196. בית שיש בו כמה חדרים וקובע את המזוזות[209] בפעם אחת, יברך ברכה אחת לכולם. וישתדל לא להפסיק ביניהם בדיבור, ואם עבר והפסיק בדיבור אינו חוזר ומברך[210]. כי נמצא באותו מעמד[211] של קביעת מזוזות[212].
ואם כוון בברכה לא לפטור את שאר המזוזות שקובע, ובירך ברכה על כל מזוזה ומזוזה, מה שעשה עשה ואין כאן ברכה לבטלה, אבל לא עושים כך. (אהבה- מזוזה ה,ז: ו,י: תפילה ז,טז ציון מט: ברכות א,ח)
197. שער של חצר[213] שיש בו את התנאים שבהם מתחייב במזוזה, כלומר שיש לו מזוזות ומשקוף[214], חייב לקבוע שם מזוזה, אף אם אין לאותו שער, דלת. ונראה שיקבע מזוזה עם ברכה. (אהבה- מזוזה ו,ז-ח א וציון ח)
198. בית שבכניסה אליו יש חדר קטן מקורה, חייב לקבוע בפתח של חדר זה מזוזה, אף שאין בחדר קטן זה ארבע אמות על ארבע אמות, כיון שהוא מוליך לבתים שחייבים במזוזה.
ומה שכתב מארי בהערותיו על משנ"ת[215] "... ופירושו לדעת רבינו- שבית שער זה הוא בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, אלא שאינו עשוי לדירה אלא חדר כניסה לאכסדרה ולמרפסת ולגינה וכו' שהם מקומות הפטורים ואינם מובילים לא לבית דירה ולא לעליות"
[ולפי האמור- הבית שער יש בו ארבע אמות ולמרות זאת פטור ממזוזה, ואילו בתשובה לפנינו הורה מארי שלמרות שאין בחדר הקטן שלפני הבית ארבע אמות חייב במזוזה[216]].
חדר קטן זה, אין דינו כבית שער שהוזכר בהלכה שפטור ממזוזה, כי שם הבית שער פתוח לאכסדרה, ואילו כאן פתוח לבית שהוא חייב במזוזה[217]. (אהבה- מזוזה ו,ז-ח וציון יד)
199. על פי דברי מהרי"ץ[219]- שהורה שספר תורה ספרדי או אשכנזי פסול לקריאה בציבור בשביל תימני- תימני שקרא בספר תורה ספרדי או אשכנזי, אם הציבור ספרדי או אשכנזי אפשר לענות אמן. כי חובת הקריאה היא לציבור[220], ובשבילם ספר זה כשר הוא. וההיתר לענות אמן אינו ברור ומוחלט, ואפשר לומר שאסור[221] לענות אמן. (אהבה- ספר תורה ז,יא: ח,ד: י,א: שו"ת פעולת צדיק ח"א סי' כד )
200. מלשון רבינו בהלכות ספר תורה שכתב "לתקן עליהם כל הספרים[222]" נלמד, שצריך להקפיד לקרוא בספר תורה תימני. ותימני שקרא בספר תורה אשכנזי אין לענות אחריו אמן לדעת רבינו. במה דברים אמורים כשהיו הציבור תימנים, אבל אם הציבור אשכנזי מותר[223] לענות אמן. כי חובת הקריאה היא לציבור[224], ובשבילם ספר זה כשר הוא. (אהבה- ספר תורה ז,יא: ח,ד: י,א: שו"ת פעולת צדיק ח"א סי' כד)
201. תימני שעלה לתורה בבית כנסת אשכנזי, אין הברכות שמברך[225] על הקריאה בתורה ברכה לבטלה, מחמת שהספר שמברך עליו אינו כשר לדעת רבינו, כי הציבור אשכנזי ובשבילם ספר זה כשר הוא.
202. בימנו כל עדה טוענת שהמסורת שלה בספר התורה, היא המסורת העתיקה והנכונה, חוץ מפרופסור ברויאר שדגל במסורת התימנים על אף שהוא אשכנזי.
ונשאל מארי, מדוע לא נאמר ספק ברכות להקל, ולא נברך על הקריאה בתורה מחמת שאיננו יודעים מהו הנוסח הנכון?
והשיב, שאין כאן ספק, אלא כל עדה טוענת שהמסורת שלה היא הנכונה.
[227]תמני שעלה לתורה בבית כנסת אשכנזי, אינו יכול שלא לברך על הקריאה בתורה, כי כבר נהגו כולם שכל מי שעולה לתורה מברך לפניה ולאחריה.
ואם נזדמן לבית כנסת שאין להם ספר תורה הכשר לפי דעת רבינו, עדיף שיהיה בעל קורא מאשר שיעלה ויברך על ספר זה. ויכול לעשות כך לכתחילה, והוא שהיתה מסורת ספר התורה תואמת לציבור שקורא להם.
אלא שעצם הדבר של מציאות בעל קורא[228] הוא דבר שיש הרבה שמפקפקים בו, ובעל שבלי הלקט כתב שמי שעולה ומברך ואינו קורא חייב נידוי, והוא ודודו עזבו את בית הכנסת כשראו דבר זה. (אהבה- ספר תורה ז,יא: ח,ד: י,א: שו"ת פעולת צדיק ח"א סי' כד: תנ"ך ברויאר עמ' שצה: תפילה יב,ה וציון ח)
203. בספרי תורה התימנים שתי השורות האחרונות של שירת הים נכתבו אריח על גבי לבינה, ואם שינה הרי הספר פסול לדעת רבינו משום ששינה בצורת השירות[229].
וכך כתב מארי סאלם רדאעי[230] בשם מארי יחיא אלאביץ' "שאם שינה הרי עשה פרשה במקום שאין פרשה, וצריך לתקן כמסורת. והוא זכור שתיקנו פעם בתימן ספר תורה שהסופר הפסיק בין חיל אחד שאינו מקום ריוח, שמע מינה כנזכר שאין לשנות".
ומעיד מארי, שכך עושים ומתקנים אם לא כתב את הפרשיות כדעת רבינו, לדוגמא- אם לא כתב פרשה בכל חלב[231] אלא בהמקריב[232], אנו מתקנים ועושים פרשה בכל חלב, ובהמקריב לא עושים פרשה. ועל זה כתב מהרי"ץ[233] "שלדידן ספרי תורה אלה פסולים". (אהבה- ספר תורה ז,יא: ח,ג: י,א: שו"ת פעולת צדיק ח"א סי' כד)
204. בתימן לא נהגו לנשק את המזוזה. (אהבה- מזוזה ז,יג)
205. כבר נתבאר בתשובת רבינו שאין לרקום פסוקים בטלית[234], וכבר ביאר מארי שיש בכתב האשורי קדושה[235].
ונשאל מארי, כיצד אנו מכניסים חומרי ניקיון לבית הכסא והרי כתוב עליהם בכתב אשורי?
והשיב, שאינו כתב אלא הדפסה -יציקה-, וכל מה שאסר רבינו זה כתב או רקמה במחט. אבל לא יציקה, שאינה נחשבת ככתב.
אבל[236] עלונים שיש בהם רעיונות לפרשת שבוע, אסור להכניסם לבית הכסא משום שיש בהם דברי תורה. (אהבה- ספר תורה ז,יד וציון לג: שו"ת רסח)
206. כת"ר בהלכות ספר תורה ז,טז "כל כתבי הקודש- אין כותבין אותן אלא בשרטוט, אפילו כתבן על הנייר. ומותר לכתוב שלוש תיבות, בלא שרטוט; יתר על זה, אסור"
וביאר השואל, שרבינו לא חילק באיזה כתב כותב, משמע שבין שיכתוב בכתב אשורי או כתב רש"י או כתב רגיל צריך שרטוט. ולשון רבינו כל כתבי הקודש, לא דוקא ספרי תורה.
וביאר מארי לשואל, שכך נהגו חכמי תימן לעשות שרטוט עם "מסטרה" קרש עם חוטים והיו מצמידים את הנייר לחוטים ומסרטטים בהם. (אהבה- ספר תורה ז,טז)
207. כת"ר בהלכות ספר תורה ח,ד "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו, הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים; ועליו, היו הכול סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו. ועליו, סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו"
וביאר מארי, שבן אשר דקדק בספרים העתיקים שהיו בימיו, עד שניפה נוסח מדויק. אבל לא העתיקו מספר התורה של עזרא הסופר, כי לא נזכר דבר זה בדברי רבינו.
והוסיף מארי, שכנראה בזמנו של בן אשר היו הרבה ספרי תורה מיוחסים לעזרא הסופר.
ומה שכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בתשובה, שספר תורה הפסול מותר לברך עליו, מפני שלא הגיעה לידינו מסורת ברורה מעזרא הסופר. אין להסיק מכאן שרבינו אברהם בן הרמב"ם מפקפק במסורת של בן אשר שעליה סמך אביו, אלא אמר שכיון שיש מסורות עתיקות שהם שונות זו מזו, אין לפסול לגמרי מי שעשה כמסורת אחרת. (אהבה- ספר תורה ח,ד)
והשיב, שנראה שאין לפסול ספר זה, אבל לכתחילה ראוי לשמור על מנהג קדמונים. (אהבה- ספר תורה פ"ח צורת שירת האזינו וציון כד)
209. מה שנאסר להניח נ"ך על גבי חומש[238], זה כשהם בגלילה -בכ"י- וכל ספר הוא בגלילה נפרדת. אבל בספרי דפוס אין מקפידים כלל, ומותר להניח גמרא על גבי חומש דפוס[239]. (אהבה- ספר תורה י,ה וציון כא)
210. בתימן לא נהגו בספרי הדפוס להקפיד איזה ספר יהיה למעלה, והניחו ספרי דפוס אפילו נביאים על גבי תורה, וגמרא על גבי חומש -דפוס-. כי דימו את דין ספרי הדפוס לדין תנ"ך בכרך אחד. וכשם שבכרך אחד אין להקפיד איזה ספר יהיה למעלה, כך לא הקפידו בספרי הדפוס איזה ספר יהיה למעלה.
ואין לבאר את מנהג תימן שסמכו על סברת בעל ערוך השולחן, שכל מה שנאמר בהלכה זה בכ"י ובקלף, ואילו בימנו שהספרים מודפסים על ניר אין חובה להקפיד באופן הנחתם. אלא שיש בסברא זו משום משענת או אסמכתא, אבל לא על זה סמכו יהודי תימן[240]. (אהבה- ספר תורה י,ה וציון כא)
211. היה שוכב על המיטה ורצה להניח עליה גם ספר גמרא בכדי שיהיה לו נוח בקריאה, אם הספר זקוף אפשר לשכב -או לישב- על המיטה שהספר מונח עליה. ואם הספר מושכב, לא ישכב- או ישב- על מיטה זו[241] [משום שגנאי הדבר[242] לכתבי הקודש]. (אהבה- ספר תורה י,ו)
212. לא ישב אדם על ספסל שבצדו השני יש גמרא -למשל-, אף שעשה מחיצה באמצע הספסל על ידי בגד להפריד בינו לבין הגמרא. משום שהדבר הוא גנאי[243] לגמרא. ואם הגמרא היא זקופה אפשר לישב על ספסל זה.
וביאור הדברים, שכשהגמרא זקופה הרי דבר זה מכובד. ואילו אם הגמרא מושכבת הרי הוא יושב איתה, רק במרחק מסוים, וגנאי הדבר. (אהבה- ספר תורה י,ו)
213. מותר להניח ספר קודש על גבי ספסל המיועד לישיבה, והוא שלא ישב על גבי ספסל זה, בשעה שהספר מונח עליו.
בתימן הניחו את הספרים על גבי שרפרפים הנקראים "מרפע", ולא ישבו כלל על גבי שרפרפים אלה, כי כל ישיבתם היתה על גבי מזרון על הרצפה. (אהבה- ספר תורה י,ו)
214. מצד ההלכה[244] אין חובה ללוות ספר תורה כשמוציאין אותו מארון הקודש לבימה, אבל נוהגים ללוות אותו.
ובתימן נהגו שאלה שעמדו קרוב לארון הקודש ליוו את ספר התורה קצת, וכן אלה שעמדו סמוך למסלול ספר התורה ליוו אותו קצת, אבל שאר הציבור נשארו עומדים במקומם. (אהבה- ספר תורה י,ט-יא)
אין איסור- מצד ההלכה- להשאיר גמרות וכדו' כשהם פתוחים[246], אחרי שגמרו ללמוד בהם. ויש שחוששים שמי שמשאיר ספר פתוח והולך ישכח תלמודו.
ובתימן לא נהגו להשאיר ספרים פתוחים אחרי שגמרו ללמוד בהם, אלא בגמר הלימוד סגרו את הספרים. ומה שעשו כך, אינו משום הסגולה שמי שמשאיר ספר פתוח והולך ישכח תלמודו[247]. (אהבה- ספר תורה י,י-יא: א,יז וציון לט)
216. מה שאמרנו בתשובה הקודמת מס' 215, שבתימן לא נהגו להשאיר ספר כשהוא פתוח בגמר הלימוד בו. הטעם הוא, משום שיש בדבר משום חוסר כבוד לספר שמשאירו פתוח והולך לו. (אהבה- ספר תורה י,י-יא: א,יז וציון לט)
-------------------------------------
[209] וזה לשון רבינו בהלכות מזוזה ו,י "בית שיש לו פתחים הרבה- אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא בפתח אחד מהן, חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח"
[210] נראה שכך הדין גם לגבי בדיקת חמץ.
[211] לשון מארי.
[212] לשון רבינו בהלכות ברכות א,ח "כל הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך שנייה"
ונראה שכאן לימדנו מארי הסבר חשוב בהלכה זו, שאמתי –אם הפסיק- חוזר ומברך, כאשר לא החל לעשות את מעשה המצוה שבירך עליו, אבל אם כבר החל לעשות את מעשה המצוה, והיא מצוה מתמשכת, אף שדיבר באמצע עשית המצוה אינו צריך לחזור ולברך, כי לא הפסיק בין הברכה ובין המצוה שבירך עליה.
[213] וזה לשון רבינו בהלכות מזוזה ו,ז-ח "בית שער (ראה הערה בסוף), אכסדרה (ראה הערה בסוף), ומרפסת (ראה הערה בסוף), והגינה, והדיר- פטורין מן המזוזה, מפני שאינן עשויין לדירה; ואם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו, חייבין גם הם במזוזה.
לפיכך אחד שערי חצרות, ואחד שערי מבואות, ואחד שערי מדינות ועיירות- כולן חייבין במזוזה, שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן. ואפילו עשרה בתים זה פתוח לזה, וזה פתוח לזה- הואיל והפנימי חייב במזוזה, כולן חייבין במזוזה; ומפני זה אמרו, שער הפתוח מן הגינה לחצר, חייב במזוזה"
הערות לנ"ל:
בית שער- הפרוזדוד, מקום מקורה ליד שער החצר ודרכו נכנסים לחצר. (פרהמ"ש מעשרות ג,ו: פרהמ"ש עירובין ח,ד והערת מארי שם הע' מס' 16)
אכסדרה- רחבה מקורה שלפני הבתים. (פרהמ"ש מעשרות ג,ו).
מרפסת- מקום מובדל משטח החצר ובו המדרגות שעולים בהן לחדרים ולעליות (פרהמ"ש מעשרות ג,ו). ובערובין ח,ד כת"ר בפרהמ"ש- מקום גבוה ברחבת החצר כעין גג גבהו עשרה טפחים ויש בו מדרגות שעולין בהן לעליות, ואותו המקום הגבוה מוקף בבנין ודרים בו, ונקרא מרפסת לפי שהוא מדרס לאלו שעולין לעליות. (ע"כ מפרהמ"ש)
והנה לפנינו בהלכות מזוזה כת"ר שהמרפסת ... אינה עשויה לדירה, ואילו בפרהמ"ש בעירובין כת"ר שדרים במרפסת, וצריך לומר שדרים בה עראי, אבל היא לא נעשית על מנת לדור בה.
[214] שנים מתוך עשרת התנאים, והם מזוזות ומשקוף. וכך גם כתב מארי בהערותיו על משנ"ת.
[215] ההלכה הובאה בשלמות בתשובה הקודמת מס' 197 בהערה.
[216] מה שבסוגריים, תוספת שלי להבהרה.
[217] ומה שכתב מארי בהערותיו על משנ"ת "שבית שער זה הוא בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות" אינו משום שאם אין בו ארבע אמות אינו ראוי להקרא בית, אלא משום שאם אין בו ארבע אמות, פטור מהמזוזה מפני שאין בו ארבע אמות ולא מפני שאינו עשוי לדירה.
[218] הטעם שמדליק על פתח ביתו מבחוץ בכדי שבני אדם יראו את הנרות, ויהיה פרסום לנס. ומשום טעם זה ידליק על פתח הבית שער מבחוץ, ולא בתוך הבית שער.
[219] וזה לשון מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"א סי' כד "בודאי אם המצא ימצא מעתה מי שירצה לכתוב פרשת כל חלב סמוכה לזאת תורת זבח בלא פיסקא ולהחליפה בוידבר דהמקריב, שבודאי שאם עלה ירד, כיון דלדידן מחזקינן להו כמפי משה מפי הגבורה, כל שנמצא היפך מזה פסלינן ליה. הא למה זה דומה לכמה חסיר ויתיר שנמצאו בספרינו היפך מהדפוסים והיפך מספרי אשכנז, שאם ימצא באחד מהם כנוסחת הדפוס או כספרי אשכנז שפוסלים אותו. וכן הלכה רווחת בפי הקדמונים ושגורה בפי בניהם אחריהם"
[220] לא ליחיד.
[221] ראה תשובה הבאה שם התיר מארי לענות אמן.
[222] וזה לשון רבינו בהלכות ספר תורה ח,ד "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורות שכותבין ומחברין להודיע הסתומות והפתוחות, נחלקין בדברים אלו, במחלוקת הספרים שסומכין עליהן- ראיתי לכתוב הנה כל פרשייות התורה, הסתומות והפתוחות, וצורות השירות, כדי לתקן עליהן כל הספרים ולהגיה מהן"
[223] מפשטות התשובה משתמע שמותר גמור לענות אמן, שלא כמו התשובה הקודמת מס' 199.
[224] לא ליחיד.
[225] תשובה זו מתייחסת לעולה לתורה האם מותר לו לברך, ולא לעונה על ברכותיו כמו התשובות הקודמות.
[226] מה שכתבנו הוא לשון התשובה בקלטת. וראה תשובות 147 148 שם נתבאר שחובת הקריאה בתורה היא לציבור לא ליחיד, ולפי האמור שם אין על היחיד שום חובת קריאה.
[227] בקלטת יש חזרה על דברים שנאמרו בתשובה הקודמת מס' 201, והשמטנום כאן למנוע כפילות.
[228] השווה לתשובה מס' 149.
[229] וזה לשון רבינו בהלכות ספר תורה ח,ג "ספר תורה שאינו מוגה במלא וחסר, אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שביארנו; אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה, או שהפסיק בריוח והניח פנוי במקום שאין בו פרשה, או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה, או ששינה צורת השירות- הרי זה פסול, ואין לו תקנה, אלא לסלק את כל הדף שטעה בו"
[230] נזכר למעלה בתשובה 36.
[231] ויקרא ז,כב.
[232] ויקרא ז,כח.
[233] לשון מהרי"ץ הובא בתשובה 199 בהערה.
[234] וזה לשון רבינו בהלכות ספר תורה ז,יד "מותר לכתוב התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו, ואין בהן קדושת ספר תורה התם; אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה, שיהיה בה פרשיות. ואין כותבין מגילה לתינוק, להתלמד בה; ואם דעתו להשלים עליה חומש, מותר. כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת, מותר"
כת"ר בתשובה רסח (מהדו' בלאו) "נשאל רבינו, במי שרקם בשולי טליתו פסוקים או פרשת ויאמר, וכתב את השם שלושה יודין כנהוג, אם דבר זה מותר.
והשיב, מעשה זה חטא, ואסור בהחלט, ואסורו אצלנו משני פנים, האחד שאסור לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים, אלא כותבין שלש תיבות בלבד ולא יותר. ... ושמא יחשוב אדם שאין אסור אלא אם הוא כתיבה על הספר בדיו וכיוצא בו, אבל אם היה חריטה בעץ או בזהב וכדומה או רקמה בבגד יהיה מותר, ידע שאין הבדל בין הכתיבה והחריטה כמו שנתבאר בגט, ונתבאר האיסור גם בענין זה באמרם אף היא עשת טבלה של זהב שפרשת שוטה כתובה עליה, וזה היה חריטה בלוח של זהב וממנו היה הכהן מעתיק וכותב על הספר, והקשה התלמוד על מעשה זה ואמר שמעת מינה כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה, ותירצו קושיא זו כמו שנתבאר שם שהטבלה הזו היה חרוט בה היגוי כל אות ["אם" אלף מם, וכדומה] או שהיתה כתובה בסירוגין שלש תיבות כאן ושלש תיבות מרוחקות מהן בשיטה שניה שאינן נקראות עם הראשונות, למדנו מזה שהחריטה אסורה ככתיבה, והוא הדין לרקימה. ... ונקודה שניה שמחמתה אסור לעשות דבר זה [רקימת פסוקים בטלית] והוא יותר חמור מן הראשון, הוא הבאת פסוקי התורה לידי זלזול, כי הציצית תשמישי מצוה ואינו קדושת גוף, ולפיכך מותר להכנס בטלית מצויצת לבית הכסא, ולדרוך עליה ברגלים, ולהשתמש בה כמצע ולהתכסות בה כשהערוה מכוסה וכשהיא מגולה, כל זה מותר, והיאך נביא לשון התורה שנכתב בקדושה שנכתב מפי הגבורה לידי טינופים וזלזולים הללו, וזה בזוי תורה בלי ספק. נוסף למה שיש בזה חדוש חריג שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו. וממה שאתם צריכים לדעת, שהכתב הזה כלומר כתב אשורי הואיל ובו ניתנה התורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, הרי מגונה הדבר להשתמש בו שלא בכתבי הקודש. ולא חדלה האומה להשמר בו, והיו אגרותיהם וחבורי מדעיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי, ולפיכך תמצא תמיד חרוט על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא לעולם אות אחת מן הכתב הזה האשורי בשום דבר מעתיקות האומה, לא בחריטת מטבע ולא בחריטת אבנים, אלא כל אלה בכתב עברי. ... וכשם שיש לו שכר כל כוונתו להתנאות במצות, כך יהיה לו שכר גדול אם יכבד דברי ה' ויחתוך את הרקמות שיש בהם דברי אלהים חיים ויגנזם, וזו היא החובה וכו' ..." (ע"כ לשון רבינו בשו"ת)
[235] ע"כ מדברי השואל.
[236] השואל הבין מדברי מארי שכל כתיבה בדפוס אינה נחשבת ככתיבה, ולכן שאל על עלונים, ומארי השיב לפי הבנתו. אבל נראה, שכל מה שאמר מארי שאינו נחשב ככתב, זה כתב שנכתב ביציקה, כמו הכתב שמופיע על בקבוקי מוצרי הניקיון. אבל כתב שהודפס בדפוס, ודאי הוא כתב, ולא יגרע מחריטה שכת"ר בתשובה שהוא כתב.
[237] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת "והוספתי צילום דף מספר תורה כפי מנהגנו התואם גם את ספרי רבינו הנכונים. שים לב לשורות י, טז, לח-לט שהן בולטות ויוצאות לאמצע ומפסיקות את רציפות החלל הריק, ושמעתי מסבי זצ"ל בשם זקני תימן הקדמונים, דבמגילה טו ב דרשו, כל השירות כולן נכתבו אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח, חוץ משירה זו [עשרת בני המן] ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, מאי טעמא, שלא תהא תקומה למפלתן. כלומר כיון שהחלל הריק רצוף מראש הדף ועד סופו, כאשר מתגלגלים ומתדרדרים אין להם קרש הצלה, אלא נופלים מאגרא רמא לבירא עמיקתא [תרגומו- מגג גבוה לבור עמוק]. אבל שירת האזינו אף שבעונש ובנקמה היא אמורה בכל זאת חס הקב"ה על ישראל והרבה בליטות מפה ומפה שיהיו להם קרשי הצלה לבל יפלו מטה מטה. ובצורת השירה של שאר מסורות כרתו את קרשי ההצלה ועשו את החלל רצוף וזה היפך דרשת חז"ל כי רק שתי שירות הם באופן כזה [עשרת בני המן ומלכי כנען]. ... והיינו טעמא דשירת האזינו [ביאורו- ומה שכתבנו שעשו כנגד דרשת חכמים, טענה זו היא על מה שעשו בשירת האזינו, שהאומנים ...] שה"אומנים" החדשים מכאיבים כל חלקה טובה. והחכמים מעלימים עין" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[238] וזה לשון רבינו בהלכות ספר תורה י,ה " מותר להניח ספר על גבי ספר, ואין צריך לומר על גבי החומשין; ומניחין חומשין, על גבי נביאים וכתובים. אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי החומשין, ולא חומשין על גבי ספר תורה. וכל כתבי הקודש, אפילו הלכות והגדות- אסור לזרוק אותן"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) "[מה שנאסר להניח נ"ך על גבי חומש, זה] דוקא בכריכות נפרדות, אבל בכרך אחד כיון שאי אפשר מותר, ואף לכתחילה מותר לכרכן ואף על פי שגורם שיהיו זה על זה וזה על זה בעת הכריכה, וכמו שנזכר קודם ספ"ז שמותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[239] ראה תשובה הבאה מס' 210 שם התבארו הדברים יותר, וראה שם בסוף התשובה שביאר מארי שאין לפרש את ההלכה שמדברת בכ"י ובקלף, אבל לא בדפוס.
[240] משום שלדעת מארי אין זה פשט לשון רבינו. וכל מה שאפשר לדייק מרבינו זה שמחלק בין תנ"ך לשאר כתבי הקודש, וזה מה שכת"ר בהמשך "וכל כתבי הקודש, אפילו הלכות והגדות- אסור לזרוק אותן" (ההלכה הובאה בהערה בתשובה הקודמת), אבל בתנ"ך עצמו אין מקום בדברי רבינו לחלק בין נעשה ככשרות ספר תורה, לבין לא נעשה ככשרות ספר תורה.
[241] לשון רבינו בהלכות ספר תורה י,ו "ואסור לישב על מיטה, שספר תורה עליה" והנה מדברי התשובה נלמד, שההלכה מדברת דווקא בספר תורה, אבל שאר כתבי הקודש יש לחלק בין אם הספר מושכב לבין אם הספר עומד.
[242] המקור שממנו למדנו שדבר זה אסור משום גנאי הוא בתשובה הבאה מס' 212.
[243] לשון מארי- לא כתוב איסור, אלא גנאי הדבר.
[244] וזה לשון רבינו בהלכות ספר תורה י,ט-י "כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד מפניו. ויהיו הכול עומדין, עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם; ואחר כך, יהיו מותרין לישב.
מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד אותו המקום, ולהדרו יתר מדאי: דברים שבלוחות הברית, הן הן שבכל ספר וספר.
לא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט רגליו כנגדו, ולא יניחנו על ראשו כמשוי. ולא יחזיר אחוריו לספר תורה, אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים"
[245] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין א,יז "כותבי ספרים תפילין ומזוזות, אסור להם להפוך את היריעה על פניה; אלא פורס עליה בגד, או כופלה"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) "בערובין צח. כותבי ספרים תפילין ומזוזות, לא התירו להם להפך יריעה על פניה, אלא פורש עליה את הבגד. וברייתא זו הביאוה להקשות על המשנה שם- היה קורא על האסקופה, ונתגלגל הספר מידו, גוללו אצלו. היה קורא בראש הגג גוללו אצלו, ואם משהגיע לעשרה הופכו על הכתב. [והקושיא שבברייתא נאמר שלא יהפוך את היריעה, ואילו במשנה נאמר שיהפכנה- תוספת שלי]. ותירצו- התם אפשר הכא לא איפשר, ואי לא אפיף איכא בזיון כתבי הקודש טפי. [ביאורו- בברייתא מדובר שיכול לכסות את היריעה, ואילו במשנה מדובר שאינו יכול לכסות את היריעה –אין לו בגד לכסות- ולפיכך יהפכנה, כי אם לא יהפכנה יהיה יותר בזיון לכתבי הקודש- תוספת שלי]. (ע"כ מהתלמוד)
[מכאן דברי מארי בהערותיו] יוצא א"כ שלכו"ע להניח את היריעה גלויה לאויר יש בזין כתבי הקודש, ושתי דרכים שוות יש למנוע בזיון- או גוללו כפי שהובא במשנה, וזהו כופלה שכת"ר, או פורס עליה בגד. ושני אלה שוים. הדרך השניה כשאין אחת משתי אלה אפשרויות היא- הופכו על הכתב. ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[246] כי האיסור שנזכר בהלכה שהבאנו בהערה הקודמת, הוא דוקא לספרי תורה תפילין ומזוזות, ולא לשאר כתבי הקודש.
[247] בתשובה הבאה מס' 216 בואר, משום מה נהגו לסגור את הספרים בגמר הלימוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה