ילקוט משה פרק כב - הלכות תפילת שמונה עשרה

א.        מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו - היא תפילה. ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה. ומהתורה אין מספר קבוע לתפילות שיתפלל בכל יום, ואין נוסח קבוע לתפילה, ולא זמן קבוע; ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה[א].

ב.         תפילת השחר - מצותה[ב] שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה [זהו הזמן שהוא לכתחילה]; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות היום - יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה: שכשם שמצות תפילה מן התורה, כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמים ונביאים[ג].

ג.          כשמתפללים בציבור, ומגיע ש"ץ בברכת אמת ויציב למילים "ועל זאת [שיבחו גאולים ורוממו לאל]" נוהגים הציבור[ד] להתחיל לעמוד ומכינים עצמם לקראת תפילת שמונה עשרה. ויש שנהגו לעמוד במילים "תהילה לאל עליון"[ה]. ואין לקבוע בדבר זה הלכה, כי העיקר שיעמוד בזמן תפילת שמונה עשרה. ואין צורך לחזור ג' פסיעות לאחריו לפני תפילת עמידה[ו], אלא יעמוד במקום שבו יתפלל, ויתפלל.

ד.         קודם תפילת עמידה, יסיר כיחו וניעו[ז] וכל דבר הטורדו, ואח"כ יתפלל[ח].

ה.         היה מברך את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע ביחד עם הש"ץ, לא יענה אז קדיש וקדושה ואמן על שאר ברכות, מפני שהוא עוסק במצוה, והוא פטור משאר המצוות. ועוד שאסור לו לעזוב מצוותו לקיים מצוות אחרות. ואף אם נמצא בסיום ברכת גאל ישראל, לפני תחילת תפילת העמידה, יסמיך גאולה לתפילה ולא יענה[ט]. וראה בפרק יג הלכה ‎י שם ביארנו, שאם נזדמנו לו תפילין באמצע ברכות קריאת שמע, שיניחם בברכה בין גאולה לתפילה. מפני שקריאת שמע וברכותיה חטיבה אחת, ותפילת עמידה חטיבה אחת, וחובת סמיכות גאולה לתפילה פחותה מהחובה שיתפלל עם תפילין, והתפילין הם לצורך תפילת עמידה, ואינם מצווה אחרת, לפיכך יפסיק ויניחם לפני תפילת העמידה[י].

ו.          בכל תפילה מן התפילות, פותח קודם לברכה ראשונה ואומר "אדוני שפתי תפתח; ופי יגיד תהילתך" (תהלים נא,יז). וכשהוא חותם בסוף התפילה, אומר "יהיו לרצון אמרי פי ..." (תהלים יט,טו); ואחר כך צועד לאחריו ג' פסיעות[יא].

ז.          נהגו להוסיף תחינת "אלהי נצור לשוני מרע..." לאחר ברכת שים שלום, ולאחריה מוסיפים "עושה שלום במרומיו...", וצריך לאחר את אמירת יהיו לרצון לבסוף, ואח"כ יפסע ג' פסיעות לאחריו ללא אמירת שום נוסח[יב]. אבל אין לכפול את אמירת "יהיו לרצון" לפני התחינה ואחריה, ואין להוסיף לומר כלום לאחר הפסוק "יהיו לרצון"[יג]. ועד שלא יפסע ג' פסיעות עדין הוא באמצע תפילתו, ואסור לו להפסיק ולענות לברכות או לקדיש או לקדושה, מפני שאסור לו לעזוב מצוותו לטובת מצווה אחרת[יד].

ח.        נהגו להגביה את הגוף והעקביים, לאחר תחינת אלהי נצור, בזמן אמירת עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך[טו], ומנהג זה אינו מופיע בשום מקום, ורק יהודי תימן נוהגים בו, ואינו חובה.

ט.        כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה[טז]. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או שרוי בצער עמוק - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו: אמרו חכמים, ימתין שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל[יז].

י.          כיצד היא הכוונה - שיפנה ליבו מכל המחשבות[יח], ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה[יט]; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת בתחנונים ובדקדוק[כ]. ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה[כא].

יא.       מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה[כב]; ואם כיוון ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך[כג]. 

יב.        התחיל להתפלל, ובאמצע תפילתו הרגיש שצריך לצאת לנקביו, אם יכול להעמיד עצמו עד סוף התפילה, ויכול לכוון כראוי, ימשיך להתפלל. ואם לאו, והוא דחוק להיפנות מיד, ואינו יכול לכוון, יפסיק ויתפנה ואח"כ ימשיך תפילתו[כד]. שמאחר שאינו יכול להשהות נקביו, ואינו יכול לכוון, אסור לו להתפלל.

יג.        כשעומד בתפילה, צריך לכוון את רגליו זו בצד זו; ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ[כה]; ותהיה מחשבתו פנויה למעלה כלפי ה', כאילו הוא עומד בשמיים; ומניח ידיו על ליבו כפותין, הימנית על השמאלית[כו]. ועומד כעבד לפני רבו, באימה ויראה ופחד. ולא יניח ידיו על מתניו, מפני שבעמידה זו יש זלזול כלפי שמים[כז].

יד.        לא יתנועע בזמן התפילה. וכן בזמן קריאת שמע וברכותיה, או הזמירות, או הברכות, או הלימוד לא יתנועע. מפני שיש בדבר זלזול בכבוד שמים, שפונה קדימה ואחורה או לצדדים, ואינו מכבוד המלך. ועוד שהדבר מפריע לכוונה. וחכמים תיקנו חמש כריעות בתפילה[כח], ואין להוסיף על דבריהם[כט].

טו.       לא יגביה קולו בתפילת שמונה עשרה יותר מדי עד שישמע למרחוק, מפני שמתנהג כנביאי השקר, שהיו מגביהים קולם בתפילתם הרבה[ל]. ולא יתפלל במחשבתו - אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאוזנו בלחש[לא]. ולא ישמיע קולו לאחרים, אלא אם כן היה חולה; או שאינו יכול לכוון את ליבו, עד שישמיע קולו - הרי זה מותר: ובלבד שלא יהיה בציבור, כדי שלא תיטרף דעתן מקולו[לב]. וכן מותר להשמיע קולו כדי שילמדו בני ביתו את התפילה, והוא שמתפלל בביתו[לג].

טז.       אין מתפללין אלא מעומד. ולא יסמוך את עצמו בשום דבר[לד]. היה יושב בספינה או בעגלה - אם יכול לעמוד, יעמוד; ואם לאו, יישב במקומו ויתפלל. חולה מתפלל, אפילו שוכב על צידו - והוא, שיכול לכוון את דעתו. היה רוכב על הבהמה - אף על פי שיש לו מי שיאחוז בהמתו, לא יירד, אלא יישב במקומו ומתפלל, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו[לה].

יז.        כשעומד בתפילה, לא יאחוז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו, מפני שליבו טרוד בהן [מחמת קדושתם ירא שמא יפלו]; ולא יאחוז מעות וכלים בידו [מחמת היוקר שלהם ירא שמא יפלו]. אבל מתפלל הוא בלולב בידו בימות החג, מפני שהיא מצות היום. וכן יכול להתפלל כשסידור בידו, מפני שהוא לצורך התפילה. היה משאוי על ראשו, והגיע זמן התפילה - אם היה פחות מארבעת קבין[לו] - מפשילו לאחוריו, ומתפלל; היה ארבעת קבין - מניחו על גבי קרקע, ואחר כך יתפלל[לז].

יח.       מותר להתפלל בכל נוסחי התפילה. בנוסח תימן בלדי [הוא נוסח הרמב"ם[לח]], או בנוסח תימן שאמי, או בנוסח עדות המזרח, או בנוסח ספרד, או בנוסח אשכנז. מפני שכל הנוסחים יסודם מהגאונים, ובכולם הפתיחה והחתימה שווים[לט], ועניין הברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה נשמר בכולם[מ]. אולם יש עדיפות לנוסח תימן בלדי [נוסח הרמב"ם], מפני שנוסח זה הוא הנוסח הבבלי לתפילה, ואילו נוסח עדות המזרח או אשכנז או ספרד ארוכים ממנו, מפני שהוסיפו מילים לנוסח זה מנוסח ארץ ישראל, ובכך יצרו נוסח חדש ארוך ומסורבל, הכולל בתוכו שתי מסורות של נוסח תפילה[מא].

יט.       אין לעשות בבית הכנסת ציורים המושכים את תשומת לב המתפלל, [בין אם הם של בעלי חיים או בני אדם, ובין אם הם ציורי נוף או בתים או חפצים], ומפריעים לו להתרכז בתפילה. ואם נזדמן לו להתפלל לפני ציור[מב], ראוי לו לעצום את עיניו שלא יטרידוהו מלכוון בתפילה, או יסתכל בסידור[מג].

כ.         כשמתפלל ביחיד, צריך לפתוח חלונות או פתחים, כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן[מד], שנאמר "וכווין פתיחין ליה בעיליתיה, נגד ירושלם[מה]" (ראה דניאל ו,יא). ואין מתפללין בחורבה[מו]; ולא לאחורי בית הכנסת, אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת[מז]. ומותר להתפלל בשדה או בדרך[מח].

כא.      מי שגיהק ופיהק ונתעטש[מט] בתפילתו - אם עשה זאת לרצונו ויכל למונען[נ], הרי זה מגונה; ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובאו לאונסו, אין בכך כלום[נא]. נזדמן לו רוק [המעורב בליחה] בתפילתו, מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער ולא יכל לסבול שיהיה רוק מובלע בבגדו עד שיתייבש, זורקו בידו לאחוריו[נב], כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד[נג].

כב.       היה באמצע תפילתו והוצרך להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו - מהלך לאחריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים - גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל. ואף אם מתפלל בציבור כך ינהג, מפני שאם יוציא רוח מלמטה בציבור, ייאסר עליהם להתפלל[נד].

כג.        אסור להרים חפצים מהרצפה באמצע התפילה, מפני שהדבר מפריע לכוונה[נה]. לפיכך אם נפלה טליתו ממנו באמצע תפילתו, אסור לו להרימה[נו]. ואם נפל ספר קודש על הרצפה והדבר מפריע לו לכוונה, ירים את הספר אפילו באמצע הברכה וימשיך להתפלל[נז].

כד.       צריך להתפלל נוכח המקדש. לפיכך אם היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל; היה עומד בארץ, מכוון פניו כנגד ירושלים; היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש; היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קודש הקודשים. ולפיכך בבית הכנסת בונים היכל [ארון קודש שבו ספרי תורה] בצד שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פני הציבור אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפילה[נח]. סומה, ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות משום שאינו יודע, והמהלך בספינה[נט] - יכוון את ליבו כנגד השכינה, ויתפלל[ס].

כה.       טעה והתפלל שלא כנגד המקדש, אפילו אם מתפלל בציבור, לא יעקור רגליו לשנות את כיוון תפילתו למקדש, וכן אינו צריך להטות את ראשו לכיוון המקדש[סא], אלא יכוון לבו כנגד השכינה ויתפלל[סב].

כו.        המתפלל - לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו[סג] אלא יעמוד באימה וביראה לפני המלך[סד]. ואם תינוק מפריעו יכול לרמוז לו בידו או בקולו, אבל לא יפסיק בדיבור.

כז.        היה עומד באמצע התפילה, ולא ידע היאך ימשיך להתפלל, כגון ששכח טל ומטר או יעלה ויבוא וכדו', ולא ידע האם צריך לחזור או שימשיך בתפילתו, מותר לו לילך לעיין בספר, וכן מותר לו לשאול מה הוא הדין[סה].

כח.      אסור לישב בצד העומד בתפילה, או לפניו, עד שירחיק ממנו ארבע אמות, מפני שהדבר יגרום להיסח הדעת של המתפלל. אבל לאחריו מותר, מפני שאינו רואהו ואינו מסיח את דעתו[סו]. היה יושב, ובא חברו והתפלל בצידו או לאחריו, אינו צריך לעמוד ולהסתלק, מפני שהמתפלל הוכיח שאין נוכחות חברו מפריעה לו בכוונה[סז]. ואם הוא אדם זקן, והוא אנוס לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל, מותר[סח].

כט.      אסור לעבור לפני העומד בתפילה, עד שירחיק ממנו ארבע אמות, מפני שהדבר יגרום להיסח הדעת של המתפלל. אבל מותר לעבור בצדו או אחריו[סט]. היה מתפלל לפני חברו, והקדים לסיים תפילתו, יפסע לאחריו ג' פסיעות, ואינו צריך להמתין שיסיים המתפלל שאחריו, מפני שראהו במשך התפילה, ויש מקום לפניו לפסוע ג' פסיעות, ואין הפסיעות של זה שלפניו מפריעות לו בכוונה[ע]. ועוד שהפסיעות הם צורך התפילה ולא יתכן שישאר עומד ולא יפרד מהמלך. ורק אם הופיע פתאום ועבר לפני חברו המתפלל, הדבר מפריע לכוונה. וכך הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם, שכל הגומר תפילתו פוסע לאחריו מיד, ואינו בודק האם חברו שאחריו סיים תפילתו[עא].

ל.         המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה - בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף. וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות[עב] לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו[עג], ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה[עד]. וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם. במה דברים אמורים, בהדיוט. אבל כהן גדול - כורע בתחילת כל ברכה, ובסוף כל ברכה; והמלך - כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו[עה].

לא.      ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאל שלו היא ימין של העומד ממולו: ודימינו את הדבר, כאילו שהוא עומד לפני המלך, נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך[עו]; וקבעו שייפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך[עז].

לב.       כל הכריעות האלו - צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת[עח]; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו - אינו חושש[עט].

לג.        כל שיגמור תפילתו מן הציבור, יפסע שלוש פסיעות לאחוריו, ויעמוד במקום שהגיע אליו בעת שפסע. ואחר שיפסע שליח ציבור שלוש פסיעות לאחוריו, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות, להוציא את מי שלא התפלל. ואומר קדושה, בברכה שלישית; וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה[פ]. 

לד.       תפילה בציבור, עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה, אפילו בתפילת שחרית. לפיכך אם הגיע לבית הכנסת והציבור מתחילים תפילת עמידה, יצרף עצמו אליהם לתפילת עמידה וחזרת הש"ץ, ואח"כ יקרא קריאת שמע וברכותיה, למרות שכבר אינו סומך גאולה לתפילה[פא].

לה.       תפילה כותיקין עדיפה על פני תפילה בציבור[פב], לפיכך אם הציבור מאחרים להתפלל, יתפלל ביחיד כותיקין. וכ"ש אם הוא נחפז לצאת למלאכתו או ללמוד, שיכול להקדים תפילתו לתפילתם[פג]. הלכה זו שכתבנו היא ההלכה התלמודית, ואף הרמב"ם כלל אותה בדבריו כפי שביארנו בהערות לעיל, ומפשטות הדברים משתמע שכך ההלכה בין ביום חול ובין בשבת; אולם בזמננו, יש לנהוג כך רק בימות החול, ובתנאי שיודע בעצמו שהוא מכוון בתפילתו, כאותם ותיקין שהיו בזמן חכמים, שהיו מדקדקים במצוות, ואינו צריך את הציבור שיסיעוהו שתתקבל תפילתו, אולם בשבתות וימים טובים, בזמננו, יש להעדיף תפילה בציבור על פני תפילת ותיקין, וכפי שביארנו בהערה[פד].

לו.        וכן מי שליבו חלש, וקשה עליו להמתין מלאכול עד לאחר גמר תפילת הציבור, מותר לו להקדים תפילתו בביתו, כדי לאכול מיד. ודוקא בביתו מותר לו להקדים בעניין זה. אבל אם בא לבית הכנסת שיש שם ציבור, אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור. ואם יצא חוץ לבית הכנסת להתפלל קודם הציבור, מותר, מפני שכבר ניתק עצמו מהציבור ומתפלל לעצמו. וכן אם רואה שהציבור מאחרים מלהתפלל, יצא לחוץ ויתפלל לעצמו, כדי שלא יעבור הזמן. וכן אם הוא חולה או שיש לו אונס אחר, כך יעשה[פה]. ואם יודע שכך נוהגים תמיד, יותר טוב שישאר בביתו להתפלל[פו].

---

[א] תפילה א,א. מהתורה אין למצוות התפילה זמן קבוע, נמצא שהיא מצוה שהזמן אינו הגורם לחיובה, ואף הנשים חייבות בה. מצוות שהזמן הוא הגורם לחיובן נשים פטורות, כמו שנתבאר בהלכות עבודה זרה יב,ג.

[ב] הביטוי "מצותה" משמעו שזהו הזמן העיקרי, הזמן שהוא לכתחילה. נמצא שלכתחילה צריך להתחיל להתפלל תפילת עמידה בנץ, [זמן זה נקרא ותיקין, והם בני אדם המחבבים את המצוות ומדקדקים בהם], ובדיעבד אם איחר להתפלל עד סוף שעה רביעית יצא ידי חובתו, מפני שאף זמן זה הוא זמן תפילה, אלא שאינו לכתחילה.

זמן ותיקין נקבע משום התפילה. לשון התלמוד בברכות ט: תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זירא: מאי קראה - ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. ע"כ. מדוע כתבה הברייתא ונמצא מתפלל ביום? מפני שזה העיקר, וזמן קריאת שמע של ותיקין נקבע משום התפילה. ואף דרשת הפסוק שהביא רבי זירא מסייעת לכך, ייראוך עם שמש, כלומר בזמן יציאת השמש, דהיינו הנץ, שאז מתפלל תפילת עמידה. וכך כתבנו אף למעלה ב‎פרק כא הערה ד.

נרחיב מעט בביאור הנושא. לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ג,א: תפילת השחר - מצותה, שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום. ובהלכות קריאת שמע א,יא כתב הרמב"ם: ואיזה הוא זמנה ביום - מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ... ואם איחר, וקרא אחר שעלתה השמש - יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר. ובפיהמ"ש ברכות א,ה כתב הרמב"ם: והלכה כר' יהושע [שאמר שזמן קריאת שמע שחרית עד סוף שלש שעות]. במה דברים אמורים במי שנאנס, אבל לכתחלה צריך להתכוין לגמור קריאתה עם הנץ החמה.

והנה, יש שרצו לחלק בין קריאת שמע לתפילה, שרק בקריאת שמע אנו אומרים שזמנה לכתחילה בנץ, ואם איחר הוא בדיעבד, משא"כ תפילה, אף לכתחילה זמנה עד ארבע שעות, ותפילה בנץ היא מן המובחר.

חילוק זה מתבסס על ביטויים המופיעים לגבי קריאת שמע. לשון הרמב"ם במשנ"ת: "שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר". לשון הרמב"ם בפיהמ"ש: "אבל לכתחלה צריך להתכוין לגמור קריאתה עם הנץ החמה". ואילו בתפילה לא נזכרו ביטויים אלה, ולכאורה אף לכתחילה יכול להתפלל עד סוף ארבע שעות.

אולם אם נתבונן נווכח שחילוק זה קשה, והרי זמן ותיקין נקבע משום התפילה, כיון שכן, איך יתכן שבתפילה שמחמתה נקבע זמן ותיקין, אינו חייב להקפיד לכתחילה על זמן ותיקין, ואילו בקריאת שמע שרק הוסמכה לתפילה, יש חובה לקרוא לכתחילה בזמן ותיקין? על כורחנו, חילוק זה אינו נכון, ואף בתפילה לכתחילה יתפלל אותה כותיקין. וכשנדקדק בביטוי "מצותה" נגלה שהרמב"ם הקפיד לכתוב גם בקריאת שמע וגם בתפילה מצותה, מפני ששניהם לכתחילה יאמר אותם בנץ, ורק בדיעבד יאחר אמירתם, נמצא שהרמב"ם כתב בפירוש שלא כחילוק זה.

[ג] תפילה ג,א.

[ד] כך נוהגים בבית הכנסת אגודת אחים רמב"ם בר"ג, ובעוד בתי כנסת. לשון הרמב"ם בהלכות תפילה (ט,א-ב): "ומתחיל [ש"ץ] ופורס על שמע בקול רם, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה ... עד שמברך גאל ישראל. והכול עומדין מיד, ומתפללין בלחש". מלשון זה משתמע שעומדים בסיום ברכת גאל ישראל, ולא קודם לכן, אולם כבר נהגו להקדים לעמוד לפני כן.

[ה] כך נכתב בהערה בסידור שיח ירושלים מהדורה חמישית. וכך כתב הרמ"א בדרכי משה סימן צה אות א בשם מהרי"ל.

[ו] חכמים תיקנו לפסוע ג' פסיעות לאחריו בסוף התפילה (תפילה ה,י), אבל לפני התפילה לא תיקנו לפסוע. מנהג פסיעת ג' פסיעות לאחריו קודם התפילה, הוא מנהג מאוחר של יהודי אשכנז, ראה דרכי משה סימן צה שהביא בשם הרוקח, קודם התפילה ילך לפניו ג' פסיעות, כיון שנזכר ג' פעמים ויגש בתפילה, ויגש אברהם, ויגש יהודה, ויגש אליהו. וכך כתב הרמ"א בהגהתו בסעיף א. וראה משנ"ב ס"ק ג שכתב, העולם נוהגים לילך ג' פסיעות לאחריהם. ע"כ. ובשיטת הרמב"ם, אין למנהג זה טעם, וחכמי התלמוד לא יסדוהו, ואין להמציא ג' פסיעות ללא סמכות חז"ל.

[ז] כיחו וניעו הם הפרשות היוצאות מן הפה, כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא על ידי כח, ניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו. (כס"מ בשם ר' מנוח)

[ח] תפילה ד,י.

[ט] שו"ת קפ.

[י] שו"ת קפ. ברכות יד:

[יא] תפילה ב,ט. לאחר אמירת יהיו לרצון וכו' צועד לאחריו, ללא אמירת שום נוסח. (הרב קאפח הלכות תפילה פרק ה הערה לד).

[יב] הרב קאפח, הלכות תפילה פרק ה הערה לד.

[יג] בתלמוד ברכות ד: נאמר: אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: יהיו לרצון אמרי פי! ובדף יז. נאמר: מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם, וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ע"כ.

היוצא מהתלמוד, אם מוסיף תחינה בסוף תפילתו, יאמר יהיו לרצון אחריה. ולפיכך כתב התלמוד יהיו לרצון לאחר סיום הקטע אלהי נצור. אבל לפני אלהי נצור אין לומר יהיו לרצון, כי חכמים תיקנו לומר זאת בסוף התפילה, כיון שפסוק זה חותם את כל התפילה, ובו מבקשים שתתקבל לפני ה', ואין טעם לאומרו לפני שסיים תפילתו, וכן אין טעם לכפול אמירתו.

וראה עוד מחקרים בסידורי תימן, חלק א, עמוד 316, שכתב בשם תכלאל ונה, מהדורה מאוחרת מאמצע המאה הי"ז, "ויש מקומות שמוסיפים היחידים קודם יהיו לרצון נוסח זה, אלהי נצור לשוני...". מכאן שאף לכותבי התכאליל הקדומות היה פשוט וברור, שיהיו לרצון נאמרת בסוף התפילה, וכל התוספות שיוסיף, יאמרם לפניה. וכן בסידור רס"ג עמוד יט מופיע יהיו לרצון לאחר אלהי נצור.

ולעומת שיטת הרמב"ם שכתבנו, ראה ב"י סימן קכב שכתב: וכתב הרשב"א בסוף פרק היה קורא (יז. ד"ה מר) בשם הראב"ד, גבי אלהי נצור, שאין נכון לומר יהיו לרצון אחר תחנונים אלו אלא קודם להם לאחר סיום י"ח ברכות, כמו שאמרו דוד לאחר י"ח מזמורים (ברכות ט:). ... וכתב עוד (שם) ואם ירצה לחזור ולאמרו פעם אחרת הרשות בידו. ונראה שאפילו אם יאמר יהיו לרצון אחר התחנונים אין בזה איסור, שהרי בברכות עצמן אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין הברכה אומר, ולא עדיף יהיו לרצון מהברכות עצמן. ע"כ.

ולשיטת הרמב"ם, אין ללמוד מדרשת חז"ל שיהיו לרצון נזכר בתהלים לאחר י"ח מזמורים, הלכות הנוגעות ליהיו לרצון, אלא כיון שהיו בתפילה שמונה עשרה ברכות, ויהיו לרצון מופיע בפרק יט בתהלים, דרשו חכמים את הדבר כסמך לדבר. אבל עיקר תקנתם, בפסוק יהיו לרצון יש בקשה על קבלת התפילה, וראוי לאומרו בסוף.

ואם לא נאמר כך, אלא נדייק מהדרשה הלכות כשיטת הרשב"א, בימינו שיש ברכת המינים, ויש בתפילת העמידה תשע עשרה ברכות, צריך לומר יהיו לרצון קודם ברכת שים שלום, לאחר שמונה עשרה ברכות! ועוד, מדוע הזכיר התלמוד יהיו לרצון לאחר תחינת אלהי נצור, וכי לשיטת התלמוד אומרים יהיו לרצון פעמיים, והרי אפילו הרשב"א כתב דבר זה כאפשרות, אם ירצה לחזור ולאומרו פעם אחרת הרשות בידו, אבל מעולם לא עלתה על דעתו של הרשב"א שכך היא שיטת התלמוד! גם מה שכתב הרשב"א להשוות את יהיו לרצון לתוספת שמוסיף בסוף ברכה מעין הברכה, ומכאן שמותר לומר יהיו לרצון פעמיים, לאחר שים שלום ולאחר התחנונים. אמנם מי שינהג כך לא עשה איסור, אבל הוא נהג שלא כתקנת חכמים, וראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפילתו פעם אחת כתקנת חכמים.

[יד] ראה למעלה בפרק יח, שם הבאנו מתשובת רבנו סימן קפ, העוסק במצוה פטור מן המצוה, אין מעבירים על המצוות. ולפיכך פטור הוא ממצוות אחרות, ואסור לו לעזוב מצוותו על מנת לקיים מצוות אחרות.

וראה שו"ע סימן קכב,א שכתב בשם תשובת הרשב"א, שצריך להסמיך את יהיו לרצון לברכת שים שלום, ואסור להפסיק ביניהם, אבל לאחר יהיו לרצון, בזמן אמירת אלהי נצור, כבר נחשב שגמר תפילתו, ומותר לו להפסיק לדברים שמותר להפסיק בהם באמצע ברכות קריאת שמע.

ולשיטת הרמב"ם כל זה אינו, והתפילה מסתיימת בזמן פסיעת ג' פסיעות, אבל יהיו לרצון אינו יכול להחשיבו שכבר אינו מתפלל תפילת עמידה, אלא כל זמן שעומד ומתפלל הוא עוסק במצווה, ואסור לו לעזוב מצוותו על מנת לקיים מצוות אחרות.

כאן נעיר, שאין צורך לומר קודם יהיו לרצון, פסוק המתחיל ומסיים באותיות של שמו, ואין לכך זכר במקורות, והוא מנהג מאוחר.

[טו] נוסח "עשה למען שמך..." אינו מופיע בסידור רס"ג, או בסדר התפילה של הרמב"ם. ראה סידור רס"ג עמוד יט, שם מופיע אלהי נצור, ולא מופיע אמירת עשה למען שמך... ובסדר התפילה של הרמב"ם גם אלהי נצור אינו נמצא. אבל הוא מופיע בסידור רב עמרם גאון בסדר התפילה, בסוף תפילת שמונה עשרה. ובסידור רש"י סימן לח. מכאן שנוסח זה נוצר בתקופת הגאונים.

בנוגע להגבהת העקביים, מנהג זה נוהג רק אצל יהודי תימן, ואצל שאר עדות אינו קיים, והדרשנים נתנו לו טעמים דרושיים [לרוב חשיבותם של אמירת עשה למען... אנו מגביהים עצמינו להתקרב לפני ה', כמו שבקדושה מחמת חשיבותה אנו מגביהים עצמינו], אבל לפי ההלכה, אין חובה לקיים מנהג זה.

[טז] הכוונה, היא שיכוון את משמעות המילים שמוציא מפיו.

[יז] תפילה ד,טו.

[יח] אם באה לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. (שו"ע צח,א)

[יט] במקביל לכוונה של משמעות המילים שמוציא מפיו (ראה בהלכה הקודמת), צריך לפנות את לבו מהמחשבות, ולראות את עצמו עומד לפני ה'. וראה מאמר "כוונה בתפילה - עיון בפרשנות ר"ח לדברי הרמב"ם", שם נתבארו הדברים בהרחבה.

[כ] המילה "ובדקדוק" הוספה לרמב"ם מהשו"ע סא,כב. והכוונה שידקדק בהוצאת המילים כהוגן.

[כא] תפילה ד,טז.

[כב] ואם יודע שגם אם יחזור לא יכוון, לא יחזור, וה' הטוב יכפר בעד.

[כג] תפילה י,א. וראה מאמר "כוונה בתפילה - עיון בפרשנות ר"ח לדברי הרמב"ם", שם נתבאר מדוע אין סתירה בין האמור כאן לאמור בהלכה הקודמת.

[כד] ראה שו"ע צב,ב. ואנו סגננו את ההלכה ע"פ הרמב"ם, ורק אם יכול לכוון, ויכול בקלות להעמיד עצמו, ימשיך ויתפלל, ואם לאו, יפסיק ויתפנה ואח"כ ימשיך תפילתו.

[כה] אבל אין חובה לעצום עיניים בתפילה, ורק אם נזדמן לפניו פרוכת מצוירת או קיר מצויר יעצום עיניו. (שו"ת רטו) ראה ‎פרק יז הלכה ‎י.

[כו] מנהג רבותינו לכפוף את האגודל לתוך כף היד, ואם יזקוף את אגודלו כלפי מעלה הוא מגונה.

[כז] תפילה ה,ד.

[כח] תפילה ה,י.

[כט] אדם שעומד לפני מלך, יכרע לפניו, או יעשה קידה או השתחוויה, וזה מה שתיקנו חכמים. אבל בשום פנים ואופן לא ינענע את גופו, לכאן ולכאן, כי ייחשב הדבר לצחוק, ואף חכמים לא תיקנו זאת, ואסור להוסיף על דבריהם.

ואין להסמיך את הנענוע לפסוק "כל עצמותי תאמרנה", מפני שחכמים דרשו פסוק זה על כריעה, שצריך לכרוע עד שיתפקקו חוליותיו (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה), ואין לנו להמציא דרשות מדעתינו. וראה עוד סידור שיח ירושלם, כרך יום הכיפורים, "נצ'ד הרחמים" עמוד רפד, דניידין עידן צלותהון כגוברא דמשתטי מחמרי. לכאורה נאמר כאן שבתפילה מתנועעים. אלא שסליחה זו חוברה בתקופת הגאונים, ובתקופתו ומקומו של המחבר היו מתנועעים בתפילה, ואין ללמוד מכך כלום. ואנו כתבנו את ההלכה והמנהג של חז"ל ואבותינו נוחי עדן, הישרים והתמים, שהתפללו והתנהגו בכבוד ובחן.

[ל] מקור הדברים ברכות כד: המגביה קולו בתפלתו - הרי זה מנביאי השקר. (הביאור ע"פ לחם יהודה. הובא בהערת הרב קאפח פ"ה הערה לב) וכך כתב המאירי בברכות כד: ... ומ"מ לא יתפלל בהגבהת קול שזהו דרכן של נביאי השקר שנ' עליהם ויקראו בקול גדול.

[לא] הטור בסימן קא כתב: י"א הא דאמר שלא ישמע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו. ע"כ. והוא דחה דעה זו (ראה שם).

אולם הב"י הסכים לדעה זו, משום התוספתא והזוהר, וזה לשונו: זה לשון הרשב"א בריש פרק אין עומדין (לא. ד"ה וקולה) מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפילתו מסתברא שלא ישמיע לאחרים כלומר שלא יאמר בקול רם, וכדתניא בפרק מי שמתו כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה. כדאמרינן בירושלמי פרק היה קורא (ברכות פ"ב ה"ד), תניא נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, למי נצרכה לרבי יוסי, היידן רבי יוסי (פירוש איזה ר' יוסי הוא), ר' יוסי הדא (כלומר הך ר' יוסי הוא), דתנינן (טו.) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, רבי יוסי אומר לא יצא, דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כק"ש. אלא שמצאתי בהיפך בתוספתא דמכילתין בפ"ג (ה"ט), יכול יהא משמיע קולו לאזניו, פירש בחנה והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ע"כ. ורבינו [כוונת הב"י לטור, וכ"ה דעת הרמב"ם] הסכים לדברי הירושלמי ומשמעותא דגמרא דידן ודחה מפניהם דברי התוספתא. וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ה (אות נ) וכן הלכה [בדק הבית]. ומכל מקום הזוהר (ויקהל רב.) שכתבתי בסימן קמ"א (ד"ה ומתוך) מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו. ע"כ.

וראה בן ידיד שדחה את הדברים, וכתב שבספר הזוהר כלל לא נזכר איסור להשמיע לאוזניו, רק לאוזני אחרים, כשיטת הטור והרמב"ם. וזה לשונו: הרב בעל פר"ח סי' ק"א הביא דברי התוספתא ודברי הזוהר ויקהל ודברי מרן בבדק הבית דאין לו להשמיע לאזניו עי"ש וסיים דהכי נקטינן. ואני אומר דמדברי הזוהר לא משמע אלא שלא ישמיע לאחרים והתוספתא ודאי נדחית מקמי תלמודא דידן והעיקר כפסק רבינו. ועיין במגן אברהם שם סק"ג. וזהו לשון הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ב ע"א דדייק וקאמר דלא אשתמע ההיא צלותא לאחרא וכו' לאודנין דבר נש וכו' [דלא] ישמעון לההיא צלותא בני נשא יעו"ש הרי דלהשמיע לאזנו אין בכך כלום וברור וק"ל.

[לב] תפילה ה,ט. כשאינו יכול לכוון מותר להגביה קולו קצת, שישמע הוא ומי שעומד בסמוך אליו, אבל אף אז אסור לו להגביה קולו הרבה, שישמעוהו העומדים רחוק ממנו. ומקור הדברים ברכות כד: המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה. אמר רב הונא: לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש - מותר; והני מילי - ביחיד, אבל בצבור - אתי למיטרד צבורא. ע"כ. ומהתלמוד למדנו, שמגביה קולו הרבה אסור בכל מקרה, ומשמיע קולו מותר כשאינו יכול לכוון בלחש. (הביאור ע"פ לחם יהודה. הובא בהערת הרב קאפח פ"ה הערה לב)

[לג] כ"כ הרמ"א קא,ב. ומקור דבריו ירושלמי. ברכות פרק ד הלכה א: ר' אבא בר זבדי מצלי בקלא. רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה, וכד הוה מצלי גו בייתיה הוה מצלי בקלא עד דילפון בני בייתיה צלותיה מיניה. אמר ר' מנא ובני בייתיה דאבא ילפי צלותא מיניה. ע"כ. וביאר פני משה, ובני ביתיה דאבא- כלומר כך היה נוהג ג"כ אבא שילמדו בני ביתו התפילה ממנו. ע"כ.

והירושלמי אינו סותר את הבבלי, מפני שהיו מגביהים קולם בתפילתם קצת, ולא היו צועקים הרבה כדרכם של נביאי השקר, ולפיכך כתבנוהו מפני שהרמב"ם יסכים לכך.

[לד] ראה למעלה בסוף הלכה ‎יג, לא יניח ידיו על מתניו, מפני שבעמידה זו יש זלזול כלפי שמים. והוא הדין אם עומד ונסמך על משהו, יש בעמידה זו זלזול כלפי שמים. ולפי טעם זה, אף אם סומך את עצמו קצת, ואם ינטל אותו דבר לא יפול, אסור. (משנ"ב סימן צד ס"ק כב) ואם הוא חולה או חלש, הרי הוא אנוס, ומותר לו לסמוך את עצמו.

[לה] תפילה ה,ב.

[לו] 4 קבין, הוא נפח של 5 ליטר.

[לז] תפילה ה,ה.

[לח] נוסח תימן בלדי הגיע ליהודי תימן מהרמב"ם, ולפני שהגיע נוסח זה הם התפללו בנוסח רס"ג היותר קצר. ראיה לדבר, עושר הפיוטים המצוי בסידורי תימן הקדומים, שמקורו בסידור רס"ג, כגון ההושענות בחג הסוכות, הפיוטים תרומה הבדילנו ואתה גאלת בליל הסדר, סליחות ליום כפור, נצ'ד אלרחמים ומרנות, ספירת העומר בארמית, ועוד; וכן מהפירוש לרי"ף שהתחבר ע"י אחד מחכמי תימן במאה הי"ב, שהביא בעמ' פג פיסקה מסידור רס"ג, מכאן שסידור רס"ג היה בתימן קודם סידור הרמב"ם (הראיה מפירוש הרי"ף, הובאה בהקדמה לתכלאל קדמונים עמ' 11). עוד ראיה לדבר, מהשאלות ששאלו אנשי תימן את ראב"ם, ראה בתשובות ראב"ם סי' פג, שם הזכירו את מנהגם לברך את ברכות השחר בבית הכנסת כדעת הגאונים, שלא כרמב"ם ושלא כמופיע בתכלאלים שנכתבו אחרי תקופת הרמב"ם ובנו, שכתבו לברך את ברכות השחר בשעת עשיית הפעולה. ועוד שאלוהו על ברכת "מגביה שפלים", וברכה זו אינה מופיעה ברמב"ם ולא בתכלאלים. ועוד שאלוהו על אמירת ברכות השחר בלשון רבים, "אלהי הנשמה שנתת בנו", "המעביר שינה מעינינו", "שלא שמתנו גוים". מכאן שבתחילה נהגו כגאונים, ורק לאחר מכן התחילו לנהוג כרמב"ם ועל פיו כתבו את סידוריהם. וראה עוד בתשובה סי' פז, ששאלו את ראב"ם על שינוי נוסח ברכת המעריב ערבים בליל שבת, וכוונתם לנוסח רס"ג שבליל שבת אומרים "אשר כלה מעשיו ביום השביעי" (עמ' קי), מכאן שקודם סידור הרמב"ם התפללו ע"פ סידור רס"ג. וראה עוד בתשובה סי' פח, ששאלו על אמירת "ובא לציון" ביום טוב, האם אחרי שחרית, והשיבם ראב"ם שיאמרוהו בתפילת מנחה, מכאן שגם הלכה זו לא היתה נהוגה בידם לפני שהגיע סידור הרמב"ם. וראה עוד בתשובה סי' פט, שהזכירו שמנהגם לברך קודם קריאת שמע שעל המיטה, ברכת "אקב"ו לקבל עול מלכות שמים באהבה", וברכה זו אינה מופיעה ברמב"ם ובתכלאלים. היוצא בבירור מכל הנ"ל, קודם שהגיע נוסח הרמב"ם לתימן, נהגו יהודי תימן כגאונים וכרס"ג בהלכותיהם ובנוסח תפילתם (ראיות אלו הובאו בהקדמה לסידור הרמב"ם, בהוצאת נוסח תימן, בההדרת הרב דוד צדוק, עמ' 74-84 וכן עמ' 93-100).

אמנם שואלים אלו הם תושבי דרום תימן, מפני שבאחת התשובות (סי' פד) השיב להם ראב"ם על שאלתם, אודות הברכה על פת דוחן, מפני שאין באזורם פת חיטה אלא פת דוחן, ודבר זה מתאים לתושבי דרום תימן ולא לתושבי מרכז תימן שהיתה החיטה מצויה אצלם. אולם קשה לדחות את כל הראיות על סמך טיעון זה, שהרי בתקופה יותר מאוחרת אנו מוצאים את סידורו של רבי שלום שבזי "תכלאל משתא שבזי", שהיה בדרום תימן, ונוסחתו היא נוסח הרמב"ם ושאר התכאליל העתיקים, מכאן שכשעברו להתפלל בנוסח הרמב"ם גם תושבי דרום תימן עברו לנוסח זה, ואין היגיון לחלק בין תושבי המחוזות ללא ביסוס, כאשר המקורות מראים שכל יהודי תימן עברו את אותו תהליך בנוסח התפילה, וכפי שהוכחנו מהפירוש על הרי"ף שהוא התחבר על ידי חכם מחכמי מרכז תימן, והזכיר קטעים מסידור רס"ג.

לאחר שהתפרסמו ספרי הרמב"ם בתימן, עברו כולם לפסוק כמותו ולהתפלל בנוסחתו, וערכו מחדש את סידוריהם על פי נוסחתו, אולם הם לא זנחו את עושר הפיוטים שכבר היו אחוזים בידיהם מסידור רס"ג, אלא המשיכו לאומרם, ולפיכך שילבו בנוסח הרמב"ם את ההושענות בחג הסוכות, הפיוטים תרומה הבדילנו ואתה גאלת בליל הסדר, סליחות ליום כפור, נצ'ד אלרחמים ומרנות, ספירת העומר בארמית, ועוד.

וראה בהקדמת מהרי"ץ לעץ חיים, שהביא נוסח הקדמה שמצא בתכלאל קדמון שמבואר ממנה שנוסח יהודי תימן בלדי מקורו מהרמב"ם (מתורגם מערבית): "אתחיל לכתוב כלל התפילות והברכות שיש בהם צורך מראשית השנה ועד אחרית שנה, שסדרם הגאון הגדול, עמוד העולם ופלאו, ממזרח שמש ועד מבואו. הוד התורה וחמדת התעודה, נזר ישראל ויהודה, רכב ישראל ופרשיו, הוד הגאונים, ותפארת המבינים, מורנו ורבנו משה הזמן, חמוד חיי כבוד קדושת גדולת מורנו ורבנו מימון נע"ג בספר אהבה...". מכאן שדעה זו מפורסמת בכתביהם של רבים מחכמי תימן. ומה שכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סי' מח) וז"ל: "... כמקובל בידינו שכל מנהגותינו בעניני תפילות מימות חרבן בית ראשון", הכוונה לאופן אמירת התפילה, כגון קירוי ההלל ואמירת קרית שמע בקול אחד כאחד וכדו', אבל נוסח התפילה הוא מהרמב"ם.

כאן המקום לבאר, שנוסח התפילה של הרמב"ם לא היה נפוץ בעולם בתקופתו, ואף הרמב"ם בצעירותו התפלל כנוסח עדות המזרח היום, כפי שניתן לראות מפירוש המשנה ומהתשובות. ראה הקדמת הרב קאפח לסדר התפילה, ספר אהבה (עמ' תשי-תשיא), שם סקר עשר דוגמאות שהרמב"ם ציטט נוסח עדות המזרח, ולא כפי הנוסח המופיע אצלו בסדר התפילה שבספר אהבה. נראה ברור, שכשהגיע הרמב"ם למצרים הוא התוודע לנוסחאות כתבי יד עתיקים, שלא הכירם קודם לכן, [ראה בהלכות מלוה ולוה (טו,ב) שם כתב הרמב"ם: "והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה", מכאן שבמצרים היה אוסף כתבי יד עתיקים, ושם גם מצא הרמב"ם את הנוסח הבבלי המקורי לתפילה], ושם הוא נפגש עם נוסח התפילה המכונה "נוסח הרמב"ם", שהוא הנוסח הבבלי לתפילה, לפני ש"תיקנוהו" מגיהים וגאונים, והוסיפו עליו איש איש כפי נטיות לבו.

ככל הנראה, גם במצרים לא היה נוסח זה אחוז בידי כולם, אולם היו בתי כנסת במצרים שהתפללו בנוסח זה, ולפיכך הרמב"ם בסדר התפילה חוזר על צמד המילים "נהגו העם", כגון בנפילת פנים שכתב, "נהגנו להתחנן בנפילת פנים בדברים ובפסוקים אלו, פעמים בכולן ופעמים במקצתן, לפניך אני כורע  ...", מכאן שנוסח ייחודי זה לנפילת פנים נהג במצרים בחלק מבתי הכנסת. וכן בנוסח השכיבנו הארוך כתב הרמב"ם, "ונהגו מקצת העם להוסיף פסוקין באמצע ברכה זו, וקוראין כנוסח הזה", מכאן שנוסח ברכת השכיבנו הייחודי של הרמב"ם נהג במצרים, חלק אמרו את הנוסח הקצר של הרמב"ם וחתמו המולך בכבודו, וחלק אמרו את הנוסח הארוך וחתמו המולך בכבודו.

כאן ראוי לבאר נקודה חשובה בנושא זה. המעיין בסידוריהם הקדומים של יהודי תימן, יראה שלמרות שהנוסח המשתקף מהם הוא נוסח הרמב"ם, אבל מנגד ניכרת בהם עצמאות, ומצויים בהם שינויי נוסחאות שלא מופיעים בכתבי היד של הרמב"ם בנוסח התפילה. כגון "יתמו" שבברכת ההודאה, או כל המינים "והמוסרים" שבברכת למשמודים, או מצמיח קרן הישועה בתוספת האות ה' בברכת את צמח. ועלה על כולנה הסידור הקדום (משנת הרנ"ח 1498), שלמרות שעיקר נוסחתו היא מהרמב"ם, יש בו שינויים מפליגים שלא קיימים באף נוסח של סדר התפילה של הרמב"ם. ויש עוד סידורים קדומים (משנת הפ"ט 1329, ומשנת הרל"ג 1473, ועוד) שמופיע בהם שינויים מפליגים מנוסח הרמב"ם בסדר התפילה. והמעיין הנבון מתקשה לייחס את כל השינויים האלו לשינויי נוסח בתוך סדר התפילה להרמב"ם. על כורחנו להכניס עוד פרט חשוב, שבעזרתו יתבררו הדברים היטב.

נראה ברור, שיהודי תימן שהיו מקושרים להרמב"ם, גם ביקרו בקהילתו במצרים והכירו את ספריהם. כאשר החליטו יהודי תימן לקבל את נוסח הרמב"ם, מתוקף סמכותו של הרמב"ם, לא נמנעו לבלרי יהודי תימן להעתיק את נוסחי התפילה שהיו באותה תקופה בקהילת מצרים, שהיו ידועים כנוסח הרמב"ם, וכך בעזרת לבלרים אלו, הגיע ליהודי תימן נוסח התפילה של הרמב"ם בצורה מורחבת, על כל שינויי גרסותיו, ולפיכך מצויים שינויים מפליגים גם בסידורים המשקפים את נוסח התפילה של הרמב"ם.

בעזרת נקודה זו התבררו הדברים כראוי, מצד אחד יהודי תימן אכן קיבלו את נוסחתם מהרמב"ם, ונוסח זה לא היה ידוע קודם לכן אף לא לרמב"ם, ובודאי שלא ליהודי תימן, והוא היה מצוי במצרים בין כתבי היד העתיקים, ומצד שני יש בנוסחיהם עצמאות, וקשה לייחס את כל שינויי נוסחאותיהם לשינויי נוסח בסדר התפילה של הרמב"ם במשנ"ת.

ולעומת כל הנ"ל, לדעת הרב קאפח, הרמב"ם קיבל את נוסח התפילה שלו מיהודי תימן, וכפי שביאר את דעתו בהקדמה לסידור שיבת ציון, ובהקדמה לסידור שיח ירושלים, ובהקדמה לסדר התפילה של הרמב"ם בסוף כרך אהבה במהדורתו, וכן בכתבים ח"ב עמ' 828.

[לט] מלבד שינויים קלים, אהבת עולם, אהבה רבה, וכדו'.

[מ] כאן נעיר, כי בנוסח ספרד יש שיבושים, מפני שהוא נוסח מאוחר המשלב בתוכו את נוסח עדות המזרח ונוסח אשכנז, ולמרות זאת יוצאים בו ידי חובה, מפני שעניין הברכה נשמר בו. להלן דוגמאות לשיבושים בנוסח ספרד.

א- בברכת "רפאנו" נוסח ספרד הוא: "והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואנו ולכל מכאובנו ולכל מכותנו רפואה שלמה לכל מכותנו כי אל מלך" וכו'. יש פה עירבוב של שתי נוסחאות, נוסחה מקורית אחת שהיא: "והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואנו ולכל מכאובנו ולכל מכותנו כי אל מלך" ונוסחה מקורית שניה שהיא: "והעלה רפואה שלמה לכל מכותנו כי א-ל" ובנוסח ספרד צירפו את שני הנוסחאות המקוריות גם יחד.

ב- בברכת "השיבה שופטינו" נוסח ספרד הוא: "ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט" (בצדק עם ו'). יש כאן צירוף ושיבוש של שתי נוסחאות. בנוסח אשכנז הוא "בחסד וברחמים וצדקנו במשפט" (ב' של במשפט בפתח) ואלו נוסח הספרדים הוא בחסד וברחמים בצדק ובמשפט (בצדק ללא ו', וב' של במשפט בשווא) ובנוסח ספרד עירבבו בין שתיהן ושינו את המשמעות.

ג- בסיום ברכת "את צמח" נוסח ספרד הוא: "כי לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישועה". המלים "ומצפים לישועה אינן מנוסח התפילה אלא היה כתוב בסידורים "כאן יצפה לישועה" כלומר שכאשר אומר "כי לישועתך קיוינו כל היום יכוין שמצפה לישועה, ובמשך הזמן נשתרבבו מלים אלו לתוך נוסח התפילה.

ד- בברכת "שמע קולנו" נסח ספרד הוא: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". אף כאן יש לנו הרכבה של שתי נוסחאות: נוסח אשכנז "כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים" ונוסח הספרדים "כי אתה שומע תפילת כל פה".

ה- בברכת "שים שלום", בנוסח אשכנז אומרים בשחרית "שים שלום" ובמנחה ובערבית אומרים "שלום רב", ואלו הספרדים אומרים בכל התפילות "שים שלום". בנוסח ספרד בשחרית ובמנחה אומרים "שים שלום" ובערבית אומרים "שלום רב" (לאחרונה הדפיסו "שים שלום בכל התפילות, אך זכורני בעבר ברוב הסידורים כמו שכתבתי או שציינו שיש שתי נוסחאות).

הסבר הדבר, מתפללי נוסח ספרד התפללו כולם בעבר נוסח אשכנז, ובדור שבו חל המעבר לנוסח ספרד לא היו הכל בקיאים בכל שינויי הנוסחאות ולכן בשחרית ובמנחה שיש בהם חזרת הש"ץ, שמע כל הצבור שהש"ץ אומר "שים שלום" ושינו אף הם את נוסחתם ל"שים שלום" מה שאין כן בתפילת ערבית שאין בה חזרת הש"ץ הרי לא ידעו הכל על השינוי, ורבים נשארו במנהגם הקודם לומר "שלום רב". (הערה זו הועתקה מהודעתו של בר_בי_רב, התפרסמה בפורום "עצור כאן חושבים" באינטרנט)

[מא] קרית שמע א,ז. ברכות א,ה. חוקרי תולדות התפילה חלוקים בשאלה האם היה נוסח אחד מקורי של התפילה וממנו התפצלו נוסחי התפילה השונים הנהוגים בימינו או לא היה נוסח קבוע לתפילה והיא גובשה במהלך הדורות, החל בימי הבית השני. רוב החוקרים מצדדים היום בהשקפה שככל הנראה לא היה נוסח מקורי והתפילה התגבשה בתהליך איטי עד שניתן לה מעמד קבוע ומחייב. גם לאחר שגובש נוסח התפילה ורבן גמליאל ובית דינו ביבנה התקינו את סדר התפילה וחובת התפילה, המשיכו להשתמש בארץ ישראל ובגלויות השונות במסורות רבות של נוסחים, ומכאן ההבדלים הרבים בין נוסחי התפילה שנמצאו בגניזה וההבדלים בין הנוסחים הנמצאים היום בשימוש בקרב עדות ישראל. החוקרים מזהים שני טיפוסים עיקריים של נוסחים שכונו בשם נוסח ארץ ישראל ונוסח בבל. בשני הטיפוסים נושאי הברכות (הבקשות) זהים וגם נוסח מטבע הברכה זהה כמעט לחלוטין. אולם ניכרים הבדלים בניסוח תכני הברכות. בארץ ישראל הקפידו ככל הנראה פחות על ניסוח מדויק של התוכן ולכן נמצאו בגניזה גרסאות רבות לברכות העמידה. בבבל, לעומת זאת, הקפידו יותר על ניסוח מדויק ולכן אין הרבה הבדלים בין הגרסאות המיוחסות לנוסח בבל.

להלן תפילת שמונה עשרה, נוסח ארץ ישראל, נוסח אחד של תפילת שמונה עשרה מהגניזה:

א. בא"י אוא"א אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב האל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה שמים וארץ מגננו ומגן אבותינו מבטחנו בכל דור ודור. בא"ה מגן אברהם.

ב. אתה גבור משפיל גאים חזק ומדין עריצים חי עולמים מקים מתים מכלכל חיים מחיה מתים כהרף עין תשועה לנו תצמיח. בא"ה מחיה המתים.

ג. קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך. בא"ה האל הקדוש.

ד. חננו אבינו דעה מאתך ובינה והשכל מתורתך. בא"ה חונן הדעת.

ה. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. בא"ה הרוצה בתשובה.

ו. סלח לנו אבינו כי חטאנו לך מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך כי רבים רחמיך. בא"ה המרבה לסלוח.

ז. ראה בענינו וריבה ריבנו וגאלנו למען שמך. בא"ה גואל ישראל.

ח. רפאנו ה' אל' ממכאוב לבנו ויגון ואנחה העבר ממנו והעלה רפואה למכותינו. בא"ה רופא חולי עמו ישראל.

ט. ברך עלינו ה' אל' את השנה הזאת לטובה בכל מיני תבואתה וקרב מהרה שנת קץ לגאולתנו ושבע עולם מאוצרות טובך ותן ברכה במעשי ידנו. בא"ה מברך השנים.

י. תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקיבוץ גלויותינו. בא"ה מקבץ נדחי עמו ישראל.

יא. השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ומלוך עלינו אתה לבדך, בא"ה אוהב המשפט.

יב. למשומדים אל תהי תקוה ומלכות זדון מהרה תעקר בימינו והנצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו. בא"ה מכניע זדים.

יג. על גירי הצדק יהמו רחמיך ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך. בא"ה מבטח לצדיקים.

יד. רחם ה' אל' ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך. בא"ה אלהי דוד בונה ירושלים.

טו. שמע ה' בקול תפילתינו ורחם עלינו כי אל חנון ורחום אתה. בא"ה שומע תפלה.

טז. רצה ה' אל' ושכון בציון ויעבדוך עבדיך בירושלים. בא"ה שאותך ביראה נעבוד.

יז. מודים אנחנו לך ה' אל' על כל הטובות והחסד שעשית עמנו. בא"ה הטוב לך להודות.

יח. שים שלומך על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך וברכנו כולנו כאחד. בא"ה עושה השלום. (מה שכתבנו עד כאן, הוא מדברי ד"ר דב גולדפלם, במאמרו "הברכה התשע עשרה בתפילת שמונה עשרה")

אם נעקוב אחרי השינויים שיש בנוסח התפילה של עדות המזרח ואשכנז, לעומת נוסח הרמב"ם, נגלה שאותם שינויים נובעים מחמת שהעמיסו על נוסח התפילה הבבלי [שהוא נוסח הרמב"ם], תוספות ושינויים מנוסח ארץ ישראל. דוגמה מחשית לכך היא השינוי שיש בברכת השנים. בנוסח הרמב"ם אומרים תמיד ברכנו ה' אלוהינו בכל מעשה ידינו, ואילו בנוסח ארץ ישראל אומרים תמיד ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת. נוסח עדות המזרח בקיץ אומרים ברכנו וכו', ובחורף ברך עלינו וכו'. נמצא שנוסח עדות המזרח עשה שילוב בין נוסח בבל לנוסח ארץ ישראל, ואילו נוסח הרמב"ם הוא נוסח בבל בלבד. בנוסח אשכנז וספרד אומרים תמיד ברך עלינו, כפי נוסח ארץ ישראל. וכך הדבר בשאר השינויים המצויים בנוסחתם.  

[מב] בין בביתו ובין בבית הכנסת.

[מג] כתב הרמב"ם בתשובה רטו: הטעם שהחשיבו העמידה לפני הקיר מפני שהוא מביא לידי התיחדות על הרוב ובכך יכוין לבו, ואין הפרוכת חוצצת. אבל מגונה הוא שיהא מבדיל בינו ובין הקיר ארון או שידה או חבילות או כלי בית וכיוצא בהן, כי אלה ממה שמטריד המחשבה. ואם היו לפניו ציורים אע"פ שאינם בולטים הרי זה מגונה מחמת הטרדה שבראייתן ותפסד הכוונה. ואנחנו עוצמים עינינו בתפלה אם נזדמן לנו כיוצא בזה בפרוכת או קיר מצוייר.

וראה עוד מסורה ליוסף ה, עמוד 82-106, מאמרו של הרב אהרן קאפח, "ציורים וקישוטים בבתי כנסיות, דת יהודית או דת אלילית".

[מד] כתב הרמב"ם בתשובה רטז: בתי כנסיות והמקומות המיועדים לתפלה שלצבור לא התנו שיהא בהן חלונות, ואין משגיחין בכך, ודברי ר' חנינה [שהצריך שיהיו חלונות בחדר שמתפלל בו], ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל ע"ה, כי זה חשוב גם לרכוז המחשבה שיעמוד לפני חלון הפתוח לאויר כדי שיהא בדמיונו שהוא נגד ירושלם ואין חוצץ בינו לבינה לא קירות ולא קורות, לפי שדבר בחלונות שבוקע מבט הרואה בחלל ומרחב, ואין ספק כי ציור דבר זה ודמויו מביא לידי כונה גדולה. כך נראה לי.

[מה] תרגום: וחלנות פתוחים לו בעלייתו לכיוון ירושלים.

[מו] מבנה רעוע ונטוש בצד הדרך. וטעם הדבר: שלא יחשדוהו בזנות (ברכות ג.), או מפני סכנת התמוטטות (רוצח ושמירת נפש יב,ו), או מפני נזק של שודדים וכדו'.

[מז] תפילה ה,ו. מדובר בבית הכנסת העומד בחצר, וסביבותיו פנוי, ואם מפנה גבו לבית הכנסת ומתפלל, מזלזל בבית הכנסת. אבל אם היה כותל ביתו וכותל בית הכנסת משותף, יכול לעמוד בביתו ולהתפלל לכיוון ירושלים, למרות שמפנה את גבו לאחורי בית הכנסת, מפני שאין בני אדם הרואים אותו, ואין בדבר זלזול לבית הכנסת. (שו"ת רצ)

[מח] בברכות לד: נאמר, אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. ובדקדוקי סופרים עמוד צה הגירסא, פקתא. וביאורו שמתפלל ברחוב העיר. ולא פסקה הרמב"ם, מפני שבברכות ג. נזכר שמותר להתפלל בדרך. וראה עוד הלכות תפילה יא,כא: רחובה של עיר אף על פי שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות מפני שהקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו קדושה מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה. ע"כ. מכאן שמותר להתפלל ברחוב העיר.

ולעומת כל הנ"ל, לפי רש"י הגירסא, בבקתא. וטעם האיסור, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, ולבו נשבר. וכן פסק השו"ע צ,ה: לא יתפלל במקום פרוץ, כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר.

[מט] גיהוק: הוציא מפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל. (רש"י ברכות כד.) פיהוק: פותח את פיו, כאדם הרוצה לישון או שעמד משינה. (רש"י שם) עיטוש: התפרצות האויר בכח דרך האף, ובהשמעת קול. (הרב קאפח. פיהמ"ש נדה ט,ח הערה 28)

[נ] בעיטוש כגון שהריח טבק. (מער"ק)

[נא] השו"ע בסימן צז סעיף א כתב: ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו. ובסעיף ג כתב: אם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירו שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו. ע"כ.

ומקורו ברכות כד: [התלמוד מספר על מעשה רבי] וממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף. וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו. ופירש רש"י וממשמש בבגדו להעביר הכינה. ומזה למד אבל לא יסירנה בידו.

אולם הרמב"ם לא כתב הלכות אלו, משום שגרס כגירסת הרי"ף (ברכות טו: בדפי הרי"ף), וממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף, ולא היה מניח ידו על סנטרו. וביאור גירסתו, שהיה ממשמש בטליתו ומתקן אותו כדי שלא יפול אבל כשהיה נופל לגמרי לא היה מתעטף משום דסבר שיותר טוב לו שיתפלל בגילוי הראש משיקח שום דבר בשעת התפלה. (ר"ח הובא בר' יונה על הרי"ף) וכן מה שנאמר ולא יניח ידו על סנטרו, ביאורו, שלא יניח ידיו על חלציו בשעת התפילה מפני שנוהג מנהג גסי הרוח, ופסקה הרמב"ם בפרק ה הלכה ד. (מער"ק)

[נב] אבל לא לצדדיו, בין לימין ובין לשמאל, וכך היא משמעות הבבלי שלא חילק בין הצדדים, שלא כירושלמי שהתיר לזורקו לצד שמאל. (ב"י סימן צז) וכך פסק בשו"ע צז,ב. שלא כרמ"א שכתב שאם אי אפשר לזרוק את הרוק לאחריו יזרקנו לשמאלו ולא לימינו, ופסק כירושלמי.

[נג] תפילה ד,יא.

[נד] תפילה ד,יב. וראה הלכות קריאת שמע ג,יד, יצאה רוח מחברו ... מפסיק לה לקריאת שמע ותפילה. ע"כ. ולפיכך אסור להכשיל את הציבור שלא יוכלו להמשיך את תפילתם.

ולעומת שיטת הרמב"ם, הרמ"א בסימן קג סעיף ב כתב: וכל זה מיירי כשמתפלל בביתו, אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול, אין צריך להרחיק כלל לאחוריו וגם לא יאמר הרבון, רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח, וכן נוהגין. (תרומת הדשן סימן ט"ז).

[נה] רש"י בברכות כד: ד"ה אבל לא היה מתעטף, כתב, שטעם האיסור להרים את הטלית שנפלה מהרצפה ולהתעטף בה, שלא יהיה הפסק. וכן כתב השו"ע צז,ד: אם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו ולהחזירו, אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, דהוי הפסק. ע"כ. ואנו כתבנו טעם אחר, שהדבר מפריע לכוונה. מפני ששהייה קצרה בכדי להרים טלית מהרצפה ולהתעטף בה אינה נחשבת הפסק. ויכול להתעטף ללא ברכה, מפני שברכות אינן מעכבות.

[נו] הלכה זו לא כתבה הרמב"ם מפני שלא נזכרה בתלמוד בלשון זו, ואנו כתבנוה מפני שמקורה ברכות כד: שם מסופר על מעשה רבי, וממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף. וביאורו, שהיה ממשמש בטליתו ומתקן אותו כדי שלא יפול אבל כשהיה נופל לגמרי לא היה מתעטף משום דסבר שיותר טוב לו שיתפלל בגילוי הראש משיקח שום דבר בשעת התפלה. (ר"ח הובא בר' יונה על הרי"ף) וכך כתב השו"ע צז,ד. וביאר המשנ"ב בס"ק טו: אם עבר והתעטף בו א"צ להתחיל מתחילת הברכה, אלא גומר התפילה והולך, וכשיגמור תפילתו ימשמש בו ויברך.

[נז] סוף ההלכה מקורה בסברא, שכיון שיש דבר הטורדו מלכוון בתפילה, יסירנו וימשיך להתפלל.

[נח] מהמילה ולפיכך עד כאן, הוא תוספת ע"פ הלכות תפילה פרק יא הלכה ב.

[נט] המשנה את כיוונה כל הזמן.

[ס] תפילה ה,ג.

[סא] מפני שדבר זה יפריעו בכוונה.

[סב] עמידה נוכח המקדש, אינה דוחה את האיסור ללכת באמצע התפילה.

[סג] אע"פ שאינו מפסיק מלהתפלל.

[סד] הלכה זו כתבה הרמב"ם בהלכות קריאת שמע, ראה ‎פרק ב הלכה ח, אבל לא כתבה בהלכות תפילה, מפני שבתפילה צריך להניח את ידיו על לבו, כמו שביארנו בהלכה ‎יג, כ"ש שאסור לרמוז ולהראות באצבעותיו, ואנו כתבנוה לתוספת הבהרה.

[סה] הלכה זו כתבוה החיי אדם כלל כה סעיף ט, ומשנ"ב קד,ב [החיי אדם הסתפק האם מותר לשאול, והמשנ"ב הכריע שמותר], ויסכים הרמב"ם לדבריהם, שכיון שאינו יכול להמשיך התפלל, ואינו יכול להמשיך לעמוד, מותר לו לילך ולשאול. ועדיף שישאל ברמז ולא בדיבור, ואם אין ברירה, יבטא בפיו את השאלה.

[סו] מותר לשבת לאחר המתפלל גם אם הוא בתוך ארבע אמות, מפני שאינו רואהו ואינו מפריעו בכוונה, ובלבד שישאיר לו מקום מרווח לפסוע בו ג' פסיעות (ראש"ל, רד"ע. הובאו בהערה כה של הרב קאפח). ולעומת זאת, הרמ"א קב,א כתב: שאף לאחר המתפלל אסור לישב.

[סז] בתלמוד ברכות דף לא: נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: מכאן [ממעשה חנה], שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. ע"כ. וכן כתב הרמב"ם (תפילה ה,ו): "אסור לישב בצד העומד בתפילה, ... עד שירחיק ממנו ארבע אמות". ע"כ. מה שהוספנו על לשון הרמב"ם, הוא מביאור הרב צדוק.

ולעומת שיטת הרמב"ם, כתב השו"ע קב,א בשם הגאונים, שאם עוסק בתפילה או בק"ש או בשאר דברי שיר ושבח מותר לישב בצד המתפלל ואין צריך להרחיק כלום. ע"כ. ולשיטתם טעם האיסור, משום שנראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים, ואם אומר דברי תפילה או לומד מותר.

אולם הרמב"ם לא יסכים לדבריהם, מפני שבתלמוד לא מצאנו היתר זה, משמע מכך שבכל ענין אסור לשבת בצד המתפלל, ואף אם חברו ממלמל דברי תפילה או דברי תורה הוא מפריע כוונתו.

בנוגע לישיבה לפני המתפלל, כל שהוא חוץ לארבע אמות מותר, ואין לחשוש שנראה כמשתחווה לו, מפני שארבע אמות הוא מקום מופלג, ובתלמוד לא מצאנו איסור זה. אולם השו"ע קב,א כתב: יש מי שאומר שאסור לשבת לפני המתפלל אפילו כמלוא עיניו, אף אם עוסק בקריאת שמע, משום שנראה כמשתחווה לו.

[סח] אם הוא זקן ומוכרח לשבת, ואינו יכול לעמוד, והיה מקום פנוי רק בצד המתפלל, השו"ע קב,ב כתב: יש מי שאומר שאם היושב בצד המתפלל חלוש, מותר. וביאר המשנ"ב בס"ק י, שחולשתו מוכחת עליו שמפני כן ישב. ואנו כתבנו את טעם הרמב"ם, שכיון שאנוס מותר.

[סט] מה שכתבנו שבצידו או אחריו מותר לעבור, כך כתב השו"ע קב,ד בשם ר' יונה, ויסכים הרמב"ם לכך.

ולעומת ההלכה של התלמוד, ראה משנ"ב (קב,יז) שכתב בשם הזוהר פרשת חיי שרה, שאסור לעבור אף לצד המתפלל תוך ארבע אמות. ע"כ. והעיקר להלכה כמו התלמוד וכמו רבותינו הראשונים פוסקי ההלכה, שמהם תורה יוצאת לכל ישראל.

[ע] אדרבה, מי שאינו פוסע לאחריו מיד, אלא מפנה את הראש שוב ושוב לראות האם חברו שאחריו סיים תפילתו, מפריע מאוד למתפלל שלאחריו, אבל אם יפסע ג' פסיעות מיד, הוא סיים תפילתו ושוב אינו מפריע למתפלל שאחריו.

[עא] תפילה ה,ו. בתלמוד ברכות כז. נאמר: רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת, והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה. שמע מינה תלת: ... ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין. דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין. ע"כ. ופירש רש"י: ולא פסקיה לצלותיה - כלומר: לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל, לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עמדו. ע"כ. היוצא מפירוש רש"י, רב פסע לאחריו ג' פסיעות, אבל לא המשיך לצעוד לשוב למקומו, אלא עמד במקום שבו כלו ג' הפסיעות. מכאן שפסיעת ג' פסיעות אינה נחשבת עובר לפני המתפלל, אלא היא מצרכי התפילה.

וכך נפרש אף את הירושלמי ראש השנה ב,ה. הביאו הב"י בסימן קב. וזה לשון הירושלמי: רבי חייה בר בא הוה קאים מצלי עאל ר' כהנא וקם ליה מצלי מן אחוריי מן דחסל ר' חייה בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא מאריך בצלותיה מן דחסל רב כהנא א"ל הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון. א"ל ר' אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי [שמואל א ג יד] אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. ע"כ. פירוש: ר' חייא בר אבא עמד והתפלל, בא רב כהנא ועמד אחריו והתפלל, כשסיים ר' חייא בר אבא את תפילתו, פסע ג' פסיעות לאחריו ועמד, ולא המשיך לצעוד לשוב למקומו, בכדי שלא יעבור לפני המתפלל [זה ביאור המילים, יתיב ליה, אבל אין לפרש שישב לפני המתפלל]. רב כהנא היה מאריך בתפילתו, כשסיים שאלו ר' חייא, וכי כך דרככם לצער את גדוליכם! אמר לו אני מבית עלי, שנאמר עליהם אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, עוון בית עלי לא יתכפר בזבח ומנחה, אבל הוא יתכפר בתפילה, ולפיכך אני מאריך בתפילה לכפר על עוון בית עלי. ע"כ. היוצא מכל הנ"ל, מותר לפסוע ג' פסיעות לפני המתפלל, ואין זה נקרא עובר לפני המתפלל.

ולעומת זאת, לפי השו"ע קב,ה הדבר אסור, וזה לשונו: אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפלתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל; וצריך לדקדק בזה, אפי' אם האחרון התחיל להתפלל אחריו, מאחר שכבר התחיל.

[עב] שיעור הפסיעות יהיה לכל הפחות עקב בצד גודל, ואם אי אפשר כי המקום דחוק, יפסע כפי יכולתו. ראה שו"ת הרשב"א ח"א סימן שפא שאין שיעור לפסיעות, וכוונתו שאין צורך לעשות כל פסיעה באורך אמה (מגן אברהם קכג,י). וראה שו"ע (קכג,ג) שכתב ששיעור הפסיעה עקב בצד גודל ככהנים. ומקורו אוהל מועד ואורחות חיים, הובאו בב"י.

[עג] כופף גבו וראשו לצד שמאל ואח"כ לצד ימין.

[עד] לאחר שכרע לשמאל ולימין, אינו צריך לכרוע שוב לפניו. וראה למעלה הלכה ‎ז, שקודם שיפסע יאמר יהיו לרצון, ואח"כ יפסע ג' פסיעות ללא אמירת שום נוסח. ובין בזמן שפוסע אותם ובין לאחר מכן לא יאמר שום נוסח, מפני שכל התפילה צריכה להסתיים בפסוק יהיו לרצון הנאמר לפניהם.

ולעומת זאת, לפי השו"ע (קכג,א): כשיאמר עושה שלום במרומיו, הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו. והוא מנהג מאוחר הנסמך על פרשנות התלמוד יומא נג: אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. ... ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל. ע"כ. והם פירשו נותן שלום ע"י אמירת עושה שלום, אולם פשוטו של תלמוד, שההשתחוויה לצדדיו היא נתינת השלום. וכ"כ רס"ג בסידורו עמוד כ.

[עה] תפילה ה,י.

[עו] לפי טעם זה, גם מי שהוא איטר ברגלו, כלומר שמאלי, יתחיל לפסוע ברגל שמאל, כי מה שקובע זה ימין המלך ושמאלו.

[עז] תפילה ה,יא.

[עח] אין די אם יתכופף ממתניו וגבו וראשו ישארו זקופים, אלא צריך לכפוף גבו וראשו עד שייעשה כקשת.

[עט] תפילה ה,יב. בברכות כח: נאמר, ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו; רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא - דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע. ובדף יב נאמר: אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אוריאן, תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך! הכי אמר אבוך: כשהוא כורע - כורע בברוך, כשהוא זוקף - זוקף בשם. רב ששת כי כרע - כרע כחיזרא, כי קא זקיף - זקיף כחיויא.

ופירש רב האי גאון (הובאו ביאוריו בטור ובב"י סימן קיג): כדי שיראה איסר כנגד לבו- שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצגת [כשגבו וראשו זקופים]. חיזרא- הוא אחד ממיני הקוצים וראשו כפוף, וכן יכרע שלא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף. ע"כ. ורש"י פירש: כחיזרא - שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת. זקיף כחיויא - בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשוי. ע"כ.

והנה, על פי ביאור רב האי גאון, דברי רב ששת כרע כחיזרא, מתאימים לדברי עולא עד כדי שיראה איסר כנגד לבו, כי משמעות דברי שניהם שיכפוף גם את גבו וגם את ראשו. וזה משמעות דברי הרמב"ם וייעשה כקשת. נמצא שהרמב"ם פסק את כל דברי התלמוד בברכות כח: וכן פסק את דברי רב ששת בברכות יב. כרע כחיזרא. אבל הוא לא פסק את סוף דברי רב ששת, זקיף כחיויא, ואין צורך לזקוף את ראשו תחילה כנחש. ואם תרצה אמור, הרמב"ם לא פסק כלל כרב ששת, מפני שהוא מעשה יחיד, ושאר החכמים לא נהגו כך, ובדף כח: נזכרה צורת הכריעה, ולא הזכירו את שיטתו, מכאן שאינה להלכה.

ולעומת כל הנ"ל, בספר הזוהר ביארו כריעה שלא כמו התלמוד, כריעת הברכיים, ואמרו שיכרע בברכיו בזמן אמירת ברוך, ויכוף את ראשו בזמן שאומר אתה. וזה לשונו: ברוך דצלותא בר נש כורע ביה בברכוי וגחין רישא באתה. (רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת עקב דף רעא עמוד ב)

[פ] תפילה ט,ב-ד. ואם המקום דחוק, יחזור למקומו מיד, מפני שהוא אנוס. (ע"פ משנ"ב קכג,י) ודוקא הציבור יכולים לחזור לעמוד במקום שהתפללו תפילת לחש, אבל הש"ץ לא יחזור עד סוף תפילת החזרה, מפני שאסור לו לפסוע באמצע תפילתו.

[פא] ראה הלכות תפילה י,טז "הנכנס לבית הכנסת, ומצא ציבור מתפללין בלחש - אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל. ואם לאו, ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עימו בלחש מילה במילה..." ע"כ. למדנו מההלכה, תפילה בציבור עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה, כי מתפלל עם הציבור תפילת עמידה, למרות שלא קרא קריאת שמע, למרות שלא הסמיך גאולה לתפילה, כך הדין גם בערבית וגם בשחרית, כי הרמב"ם לא חילק, היוצא מכך, תפילה בציבור עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה.

וכך פירש הרב חיים כסאר, בביאורו שם טוב. וזה לשונו: הנכנס לבית הכנסת וכו', מימרא שם (דף כ"א), ומשמע מפשט הלשון דאפילו לא קרא עדין ק"ש וברכותיה שמתפלל עמהם ואח"כ יקרא קרית שמע, דתפלת צבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה, וכך מורה לשון רבינו ז"ל שהעתיק לשון הגמ' לחוד. ויש סוברים דמיירי בשכבר קרא קרית שמע בביתו דמיסמך גאולה לתפלה עדיף. ... ע"כ.

ביאורו על פי הרב יחיא קאפח זצ"ל, רבו שלמד אצלו משנ"ת להרמב"ם. וכבר כתב הרב קאפח בתשובה לשואלים, שסבו היה רגיל לבדוק את השוחטים השכם בבוקר קודם תפילת שחרית, ואם היתה בדיקה קשה היה מתאחר להגיע לבית הכנסת, ולמרות שעדין לא קרא קרית שמע וברכותיה, היה מצרף עצמו לציבור בתפילת העמידה, ורק לאחר מכן היה קורא קרית שמע, מפני שתפילה בציבור עדיפה על פני סמיכת גאולה לתפילה אף בתפילת שחרית.

ולעומת זאת כתב הרשב"א בתשובה, (הובאה בב"י סוף סי' קיא), בשחרית עדיף שיסמיך גאולה לתפילה אף שיתפלל ביחיד, מאשר שיתפלל עם הציבור תפילת עמידה, ואח"כ יקרא קר"ש וברכותיה מבלי להסמיך גאולה לתפילה. וראה עוד ‎פרק יג הערה יט, ו‎פרק לד הלכה ‎ו.

[פב] נתבאר למעלה ‎פרק יג הערה יט. וראה עוד בהלכה ‎ב, שלכתחילה יתפלל בנץ, ואם איחר הוא רק בדיעבד עד סוף ארבע שעות. לפיכך בודאי שעדיף להתפלל ביחיד בזמן תפילה שהוא לכתחילה, מאשר להתפלל בציבור בזמן מאוחר שהוא רק בדיעבד.

[פג] ברכות יד: מעשה של רב שהתפלל ביחיד כותיקין ללא תפילין. כך נבאר את שו"ת הרמב"ם קפ. קריאת שמע ב,ז.

[פד] בסוגיה זו של ותיקין ותפילה בציבור, מה עדיף, כדאי לציין לספר פניני הלכה, כרך תפילה, פרק יא, סעיף ט, ותיקין ביחיד מול תפילה במניין, שם הביא מגוון שיטות שנאמרו בסוגיה. י"א ותיקין עדיף, וי"א תפילה בציבור עדיף, וי"א אם מכוון בתפילתו ותיקין עדיף, וי"א אם מתפלל בכל יום כותקין במנין, ואירע שלא היה מניין, ותיקין ביחיד עדיף.

העיון מלמד שדעת הרמב"ם כדעה הראשונה, שהרי כתב בתפילה 'מצוותה' שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה, ובקריאת שמע כתב, 'מצותה' שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, משמע שזהו הזמן שהוא לכתחילה, וודאי קיום מצווה בזמנה עדיף על הכל. בנוסף מצאנו בתלמוד ברכות יד: מעשה על האמורא רב, שהתפלל ביחיד בנץ אף ללא תפילין.

אם נתבונן על המציאות שהיתה בתקופת חכמי התלמוד, לעומת המציאות בזמננו, נראה שבזמן חכמי התלמוד לא היתה תפילת הציבור ממוסדת ומסודרת אצל כל העם, כפי שהוא בזמננו. בזמן חכמי המשנה היו בתי הכנסת בנויים מחוץ לעיר, ולפיכך תיקנו לומר ברכה מעין שבע בליל שבת. בנוסף מצאנו שתנאים ואמוראים התפללו ביחיד, כגון רבי עקיבא, וכפי שנאמר בתוספתא (ליברמן) ברכות ג,ה: "אמ' ר' יהודה כשהיה ר' עקיבא מתפלל עם הצבור היה מקצר בפני כולם וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות". וכן מצאנו את מעשה האמורא רב, בברכות יד: שהתפלל ביחיד בנץ, ועוד רבים. ולפיכך הורו חכמים במשנה ברכות ג,ה: "ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא" [ופסקה הרמב"ם בהלכות קריאת שמע ב,ז]. כלומר, על האדם לקרוא קריאת שמע ביחיד בנץ, ולא יחפש מניין להתפלל בו, כי כאמור תפילה בנץ עדיפה על הכל. מאחר שכך היו פני הדברים, העדיפו הותיקין בזמן התלמוד, להתפלל בהנץ החמה, בכל יום, בין בחול ובין בשבת, גם אם הם התפללו ביחיד.

בזמננו המצב שונה בתכלית, ותפילת הציבור נוהגת אצל רוב העם, ובשבתות וימים טובים, אין אף אדם שומר תורה ומצוות שאינו מתפלל בציבור, כיוון שכן, לא ניתן לקבוע הלכה, תפילת ותיקין עדיפה על פני תפילה בציבור, גם בשבתות וימים טובים, ולפיכך כתבנו, שבזמננו, בשבתות וימים טובים, יש להעדיף את תפילת הציבור על פני תפילת ותיקין, ובכך ירוויח את קריאת התורה בציבור, ואת העניות שעונים הציבור לשליח ציבור. בנוסף תפילת הציבור בשבת משאירה על המתפלל רושם של יראת שמים, וכבוד שמים, ואף דבר זה ירוויח. בנוסף ראוי לאדם לצרף עצמו לקהילה שומרת מצוות, ואף דבר זה ירוויח. 

[פה] בהלכה הקודמת כתבנו שתפילת ותיקין עדיפה על פני תפילה בציבור. ובהלכה לפנינו, גם אם אינו מתפלל כותיקין, אם אינו יכול להמתין, או אם יעבור זמן התפילה לגמרי, או אם הוא חולה או אנוס, ינתק עצמו מהציבור, ויקדים להתפלל לפניהם.

[פו] שם. תפילה י,טז.