325. דוקא בבישול שמעשה חילול השבת שינה את גוף הדבר ועשהו ראוי לאכילה, אמרנו שאם עשה זאת במזיד לא יהנה ממנו לעולם[426]. אבל אם כיבס בגד בשבת במזיד, כיון שלא נשתנה גוף הבגד מחמת חילול שבת, מותר לו ליהנות מבגד זה למוצאי שבת[427]. (זמנים- שבת ו,כג-כד)
326. מי שנתארח אצל אדם שאינו יודע הלכה, ועבר בשוגג וחימם בשבילו ע"ג הפלטה דבר שנתבשל כל צורכו. אף שאותו אדם עבר רק על איסור של דברי סופרים[428], אסור ליהנות מאותו התבשיל עד מוצאי שבת. כי הפלטה הרי היא אש, ומבשלת את התבשיל במשהו[429].
הדין של עושה מלאכה בשבת בשוגג[430], בין אם עבר בשוגג על דבר שאסור מהתורה ובין אם עבר על דבר שאסור מדברי סופרים[431]. (זמנים- שבת ו,כג: כג,ח יד-טו: ט,ג)
327. מי שנתארח אצל משפחה, ועברו וחיממו על הפלטה בשבת דבר שהיה מבושל כל צורכו, אסור לו ליהנות מאותו התבשיל עד מוצאי שבת[432]. ואף שעברו רק על איסור של דברי סופרים, אסור לזלזל בדברי חכמים[433].
אין לפרש את דברי רבינו[434] שכתב- "אם בישל בשבת בשוגג, אסור לו ולאחרים עד מוצאי שבת" ונאמר שהדבר אסור משום קנס, ונחלק בין מי ששייך לקנוס אותו למי שלא שייך לקנוס אותו, ונתיר לאדם זה ליהנות מהתבשיל משום שלא שייך לקנוס אותו. כי אין הדבר אסור משום קנס, אלא משום שחכמים גזרו שלא לאכול מהתבשיל בכדי לשמור שלא יבואו בני אדם לחלל את השבת. וגזרו על כל אדם שלא לאכול ממנו, מבלי לחלק אם שייך לקנוס אותו או לא. ודומה הדבר לחמץ שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה לכולם בלי שום חילוק. (זמנים- שבת ו,כג: כג,ח יד-טו: ט,ג)
328. המחבר את הפלטה לשעון שבת, ורוצה לתת עליה תבשיל כשאינה דלוקה, בכדי שיתבשל עליה כשתדלק. לכתחילה אין לעשות כך, אבל אם עשה מותר ליהנות מהתבשיל, אפילו שנתבשל התבשיל מקצת בישול בשבת[435].
אין להתיר לעשות את הנ"ל, א- משום שמבשל בגרמא. ב- משום שמבשל תבשיל שהיה מבושל, שאסור לבשלו רק מדברי סופרים.
כי אסור לגרום לבישול[436], אפילו בבישול שאיסורו רק מדברי סופרים.[437] (זמנים- שבת ו,כג: כג,ח יד-טו: ט,ג: יב,ד)
329. בנין משותף שגרים בו הרבה דיירים ביחד, שאירע בו קצר חשמלי בשבת, והגיע טכנאי ותיקן את הקצר בשבת, ובכדי לתקן עבר על מלאכות האסורות מהתורה[438], אסור ליהנות מהחשמל באותה שבת. ולכן לא יקרא לאור החשמל, אפילו אם קורא שניים מקרא ואחד תרגום.
אין להתיר לקרות שניים מקרא ואחד תרגום לאור החשמל באותה שבת, משום הסברא שמצוות לא ליהנות ניתנו. כי אין כאן מצוה מהתורה שתדחה את האיסור ליהנות, אלא יש כאן מצוה מדברי סופרים. והכלל של מצוות לא ליהנות ניתנו, מתייחס רק למצוות שהם מהתורה ולא למצוות שהם מדברי סופרים[439].
והביא מארי את מה שמסופר בתלמוד[440] "שמואל איקלע לבי אבין תורן, אתא ההוא נכרי אדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאפיה. כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי אמר אדעתא דנפשיה הוא דאדליק, אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא"
[תרגום: שמואל הזדמן אצל אבין תורן, בא גוי והדליק נר, החזיר שמואל את פניו מהנר. כיון שראה שהביא הגוי שטר וקראו לאור הנר אמר על דעת עצמו הדליק את הנר, החזיר שמואל את פניו לכיוון הנר].
ממעשה זה נלמד, שכיון שהטכנאי תיקן את החשמל בשביל יהודים, ואסור לו לחלל שבת, לכן אסור ליהנות מהחשמל באותה שבת. וכן נלמד, שאסור לקרוא לאור חשמל שהודלק באיסור.
אין להתיר ליהנות מהחשמל באותה שבת, משום שלא נהנה מהאור שהדליק הטכנאי בעצמו. כי כיון שנהנה מהאיסור שעשה הטכנאי, ומחמת עשיית האיסור הודלק האור, אם כן נהנה ממעשה הטכנאי בעצמו. (זמנים- שבת ו,כג)
330. אדם שמחלל שבת במזיד בקביעות, כגון מפעל שעובדים בו בשבת, מותר ליהנות ממה שעושים בשבת. כי כל מה שנאסר הדבר זה לאותו אדם, אבל לאדם אחר מותר ליהנות ממנו במוצאי שבת, ואין מעשה שבת קודש[441].
אבל מסעדה שעובדים בה בשבת, מלבד האיסור לאכול בה משום שאין לסמוך על הכשרות שבה. יש לנו לגדור ולא לאכול בה כלל, כיון שפרצו גדר וחיללו שבת בפרהסיא. וגם מעיקר הדין [מבלי שנגזור] עדיין הדבר צריך בירור אם אפשר לאכול במסעדה כזו[442].
כת"ר בהלכות מאכלות אסורות טו,כה "אסור לבטל איסורין של תורה, לכתחילה. ואם ביטל, הרי זה מותר; ואף על פי כן קנסו אותו חכמים, ואסרו הכל. וייראה לי שכיון שהוא קנס, אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור; אבל לאחרים, הכל מותר"
וביאר מארי לשואל, שאין לדייק מדברי רבינו, שכיון שלא הזכיר שאיסור שבוטל במזיד אסור גם למי שנתבטל בשבילו [כמו השו"ע], מכאן ראיה לדיני שבת שמפעל שמייצרים בשבת מותר ליהנות ממלאכתם, אפילו שנעשה הדבר לצורך אדם מסוים. כי אין לדמות כלל בין הלכות שבת להלכות מאכלות אסורות, משום שבהלכות שבת יש את הכלל היא קודש ואין מעשיה קודש, ואילו בהלכות מאכלות אסורות אין את הכלל הזה[444]. (זמנים- שבת ו,כג: קדושה- מאכלות אסורות טו,כה)
331. מותר להשליך את גרעיני האבטיח על גבי אדמה בשבת, ואין בדבר איסור של זורע, כיון שאינו מכסה את הגרעינים. ובכדי שיצמחו הזרעים צריך לכסותם ולהשקותם, וכיון שאינו עושה פעולות אלה, אלא סתם זורקם אין כאן זריעה[445]. (זמנים- שבת ח,ב)
השופך מים באושים לצינור והם יוצאים לחצר, אם יש בחצר ארבע אמות מותר לו לשופכם בשבת. ואם אין בחצר ארבע אמות אסור לו לשופכם בשבת[446]. (זמנים- שבת טו,טז יח)
332. כת"ר בהלכות שבת ח,ג "הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות[447] שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית- התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב- פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב"
ובה"ד כת"ר "... גבשושית של עפר שעלו בה עשבים- הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע"
ביאור ההלכות- הלכה ג' עוסקת, שתולש מהעשבים שעלו בצרור או מהכישות שעלה בסנה או מהעשבים שצמחו על גב החבית, וכן כשתולש מהצמח שגדל בעציץ, ז"א שתולש עלה או גבעול מהצמח. ואילו הלכה ד' עוסקת, שמעביר את הגבשושית שעלו בה עשבים מהארץ לעל גבי יתדות ולהיפך. והטעם כמו שביאר מארי בהערותיו על משנ"ת, שהעשבים יונקים בנימים דקים מן האדמה, וכשמגביהה או מניחה הרי הוא תולש או זורע.
עוד ביאר מארי בהערותיו על משנ"ת, שגם במקרים שהובאו בהלכה ג' בצרור או בכישות או בעשבים שעל גבי חבית, אם הגביהם מהארץ לעל גבי יתדות או להיפך, יש בו משום תולש או זורע, כמו בגבשושית של עפר שעלו בה עשבים[448].
וביאר מארי לשואל, שעציץ נקוב המונח בתוך הבית ושורשיו בתוך העציץ[449], אסור לטלטלו משום מוקצה, ולא משום תולש.
וכיון שאסרנו לטלטלו רק משום מוקצה, לכן אם רוצה לטלטלו לצורך גופו או מקומו מותר[450]. (זמנים- שבת ח,ג-ד וציון ז: כו,ה: כה,ג ו)
333. מלאכת מעמר שייכת רק בפירות שמטבעם נדבקים זה לזה, כגון צימוקים או תמרים. אבל פירות שאינם נדבקים זה לזה כגון תפוחים או תפוזים או זתים, אין בהם איסור של מלאכת מעמר אם הצמידם זה לזה[451]. (זמנים- שבת ח,ו: כא,יא וציון לה)
334. כת"ר בהלכות שבת ח,י "הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת. ואין חייבים מן התורה, אלא על דריכת זתים וענבים בלבד"
ובפרק כא,יב כת"ר "מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים- שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועזרורין[452]- מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "מש"ר בתותים ורימונים שאסרום לפי שדרך בני אדם לסחטן כענבים, בגמ' דף קמד שלבית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברימונים. וכתב הרי"ף שלבית מנשיא בן מנחם סוחטין ברימונים ועושין מהן יין ונמצאו הרימונים בני סחיטה וכו' ע"ש. נראה ברור כי שלבית מנשיה לא סחטו בתותים ורימונים והוציאו מהן משקה לשתיה לרוות צמאון או משקה מתוק לתענוג שאם כן היינו שאר פירות. אלא מומחים היו לעשות מהן יין וכלשון הרי"ף, ושיווקו לכל הסביבה יין רימונים ויין תותים, ולפיכך כת"ר שדרך בני אדם. ומכאן נלמד מה שנחלקו האחרונים בסחיטת תפוזים, לכאורה נראה בדעת רבינו והרי"ף שאין שום איסור לסחטן בשבת, לפי שאין עושין מהן יין כלל, וסוחטין אותן לשתות מימיהן בלבד, ולא שנו משאר פירות. ועדיין צריך תלמוד". (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שמותר לסחוט תפוחים בשבת, אפילו אם סוחט לכלי ריק. אבל לסחוט תפוזים בשבת, יש בדבר מחלוקת כיון שבימנו הדרך לסחוט אותם, ולדעתו של מארי לכאורה מותר לסחוט אותם בשבת, כיון שאין עושים מהן יין. (זמנים- שבת ח,י וציון כט: כא,יב)
335. אבקת חלב שעירבה עם מים, ונשארו גושים שלא נמסו במים, מותר לסנן את הגושים על מנת ליתן לתינוק לשתות, כי אין כאן פסולת אלא הכל אוכל[453]. (זמנים- שבת ח,יא יד וציון לב)
336. מדברי רבינו שהזכיר ברירה רק באוכלים שהם גידולי קרקע[454], נלמד- שאין ברירה אלא בגידולי קרקע, אבל לברור דג קטן מתוך דגים גדולים וכדו', אין בזה משום בורר. אלא שמצאנו שיש ברירה גם בגידולי גידולי קרקע, דהיינו מחבץ[455].
נאמר בירושלמי "שאסור אפילו לקרוא לגבר מגו גוברין משום שיש בדבר משום בורר"
וביאר מארי, שרבינו אינו סובר כך, אלא מותר לברור ספר מתוך ערימה של ספרים, וכן מותר לברור את אדרות הדג מתוך הדג, משום שאינם גידולי קרקע[456]. (זמנים- שבת ח,יא- יד וציון לא לו מג)
337. מותר להסיר את הקרום מעל החלב, ואין בדבר משום בורר, כיון שהכל גוף אחד, והרי הוא כמי שמוציא את קליפת האגוז או הרימון או התפוז.
ומלאכת בורר שייכת רק כאשר יש אוכל ופסולת המפורדים והם מעורבין, וכך פסק גם המאירי. (זמנים- שבת ח,יא- יד וציון לא לו מג)
338. כת"ר בהלכות שבת ח,יב-יג "הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר- בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר.
והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו- חייב"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "נפה- היא שמנפין בה הקמח [שנקביה דקים]. כברה- היא שכוברין בה הזרעונים [שנקביה גדולים]. קנון- "טבק" והוא כעין צלחת שטוחה, מגש שמגישים בו על השולחן פירות וזרעונים ["פתר" בלשון תימן]. תמחוי- כלי המחולק תאים תאים כדי לתת בו מיני תבשיל רבים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שבקנון ותמחוי יש שינוי בכלי הברירה, אבל בעצם הברירה[457] אין שינוי, ולכן הוא פטור [אבל אסור].
וכן הבורר במזלג הרי הוא שינוי ופטור [אבל אסור], כי הדרך לברור את החיטה מהפסולת שלה בכלי רחב ובאצבעות הידיים. (זמנים- שבת ח,יב-יג וציון לה לו)
339. כת"ר בהלכות שבת ט,א "האופה כגרוגרת, חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסממנין, או המחמם את המים- הכל עניין אחד הוא. שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סממנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "דין זה של חמום המים תמוה לכאורה, א- לפי הגדרת רבינו מהות הבישול לקמן הל' ו' לרפות גוף קשה או להקשות גוף רך, שתי פעולות ברירתיות הללו אינם במים. ב- לקמן הל' ג' המבשל על האור דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. והרי אין המים צריך בישול.
ונראה שכל אלה אינם אלא להגדרת בישול, ובמים אין אנו דורשים בישול אלא חימום בלבד, ומה שאין המים צריך בישול הוא לשתיה לפיכך לא שיערוהו לא כגרוגרת ולא ברביעית. אבל צריך הוא חימום לרחיצה לפיכך שיערוהו כדי לרחוץ אבר קטן, ואין חימומו אב אלא מעין, כשם שהבישול מכשיר את האוכל לאכילה כך חימום המים מכשירו לרחיצה. ...[458]
ולפי דרכנו נראה דודאי שאין במים בשול, אבל חימומו הרי הוא כעין מלאכת הבישול כנ"ל". (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
ובהלכה ד' כת"ר "אחד נתן את האור, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס- כלם חייבים משום מבשל: שכל העושה דבר מצרכי הבישול, הרי זה מבשל"
ונשאל מארי, על סתירה לכאורה בדברי רבינו בין הלכה א' להלכה ד', שבהלכה א' ביאר מארי שאין במים בישול אלא רק חימום, ואילו בהלכה ד' משתמע מדברי רבינו שהנותן את המים חייב משום מבשל?
והשיב, שבהלכה ד' הנותן את המים מתחייב משום שהכין את המים לרחיצה[459], ועבר על איסור מהתורה[460]. ולכן מצאנו שגזרו חכמים שלא ירחץ במרחץ בשבת משום שהיו הבלנים מחממים את המים בשבת, ואילו היה איסורו רק מדברי סופרים, אין גוזרים גזירה לגזירה.
ועוד נשאל מארי, [את מה שכתב בהערותיו על משנ"ת] כיצד חייב במחמם את המים משום מבשל, והרי לשון רבינו בהלכה ג' "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל - פטור" והרי המים אינם צריכים בישול?
והשיב, שאינו חייב משום בישול אלא משום מחמם את המים, אף שלא בישל את המים. ומתחייב משום פעולת החימום, לא משום התוצאה שנפעלת בדבר שבושל[461].
אבל דבר שאינו צריך בישול המבשל אותו פטור [אבל אסור], וכך כתב ר' עקיבא איגר שהמבשל תפוחים בשבת פטור, משום שנאכלים כמות שהם חיים ואינם צריכים בישול כלל. (זמנים- שבת ט,א ד וציון ג)
340. חשמל בשבת- אם בשעה שמדליק את החשמל מתחממת מתכת, הרי הוא עובר על איסור מהתורה של מבשל את המתכת[462], ואינו עובר על איסור של מצרף את המתכת[463].
אלא שעצם השימוש בחשמל בשבת, יש בדבר מחלוקת גדולה ועדיין לא הוכרע הדבר. ולדעתו של הרב גורן, מי שמדליק אור חשמל בשבת עבר על איסור של דברי סופרים. ומארי סובר, שיש בדבר הרבה פרטים ויסודות ועדיין אין הדבר מוכרע[464].
המדליק מאוורר בשבת, אם בשעה שהמאוורר דלוק מחמם את המתכת חייב משום מבשל[465], וצריך לבדוק מהם הפעולות שעושה המאוורר בכדי לדעת משום מה מתחייב בשבת. (זמנים- שבת ט,ו וציון טז: יב,א-ב וציון ד)
וכן המכבה גחלת של מתכת ע"י חרדל אין כאן כיבוי כלל[467]. אבל יתכן לחייבו משום מבשל את החרדל, ואם המתכת חוממה ע"י האש נמצא שבישל בתולדות האש.
כבר נתבאר בדברי רבינו שהמחמם מתכת- אם על מנת לרככה חייב משום מבשל, ואם על מנת לצרפה חייב משום מבעיר. בד"א שחייב משום מבעיר כשחימם ברזל[468].
וביאר מארי, שאף אם חימם מתכת כמה פעמים, חייב על כל חימום משום מבשל, כי הדרך לחמם את המתכת כמה פעמים בשעה שמעבדים אותה. ואין לומר כאן שאין בישול אחר בישול, כי דבר זה שייך רק באוכלין ולא במתכות. (זמנים- שבת ט,ג ו וציון טז: יב,א-ב וציון ד)
342. חשמל בשבת- הרב הנקין מיקל באופנים מסוימים להדליק מכשיר חשמלי שאין בו נורה בשבת.
ונשאל מארי, אדם שהדליק בשבת מאוורר שאין בו נורה, וכל מה שיש במאוורר זה זרם חשמלי שאינו נראה לעין, משום מה עובר?
והשיב, שיש בדבר מחלוקת גדולה בין האחרונים, ולדעתו של מארי נראה שעבר רק על איסור של דברי סופרים. והדגיש מארי שכך נדמה לו ואין הדבר מוכרע בצורה ברורה, והדברים צריכים בירור באופן יסודי כי דבר זה הוא עניין של הלכה למעשה, ולכן אין להקל בדבר[469]. (זמנים- שבת ט,ו וציון טז: יב,א-ב וציון ד)
343. משפחה ששכחו לנטרל את אור הנורה של המקרר אסור להם לפתוח את המקרר בשבת, כיון שעל ידי פתיחת המקרר תדלק הנורה ונמצא שחימם מתכת בשבת[470]. ואין להתיר משום פסיק רשיה דלא ניחא ליה או לא אכפת ליה באיסור דרבנן, כי אין הדבר פשוט שעבר רק על איסור דרבנן, ויש הרבה דיונים בדבר זה[471]. וגם אם יש כאן רק איסור של דברי סופרים, אסור לעבור על איסורם בפסיק רשיה, כשודאי לו שיעבור על האיסור[472].
אין להתיר לפתוח את המקרר על ידי המרפק, ולהחשיבו שפתח את המקרר כלאחר יד, משום שלרבינו אין להתיר לעבור על מלאכות שבת אם עושה אותם כלאחר יד[473]. (זמנים- שבת ט,ג ו וציון טז: יב,א-ב וציון ד)
344. בגד מניילון שאינו ארוג שתי וערב מותר לסוחטו בשבת[474], אבל בגד סינתטי שהוא אריג שתי וערב נראה שאסור לסוחטו בשבת. (זמנים- שבת ט,יא)
----------------------------
[426] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ו,כג "ישראל שעשה מלאכה בשבת- אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד: שנאמר "ושמרתם, את השבת, כי קודש היא" (שמות לא,יד)- היא קודש, ואין מעשיה קודש. כיצד: ישראל שבשל בשבת במזיד, למוצאי שבת יאכל לאחרים; אבל לו, לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה- למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד. וכן כל כיוצא בזה"
ובהלכה כד כת"ר "פירות שיצאו חוץ לתחום, וחזרו- בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו; במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת"
[427] מה שנאסר- זה ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת, דהיינו מהתועלת והשבח שיוצאים מחמת מלאכה שעשה בשבת. אבל לא נאסר ליהנות מדבר שנעשתה בו מלאכה בשבת, כשבדבר זה לא נתווסף שום שבח מחמת המלאכה.
[428] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ט,ג "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל-פטור" [אבל אסור, מדרבנן].
[429] ראה למעלה בתשובה מס' 317 בהערה, שהפלטה הרי היא אש אלא שמבשלת את התבשיל באיטיות.
[430] ראה בתשובה הקודמת מס' 325 בהערה, שם הובא לשון רבינו שאם עבר ועשה מלאכה בשבת בשוגג, אסור ליהנות מאותה מלאכה עד מוצאי שבת בין הוא בין אחרים.
[431] לכאורה תשובה זו קשה מדברי רבינו בהלכות שבת כג,ח "אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי. ... המטביל כלים בשבת- בשוגג, ישתמש בהן; במזיד, לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת"
ושם הלכות יד-טו כת"ר "... ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין- מפני שהוא כמקח וממכר; ואין מגביהין תרומה ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד, מפני שהוא כמתקן אותן בשבת.
המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביום טוב- בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת. ובין כך ובין כך, תיקן את הפירות"
הרי שאם עבר על איסור של דברי סופרים בשוגג, מותר לו ליהנות מהדבר בשבת עצמה.
והתשובה- שבמטביל כלים או מגביה תרומות ומעשרות, לא נתווסף שום שבח לכלי או לפרי מחמת המלאכה, לכן אם עבר ועשה בשוגג מותר ליהנות מהם בשבת. והרי הדבר דומה לפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, שלא נעשה מעשה בגופן ולא נשתנו, ולפיכך אם עשה זאת בשוגג יאכלו בשבת (הלכות שבת ו,כד).
[432] כמו התשובה הקודמת מס' 326, אלא שכאן חיממו את התבשיל בשביל כולם. ובתשובה זו ביאר לנו מארי יותר בהרחבה, שלא נבוא לדון בדבר לפי דיני קנסות.
[434] לשון רבינו הובא בתשובה מס' 325 בהערה.
[435] הטעם שאסור לתת על הפלטה תבשיל כשאינה דלוקה, בכדי שיתבשל עליה כשתדלק, מפני שגרמא במלאכות שבת אסור, וכל מה שהתיר רבינו זה גרם כיבוי בלבד. וכאן לימדנו מארי, שמה שכת"ר "אם בישל בשבת בשוגג, אסור לו ולאחרים עד מוצאי שבת" דבר זה רק אם עשה מלאכה בעצמו, אבל אם בישל ע"י גרמא, מותר לו ליהנות מאותה מלאכה בשבת, ובגרמא לא גזרו חכמים איסור ליהנות מהמלאכה שעשה.
[436] ראה בתשובה מס' 363, שם ביאר מארי שגרמא במלאכות שבת אסור, וכל מה שהתיר רבינו זה גרם כיבוי (והדלקה) בלבד.
[437] בקלטת יש המשך, והשמטנוהו כאן כי הוא כפילות על מה שנזכר בתשובות מס' 326-327.
[438] השאלה עוסקת במקרה שעבר על מלאכות האסורות מהתורה. וראה בתשובות מס' 326-327, שם נתבאר שכך הדין גם אם עבר על מלאכות שאסורות מדברי סופרים.
[439] נבאר את הדברים. כת"ר בהלכות שופר א,ג "וכן שופר של עולה, לא יתקע בו; ואם תקע- יצא, שאין בקול מעילה. ואם תאמר, והלוא נהנה בשמיעת הקול- מצות לא ליהנות ניתנו; לפיכך המודר הניה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה"
ביאור ההלכה- כאשר יש על האדם חובה לקיים מצוה, ויש איסור הניה שמפריע לקיים את אותה מצוה, ידחה איסור ההניה ויקיים את המצוה, כי בשעה שמקיים את המצוה אינו נחשב כנהנה אלא כמקיים מצוה. וביאר מארי, שאמתי יש כוח למצוה לגרום שלא נגדיר את האדם כנהנה אלא כמקיים מצוה, במצוה שהיא מהתורה ולא במצוה שהיא מדברי סופרים.
[440] שבת קכב:
[441] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ו,כג "ישראל שעשה מלאכה בשבת- אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד: שנאמר "ושמרתם, את השבת, כי קודש היא" (שמות לא,יד)- היא קודש, ואין מעשיה קודש. כיצד: ישראל שבשל בשבת במזיד, למוצאי שבת יאכל לאחרים; אבל לו, לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה- למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד. וכן כל כיוצא בזה"
ההלכה הובאה למעלה בתשובה מס' 325 בהערה, אלא שהתשובה כאן מתייחסת לעשה מלאכה במזיד, ולכן כפלנו והבאנו שוב את ההלכה.
[442] שכיון שמחללים שבת, יש הרבה דברים בכשרות שיאסרו, כגון יין נסך שמעורב בתבשילים ובסלטים וכדו'. ואין להורות היתר לציבור לאכול במסעדה כזו, ונסמוך על האדם הפשוט שידקדק בכל דיני מאכלות אסורות.
השואל הביא דוגמא שיפריש תרו"מ בעצמו, ועל זה נסובה תשובתו של מארי שאין לסמוך על האוכל.
[443] יו"ד סי' סט סעיף ה.
[444] ביאור הדברים- שיש כאן שתי גזירות שונות של חכמים, ואין לדמות ביניהם כלל. ובהלכות שבת- הגזירה היא על הניה ממלאכה שנעשתה בשבת באיסור. ואילו בהלכות מאכלות אסורות- הגזירה היא על הניה מאיסור שבוטל בכוונה.
אין לפרש את דברי מארי, שיש יותר סברא להקל בהלכות שבת משום שאין מעשיה קודש. כי גם בהלכות מאכלות אסורות, מהתורה איסור שבוטל בכוונה מותר. ולכן ביארנו את דברי מארי שבא להורות על השוני שיש בין הגזירות.
[445] ולכן מי ששם זרעים באדמה ומכסה אותם על מנת שיצמחו, חייב משום זורע. וכן מי ששם זרעים על גבי האדמה מבלי לכסותם, ומשקה אותם מיד, חייב משום זורע ומשום משקה שהוא תולדה של זורע.
[446] קטע זה של התשובה אינו ברור. לשון רבינו בהלכות שבת טו,טז "חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות- אין שופכין בתוכה מים בשבת, מפני שהן יוצאין לרשות הרבים במהרה [אינם נבלעים בחצר אלא יוצאים מיד]. לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר, או ברשות הרבים בצד החצר, כדי שיהיו המים נקבצים לתוכה; וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ, כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשות הרבים"
והנה ההלכה מדברת משום דיני הוצאה לרה"ר, והשואל התכוון לשאול משום דיני השקיה, ומארי ציטט את דברי ההלכה ולא ביאר את תשובתו האם מדבר על הוצאה כלשון ההלכה, או מדבר על השקיה כדעתו של השואל.
ונראה שקטע זה של התשובה, אפשר ליישבו רק אם נפרש אותו משום דיני הוצאה, אבל משום דיני השקיה אי אפשר ליישבו, כי אדם זה השקה בגרמא, וראה בתשובות מס' 328 363 שם נתבאר שגרמא במלאכות שבת אסור, וכל מה שהתיר רבינו זה גרם כיבוי (והדלקה) בלבד.
ולכן נראה שאסור ליתן מים לצינור שממיו מגיעים לחצר ומשקים שם את הצמחים, בין אם יש בחצר ארבע אמות ובין אם אין בחצר ארבע אמות, ואפילו אם הצינור ארוך, כל שהמים זורמים ויוצאים מכוחו של השופך אסור.
בד"א כשהשקה בצינור זה עצים וכדו', אבל אם משקה עשבים יתכן שמותר, כמו שנתבאר בתשובה מס' 310 שיתכן שמותר ליטול את ידיו על העשבים בשבת, כי לא אכפת לאדם כלל במה שהם מושקים.
[448] הובא משום שהשואל הזכיר זאת, ופרט זה משלים את ביאור ההלכה.
[449] נראה שכיון שכל העציץ נמצא על רצפת הבית, גם אם שורשיו נמצאים מחוץ לעציץ, אין בהגבהתו איסור תולש. אלא שאסור לטלטלו משום מוקצה, כמו שאמר מארי.
[450] בהלכות שבת כה,ו אסר רבינו לטלטל דבר שאינו כלי, כגון אבנים או מעות או קורות או עפר או חול אפילו לצורך גופו או מקומו. וכאן כיון שיש עציץ, נתנו לו את דיני כלי שמלאכתו לאיסור, שלצורך גופו או מקומו מותר לטלטלו.
[451] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ח,ו "המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד- הרי זה תולדת מעמר, וחייב. וכן כל כיוצא בזה"
עוד כת"ר בהלכות שבת כא,יא "המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול- שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ופי' רבינו מפני חשש עימור. ולטעם זה אין הדין הזה אלא בפירות העשוים להתדבק ולהיות גוש אחד אם כובשים עליהם ביד. אבל פירות יבשים כגון שקדים וקליות וכ"ש אגוזים ותפוחים מותר לכתחילה לאספן אפילו על ידי ליקוט. ואף כאשר נניח שנתפזרו על גבי עפר, ואין בזה חשש ברירה כיון שאינן מעורבין עם הפסולת אלא מונחין קופין וצפין מלמעלה על פני השטח. ובאמת שאין הכרח לכך, שהרי אמרו בחצרו, וסתם חצר רצופה באבנים או מכובדת מטואטת ונקיה, ולפיכך כת"ר טעם זה שהוא הסביר ביותר לנתפזרו בחצר מכל יתר הטעמים. וכמו שהמעמר כלומר הקושר כמה קשי שבלין ועושה אותן עומר או אלומה אפילו דברים שאין מתדבקין, והוא בין במקום גדולן ובין שלא במקום גדולן כך המשחיל תאנים בחוט וכמ"ש לעיל בו, וה"ה המדבקן ע"י דריסתן יחד בדברים המתדבקין הוא בין במקום גדולן בין שלא במקום גדולן" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[453] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ח,יא "הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; ... וכן הממחה שמרים [מסיר את השמרים. (ראה הלכות שבת ח,יא ציון לב)] מתוך המשקין- הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב: שהזורה והבורר והמרקד, דומין עניניהם זה לזה; ומפני מה מנו אותן בשלושה- מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה"
ובהי"ד כת"ר "המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן- חייב: והוא, שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר"
והנה מארי השווה את החלב שיש בו גושים שלא נמסו למה שנזכר בסוף הלכה יד, שיין שאין בו שמרים או מים צלולים, אם מוסיף לסננם שיהיו צלולים ביותר, כיון שמה שיצא מהם אינו נחשב פסולת אין כאן בורר.
[454] כת"ר בהלכות שבת ח,יא "הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; והמחבץ (ראה הערה בסוף), הרי הוא תולדת הבורר"
ובהלכות יב-יג כת"ר "הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר- בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר.
והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו-חייב"
ובהי"ד כת"ר "המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן-חייב (ראה הערה בסוף): והוא, שישמר כגרוגרת"
הערות לנ"ל:
והמחבץ- בפרק ז,ו כת"ר "וכן הלוקח חלב, ונתן בו קיבה כדי לחבצו- הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקוס מן החלב" ביאור ההלכה- שנתן קיבה בתוך חלב, והקיבה גורמת שהחלב יחמיץ ויתקרש, ויצא ממנו הקוס [מי החלב].
ומארי בהערותיו על משנ"ת כתב "ורבותינו פירשו לנו שהוא הטורף את החלב ומניעו זמן ממושך כדי שתופרש החמאה והשמנת מן החלב"
במשמרת שלהן חייב- משום תולדת בורר או מרקד (פרהמ"ש שבת כ,א), וכיון שחייב אף משום מרקד, יובן כיצד חייב אפילו שאין כאן אוכל ופסולת המפורדים והם מעורבין.
[455] מארי אמר חולב, ואנו דייקנו וכתבנו מחבץ.
וביאר מארי בהערותיו על משנ"ת מדוע יש במחבץ משום בורר, כיון שמבצע הפרדה בין חומרים שונים ע"י עשיית מעשה בגופן, כעין הפרדה חימית. ולכן אפילו שאין במחבץ אוכל ופסולת המפורדים והם מעורבין, יש בהם בורר.
[456] בבורר את אדרות הדג מתוכו, יש עוד טעם להתיר. והוא משום שהכל גוף אחד, ואין כאן אוכל ופסולת המפורדים והם מעורבים. (הלכות שבת ח,יד ציון מג)
[457] עשיית מעשה הברירה.
[458] [זה המשך דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, הנוגעים לביאור הענין שבו עוסקת התשובה] ונראה לי עוד שחמום המים אין צורך עד שירתח או אף עד שיגיע ליד סולדת, אלא כל שהכשירו לרחיצה לאסטניס כרבן גמליאל בברכות פ"ב מ"ו. כלומר די שיהא פושר, וכמו שכת"ר בביאור בפרהמ"ש כדלקמן. שנראה לכאורה ברור שלמדו רבינו מהנאמר בשבת פ"ג מ"ג מעשה שעשו אנשי טבריה ... ואסורים ברחיצה ובשתיה. וכת"ר בפירושו שם: ובאו [אנשי טבריה] למוצא מים צוננים והעבירו המים ממנו בצינורות, והיו אותם הצנורות משוקעין במים החמין, ולפיכך היו הצנורות מתחממין ומגיע המים שבתוך הצנורות כשהוא פושר. ועשאוהו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורים בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד מאברי הגוף. וביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט שמותר לשתותן ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו ואסור לרחוץ בהן כל גופו וכו' ע"ש. ...
[459] נראה לענות על הסתירה בצורה שונה- בהלכות שבת הכל הולך לפי כוונתו של האדם, ולכן בהלכה א' שרק מחמם מים לבדם ואינו עושה עוד פעולה בהם הרי הוא מחמם מים, ושיעורו חימום לרחיצה. ואילו בהלכה ד' שנותן מים בתוך קדירה וממשיך ליתן בהם בשר, הרי נתינת המים מפעולות הבישול, וחייב משום מבשל.
[460] וגם בהלכה א' שאסור לחמם את המים, איסורו מהתורה.
[461] והטעם- מפני שאינו מתחייב משום מבשל לאכילה, אלא משום מחמם לרחצה.
[462] וזה לשון רבינו בהלכות שבת ט,ו "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת- הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסמס את הדונג, או את החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהם- הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר: בין שרפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך- הרי זה חייב, משום מבשל"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומה שכת"ר המחמם את המתכת, הוא תוצאה של הגדרתו למלאכת הבישול בין שרפה גוף קשה, וכאן מדובר במחמם את המתכת כדי לרקעו ולרדדו שהחימום מרפה חזקו וקשיו, ואחת היא אם מרקעו בעודו חם לוהט אדום כאש כדרך שעושים הנפחים או אם מרקעו לאחר שנתקרר כדרך שעושים צורפי הכסף והזהב, עצם החימום מרפהו ומרכך חזקו וקשיו ומונע התפוצצות השתברות והתבקעותו בשעת העיבוד, ואף נעשה רך ונוח לעבדו. ולקמן פי"ב הל' א' כתב- המחמם את המתכת חייב משום מבעיר, כי שם אינו צריך לרפות קשיו אלא ללהטו כדי לחסמו, ומטרת החימום אחרת, ואין אותה המטרה מצויה בכל מתכת אלא בברזל הנדואה, פלדה, ושם אבאר ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
עוד כת"ר בהלכות שבת יב,א-ב "המבעיר כל שהוא, חייב: ... המחמם את הברזל כדי לצרפו במים- הרי זה תולדת מבעיר, וחייב.
המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור: ואם נתכוון לצרף, חייב- שכן לוטשי הברזל עושים, מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ובכן במציאות אין שום מתכת שמתקשה ואם תרצה אמור שמתחסמת ע"י כיבויה במים אלא סוג מיוחד מסוגי הברזל בלבד והוא הפלדה, והוא הנקרא בערבית "הנדואן" ובלשון חז"ל "פרזלא הנדואה" [ראה עבודה זרה טז.] אבל כל שאר סוגי המתכות כולל שאר סוגי הברזל הפשוט אין בו חיסום כלל ע"י כיבוי במים. אבל המשותף לכל המתכות שכאשר מתחממין הן מתרככין ולכן פס"ר לעיל פ"ט הל' ו' המתיך אחד ממיני מתכות ... או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז מבשל. ובצדק שזה כולל כל המתכות, בד"א בשכוונתו להרפותה. ובהתאם להגדרתו שם מושג הבישול "בין שריפה גוף קשה באש". וכמו במלאכת הזמירה שבאותה הפעולה עצמה כלומר כריתת הזמורות הרי האב שהיא תולדתו תלוי בכוונתו, אם לעצים משום קוצר, ואם להצמיח האילן ולהברותו משום זורע. אף כאן- נתכוון להרפות משום מבשל, נתכוון להבעירו כדי שאח"כ יכבהו משום מבעיר, ולפיכך לא כת"ר כאן המחמם את המתכת, אלא את הברזל. והכוונה לאותו סוג ברזל שדרך לכבותו, וכיבויו אינו גמר מלאכה כדברי הראב"ד אלא עשיית מהותו. ... ושאר מתכות כולל ברזל שאינו מסוג פלדה אין כיבויו אסור אלא מדרבנן. ולפיכך פתח רבינו בהל' ב' אבל המכבה גחלת של "מתכת" פטור, ואם נתכוון לצרף חייב שכן לוטשי "הברזל" עושים מחימין את "הברזל". נד ממתכת לברזל, ולבסוף חזר מותר לכבות גחלת של "מתכת" כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, כדי שלא יזוקו בהן רבים מותר לכתחילה. ... ולסיום אביא לשון רבינו בפרהמ"ש מכשירין ה,ז שכאשר דובר בצריפה הזכיר ברזל, ולא סתם מתכת, וז"ל ואמרו במסמר לצרפו "ליסקיה" לפי שהברזל אם הוחם באש וכובה במים מתחזק ומתקשה, והנפחים קוראים פעולה זו "אלסקי" וחכמים קוראים אותה צריפה, וקוראין אותה גם חסום, ע"כ. ואלו לא עסקתי בנפחות אלא כדי להבין את דברי רבינו דיי" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
והנה מארי השווה את הדבר לנאמר בהלכות שבת ט,ו.
לשון מארי, צירוף לא שייך אבל בישול, המחמם את המתכת חייב משום משום מבשל. ובהמשך דבריו אמר מארי- שהמדליק חשמל זה לא כל כך פשוט [להכריע משום מה עבר], והדברים לא כל כך פשוטים, … ויש בזה מחלוקת גדולה ועדיין לא הוכרע הדבר.
ומתחילת דברי מארי אפשר להבין שחייב משום מבשל, והוא אסור מהתורה. אלא שמהמשך דבריו משתמע שאין הדבר ברור ומוכרע.
ביאור הדברים- אף שאמר מארי שחייב משום מבשל אין הדבר פשוט, כיון שבהערותיו על משנ"ת כתב שאינו עובר על איסור של מבשל את המתכת אלא אם כן חימם את המתכת על מנת לרככה. ובשעה שהדליק חשמל אינו מחמם את המתכת על מנת לרככה, ולכן אין הדבר מוכרע שעבר על איסור מהתורה. וראה עוד בתשובה מס' 343.
[463] כי אין צירוף אלא בברזל הנדואה, וכמו שביאר מארי בהערותיו. ועוד שאינו עושה מעשה צירוף לחסם ולהקשות את הברזל ע"י שאחרי שמתחמם נותן אותו במים לחסמו, אלא רק מדליק חשמל שיהיה לו אור.
[464] ראה למעלה בתשובה מס' 312, שם הובא שמארי נוטה לומר שאיסור חשמל בשבת הוא מדרבנן. וכאן לא נאמר זאת, וראה עוד להלן בתשובה מס' 342.
[465] ראה בהערה למעלה, לגבי החיוב של מחמם את המתכת משום מבשל.
[467] לשון מארי. ונראה ביאורו שאין כאן צירוף כלל, כמו השאלה שקדמה לזאת, אבל איסור מכבה יש כאן, ואסור לכבות מתכת מדברי סופרים.
[468] כבר ביארנו את הדברים בהרחבה, בתשובה הקודמת מס' 340 בהערה.
[469] נושא של חשמל בשבת, נזכר בתשובה שלפנינו ובתשובות מס' 312 340. בתשובה שלפנינו ובתשובה 312 נזכר שאסור רק מדברי סופרים, ואילו בתשובה 340 לא נזכר זאת. והמשותף בכל התשובות, שנושא זה שנוי במחלוקת ועדיין לא הוכרע הדבר.
[470] ראה עוד תשובה בנושא זה, בתשובה מס' 364.
[471] השווה לתשובה 340, גם שם אמר מארי שאין הדבר מוכרע האם עבר על איסור מהתורה או מדברי סופרים.
[472] מארי הורה כך, משום שאינו סובר בצורה מוחלטת שלרבינו פסיק רשיה דלא ניחה ליה או לא אכפת לו באיסור של חכמים מותר, אלא רק נוטה לומר כך, והיכן שאפשר להימנע ודאי שיש להימנע, וכמו שנתבאר בתשובה 310.
[473] ראה הלכות שבת יא,יד "הכותב לאחר ידו פטור [אבל אסור]"
ובפרק יב,י כת"ר "והזורק כלאחר יד, פטור [אבל אסור]"
ובפרק כא,יד כת"ר "היונק בפיו, פטור; ואם היה גונח- מותר לו לינק בפיו, מפני שהוא מפרק כלאחר יד, ומשום צערו לא גזרו, ואף על פי שאין שם סכנה"
מהלכות אלו נלמד שהעושה מלאכה כלאחר יד אסור מדברי סופרים, ורק משום צערו של חולה אפילו שאין בו סכנה התירו.
אבל לעבור על איסור שבת כלאחר יד לא מצאנו היתר בדברי רבינו, ולכן מארי אסר זאת.
[474] בהלכה נזכר שאין סחיטה בשער או בעור, אבל לא נזכר שאין סחיטה אלא בבגד שארוג שתי וערב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה