א.
בזמן חכמי התלמוד היו ישנים בלילה ערומים, לפיכך בבוקר לבשו את החלוק כשהם
עדין שוכבים ומכוסים. הדבר נלמד מסדר ברכות השחר שתיקנו חכמים[א]. מנהג זה לישן
ערום, היה קיים בתימן עד הדור האחרון, ודרכם היתה לישן ערומים בתוך כיס, וסגרו את
פתח הכיס בכדי להתגונן מיתושים. בזמננו שישנים עם בגד לילה ולא עומדים ערומים,
יכול להתלבש כשהוא עומד, שכיון שאינו ערום, אינו חייב להתלבש כשהוא שוכב ומכוסה[ב].
ב.
תלמידי חכמים מחמירים על עצמם בדברים שאינם אסורים מעיקר הדין, ולא יגלו את
ראשם או גופם אפילו כשהם נמצאים בביתם[ג], לפיכך כשהם בביתם
ישהו עם חולצה. בימינו נהוג לגלות את הרגליים בקיץ, ואף תלמידי חכמים מותר להם
לילך עם סנדלים בלי גרביים, וכך ראינו את זקני תלמידי החכמים שבאו מתימן נוהגים
בכל יום ובכל שבת, ומעולם לא עלתה על דעתם לאסור דבר זה[ד].
ג.
מלבוש תלמיד חכמים, מלבוש נאה נקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה. ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו - אלא בגדים בינוניים נאים[ה].
ד.
כשנועל נעליו או סנדליו, ינעל איזה נעל שירצה ימין או שמאל, וכן כשקושר נעליו,
יקשור איזה נעל שירצה ימין או שמאל, ואין צריך להקדים לנעול נעל ימין, ולהקדים
לקשור נעל שמאל[ו].
ה.
מותר ללבוש שני בגדים ביחד, וכן מותר ללבוש בגד הפוך, ואין לחשוש לשכחה,
והמציאות מוכיחה שאינו מזיק.
ו.
מותר לומר דברי קדושה או ברכות בגילוי ראש[ז], ובימינו שנחשב
הדבר לביזוי דברי הקדושה והברכות, ראוי לחשוש לכך[ח].
ז.
כיסוי הראש ע"י כיפה נחשב בימינו לסמל של אמונה, ומי שהוא מכסה ראשו מראה
בכך את אמונתו בה' ובתורתו, ומי שאינו מכסה ראשו מראה בכך את אי הקפדתו בשמירת
מצוות, והדבר מקובל אצל כל שומרי התורה, לפיכך חייבים לקיים מנהג זה, ובמיוחד
כשנמצא עם בני אדם. ויחנך את הקטנים לכסות את ראשם עם כיפה[ט].
ח.
בשעה שישן בלילה אינו צריך לכסות ראשו, כי אין בדבר זה תוספת צניעות, וגם
חכמים תיקנו ברכת עוטר ישראל בתפארה כשמכסה ראשו בסדין בבוקר, אבל כיסוי הראש
בלילה, מעולם לא עלתה על דעתם חומרה זו[י].
ט.
לא יהלך תלמיד חכמים בקומה זקופה וגרון נטוי, כעניין שנאמר "ותלכנה
נטויות גרון ומשקרות עיניים" (ישעיהו ג,טז); ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו
הנשים וגסי הרוח, כעניין שנאמר "הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה" (שם)[יא].
י.
גם במהלכו של אדם, ניכר אם חכם בעל דעה הוא, או שוטה וסכל; וכן אמר שלמה
בחכמתו, "וגם בדרך כשסכל הולך ליבו חסר; ואמר לכול סכל הוא" (קוהלת י,ג)
- מודיע לכול על עצמו שהוא סכל[יב].
[א] זה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה: בשעה שיתעורר בסוף שנתו, מברך
והוא על מיטתו כך: אלהי הנשמה שנתת בי טהורה... כששומע קול התרנגול מברך הנותן
לשכווי בינה... כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים, כשיישב על מיטתו מברך מתיר
אסורים, כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על המים, כשעומד
מברך זוקף כפופים. ע"כ. סדר הברכות שכתב הרמב"ם מלמד, שילבש חלוקו כשהוא
עדין שוכב קודם שיעמוד ממיטתו, ורק לאחר מכן ישב על המיטה, ואח"כ יוריד רגליו
לארץ, ויעמוד.
[ב] תפילה ז,ג-ד.
[ג] לשון הרמב"ם בהלכות דעות ה,ו: צניעות גדולה נוהגים תלמידי
חכמים בעצמן: לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנסו לבית הכיסא,
יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב... ע"כ. מקור דברי הרמב"ם במסכת שבת
קיח: "וא"ר יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי" "אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי
הראש" ר' יוסי מספר שמימיו לא הוריד את חלוקו [=שמלתו] כשהוא הפוך
ונמצא שגופו מתגלה בשעה שמוריד את חלוקו קודם שהתכסה בסמיכה, אלא קודם היה מתכסה
בסמיכה, ואז מושך את חלוקו מכיוון ראשו ומורידו מבלי להופכו, ומבלי שיתגלה כלום
מגופו. [אימרה פירושו שפת הבגד, או רקמה צבעונית שמסביב לבגד]. מכיון שדברי ר'
יוסי הם המקור לדברי הרמב"ם, לכן פירשנו שתלמידי חכמים לא יגלו גופם, אפילו
כשהם נמצאים בביתם.
[ד] דעות ה,ו.
[ה] דעות ה,ט.
[ו] בתלמוד במסכת שבת דף סא. נאמר: מר בריה דרבינא נעל של ימין תחילה,
וקשר של שמאל תחילה. מיד לאחר מכן נכתב שם: אמר רב אשי, ראיתי את רב כהנא שלא
הקפיד בדבר. רב אשי הוא מבתראי והלכה כמותו. בנוסף, הוא מביא מעשה רב והלכה כמעשה
רב. לפיכך הלכה כדברי רב אשי, וכ"כ ר"ח שם בתלמוד.
[ז] ראה למעלה בהלכה ב תלמידי חכמים
לא יגלו את ראשם שלא יתבזו, והוא דרך חומרה לתלמידי חכמים. וראה הלכות תפילה ה,ה
לא יתפלל בראש מגולה. למדנו מדברי הרמב"ם, דוקא תלמידי חכמים יכסו ראשם, דוקא
בתפילה לא יתפלל בראש מגולה, אבל ברכות ודברי קדושה מותר לומר ללא כיסוי ראש. וראה
עוד בהלכות תפילה ז,ג-ד שם נזכר שמברך ברכות לפני שמניח סדינו על ראשו, מכאן שמותר
לברך ברכות ללא כיסוי ראש. וכ"כ הגר"א בסימן ח סעיף ב.
[ח] תפילה ה,ה דעות ה,ו.
[ט] הקדמה לד-לה דעות ה,ו.
[י] דעות ה,ו תפילה ז,ד.
[יא] דעות ה,ח.
[יב] דעות ה,ח.
[יג] פסחים קיא.
[יד] עבודה זרה יא,טז. במסכת פסחים דף קיא. הביא התלמוד סוגיה העוסקת
בעינייני כשפים. "ת"ר שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין ואלו הן הכלב והדקל
והאשה וי"א אף החזיר וי"א אף הנחש. כלומר אסור להלך בין שני כלבים, ולא
יהלך כלב בין שני בני אדם, וכן כולם, ואם יהלך ביניהם ינזק, ואם למרות זאת צריך להלך
ביניהם, יאמר כמה פסוקים הפותחים באל ומסיימים באל [אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא
נחש ביעקב וגו' עד מה פעל אל] ולא ינזק". מכיון שסוגיה זו אינה עוסקת בהלכה
אלא בתועליות של הצלה מנזקים של כשפים, ומכיון שאותם נזקים לא קיימים, אין לפסוק
סוגיה זו להלכה, וזו היא שיטת הרמב"ם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה