ומרדדים אותו מעט ביד ונותנים לתוך השמן הרותח עד שמתבשלים פניו של מטה, והופכים אותו עד שיאדימו שני צדדיו" (ע"כ לשון מארי בהליכות תימן)
וביאר מארי לשואל, שהברכה על "זלאביה" היא מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא[304]. ואף שהדרך ליתן את הזאלביה בתוך מחבת שיש בה שמן בגובה ס"מ, עדיין נחשב הדבר כאפיה ולא כבישול, כי אין השמן מכסה את כל הזלאביה. (אהבה- ברכות ג,ד ט וציו כא: הליכות תימן עמ' 209)
251. ראה בתשובה הקודמת 250, שם נתבאר שהברכה על זלאביה היא מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא.
וביאר מארי, שכל דבר[305] שעושה אותו בתוך קדרה או מחבת, אם השמן מכסה אותו הרי הוא בישול, ואם אין השמן מכסה אותו הרי הוא אפיה. (אהבה- ברכות ג,ד ט וציו כא: הליכות תימן עמ' 209)
252. שניצל שטוגן עם ציפוי של פירורי לחם, יברך עליו שהכל, כי השניצל הוא העיקר.
וכן חצילים שטוגנו עם ציפוי של פירורי לחם, יברך עליהם אדמה, כי החצילים הם העיקר. ופירורי הלחם ניתנו בכדי לספוג את שומן החצילים, ולכן יברך על העיקר ויפטור את הטפלה[306]. ואם יש אדם שנותן את פירורי הלחם בכדי שיתנו טעם בחצילים[307], בטלה דעתו אצל רוב בני אדם. (אהבה- ברכות ג,ו)
253. עוגת גבינה העשויה כך שרובה גבינה, ויש בתחתיתה מעט בצק להחזיק את הגבינה, יברך עליה שהכל, כי הבצק שבתחתיתה טפל לגבינה.
וכן "קרמבו" שרובו קרם, ויש בתחתיתו "בסקויט" להחזיק את הקרם, יברך עליו שהכל, כי ה"בסקויט" שבתחתיתו טפל לקרם[308]. (אהבה- ברכות ג,ו)
254. בית שחדר הסלון מחובר למטבח, והמרפסת מחוברת לסלון, יכול לברך במטבח ולצאת למרפסת באמצע אכילתו. כי בשעה שבירך, היה בדעתו לצאת לכל המקומות שהם טפלים למטבח[309]. (אהבה- ברכות ד,ג ה וציון ט)
255. אדם שאכל בבית פרי[310] ויצא לחצר, אפילו שאין החצר מגודרת, אינו צריך לחזור ולברך. [כי בשעה שבירך היה בדעתו לצאת לכל המקומות הטפלים לבית], והחצר טפילה לבית[311]. (אהבה- ברכות ד,ג ה וציון ט)
256. מי שהיה אוכל בבית פת[312] וקרא לו חברו לרחוב, אפילו שמדבר אתו דיבור קצר, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וכשיחזור ויכנס לבית, חוזר ומברך בתחילה המוציא, ואחר כך גומר סעודתו. ואם אכל עם עוד אדם והניח אותו בבית ויצא לחוץ, כשיחזור ויכנס לבית יגמור סעודתו, ואינו צריך לברך שנית המוציא. ואינו דומה למי שהיה אוכל, ובאמצע אכילתו יצא לחדר סמוך לדבר בטלפון, שאינו צריך לברך שנית, כי כל חדרי הבית טפלים זה לזה, ואילו כאן יצא לחוץ. (אהבה- ברכות ד,ג-ד וציון ט)
257. היה אוכל בבית, ובאמצע אכילתו עקר ממקומו והלך להתפלל, כשיחזור צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל, ויחזור ויטול ידיו ויברך המוציא בשנית, משום שעקר ממקומו והסיח את דעתו [מהאכילה ומהנטילה].
ואין לומר שלא נחשב שנעקר ממקומו, משום שעקר על מנת להתפלל. כי אמרו חכמים[313] "משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר" ואי אפשר גם לאכול וגם להתפלל, ולכן היה חייב להפסיק את אכילתו ולעקור ממקומו.
ואם יודע שאין שהות שיגמור את אכילתו ואח"כ יתפלל, יפסיק את אכילתו ויתפלל ויחזור ויאכל, כמו שכת"ר בהלכות קרית שמע[314], אלא שצריך להפסיק כדין, ויברך ברכת המזון על מה שאכל, וכשיחזור יטול ידיו ויברך המוציא בשנית. (אהבה- ברכות ד,ג-ד וציון ט)
258. מי שקנה משקה ובירך עליו על מנת לשתותו בדרך, והיה שותה את המשקה בזמן הליכתו בדרך בהפסקות, אינו צריך לחזור ולברך עליו בשנית. כי בשעת הברכה התכוון לשתות את המשקה בדרך, והמשקה נמצא תמיד בידו.
וכן הדין במי שאכל פת ובירך עליה והיה אוכל אותה והוא מהלך, אינו צריך לחזור ולברך עליה בשנית, וכשיגמור אכילתו ישב שם ויברך ברכת המזון. (אהבה- ברכות ד,ג ה וציון יד)
259. נשאל מארי, מדוע מי שהיה שותה את המשקה בזמן הליכתו בדרך בהפסקות, אינו צריך לחזור ולברך עליו בשנית[315], והרי אינו רואה את כל הדרך? ועוד, מה שונה דבר זה ממה שפס"ר "אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך" והרי שם רואה את הצד השני של התאנה, ולמרות זאת צריך לחזור ולברך?
והשיב, שלא כת"ר בשום מקום שצריך שיראה את כל הדרך. וביאור דברי רבינו במה שפסק אכל במזרחה של התאנה, כבר התבאר בהערותיו על משנ"ת[316]. (אהבה- ברכות ד,ג ה וציון יד)
260. מי שהמתין לאוטובוס והחל לאכול תפוח והוא בתחנה, והגיע האוטובוס והמשיך שם באכילת התפוח, אינו צריך לחזור ולברך בשנית, כי לכך היה דעתו מתחילה, ועוד שהדבר שבירך עליו נמצא בידו.
וכן אם אכל תפוח בתחנה וגמרו, והגיע האוטובוס ורצה לאכול -באוטובוס- תפוח אחר, אינו צריך לחזור ולברך על תפוח זה, כי לכך היה דעתו מתחילה. (אהבה- ברכות ד,ג ה וציון יד)
261. החל באכילת גרעינים[317] בבית ויצא לחוץ, אינו צריך לחזור ולברך עליהם, כי לכך היה דעתו מתחילה. [ואף אחרי שיסיים לאכול את הגרעינים, אינו צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה, כי לא אכל אותם במשך זמן של כזית בכדי אכילת פרס[318]]. (אהבה- ברכות ד,ג ה וציון יד: א,ב ציון יא: ג,יב ציון ל)
262. היה שותה יין והביאו לפניו משרת צימוקים, יברך עליה הטוב והמטיב[319], כי משרת צימוקים היא יין -ומקדשין עליו לכתחילה- אלא שלא עברה תסיסה. (אהבה- ברכות ד,ט)
263. כת"ר בהלכות ברכות ד,יב "בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכל אחר אחד אמן"
ובפרק ז' הלכה ה' כת"ר "אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבוא לידי סכנה; ומפני זה אם בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ויענה העונה אמן בשעת הבליעה, יבוא לידי סכנה"
וביאר מארי, שאם אחד מהסועדים עבר ובירך בקול רם באמצע הסעודה, מי שפיו פנוי חייב[320] לענות אחריו אמן. (אהבה- ברכות ד,יב: ז,ו: א,יג)
264. נשאל מארי, על מנהג יהודי תימן שבזמן אכילת "הג'עלה" כל אחד מהמסובים מברך בקול רם וכולם עונים אחריו אמן, כיצד עשו כך והרי פס"ר שאסור לברך בקול רם באמצע הסעודה?
והשיב, שמה שכת"ר זה בזמן שאוכלים סעודה עם פת, אבל בזמן אכילת "הג'עלה" דרך בני אדם לשורר ולשוחח, ולכן אף יברכו בקול רם, ומי שפיו פנוי יענה אמן. (אהבה- ברכות ד,יב: ז,ו)
265. נשאל מארי, על מה שכתב הרב עמרם קורח בספרו סערת תימן[321], שבתימן- כל הנשים, ואפילו נשי ת"ח, אינם מברכות ברכת המזון ולא מתפללות, ... אלא לפי צחות לשונם.
והשיב, שהיו נשים שברכו ברכת המזון בשלמות, אבל רוב הנשים ברכו ברכת המזון כפי צחות לשונם.
ושוב נשאל מארי, במה האישה חייבת, והאם חייבת בכל הברכות שתיקנו בברכת המזון?
והשיב, שהאישה חייבת לומר את ענין ברכת המזון, ואפילו שתאמר זאת לפי צחות לשונה, יצאה ידי חובתה[322]. (אהבה- ברכות ה,א)
266. כת"ר בהלכות ברכות ג,יד "שלושה שאכלו כאחד, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו- מזמנין עליו, ויצאו השנים ידי חובת זימון; והוא לא יצא בזימון זה, שאין זימון למפרע[323]" (אהבה- ברכות ה,יד)
בני המשפחה שאכלו בשולחן אחד, ובצד אחד יושבים הגברים ובצד השני יושבות הנשים, יענו הנשים על זימון הגברים ויצאו ידי חובתן, ולא יזמנו לעצמן כי כולם אכלו יחד.
מה שאמרנו שיענו הנשים על זימון הגברים, זה כשיש שלושה גברים מבלעדיהם. אבל אם אין שלושה גברים מבלעדיהם, אינם יכולות להצטרף ולהשלים לזימון הגברים[324]. (אהבה- ברכות ה,ז)
267. מי שנטל ידיו על מנת לאכול פת, ונמלך ושוב אינו רוצה לאכול פת, אין עליו חובה לכפות את עצמו לאכול פת משום שנטל את ידיו. ואין ברכתו על הנטילה ברכה לבטלה, כי בשעה שבירך ונטל את ידיו היה בדעתו לאכול פת[325]. (אהבה- ברכות ו,א)
268. המרחק שצריך לילך בכדי לחפש מים אחרונים[326] הוא כדי מיל, ואם אין מים אחרונים יקנח את ידיו בבגד וכדו'[327]. (אהבה- ברכות ו,א-ב: קרית שמע ג,א: תפילה ד,ב-ג)
269. לכתחילה ישתדל האדם שלא יקלע למצב שאין לו מים אחרונים. ולכן אם אוכל באוטובוס, יאכל לקראת סוף הנסיעה, כך שירד מהאוטובוס ויטול מים אחרונים ויברך ברכת המזון. ואם אירע ואין לו מים אחרונים, יקנח ידיו בבגד וכדו' ואין צריך יותר כלום. (אהבה- ברכות ו,א-ב)
270. חשב לאכול פת פחות מכזית פטור מנטילת ידים, כי סתם אכילה היא כזית[328]. ואם נטל ידיו על פחות מכזית, לא בירך ברכה לבטלה, כי אינו מתכוון לברכה לבטלה, אלא לנטילה ממש[329]. כי אמנם הוא פטור מליטול אז את ידיו, אבל אם נטל אינה ברכה לבטלה[330]. (אהבה- ברכות ו,א)
271. מותר לאדם ליטול ידיו לסעודה כשהם רטובות, ואין לחשוש מטומאת המים שעל ידיו, כי איננו נוטלין לידים משום טומאה וטהרה, אלא משום תקנת חכמים. אבל כולנו טמאי מתים, ועד שלא יזו עלינו אפר פרה אדומה, לא נטהר מטומאתנו[331]. (אהבה- ברכות ו,ב: זרעים- תרומות יא,ז: פרהמ"ש חגיגה ב,ה:פרהמ"ש ביכורים ב,א: טהרה- מקוות יא,ג ובכס"מ: פרהמ"ש הקדמה למסכת ידים)
---------------------------------
[284] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות א,ב "ומטעמת [פירוש מטעמת- שטועם את התבשיל האם צריך להוסיף בו תבלין וכדו']- אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה: עד רביעית"
[285] כיון שעומדת אין פניה של מטה טוחות בקרקע. וזה לשון רבינו בהלכות ברכות א,ט "ואסור למברך לברך כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. במה דברים אמורים, באיש; אבל אישה יושבת ופניה [של מטה] טוחות בקרקע, ומברכת"
[286] וזה לשון רבינו בהלכות קרית שמע ב,ז "מי שירד לטבול- אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא. ולא יתכסה לא במים שריחן רע, ולא במי המשרה; ולא במים צלולין, מפני שערוותו נראית בהן. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע, וקורא במקומו"
[287] חלק זה של התשובה שייך להלכות ציצית, והובא כאן כיון שהחלה התשובה בהלכות ברכות, ואי אפשר להפריד בין חלקי התשובה.
[288] ויקרא טו,טז
[289] ראה למעלה בתשובה 226 ובהערה, שם נתבארו הדברים.
[290] לשון מארי- "זה שיבוש אבל יצא ידי חובתו" וראה גם תשובה מס' 63 שאלה בנושא זהה.
[291] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות א,טו "התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת למידה, הרי זה מותר. ואין עונין אחריהן אמן; והעונה אחריהן אמן, לא יצא ידי חובתו"
[292] השווה תשובה 234 לגבי מצות ציצית.
[293] דינו כמו מלמד תינוקות לברך, ראה תשובה הקודמת מס' 238 בהערה שם הובא לשון רבינו. ותינוקות או אדם שאינו שומר תורה ומצוות, אם לא יאמר להם את נוסח הברכה בדיוק, לא ידעו לומר את הברכה, ולכן התירו למלמד אותם לומר את הברכה עם שם ומלכות. וראה בתשובה הבאה מס' 240 שם אמר זאת מארי בפירוש.
[294] כיון שהוזכר שביום טוב מוסיפים יעלה ויבוא, הרי ראש השנה ושבועות הם ימים טובים. וגם בסידור שיח ירושלם זהו הנוסח.
[295] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ב,ז "ברכה רביעית, צריך להזכיר בה שלוש מלכיות. וכשמברך האורח אצל בעל הבית, מוסיף בה ברכה לבעל הבית. כיצד מברכו- אומר יהי רצון שלא תבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא תיכלם לעולם הבא; ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית, ולהאריך בה"
[296] לשון רבינו בהלכות ברכות ב,יב "שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום-[בברכת המזון] אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית- בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש, ברוך אתה ה' מקדש השבת; ביום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ומתחיל בברכה רביעית, וגומר. ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית- פוסק וחוזר לראש, שהוא ברכת הזן"
[297] השווה לתשובה מס' 128, שם ביאר מארי מה הדין אם אישה שכחה לשאול את הגשם בברכת השנים. ראה שם ובהערה.
[298] השווה לתשובה 74. וביאור הדברים, שאם נחייב את האישה לחזור על התפילה, תיהפך עליה התפילה כמצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. וכפי שנתבארו הדברים בהערה בתשובה מס' 128.
[299] עירובין פב:
[300] וזה לשון התלמוד במסכת בבא קמא דף צב: "א"ל רבא לרבה בר מרי- מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, ואמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך? דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש. א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא- ועבדתם את ה' אלהיכם זו קרית שמע ותפלה, וברך [את] לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך. ותניא מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה? ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו. וכולן פת במלח שחרית. וקיתון של מים מבטלן"
תרגום- אמר לו רבא לרבה בן מרי- מנין המקור למה שאמרו חכמים השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, ודרך בני אדם לומר שישים רצים ירוצו ולא יסיגו את האדם שאכל בבוקר? והשיב, שנאמר לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש. אמר לו אתה לומד מהפסוק שם ואני לומד מפסוק זה- ועבדתם את ה' אלהיכם זו קרית שמע ותפלה, וברך [את] לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך. ושנינו מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה? ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא עולה למנין שמונים ושלושה. וכולן פת במלח שחרית. וקיתון של מים מבטלן.
[301] וריח הפה.
[302] בכדי להבין את התשובה שלפנינו נכתוב את דברי רבינו ומארי שכבר נאמרו בנושא זה. וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ג,ב "אכל דגן שלוק כמות שהוא- מברך לפניו, בורא פרי האדמה; ולאחריו, בורא נפשות רבות. אכל קמח- מברך לפניו, שהכול; ולאחריו, בורא נפשות"
ובהלכה י כת"ר "אורז שבישלו, או שעשה ממנו פת- בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות: ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו"
וביאר מארי בהערותיו על משנ"ת "שמה שכת"ר אכל דגן שלוק מברך עליו בורא פרי האדמה, הוא הדין לאורז, שאם אכל אורז שלוק מברך עליו בורא פרי האדמה. לפי שדרך לשלוק את אלו ולאכלן כמות שהן, וכך היה המנהג בתימן עושין "לסיס בר".
אבל אם אכל דגן חי כלומר חיטים וכן אורז חי, אין דרך לכוסן בשום אופן, ולפיכך האוכל חיטים או אורז חי, מברך שהכל.
וכל זה דוקא שלוק, אבל מבושל אחד דגן ואחד אורז, מברך מזונות והרי הוא בכלל מעשה קדרה. וכמו שכת"ר לקמן הל' י' אורז שבישלו, והוא הדין לחיטה.
וההבדל בין שלוק למבושל, ששלוק במים בלבד והוא הנקרא אצלנו "מלסוס", ומבושל הוא עם תבלינים כל שהם, שמן או בצל או בשר וכדומה מכל מיני החסיות, והוא הנקרא בלשוננו "דביך".
ואם שלק את החיטה עד שאבדה צורתה והפכה לדיסה, תהיה ברכתה מזונות. ולא משום שנקרא מבושל, אלא מפני שהוא דיסה. אבל כל זמן שצורת הגרגר ותבניתו קיימת, ברכתו בורא פרי האדמה" (ע"כ מהערותיו של מארי על משנ"ת)
והנה בתשובה זו לימדנו מארי, שאף שנתן בו שמן עדיין נחשב שלוק, וצריך להבחין בין אם נדבקו גרגריו זה לזה, או לא נדבקו זה לזה. ומפשטות דברי מארי בהערותיו על משנ"ת משתמע, שאם נתן בו שמן הרי הוא מבושל, וברכתו מזונות.
[303] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ג,ב "אכל קמח- מברך לפניו, שהכל; ולאחריו, בורא נפשות"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ואפילו קמח קלי, והטעם כמו שכתב הרי"ף, שאין דרך בני אדם לאכול קמח. ומכאן שאם דרך בני אדם לאוכלו כך, מברך בורא פרי האדמה. ולפיכך ה"מדקדק" שנהוג אצלנו לעשות לזקנים אם היה כולו ממין אחד כלומר מין עץ או מין אדמה, מברך ברכתו אע"פ שאין צורתו ניכרת. ואם היה מעורב משני מיני ברכות מברך שהכל. ... וסבי זצ"ל שה"מדקוק" שלו מעורב מפרי העץ ופרי האדמה היה משתדל לברך עץ על פרי העץ, ואדמה על פרי אדמה ופוטר את "המדקוק", ורק כשאין לו פירות שאין מעורבין בירך על התערובת שהכל, כי מה שאמרו על הכל אם בירך שהכל יצא, דיעבד אבל לכתחילה יש לברך על דבר ברכתו" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[304] כדין עיסה שנאפית בקרקע, לא כמו בצק שבישלו בשמן.
וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ג,ד "קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, ... בתחילה, מברך עליו בורא מיני מזונות"
ובהלכה ט' כת"ר "עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "וכלל לנו רבינו כלל, כל שהוא דרך אפיה אלא שאין לו צורת הפת כגון זו או כעכין קטנים או טבעות או מקלות, כל שקבע עליה סעודתו החשיבה ומברך המוציא ושלש ברכות. וכל שאינו דרך אפיה אלא דרך בישול כגון הסופגנים שהבצק צף בתוך השמן הרותח, אמנם חייבת בחלה מפני שעיסתה עבה ככל עיסה (ראה הערה בסוף), אבל אינה דרך אפיה אלא דרך בישול וברכתה בורא מיני מזונות אף שקבע עליה סעודתו" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ”ל:
מפני שעיסתה עבה ככל עיסה- ראה בתשובה מס' 627, שם הבאנו את פס"ר בהלכות ביכורים ו,יב ואת דברי מארי בתשובתו לשואל, ולפי האמור שם- כל עיסה שבשלה ולא אפייה, וה"ה אם רק היה בדעתו לבשלה ולבסוף אפייה, אף שעיסתה עבה אינו צריך להפריש ממנה חלה.
[305] אמנם כל מה שנאמר בתשובה זו כבר נזכר בתשובה הקודמת מס' 250, אבל כפלנו והבאנו אף את תשובה זו, מפני שבה נאמר בצורה מפורשת ומודגשת, מהי ההגדרה של בישול ומהי ההגדרה של אפיה, לגבי כל סוגי האוכלים.
[306] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ג,ה-ו "וזה כלל בברכות- כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין שהיתה הטפילה מעורבת עם העיקר, בין שלא היתה מעורבת.
כיצד היא הטפילה המעורבת: לפת או כרוב שבישלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו- אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמח זה טפילה: שכל דבר שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל- הרי זה טפילה לו; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת, הרי הוא עיקר. לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חיטה כדי לדבק, ועושין מהן מיני מתיקה- אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר"
[307] ראה את דברי רבינו בהלכה (הובאו בהערה הקודמת), שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא העיקר.
[308] נראה לומר אחרת מהנאמר בתשובה. בעוגת גבינה –כמו זאת שמארי דיבר עליה- הבצק שבתחתיתה ניתן בכדי לדבק ולהחזיק את הגבינה, ולכן ברכתו שהכל. אבל בקרמבו אמנם מונח הקרם על הביסקויט, אבל אף לביסקויט יש חשיבות בפני עצמו, ויברך עליו מזונות כשיגיע אליו.
ובקרמבו הדרך לאכול קודם את הקרם, ואוכלים אותו בפני עצמו, ורק בסוף אוכלים את הבסקויט, וזה מוכיח שבקרמבו אף לביסקויט יש חשיבות בפני עצמו. ואילו בעוגת גבינה הדרך לאכול הכל ביחד, וזה מוכיח שתחתית העוגה טפל לגבינה.
[309] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ד,ג "היה אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקרא לו חברו לדבר עמו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר- הואיל ושינה מקומו, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה המוציא, ואחר כך גומר סעודתו"
ובהלכה ה' כת"ר "והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית אחד, אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך"
והנה מארי מבאר את דברי רבינו, שרק אם יצא לבית אחר ממש צריך לחזור ולברך, וכן אם יצא לרחוב צריך לחזור ולברך. אבל אם יצא לחדר סמוך, או אם יצא לחצר, הרי הם טפלים לבית, ואינו צריך לחזור ולברך. וראה בתשובה הבאה מס' 255 שם ביאר מארי, שאם יצא לחצר אפילו שאינה מגודרת, אינו צריך לחזור ולברך. ובתשובה מס' 256 אמר מארי שאם יצא לרחוב צריך לברך שנית, אבל אם יצא לחדר סמוך אינו צריך לחזור ולברך.
[310] והוא הדין אם אכל לחם.
[311] מארי אמר שהחצר טפילה לבית, ואנו הוספנו מדברי מארי בתשובה הקודמת את שאר הטעם והיקפנוהו בסוגריים. וראה בתשובה הקודמת מס' 254 בהערה, שם ביארנו כיצד מפרש מארי את דברי רבינו.
[312] והוא הדין אם אכל פירות.
[313] חולין פז. וראה עוד הלכות חמץ ומצה ז,י ציון ל.
[314] השואל היפנה להלכה, וזה לשון רבינו בשלמות, הלכות קרית שמע ב,ו "היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין- גומר, ואחר כך קורא קרית שמע. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה, ופסק וקרא- הרי זה משובח"
[315] התשובה הקודמת מס' 258.
[316] בכדי להבין את התשובה שלפנינו נכתוב את דברי רבינו ומארי שנכתבו כבר בנושא זה.
וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ד,ה "אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך"
ומקורו ירושלמי "ר' סימון ר' תדאי בשם ר' יהושע אכל במזרחה שלתאנה ובא לאכול במערבה צריך לברך"
כתב הראב"ד "והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי הובאו בתרגום ועריכה) "נראה שלא חולקים רבינו והראב"ד להלכה, אלא נחלקו בביאור דברי הירושלמי. ולרבינו פירוש דברי הירושלמי שקבע מקום וישב לאכול ארוחתו במזרחה של התאנה, ובא מאיזו סיבה לגמור סעודתו במערבה כגון שהגיעה השמש לשם, צריך לחזור ולברך. ומה שכת"ר והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית אחד, אינו צריך לחזור ולברך, זהו דוקא בחדר המוקף מחיצות. אבל מי שקבע מקום לארוחתו במדבר ושינה מקומו, צריך לברך בשנית, שאם לא כן ירחיק שני ק"מ ויברך, וזה ודאי אינו. והראב"ד מפרש את הירושלמי, שבדרך כלל אדם האוכל תאנים מעץ התאנה, מלקט את התאנים הבשלות מכאן ומכאן, ודעתו מראש ללקט מכל עברי התאנה, ולכן יברך רק פעם אחת [מארי בהערותיו על משנ"ת הוסיף כאן- שדבר זה דומה לאוכל כשהוא מהלך, שאין מחייבים אותו לברך בכל ארבע אמות]. ואם היה אדם שבשעה שאכל תאנים מעץ התאנה, היה בדעתו לאכול רק מצד אחד של התאנה –שלא כמנהג העולם-, ונמלך ורצה לאכול תאנים בצד השני של התאנה, צריך לחזור ולברך" (ע"כ מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאור דברי מארי בתשובה לפנינו- באכל במזרחה של התאנה מפרש רבינו, שקבע מקום וישב לאכול ארוחתו במזרחה של התאנה ואח"כ נמלך, ולכן חוזר ומברך. ואילו באוכל והוא מהלך, מתחילה היה דעתו לכך, ולכן אינו חוזר ומברך.
[317] גרעיני חמניות או אבטיח.
[318] בקלטת אמר מארי- "אלה דברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם, ואותה הברכה יוצא בה" ואנו כתבנו על פי דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שכלל אינו צריך לברך ברכה אחרונה על הגרעינים.
[319] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ד,ט "היו מסובין לשתות יין, ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש- אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שניה; אבל מברכין ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב"
[320] הלכות ברכות א,יג.
[321] עמ' קיח.
[322] לשון רבינו בהלכות ברכות ה,א "נשים ועבדים, חייבין בברכת המזון; וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות"
והשווה את התשובה שלפנינו לתשובה מס' 74, שם ביאר מארי- שבתפילה חובת הנשים והעבדים היא רק מה שנתחיבנו מהתורה, שיתפללו פעם אחת ביום באיזה נוסח שיהיה. וודאי שהחובה לאישה בברכת המזון, אינה יותר מאשר בתפילה.
[323] הבאנו את לשון רבינו ולא הוספנו כלום, כי בתחילת התשובה אין שום חידוש מעבר למה שכת"ר. ובהמשך התשובה לימדנו מארי דברים שלא נתבארו בדברי רבינו.
[324] וזה לשון רבינו בהלכות ברכות ה,ז "נשים ועבדים וקטנים- אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים, מפני הפריצות- אלא נשים לעצמן, או עבדים לעצמן, או קטנים לעצמן: ובלבד, שלא יזמנו בשם"
[325] אין לדמות את הנאמר בתשובה, למי שבירך על פרי –למשל- ונמלך ואינו רוצה לאוכלו שברכתו ברכה לבטלה. כי נטילת ידים היא מצוה בפני עצמה, ואותה עשה בשלמות. ואמנם הנטילה נעשתה לשם אכילת פת, אבל אכילת הפת היא דבר נפרד מהנטילה, והרי הנטילה כמכשירי מצוה לאכילה, ואת מכשירי המצוה עשה בשלמות. ודומה הדבר- לדעת ר' אליעזר (שבת קלא.) שמותר לחלל את השבת משום מכשירי מצוה, אדם שחילל את השבת והכין את מכשירי המצוה, ונמלך ולא עשה את המצוה, לא נאמר שחילל את השבת בהכינו את מכשירי המצוה, כי בשעה שעשאם עשאם בהיתר.
[326] לשון רבינו בהלכות ברכות ו,ב "ומים אחרונים- אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר"
[327] ראה הלכות קרית שמע ג,א שם כת"ר- שאם הגיע זמן קרית שמע ולא מצא מים, יקנח ידיו בעפר וכדו' ויקרא.
ובהלכות תפילה ד,ב-ג כת"ר- שאם היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה ולא היה לו מים, אם בינו ובין המים ארבעה מילין ילך וירחץ ואח"כ יתפלל, ואם היה בינו ובין המים יתר ממרחק זה, מקנח ידיו בצרור וכדו' ומתפלל. בד"א לפניו, אבל לאחריו אין מחייבים אותו לחזור אלא עד מיל.
ביאור ההלכות- בקרית שמע כיון שזמנה לכתחילה עד הנץ החמה, לכן לא ישתהה בכדי לחפש מים. ואילו בתפילה כיון שזמנה ארוך, עד ארבע שעות ביום, לכן יחפש מים. (ביארנו את ההלכות ע"פ רבינו מנוח הובא בכס"מ בהלכות קרית שמע ג,א)
ולימדנו מארי בתשובה לפנינו, שאמתי אמרו את השיעור של עד ארבעה מילין, במהלך בדרך, אבל מי שנמצא ביתו, השיעור שיחפש מים הוא עד מיל, כפי השיעור שיחפש בו את המים לאחריו אם הוא מהלך בדרך.
[328] לשון רבינו בהלכות ברכות ו,א "כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא- צריך נטילת ידים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שיטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין- צריך נטילת ידיים, תחילה"
והנה מפשטות דברי רבינו משתמע, שאף אם אוכל פת כל שהוא צריך ליטול את ידיו, אחרת היה צריך רבינו לכתוב "כל האוכל כזית מפת ...".
[329] לשון מארי.
[330] ביאור הדברים- למרות שלא היה צריך ליטול אז את ידיו, אבל אם מרצונו הלך ונטל, כיון שבירך על מעשה הנטילה אין ברכתו ברכה לבטלה.
ע"כ ביארנו את דברי מארי, אלא שמבחינת הסברא אין דבר זה נכון, וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול לעשות את הדבר מרצונו ולברך עליו, ולפיכך אשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא.
[331] לשון רבינו בהלכות מקוות יא,ג "הנוטל ידיו לתרומה- צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה-נטמא"
כת"ר בפרהמ"ש בהקדמה למסכת ידים "והקדמה אחרת [ראה שם שקדמה לזאת הקדמה ראשונה, ומה שנאמר כאן הוא הקדמה שניה] והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהם מים לטהרן ושיעורו לא יהא פחות מרביעית כמו שביארנו, הרי ידיו טהורות, אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהם תרומה, לפי שהמים שנטל בהם ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחילה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים" (ע"כ לשון רבינו בפרהמ"ש)
כתב הכס"מ "כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה, אמר אברהם ואף לחולין וכו'. ואני אומר [דברי הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין, וכן נראה מדבריו בפרהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים. ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין, לא הזכיר מים שניים כלל. ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה, דוקא לתרומה, ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה" (ע"כ לשון הכס"מ)
ולאחר שהבאנו את המקורות, נראה לבאר אחרת מהנאמר בתשובה. ואף בזמן שנהגו דיני טומאה וטהרה, בנטילת ידים לחולין לא היה חובה ליטול מים שניים, כמו שהוכיח הכס"מ מפרהמ"ש ומשנ"ת, שאמתי גזרו חכמים טומאה על המים שנטל בהם את ידיו לטמאם משום סתם ידים בתרומה, אבל בחולין לא גזרו כלל על המים הראשונים שנטל בהם את ידיו לטמאם משום סתם ידים, ולכן אין צורך ליטול מים שניים בחולין.
ולגבי נטילת ידים כשידיו רטובות, דבר זה מותר אף בתרומה, כי המים שנוטל על ידיו הרטובות, מטהרות את ידיו ואת המים הטמאים שעל ידיו.
וכל מה שכתבנו שונה מהנאמר בתשובה, שממנה משתמע לכאורה, שבזמן שנהגו דיני טומאה וטהרה היה איסור ליטול לחולין כשידיו רטובות משום טומאה וטהרה.
ואין לומר שאסור ליטול כשידיו רטובות משום חציצה, כי כל מה שמצאנו איסור זה שאישה לא תתן תבשיל לבנה ואחר כך תטבול, מפני השמנונית שעל ידיה. (מקוות ב,יט) אבל שהמים יהוו חציצה, זאת לא מצאנו בשום מקום בדברי רבינו, ולא עלתה על לב איש לומר כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה