פרק ל – כבוד ועונג שבת
ארבע מצוות השבת
א.
ארבעה דברים נאמרו בשבת – שניים
בתורה, ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים: שבתורה
"זָכוֹר" (שמות כ,ז), וְ"שָׁמוֹר" (דברים ה,יא); ושנתפרשו על
ידי הנביאים, כיבוד ועינוג, שנאמר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה'
מְכֻבָּד" (ישעיהו נח,יג).
ארבעה
ציוויים נאמרו בשבת - שניים מהתורה, ושניים מדברי סופרים, ונזכרו בצורה מבוארת
בדברי הנביאים. שבתורה:
"זָכוֹר"[א]
(שמות כ,ז), וְ"שָׁמוֹר"[ב]
(דברים ה,יא); ושנזכרו בדברי הנביאים: כיבוד
ועינוג[ג],
שנאמר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה'[ד]
מְכֻבָּד" (ישעיהו נח,יג).
כיבוד
ב.
איזה הוא כיבוד – זה שאמרו חכמים
שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף
בציצית ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים
הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת, ומתעטפים; ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת
המלך.
אלו דברים שיש
בעשייתם כיבוד יום השבת: מצוה על האדם מדברי חכמים לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים
חמים[ה]
בערב שבת, מפני כבוד השבת; ובזמננו שדרך בני אדם לרחוץ את כל גופם במים חמים כל
יום, ירחץ את כל גופו במים חמים בערב שבת. ומתעטף בטלית מצויצת ויושב בכובד ראש,
מייחל [=מצפה] להקבלת [=לפגישת, לעמידה מול][ו]
פני השבת, כמו אדם היוצא לקראת המלך. והטעם שיתעטף בטלית, מפני שהעיטוף בה משווה
למעמד קבלת שבת כבוד וקדושה[ז].
והחכמים הראשונים היו מקבצים [=אוספים] תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפים בטלית
ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך[ח].
[הוספה] ויהודי תימן שומרים על מנהג חכמים קדום זה עד עצם היום הזה, והם נוהגים
שיתעטפו כל הקהל בטלית גם בתפילת מנחה וערבית של ליל שבת, ויופיו והדרו של מנהג
זה, נראה בבתי הכנסת שלהם בלילי שבת.
ג.
ומכבוד השבת, שילבוש כסות נקייה.
ולא יהיה מלבוש החול, כמלבוש השבת; ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו כדי שלא יהיה
מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי, מפני כבוד השבת.
ועוד מכבוד השבת,
שילבש כסות נקייה, ויהיו לו בגדים מיוחדים לכבוד שבת, שהם יותר נאים מבגדי החול. ואם
אין לו בגד מיוחד לכבוד שבת, ישנה בדרך העיטוף של הטלית, ובאופן זה לא יהיה מלבוש
השבת כמלבוש החול. וכיצד משנה? בדרך כלל ביום חול מתעטפים בטלית כאשר רוחב הטלית
אסוף בתוך הידיים, ואורך הטלית משתלשל למטה,
והציציות מונחות לפנים, ובשבת ישלשל את טליתו שיהיה רוחב הטלית פרוס על כל גובהו[ט].
עזרא הסופר[י]
תיקן שיהיו העם מכבסים ביום חמישי ולא ביום שישי, מפני כבוד השבת, כדי שיהיו הבגדים
נקיים ומוכנים לכבוד שבת. ולא תיקן שיכבסו ביום שישי, שמא לא יספיקו לסיים את
הכביסה וייבושה לפני השבת, ועוד שיהיו פנויים ביום שישי להכין צרכי שבת. [הוספה] ובזמננו
שמכבסים במכונת כביסה, אם מכבס את בגדי השבת ויש שהות ביום שיתייבשו הבגדים לפני
שבת, וכן אם מכבס בגדים לימות החול ויש לו בגדים אחרים ללבוש בשבת, מותר לכבס גם
ביום שישי, ובתנאי שמלאכת הכיבוס ותליית הכביסה לא יגזלו ממנו זמן רב, ויהיה לו שהות
ביום שישי להכין גם את מאכלי השבת.
ד.
אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת,
מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות, עד שתחשך; ואף על פי כן מכבוד השבת שיימנע
אדם מן המנחה ומעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול.
מותר לאכול ולשתות
מעט, בכל יום שישי, עד שקיעת החמה של כניסת שבת; ומכבוד השבת שיימנע מלסעוד סעודה
שהוא רגיל בה בכל יום, מזמן מנחה קטנה ומעלה [=שעתיים וחצי קודם השקיעה], כדי
שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול; ואסור לקבוע סעודה גדולה ומשתה גדול של יין, בכל
יום שישי [אפילו בשעות הבוקר], מפני כבוד השבת, שמא ימשך בסעודה וייכנס לשבת כשהוא
אינו מתאווה לאכול[יא].
ה.
מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף על
פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא
לכזית – כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת;
ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת – שכל אלו לכבוד שבת הן.
עורך אדם על שולחנו
בליל שבת, בסעודה הראשונה, הרבה מיני מאכלים, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית[יב];
וכן בסעודה שלישית[יג] עורך על שולחנו הרבה מאכלים, ואף על פי
שאינו צריך אלא לכזית - כדי לכבד את יום השבת בכניסתו, וביציאתו. וצריך לסדר
ולהכין את ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת -
שכל הדברים האלו יש בעשייתם כיבוד יום השבת.
ו.
אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר,
ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכות שבבית – חייב לעשות דברים שהן
לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים – מהם מי שהיה מפצל העצים, לבשל
בהן; ומהן מי שהיה מבשל, או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות; ומהן מי
שהיה יוצא וקונה דברים שהוא צריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך. וכל
המרבה בדבר זה, הרי זה משובח.
אף על פי שהוא אדם
חשוב מאוד, ואין דרכו לקנות דברים מהשוק, ולא להתעסק בעבודות הבית - חייב לעשות
דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים - מהם מי שהיה מפצל [=מבקע]
את העצים כדי לבשל בהם, ומהם מי שהיה מבשל, או מולח בשר, או קולע את הפתילות לנרות
שבת, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה מאכלים ומשקים לצורך השבת, למרות
שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה, הרי זה משובח.
עינוג
ז.
איזה הוא עינוג: זה שאמרו חכמים
שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת – הכול לפי ממונו של אדם. וכל
המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת,
אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כבוד השבת – הרי זה עונג שבת; ואינו חייב להצר
לעצמו, ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל שבת: אמרו חכמים הראשונים, עשה שבתך כחול,
ואל תצטרך לברייות.
אלו דברים שיש
בעשייתם עינוג יום השבת: מצוה על האדם מדברי חכמים להכין תבשיל שמן ביותר, ומשקה משכר
בעל ריח טוב [=משקה מבושם], שיאכל וישתה בשבת – ויכין מאכלים ומשקים בהתאם
ליכולתו הכספית. וכל המרבה להוציא כסף לצרכי השבת, ולהכין מאכלים רבים וטובים, הרי
זה משובח. ואם אין ידו משגת, אינו חייב לדחוק את עצמו ולבקש הלוואה או מתנה
מאחרים, כדי להרבות במאכלים לשבת, אלא אפילו עשה שלק [=ירק שהתבשל במים רותחים] וכיוצא
בו לכבוד שבת, שהוא דבר מועט - הרי זה עונג שבת. אמרו חכמים הראשונים: עשה שבתך
כחול, ואל תצטרך לבריות [=אֶכוֹל ביום שבת מעט כדרכך ביום חול, ואל תבקש נדבות
מאחרים כדי להרבות במאכלים בשבת, ויכין לשבת דבר מועט כגון שלק]. [הוספה] וראה
להלן בהלכה ט, שיש חובה על כל אדם לאכול שלוש סעודות של לחם בשבת, אפילו אם הוא
עני המתפרנס מהצדקה, ואף אדם שאין ידו משגת חייב בשלוש סעודות, ויטרח ככל יכולתו
וישאל על הפתחים להשיגם; ומה שאמרו חכמים "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אין הכוונה שמי שאין ידו משגת אינו צריך לאכול שלוש
סעודות, אלא הכוונה שכדי לקיים עונג שבת די בדבר מועט, אפילו ירק שלוק, ואינו צריך
לטרוח יותר מכך[יד].
ח.
מי שהיה ענוג ועשיר, והרי כל ימיו
כשבת – צריך לשנות מאכל שבת, ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, משנה זמן האכילה: אם
היה רגיל להקדים, מאחר; ואם היה רגיל לאחר, מקדים.
מי שהיה עשיר ומפונק,
שבכל ימות החול אוכל מאכלים משובחים כמו בשבת – צריך להוסיף במאכלי השבת תוספת כל
שהיא, יותר ממאכלי החול. ואם אין לו שום מאכל שיכול להוסיפו במאכלי השבת, משנה את זמן
האכילה, כשהשינוי יגרום לכבוד השבת; כגון שהיה רגיל לאכול מוקדם מאוד, או מאוחר
מאוד, ישנה לזמן ראוי משום כבוד השבת[טו].
ט.
חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת –
אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהן
כלל; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה,
או שהיה מתענה – פטור משלוש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע
על שתי כיכרות. וכן, בימים טובים.
חייב אדם לאכול שלוש
סעודות של לחם בשבת – אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וזמן הסעודה הראשונה
מצאת הכוכבים ועד עלות השחר, וזמן הסעודה השנייה מהנץ החמה עד חצות היום, וזמן
הסעודה השלישית משש שעות ומחצה עד שקיעת החמה; וצריך לאכול את סעודות השבת דוקא
בזמנים אלו, ואם הקדים או איחר לא יצא ידי חובתו[טז].
וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהם כלל; ואפילו עני המתפרנס מהצדקה,
סועד שלוש סעודות[יז].
ואם היתה בריאותו חלשה, ואם יאכל שלש סעודות גופו אינו יכול לעכל כמות אוכל מרובה,
והדבר יגרום לו חולי, או שהיה מתענה תמיד והצרו מעיו, ואם יאכל שלש סעודות הדבר יגרום
לו צער[יח]
– פטור משלוש סעודות, מפני שהשבת ניתנה לעונג ולא לצער. וצריך לשתות יין בתוך כל
סעודה משלוש סעודות אלו, מפני שהיין משמח ומענג, ויש בכך כיבוד ועונג השבת, אבל
אין חובה לעשות קידוש, אלא לפני סעודת הלילה והבוקר[יט].
וכן צריך לבצוע על שתי כיכרות לחם, לפני כל סעודה מסעודות אלו, שבכך מכבד ומענג את
השבת, ועוד שיש בכך זיכרון לנס שהיה לבני ישראל במדבר, שלקטו מהמן לחם משנה ביום
שישי. וגם בימים טובים צריך לשתות יין בתוך כל סעודה, ולבצוע על שתי כיכרות, אבל
אין חייבים לאכול סעודה שלישית ביום טוב[כ].
י.
אכילת בשר ושתיית יין בשבת, עינוג
הוא לה – והוא, שהייתה ידו משגת. ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים,
בשעת בית המדרש; אלא כך הוא מנהג הצדיקים – יתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית
הכנסת, ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שנייה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל
מנחה; ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.
אכילת בשר ושתיית יין
בשבת, הרי הם בכלל עינוג יום השבת – ובתנאי שהייתה ידו משגת, כמו שביארנו בהלכה ז.
ואסור לקבוע סעודה על היין בשבתות ובימים טובים, בשעת בית המדרש, מפני שעיקר המטרה
שניתנו שבתות וימים טובים היא לקניין תורני ועונג רוחני[כא].
כך הוא מנהג הצדיקים – מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ובא לביתו וסועד
סעודה שנייה, והולך לבית המדרש קורא ושומע עד זמן מנחה קטנה [=שעתים וחצי קודם
השקיעה][כב],
ומתפלל מנחה; ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ואוכל ושותה עד מוצאי שבת.
טרם השבת ואיסור צער
יא.
אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות,
יותר משלוש פרסאות מתחילת היום: כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב, ויכין סעודה לשבת –
שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבוא, כדי להכין לו. ואין צריך לומר, אם היה
מתארח אצל אחרים – שהרי מביישן, מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין.
מי ששהה במקום יישוב,
שיש שם כדי צורכו לסעודות שבת, ורצה להגיע לביתו לשבת, אם היה ביתו רחוק מהמקום
שבו הוא שוהה יותר מ-12 ק"מ, שהם משך זמן של כ-5 שעות הליכה[כג],
אסור לו ללכת לביתו ביום שישי; ואם היה המרחק 12 ק"מ או פחות מכך, מותר לו
ללכת לביתו מתחילת היום [=מהנץ החמה], כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב, ויהיה שהות
להכין לו כדי צורכו לסעודות שבת – שהרי קודם שיגיע לביתו, אנשי ביתו אינם יודעים שהוא
עתיד להגיע, שיכינו לו לסעודות שבת כבר מהבוקר. וכל שכן אם רצה להתארח אצל אחרים,
צריך להגיע לביתם בעוד היום רב, לא יאוחר מחמש שעות ביום – שאם יגיע לביתם בשעה
מאוחרת, הרי הוא מביישם, מפני שלא הכינו סעודה שיש בה מספיק גם לאורחים. [הוספה] ואם
שהה במקום שאין שם כדי צורכו לסעודות שבת, ילך לביתו אפילו שהיה במרחק של יותר מ-12
ק"מ, שמא יצליח בכל זאת להכין לסעודות שבת, וזה עדיף מאשר שישאר במקומו, שודאי
לא יוכל להכין לסעודות שבת. ואפילו אם הולך להתארח אצל אחרים כך יעשה, מטעם זה.
ואם היה נמצא במקום שאין בו יישוב ויש שם סכנת חיים, מותר לו ללכת כמה ק"מ
שיצטרך, עד שיגיע למקום יישוב בטוח[כד].
ובזמננו שיש אפשרות להודיע לבני ביתו או למארחו על בואו, ויש אמצעי תחבורה
מתקדמים, גם אם הוא נמצא במקום רחוק, מותר לנסוע בערב שבת נסיעות ארוכות מאוד,
וישתדל להקדים כיכולתו, שאם תיארע תקלה בכלי הרכב, יהיה בידו מספיק זמן להגיע
למקום יישוב שיוכל לשבות בו.
יב.
אסור להתענות, ולזעוק ולהתחנן
ולבקש רחמים בשבת; ואפילו בצרה מן הצרות, שהציבור מתענין ומתריעין עליהן – אין
מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים: חוץ מעיר שהקיפוה גויים או נהר, או
ספינה המיטרפת בים – שמתריעין עליהן בשבת לעזור אותן, ומתחננין ומבקשין עליהן
רחמים.
אסור להתענות [=לצום],
ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים[כה]
בשבת; ואפילו אם באה עליהם צרה מהצרות שהציבור מתענים ומתריעים עליהם[כו]
– אין מתענים ולא מתריעים[כז]
בשבתות, ולא בימים טובים: חוץ מעיר שהקיפוה גויים, או עיר שהקיפה נהר ותושבי העיר
עומדים לטבוע במימיו, או ספינה המיטרפת בים [=שנקלעה לסערת גלים בים] ועומדת לטבוע
עם נוסעיה – שהם מקרים שבאו במפתיע וצריך להגיש להם הצלה מיידית, ולפיכך מותר
להתריע עליהם [=לתקוע בחצוצרות] בשבת, כדי שיבואו בני אדם לעזור להם ולהצילם, וכן מתחננים
ומבקשים עליהם רחמים[כח].[הוספה]
וכן מתענים עליהם בשבת[כט].
יג.
אין צרין על עיירות של גויים, פחות
משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן, ולא יהיו מבוהלים
וטרודים בשבת. ומפני זה אין מפליגין בספינה, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי
שתתיישב דעתו עליו קודם השבת, ולא יצטער יותר מדיי; ולדבר מצוה, מפליג בים אפילו
בערב שבת, ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת. ומצור לצידון, וכיוצא בהן – אפילו לדבר
הרשות, מותר להפליג בערב שבת; ומקום שנהגו שלא יפליגו בערב שבת כלל, אין מפליגין.
אין צרים על עיירות
של גויים, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהם, ולא
יהיו מבוהלים וטרודים בשבת, אלא כבר יתרגלו הלוחמים לשגרת המצור; ודוקא מצור,
שמעצם הטלתו מוכח שהדבר סובל דחייה, אבל במלחמה, אם היא נדרשת, עושים אותה בכל
יום, אפילו בפחות משלושה ימים קודם השבת[ל].
ומפני טעם זה, אין
מפליגים בספינה פחות משלושה ימים קודם השבת, מפני שבשלושת הימים הראשונים להפלגה, ייחלו
הנוסעים במחלת ים הכוללת הקאות וסחרחורות, הנגרמת בגלל מליחות הים ונדנוד הספינה
על פני המים, ורק אחרי שלושה ימים הגוף מתרגל לשהות בתוך ספינה, ותתיישב דעתו עליו
קודם השבת, ולא יצטער יותר מדי; ולדבר מצוה, מותר להפליג בים אפילו בערב שבת.
ומסכם [=קובע] עם הגוי המשיט את הספינה, שישבות ולא ישיט את הספינה בשבת, כדי שלא
ייראה כאילו משיט את הספינה בשבת לצורך ישראל, ולמרות שאינו שובת, מותר לו להמשיך
להפליג עמו בשבת, מפני שהגוי משיט את הספינה על דעת עצמו, לצורך רוב הנוסעים שאינם
יהודים[לא].
ומצור לצידון שהן רחוקות זו מזו מהלך יום אחד בלבד – מותר להפליג בערב שבת אפילו
לדבר הרשות, מפני שהפלגה קצרה זו אינה גורמת למחלת ים. ומקום שנהגו שלא יפליגו
בערב שבת כלל, אפילו לא הפלגה קצרה מצור לצידון, צריכים הם לשמור על מנהג אבותיהם
שהחמירו על עצמם, שנאמר: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת
אִמֶּךָ" (משלי א,ח), ולא יפליגו בערב שבת כלל.
תשמיש המיטה
יד.
תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא; לפיכך
עונת תלמידי חכמים הבריאים, מלילי שבת ללילי שבת. ומותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת,
ואין בזה משום חובל ולא משום צער לה.
תשמיש המיטה [=קיום
יחסי אישות], מעונג שבת הוא, וראוי לכל אדם לכוון עונתו לשבת; לפיכך עונת תלמידי
חכמים הבריאים, מליל שבת לליל שבת. ומותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת, ואין בזה משום
חובל ולא משום צער לה, מפני שדם הבתולים אינו מובלע בכתלי בית הרחם, אלא כנוס הוא
שם כמופקד ומוצנע בתוך הכלי, וזה פתחו שיצא הדם מתוכו, ואינו עושה חבורה[לב].
השבת – אות בין ה'
לישראל
טו.
השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן,
שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו,
לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת
בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרה – ושניהם כגויים, לכל דבריהם.
מצוות שמירת השבת,
והאיסור לעבוד עבודה זרה – הרי הם שקולים [=שווה ערך] כנגד שאר כל מצוות התורה;
והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לדעת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר
בם וינח ביום השביעי (שמות כ,יא); והיא יסוד האמונה, המלמד אותנו שהעולם נברא על ידי הבורא יתברך. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא
בכלל רשעי ישראל; אבל המחלל את השבת בפרהסיה[לג],
הרי הוא כמו עובד עבודה זרה – ושניהם כמו גויים לכל דבריהם. [הוספה] לפיכך המחלל
את השבת שחיטתו נבילה, ובעירובי חצרות אין מערבים עמו ואינו מבטל רשותו אלא צריך
לשכור ממנו את רשותו כמו גוי, ואין מקבלים ממנו קרבן כלל, ואם נוגע ביין אוסרו;
אולם קידושיו קידושין, ומצווה להחזיר אבידתו[לד].
בזמננו, אלו המוגדרים
כמחללי שבת אינם נחשבים כגוים, שהרי ייתכן והם מקדשים בביתם על היין, או מתפללים
בבית הכנסת, והגדרתם היא כמומר לתיאבון ולא כגוי[לה].
טז.
לפיכך משבח הנביא ואומר, "אַשְׁרֵי
אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ, שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ..."
(ישעיהו נו,ב). וכל המשמר את השבת כהלכתה, ומכבדה ומענגה כפי כוחו – כבר מפורש
בקבלה שכרו בעולם הזה, יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר "אָז תִּתְעַנַּג
עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב
אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו נח,יד).
לפיכך משבח הנביא
ואומר, "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ, שֹׁמֵר
שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ..." (ישעיהו נו,ב). וכל המשמר את השבת כהלכתה, ומכבדה
ומענגה כפי כוחו – כבר מפורש בקבלה [=בדברי הנביאים] שכרו בעולם הזה, יותר על השכר
הצפון לעולם הבא, שנאמר "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי
אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ[לו],
כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו נח,יד).
תם ונשלם שבח לאל
בורא העולם
[א]
שיזכיר את שבחו וקדושתו
של יום השבת, כמו שנתבאר בפרק כט.
[ב]
שישמור את יום השבת ולא
יעשה בו מלאכה.
[ג]
כיבוד יום השבת, כולל בתוכו את הדברים שבעשייתם מכבד ומייקר ומחשיב את יום השבת,
כמו שיתבאר בהלכות הבאות, שיהיו פניו ידיו ורגליו רחוצים לכבוד שבת, וישב מעוטף
בטלית, וילבש כסות נקייה, ויאכל את הסעודה בשבת בתיאבון שבכך מכבדה, ויהיה שולחנו
ערוך וביתו מסודר.
עינוג יום השבת, כולל בתוכו את הדברים
שבעשייתם מתנהג בשבת בדרך של עינוג ופינוק, שיאכל מאכל שמן, וישתה משקה משכר בעל
ריח טוב, וירבה במאכלים משובחים.
והגר"א כתב (תקכט,א), שעונג הוא בשבת
עצמה, וכבוד הוא בערב שבת, וכן כסות נקיה בערב שבת. אולם המעיין יראה, שרחיצת פניו
ידיו ורגליו בערב שבת הם למטרה שבשבת יהיו פניו ידיו ורגליו רחוצים, וכן בשאר
הדוגמאות, ועיקר הדבר שבשבת עצמה ינהג בדברים המייקרים ומכבדים את השבת. ולפיכך אם
התעטף בטלית בליל שבת, אחר שנכנסה השבת, הרי הוא מכבד את השבת, וכן אם לבש כסות
נקייה בשבת, הרי הוא מכבד את השבת, ואין לומר שרק אם יעשה דברים אלו לפני כניסת
השבת, הרי הוא מכבד את השבת.
[ד]
יום השבת הוא קדוש ה',
כמו שנאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ"
(בראשית ב,ג).
[ה]
מים חמים מנקים יותר,
וגם מהנים את האדם הרוחץ.
[ו]
יהודי תימן אומרים
בפיוט "לכה דודי" הנאמר בקבלת שבת, "...פני שבת נַקְבִּילָה",
שלא כנהוג אצל שאר עדות לומר "פני שבת נְּקַבְּלָה". והטעם ששינו את
לשון הפייטן, מפני שדייקו בעברית, והשבת איננה חפץ שאפשר לקבלו בשתי ידיו, אלא יום
השבת הוא יום קדוש, וניתן להקביל את פניו [בהשאלה], כדרך שמקבילים פני אדם חשוב.
וכן הוא במשנה אבות על פי גירסת הרמב"ם (א,טו): "והוי מקביל את האדם
בסבר פנים יפות", שלא כגירסת דפוס וילנא שם "מקבל" (ההערה על פי
מהרי"ץ בפירושו עץ חיים על לכה דודי).
[ז]
הטעם על פי הרב צדוק.
[ח]
"שבת המלך"
כן הוא ברמב"ם, ובגירסת המ"מ בתלמוד (שבת קיט,א), שלא כמו גירסת התלמוד
לפנינו "שבת מלכתא". והבטוי מוסב כלפי ה', שהשבת היא שבת של המלך ה',
כמו שנאמר שבת לה'. ומאחר והרמב"ם כתב קודם לכן "...כמו שהוא יוצא לקראת
המלך", לפיכך ביארנו שגם הביטוי "שבת המלך" יתפרש משום שהוא מוסב
כלפי ה', שהוא המלך (על פי מהר"י קאפח, הערה ג).
[ט]
לשון הרמב"ם בהלכה
שלפנינו: "ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו כדי שלא יהיה מלבושו כמלבוש
החול". ובהלכות דעות (ה,ט) כתב הרמב"ם: "ולא ישלשל טליתו,
מפני שנראה כגסי הרוח, אלא בשבת בלבד, אם אין לו להחליף". ומלשון ההלכות משמע
שהרמב"ם עוסק בטלית שבה מתעטף, ולא בבגד שלובש, כשיטת רש"י שבת (קיג,א),
הובא במ"מ לפנינו. ואת ביאור ההלכות סגננו בהלכה שלפנינו.
[י]
עזרא הסופר היה מנהיג
היהודים בימי שיבת ציון. "בית דינו של עזרא - הן הנקראין אנשי כנסת
הגדולה" (הקדמה למשנה תורה, ז).
[יא]
ביארנו את ההלכה על פי
המ"מ והכס"מ. אלא שהם כתבו, שבערב שבת צריך להימנע מסעודה שהוא רגיל בה,
מתשע שעות, כלומר סמוך למנחה קטנה, ומשך הזמן של סמוך הוא חצי שעה, ואנו כתבנו שיש
להימנע רק מזמן מנחה קטנה, כלומר שעתיים וחצי קודם השקיעה, מפני שכך הוא פשט לשון
הרמב"ם במשנ"ת שכתב, "מכבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה
מלקבוע סעודה".
[יב]
כתב מהר"י קאפח (הערה
ח), שכדי לצאת ידי חובת סעודת שבת צריך לאכול כזית פת, ושיעור זה הוא הקובע את
הקידוש, שעשאו במקום סעודה, ושוב יכול לאכול במקום אחר מבלי צורך לחזור ולקדש.
[יג]
ביארנו את ההלכה על פי
מהר"י קאפח (הערה ח) והרב צדוק. ואין הכוונה שצריך אדם לאכול סעודת מלווה
מלכה אחר צאת השבת, ואין לכך זכר בדברי הרמב"ם. וראה עוד להלן הלכה י,
"ויאכל וישתה עד מוצאי שבת", וגם שם לא נזכר שיאכל אחרי מוצאי שבת.
[יד]
בהלכה שלפנינו נחלקו
המפרשים. יש מפרשים, מה שאמרו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ביאורו, מי
שאין ידו משגת אינו צריך לטרוח אפילו כדי להשיג שלש סעודות, ויאכל ירק שלוק במקום
סעודה ודי לו בכך. ומה שנאמר בהלכה ט, שאפילו עני המתפרנס מהצדקה אוכל שלוש
סעודות, זה כאשר כבר הוצרך לבריות, צריכים גבאי הצדקה לתת לו שלש סעודות, אבל כל
שלא הוצרך לבריות, יאכל מה שיש לו, אפילו רק שתי סעודות, ואינו חייב יותר כלום.
ולעומת זאת יש מפרשים, שההלכה עוסקת בדין עונג שבת, שאינו צריך לטרוח הרבה ולהרבות
במאכלים לעונג שבת, ודי שיעשה לכבוד שבת ירק שלוק ויקיים בו עונג שבת, ועל כך גם
אמרו חכמים עשה שבתך חול, כלומר שיוסיף לכבוד שבת דבר מועט כגון ירק שלוק, ואינו
צריך לטרוח יותר. אולם לא התכוונו חכמים במשפט זה, של עשה שבתך חול, שמי שאין ידו
משגת פטור משלוש סעודות, שהרי נתבאר בהלכה ט שאפילו עני המתפרנס מהצדקה אוכל שלוש
סעודות, משמע שחובת שלוש סעודות היא על כל אדם, אפילו אם אין ידו משגת, וישאל על
הפתחים להשיג מזון שלוש סעודות. וכשיטה זו ביארנו את ההלכה.
כמו הפירוש השני, כך פירש אורה ושמחה את
הלכה שלפנינו. והוכיח את הדברים גם מדברי הרמב"ם לעיל (ה,א): "...אפילו
אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת
הוא...". מכאן שבכדי לקיים עונג שבת ישאל על הפתחים. ולפיכך מה שכתב
הרמב"ם בהלכות ברכות (יא,ב), "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד
שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב
על כל פנים לעשותן". כל המצוות שהם חובה על האדם, אפילו שהם מדברי חכמים,
צריך לשאול על הפתחים כדי לקיימם. וכן מה שכתב הרמב"ם לעיל (כט,כו), "ואין
מחזרין על האור, כדרך שמחזרין על כל המצוות; אלא אם בא לו, מברכין עליו".
בשאר המצוות שיש חובה לחזר אחריהם, צריך לשאול על הפתחים כדי לקיים אותם.
וכך היא שיטת המאירי, כפי שנתבאר במסכת
שבת (קיח,א), וזה לשונו: "מכאן אתה למד ששלש סעודות אף לעני שבישראל נאמרו
ואף למתפרנס מן הצדקה לא אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא שלא להרבות
בהוצאותן ובהוצאות אחרות שבשבת אלא כמסת ידו". דברי המאירי הם העתק דברי
הרמב"ם בהלכה שלפנינו, ומדבריו נלמד שיש חובה לכל אדם לאכול שלוש סעודות,
אפילו עני, אולם כדי לקיים עונג שבת אינו צריך להרבות בהם, אלא יאכל כיכולתו, ועל
כך אמרו עשה שבתך חול.
וכך משמע מרבינו חננאל (פסחים קיב,א),
שכתב: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, פירוש אל תאמר חייב אני לענג השבת אם
אין ידך משגת, אלא עשה שבתך במאכל ובמשקה ובמלבוש [כמו יום החול], ואל תצטרך
לבריות". משמע שמימרה זו עוסקת שיש לו מאכל פת לסעודות היום, ועשה שבתך חול
מלמדנו, שאינו צריך להוסיף בעונג שבת יותר מיכולתו.
וכך משמע מדברי שו"ע הרב (רמב,ה,
קונטרס אחרון הערה ג), שכתב שההלכה שלפנינו עוסקת במי שיש לו יותר מי"ד
סעודות [=שיכול לאכול שלוש סעודות, ובמה שעודף עליהם יענג את השבת קצת], שחייב לאכול
בשבת ג' סעודות [ולענג את השבת קצת], אלא שאין צריך לבקש מתנות מאחרים שלא מהקופה להרבות
במאכלים הרבה יותר מבחול אלא די בדבר מועט, ולכך מכוונים דברי רבי עקיבא עשה
שבתך חול. ומדבריו למדנו, שמה שאמרו עשה שבתך חול, אין הכוונה בו שאדם זה פטור
מחובת אכילת שלש סעודות בשבת.
ולעומת זאת, יש מפרשים כמו הפירוש הראשון,
וכך משמע מרש"י (שבת קיח,א) ד"ה, אלא הא מני ר' עקיבא היא, שכתב שיקיים
את סעודת שבת במה שאפשר לו, כלומר אפילו ללא פת. וכך כתב במשנ"ב (רמב
ס"ק א). וכך ביאר הרב צדוק, וכך פירש ברמב"ם לעם.
[טו]
ביארנו את ההלכה על פי
הרב צדוק.
[טז]
מה שהוספנו על לשון
הרמב"ם, שהשלש סעודות יהיו של לחם, הוא על פי הגהות מיימוניות, ואי
אפשר לצאת ידי חובת שלוש סעודות במיני מזונות, וגם סעודה שלישית צריך לעשותה על
הלחם. ומה שכתבנו שזמן הסעודה הראשונה מצאת הכוכבים, וזמן סעודה שלישית עד השקיעה,
מפני שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא בין השמשות, ודנים בו להחמיר, כמו שנתבאר
לעיל (ה,ד), ולפיכך אם אכל בכניסת השבת בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים לא יצא ידי
חובתו, שמא עדיין לא נכנסה שבת, ואם אכל בזמן זה בצאת השבת, לא יצא ידי חובתו, שמא
כבר יצאה השבת. ומה שכתבנו שזמן סעודה שנייה עד חצות היום, מפני שהרמב"ם כתב
שזמנה בשחרית, ועד חצות היום ניתן להגדיר את הזמן כשחרית (אורה ושמחה). ומה שכתבנו
שזמן סעודה שלישית משש שעות ומחצה, מפני שמאז ראוי הזמן להיקרא זמן מנחה, כמו
שמצאנו בהלכות תפילה (ג,ב) שאז הוא זמן מנחה גדולה, ועד אז ראוי להיקרא שחרית.
ולכן, אף שסתם מנחה שנזכרה בדברי הרמב"ם היא מנחה קטנה, אלא אם נזכר בפירוש
מנחה גדולה, ומתשע שעות ומחצה הוא זמן מנחה קטנה, אין לומר שזמן סעודה שלישית הוא
מתשע שעות ומחצה, מפני שאם נאמר כך יצא פרק זמן, מחצות עד תשע שעות ומחצה, שאינו
לא זמן סעודת שחרית ולא זמן סעודת מנחה, וזה לא מסתבר.
וכך כתב השו"ע (רצא,ב), שזמן סעודה
שלישית משש שעות ומחצה, כלומר מזמן מנחה גדולה. וכך פסקו כל הפוסקים. וכך כתב אורה
ושמחה בדעת הרמב"ם, ודייק זאת מלשון הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב
(ו,יט), שם כתב הרמב"ם שביום טוב אוכלים אחר תפילת מנחה גדולה. אולם ראה
בהערה כ, שמהלכות יום טוב
אין להוכיח זאת, משום שביום טוב אוכלים ושותים אחר מנחה גדולה עד הלילה, והוא אינו
נחשב סעודה שלישית, ואין חובת סעודה שלישית ביום טוב.
ואף שכתב הרמב"ם בהלכה הבאה:
"...וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה; ואחר כך
יקבע סעודה שלישית על היין...". ולכאורה משמע שזמן סעודה שלישית
אחר מנחה קטנה, שהרי הרמב"ם שם מדבר שילמד בבית המדרש עד זמן מנחה קטנה,
ויתפלל ואחר כך יאכל סעודה שלישית, אין לדייק דיוק זה, והרמב"ם רק כתב את
מנהג הצדיקים, אבל בקביעת הגדרה הלכתית, מהרגע שהגיע זמן הראוי להיקרא מנחה, כלומר
מזמן מנחה גדולה, פקע זמן אכילת שחרית והגיע זמן אכילת מנחה, כלומר סעודה שלישית,
ומאז ניתן לאכול סעודה שלישית.
ומה שכתבנו שאם הקדים או איחר לא יצא ידי
חובת הסעודה, כך כתבו המ"מ הגהות מיימוניות ומהר"י קאפח (הערה טז). ולפיכך,
ערב פסח שחל בשבת, אינו יכול לאכול בשחרית שתי סעודות לצאת ידי חובת שלש סעודות (על
פי הגהות מיימוניות, מ"מ, והרב צדוק).
[יז]
החובה לאכול שלש סעודות
בשבת היא, בין על העני שצריך לטרוח להשיג שלש סעודות, ואם אין לו ישאל מאחרים
שיתנו לו (וכפי שביארנו בהלכה ז ובהערה יד), ובין על גבאי
הצדקה, שצריכים לתת לעני מזון שלוש סעודות לשבת, כמו שנתבאר בהלכות מתנות עניים
(ז,ח).
[יח]
לשון הרמב"ם על פי כתבי
יד תימן "או שהיה מתענה", וביאורו כנוסח הדפוס, או שהיה מתענה תמיד,
וכפי שביאר מהר"י קאפח (הערה יח), וכפי שסגננו את ההלכה.
[יט] כמו שנתבאר לעיל (כט,א
י) (כס"מ).
[כ]
לשון הרמב"ם:
"וכן בימים טובים". יש מפרשים שלמדו מלשון זה, שכל החיובים שנזכרו בהלכה
שלפנינו בשבת, [כחיוב אכילת שלוש סעודות, בערבית בשחרית ובמנחה, ושישתה יין בכל סעודה
סעודה, ויבצע על שתי כיכרות], הרי הם קיימים גם ביום טוב, מפני שימים טובים נקראו
שבתות ה' (לעיל כט,יח), והם שווים לשבת לגמרי (אורה ושמחה, מהר"ח כסאר).
אולם המעיין במקורות ההלכה יראה, שפשוט
וברור שביום טוב אין חובה לאכול סעודה שלישית. במסכת ברכות (לט,ב) נאמר: "אמר
רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא - לחם משנה כתיב". הרי"ף
הביא מימרה זו בפסחים (כה,ב בדפיו), וכתב על כך, פירשו רבנן שגם בימים טובים צריך לבצוע
על שתי ככרות כמו שבת. מכאן שהצורך לבצוע על שתי כיכרות קיים גם ביום טוב, וכך כתב
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ח,ו).
במסכת ברכות (מב,ב) נאמר, שבשבתות וימים
טובים קובע אדם סעדותו על היין, מכאן שהצורך לקבוע סעודתו על היין קיים גם ביום
טוב.
אולם חובת אכילת שלוש סעודות ביום טוב, לא
מצאנוה בתלמוד, ואדרבה בירושלמי מעשר שני (ה,ה) נאמר, מדוע היו מתוודים וידוי מעשר
ביום טוב האחרון של פסח במנחה ולא בשחרית, כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל, ובשחרית יש
עדיין חובה לאכול, אולם במנחת יום טוב אין חובה לאכול, מכאן שביום טוב אינו צריך
לאכול סעודה שלישית.
וכך מדויק מדברי הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב
(ו,יט), שם כתב: "אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה
אוכל ושותה כל היום כולו - אלא כך היא הדת: בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסייות
ולבתי מדרשות, ומתפללין וקוראין בתורה בעניין היום; וחוזרין לבתיהם, ואוכלין.
והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום, מתפללין תפילת
המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות, שאר היום עם הלילה". כשהזכיר
הרמב"ם את האכילה ביום טוב אחר מנחה גדולה, הגדיר זאת, וחוזרים לבתיהם
לאכול ולשתות. ואילו בהלכות שבת לפנינו, בהלכה י, כשהזכיר הרמב"ם את
האכילה בשבת אחר מנחה קטנה, הגדיר זאת, ואחר כך יקבע סעודה שלישית
על היין. מכאן שהאכילה שאוכל בשבת אחר מנחה היא סעודה שלישית, שלא כמו האכילה
שאוכל ביום טוב אחר מנחה שהיא משום שמחת יום טוב. וכך כתב הב"י (סי' תקכט)
בדעת הרמב"ם, וכך כתב בביאור הגר"א על השו"ע (סי' תקכט) והוכיח את
הדבר מהירושלמי הנזכר למעלה. וכך כתב תוספות יום טוב על המשנה מעשר שני (ה,י),
והוכיח את הדבר מהירושלמי הנזכר למעלה.
[כא]
דרכם היה שהיו דורשין לעם
בשבתות, ומלמדים לעם חקי האלהים ותורותיו, והיה תועלת גדולה לכלם בזה... ואפילו על
החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו, לפי שהקבוץ ההוא ברוב עם
היה חוזק הדת ושמירת גדריו (מ"מ לעיל כג,יט). ובהלכה שלפנינו ביאר
הרמב"ם, שזמן בית המדרש בשבת, היה אחר סעודה שנייה עד זמן מנחה קטנה. וראה
עוד בהלכות שביתת יום טוב (ו,יט), שם כתב הרמב"ם, שזמן בית המדרש ביום טוב,
היה אחר סעודה שנייה עד זמן מנחה גדולה.
[כב]
סתם מנחה שנזכרה היא מנחה
קטנה, אלא אם נזכר בפירוש מנחה גדולה, ומתשע שעות ומחצה הוא זמן מנחה קטנה, כמו
שנתבאר בהלכות תפילה (ג,ב).
[כג]
לשון הרמב"ם:
"אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות, יותר משלוש פרסאות מתחילת היום". פרסה
היא 4 מילין, נמצא ש- 3 פרסאות הם 12 מיל. מהלך אדם של מיל הוא 24 דקות (פה"מ
פסחים ג,ב), נמצא שמהלך 12 מיל הוא 4 שעות ו-48 דקות. ולפיכך כתבנו שהוא משך זמן
של כ-5 שעות. וראה עוד הלכות קרבן פסח (ה,ט), שמהלך 15 מיל הוא 6 שעות, והוא תואם
למה שכתבנו, שמהלך מיל הוא 24 דקות.
[כד]
כל מה שכתבנו מהמילים
"ואם שהה במקום שאין שם כדי צורכו..." הוא מהכס"מ.
[כה]
אסור להתפלל בהרמת קול
[=זעקה] ובבקשת רחמים נואשת [=תחינה], ובסגנון לשון שיש בו בקשת רחמים.
[כו]
"אלו הן הצרות של
ציבור שמתענין ומתריעין עליהם – על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר,
ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל היירקון, ועל המפולת, ועל
החוליים, ועל המזונות, ועל המטר" (תעניות ב,א).
[כז]
אין תוקעים בחצוצרות,
כחלק מתהליך התפילה.
[כח]
מתפללים עליהם בבקשת
רחמים נואשת [=תחינה], ובסגנון לשון שיש בו בקשת רחמים.
[כט]
לכל ההלכה שלפנינו, השווה
לעיל (ב,כד), והלכות תעניות (א,ו). והנה, בהלכה לפנינו ולעיל (ב,כד) לא כתב
הרמב"ם שמתענים על צרות אלו בשבת, ואילו בהלכות תעניות (א,ו) כתב שמתענים על
צרות אלו בשבת. וביאר הלח"מ (בהלכות תעניות א,ו) שסמך הרמב"ם כאן על מה
שכתב שם, ועל צרות אלו צריכים גם להתענות. וכך כתב המ"מ לפנינו לעיל (הלכה
ט), וכך היא שיטת מהר"י קאפח כפי שביאר בהלכות תעניות פרק א (הערה טו), וכך
היא שיטת אורה ושמחה. וכמותם כתבנו בהלכה. ולעומת זאת, לדעת המ"מ בהלכות
תעניות (א,ו) והכס"מ (שם) אין להתענות בשבת על צרות אלו.
[ל] כמו שנתבאר לעיל
(ב,כג).
[לא]
רק כשהגוי הוא המשיט את
הספינה (מהר"י קאפח פכ"ד הערה יז), ויש עם הישראל גם גוים הנוסעים עמו
(אורה ושמחה לעיל כד,ו) והם הרוב (לעיל ו,ד, שולחן ערוך הרב, או"ח ב, רמח,ו),
מותר לשוט בספינה בשבת. ואם הספינה שטה באופן אוטומטי, מותר גם אם המשיט אותה
ישראל (הרב צדוק לעיל כד,ו). וקטע זה בהלכה שלפנינו, כבר נזכר לעיל (כד,ו).
[לב]
הטעם על פי המשנ"ב
(סי' רפ ס"ק ד).
[לג]
מחלל שבת בנוכחות עשרה
מישראל שומרי מצוות, שבכך מראה זלזול מוחלט בשמירת השבת, שאפילו מפני רבים אינו
מתבייש. וכך פירשו רבי עקיבא איגר (בגליון לשו"ע השלם יו"ד סימן
רס"ד) ושו"ת בנין ציון (ח"א סי' ס"ד).
ולעומת זאת, לפי המשנ"ב (סי' שפה
ס"ק ד), מחלל שבת בפרהסיה אינו דוקא כשעושה בפניהם ממש, אלא די שיודעים שמחלל
את השבת. והוכיח את הדבר מהתלמוד סנהדרין (עד,ב) שכתב: "והא אסתר פרהסיא
הואי!" מכאן שאף שלא עברה בפני עשרה ממש, כיון שמעשיה יתפרסמו לעשרה בני אדם,
נחשבת פרהסיא.
ובשו"ת בנין ציון הנזכר למעלה ביאר,
שאסתר נחשבת פרהסיה מפני שנלקחה למלך אחשורוש בפני עשרה מישראל שהיו בשושן, שידעו
לשם מה היא נלקחת.
[לד]
מה שכתבנו שמחלל שבת
שחיטתו נבילה, כן הוא בהלכות שחיטה (ד,יד), ומה שכתבנו ששוכרים ממנו רשותו, כן הוא
בהלכות עירובין( ב,טז), ומה שכתבנו שאין מקבלים ממנו קרבן כלל, כן הוא בהלכות מעשה
הקרבנות (ג,ד).
ומה שכתבנו שאוסר את היין, לא נזכר בדברי
הרמב"ם במפורש, אולם נזכר בספר הלכות גדולות (הלכות שחיטת חולין, דף קכו
ע"ד) שם כתב, "מומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם, ועושה יין נסך,
ואסור לאכול משחיטתו". וכן כתב בתשובת הרשב"א (סימן ד), הובא בבית יוסף
(יורה דעה סימן קיט) (ילקוט יוסף, שבת כרך א, סי' רעב הערה יב). אולם פתו מותרת,
כיון שאין בו איסור חתנות, שאם בתו שומרת תורה ומצות ויש בה יראת שמים, מותרת
להנשא לבר ישראל, הילכך פת שאפאה לעצמו, או עוגה שאפאה לעצמו, מותרת לכל ישראל (הליכות
עולם חלק ז' עמוד צא, הובא בילקוט יוסף קיצוש"ע, יורה דעה קיב,ח).
ומה שכתבנו שקידושיו קידושין ומחזירים
אבידתו, כן הוא בהלכות איסורי ביאה (יג,יז).
[לה]
הוראת מו"ר הרב רצון
ערוסי על פי הוראת הפוסקים בדורות האחרונים. ראה ילקוט יוסף (קיצוש"ע קכג,קלד
סעיף סעיף י), ופסקי תשובות (נה,כא שסיכם את השיטות), שכל זמן שמחלל השבת אינו עושה
זאת בהתרסה, אין להתייחס אליו כאל עובד עבודה זרה. ודבריהם מבוססים על דברי שו"ת
"בנין ציון" (החדשות סימן כג) שכתב בזה הלשון: "והרי מחלל שבת נחשב
כמומר בלבד, מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה [=מחלל שבת בפרהסיה אך מתפלל
ועושה קידוש בליל שבת] מודה על ידי תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר
לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אף על פי שמחללין
שבת, מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים... ואפשר נמי
דצדוקין שלא הורגלו בתוך ישראל ולא ידעו לעיקרי הדת ואינם מעיזין פניהם נגד חכמי הדור
לא חשבי מזידין".
פירוש דבריו, יש להקל במחללי שבת "מסורתיים"
שעושים קידוש בלילי שבת וכדומה, שהרי כל הטעם שהמחלל שבת נחשב כגוי, מפני שעל ידי חילול
שבת מראה שהוא כופר במעשה בראשית, ולכן הוא נחשב כמי שאינו מקיים את כל התורה כולה,
אבל זה שאומר בפירוש בפיו "ויכולו השמים והארץ...", אי אפשר להחשיבו ככופר.
ועוד, שבניהם שגדלו כ"חילונים" נחשבים כ"תינוק שנשבה" ואינם נחשבים
כמזידים. וכמו שכתב הרמב"ם על בני הקראים (הלכות ממרים ג,ג): "במה דברים
אמורים [=שהכופר בתורה שבעל פה יצא מכלל ישראל]? באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו ובדברים
שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה שבעל פה תחילה, וכן כל הטועים
אחריו. אבל בני אותן הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם
עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס. ואף על
פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם,
כך אלו האוחזים בדרכי אבותם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותן בדרכי שלום,
עד שיחזרו לאיתן התורה...".
[לו]
אשליט אותך על ארץ
ישראל, ותיהנה מפריה וטובה.
