מצוות אינן צריכות כוונה

במאמר הבא נבאר את שיטת הרמב"ם בסוגיית 'מצוות אינן צריכות כוונה', סוגיה זו כוללת בתוכה הלכות במקורות שונים, וצריך להציע ביאור שיבאר את מכלול המקורות.

בתמציתיות, ההגדרה שאנו באים לחדש בסוגיה זו היא: "מצוות אינן צריכות כוונה, ואם מוציא אחרים צריך כוונה". דברי מהר"ח כסאר בביאורו 'שם טוב' להלכות ברכות, הם שהפנו את המחשבה להגדרה זו. אמנם מהר"ח כסאר עצמו אינו סובר כך, אולם דבריו שם בהלכות ברכות מוכיחים הגדרה זו.

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (א,י-יא)

כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן – חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה – כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום – הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן.

כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו – יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך – והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה – לא יצא ידי חובתו: עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו.

כתב מהר"ח כסאר בביאורו בהלכה י. בהלכה יא נאמר שצריך השומע להתכוון לצאת ידי חובה: "כל השומע ברכה... ונתכוון לצאת בה ידי חובתו", אולם גם המברך צריך להתכוון להוציא את השומע ידי חובה, וזהו ביאור דברי הרמב"ם בהלכה י שכתב: "מותר לו לברך לאחרים... כדי להוציאן", כלומר כשבדעתו וכוונתו להוציאם, וכך מצאנו גם בקיום מצוות שופר (שופר ב,ד), שצריך התוקע והשומע להתכוון לצאת ידי חובת המצוה. (ע"כ מהר"ח כסאר)

לשון הרמב"ם בהלכות שופר (ב,ד):

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציא, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת – לא יצא ידי חובתו: עד שיתכוון שומע, ומשמיע.

היוצא מביאור מהר"ח כסאר בהלכות ברכות, ומלשון הרמב"ם בהלכות שופר, כאשר רוצה להוציא את חברו ידי חובה בברכה, צריך כוונה של המברך ושל השומע, וכן כאשר מוציא את חברו ידי חובה בתקיעת שופר, צריך כוונה של השומע והמשמיע.

***

בסוגיה זו של מצוות צריכות כוונה, או אינן צריכות כוונה, הובאו בדברי הרמב"ם ארבע הלכות.

בהלכות קריאת שמע (ב,א) נאמר:

"הקורא את שמע, ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד) - לא יצא ידי חובתו; והשאר - אם לא כיוון ליבו, יצא. אפילו היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשייות האלו בעונת קריאה - יצא: והוא, שכיוון את ליבו בפסוק ראשון".

בהלכות מצה (ו,ג) נאמר:

"אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים לאכול - יצא ידי חובתו...".

בהלכות שופר (ב,ד-ה) נאמר:

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציא, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת - לא יצא ידי חובתו: עד שיתכוון שומע, ומשמיע. מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו - יצא, אף על פי שאין התוקע מתכוון לזה פלוני ששמע תקיעתו, ואינו יודעו: שהרי נתכוון לכל מי שישמענו. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע התקיעות משליח ציבור - יצא, אם נתכוון לצאת: שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן".

בהלכות מגילה (ב,ה-ו) נאמר:

"הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא. כיצד: היה כותבה, או דורשה, או מגיהה - אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא. קרא, והוא מתנמנם - הואיל ולא נרדם בשינה, יצא. במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבתה יצא - בשמתכוון לצאת בקריאה שקרא בספר שמעתיק ממנו, בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו שכותב - לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה".

וביאר מהר"י קאפח בהלכות שופר (פרק ב הערה ח), שכל המצוות שיש בהם עשיית מעשה, העושה אותו מעשה יצא ידי המצוה, אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה, מפני שמצוות אינן צריכות כוונה. לפיכך הנוטל ארבעת המינים, משהגביהם יצא ידי חובתו (לולב ז,ט; ברכות יא,טו) ואפילו שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה. וכן אם כפאוהו גוים לאכול מצה, יצא ידי חובתו, למרות שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה [מדובר שיודע שהיום פסח, וזו מצה (מ"מ), אחרת הרי הוא כמו חסר דעת, ואם אכל מצה כשהוא שוטה לא יצא ידי חובתו] (חמץ ומצה ו,ג). אבל מצוות שאין בהם עשיית מעשה, כגון שמיעת שופר [שופר ב,ד. בשמיעת השופר, המצווה רק לשמוע קול שופר, ואינו עושה מעשה], צריך שיתכוון בשמיעת השופר לצאת ידי חובה המצווה.

בנוגע לכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע, שם מכוון למשמעות המילים שמוציא מפיו, מפני שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואינו צריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה, ובשאר הפרשיות אף אם לא כיוון למשמעות המילים יצא ידי חובתו, ופשוט וברור שגם אינו צריך לכוון בהם לצאת ידי חובת המצוה. (ע"כ מדברי מהר"י קאפח)

כפי שכתבנו, מדברי מהר"ח כסאר שהובאו למעלה משתמע שההגדרה שונה משיטת מהר"י קאפח, והסיבה שבתקיעת שופר צריך התוקע והשומע לכוון לצאת ידי המצוה, אינה משום שהמצוה היא שמיעת שופר, ובשמיעה אין מעשה, אלא הסיבה היא משום שרוצה להוציא אחרים ידי חובה, ואז צריך התוקע והשומע לכוון לצאת ידי חובה. וכן כאשר מברך לאחרים להוציאם ידי חובה, צריך המברך והשומע להתכוון לצאת ידי חובה. וטעם הדבר, כאשר האדם מקיים את המצוה בעצמו, יש בידו עשיית מעשה, ודי במחשבתו בתת ההכרה שיודע שעושה מצוה, ואינו צריך לכוון באופן מיוחד לצאת ידי חובת המצוה, אבל כאשר אדם עושה מצוה לאחרים, אין בידיהם שום עשיית מעשה, ורק כוונת המוציא והיוצא היא הגורמת שיצאו ידי חובת המצוה.

היוצא מכך, אם האדם תוקע לעצמו, אינו צריך לכוון באופן מיוחד שכעת תוקע לצאת ידי חובת המצוה, ודי שיודע על כך בתת הכרתו, אבל אם היה מתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו (שופר ב,ד), מפני שמתכוון במפורש שלא לצאת ידי חובת המצוה אלא רק להתלמד, ולכן לא יצא ידי חובתו. וכן בקריאת מגילה די שקרא לעצמו כבר יצא ידי חובה ואינו צריך לכוון במיוחד לצאת ידי המצוה, ואם קרא בכוונה אחרת מאשר כוונת המצווה, כגון שהיה כותב או דורש או מגיה, שם אינו יוצא ידי חובה ללא כוונה, וצריך לכוון לצאת ידי חובת המצווה, כדי להראות שלמרות מעשהו שהוא כותב או דורש או מגיה, יש לו גם כוונה לצאת ידי חובת המצווה (מגילה ב,ה-ו).

אלא שעדיין יש מקום לשואל לשאול, מה ההבדל בין קריאת שמע למגילה, שהרי בקריאת שמע כתב הרמב"ם שאם היה קורא כדרכו או מגיה אינו צריך כוונה בשאר הפרשיות, [חוץ מפסוק ראשון שבו צריך לכוון את משמעות המילים אבל אינו צריך לכוון לצאת ידי חובה], ואילו במגילה כתב שאם כותבה, או דורשה, או מגיהה, צריך לכוון לצאת ידי חובה. ועוד נאמר לגבי מגילה, שצריך להתכוון לצאת בקריאה שקרא בספר שמעתיק ממנו.

והתשובה על שאלה זו, הבדל זה נוצר בדברי הרמב"ם בגלל שדרכו להעתיק את לשון המקורות כהוויתם, ומקור ההלכות שלפננו במסכת ברכות ובמסכת מגילה, ובשני מקורות אלו נזכר במשנה שצריך לכוון לבו, אולם התלמוד במסכת ברכות דחה את ההבנה הפשוטה היוצאת מהמשנה וכתב שאין צריך לכוון לבו לצאת, ואילו במסכת מגילה התלמוד לא דחה את ההבנה הפשוטה היוצאת מהמשנה שצריך לכוון לבו, וכך נוצר ההבדל בין ההלכות, הקורא להגיה, בהלכות קריאת שמע לא נזכר שצריך לכוון לבו, ובהלכות מגילה נזכר שצריך לכוון לבו.

(ברכות יג,א) משנה: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו - יצא... גמרא: שמע מינה: מצות צריכות כוונה! [=מלשון המשנה אם כוון לבו משתמע, שצריך לכוון לבו בשעת עשיית המצוה לצאת ידי חובת המצוה, ושואל התלמוד, האם מכאן אפשר ללמוד שיש חובה לכוון לצאת ידי חובת המצוה, בשעת עשיית המצוה!] מאי אם כוון לבו – לקרות [=דוחה התלמוד הבנה זו, מה שנאמר במשנה אם כוון לבו, אין פירושו כוון לבו לצאת ידי חובת המצוה, אלא כוון לבו לקרוא כראוי, ואין מכאן ראיה שבשעת עשיית המצוה צריך לכוון לבו לצאת ידי חובת המצוה]. לקרות? והא קא קרי! [=שואל התלמוד, מה צריך כוונה לקרוא כראוי, והרי הוא קורא!] בקורא להגיה [=מתרץ התלמוד, המשנה עוסקת במי שקורא בתורה כדי להגיה את הספר תורה, והקורא להגיה בדרך כלל קורא קריאה משובשת לפי הכתיב, והשמיעתנו המשנה שאם קרא כראוי לפי הקריא, יצא ידי חובת מצות קריאת שמע].

(מגילה יז,א) משנה: ...היה כותבה, דורשה, ומגיהה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא... (דף יח,ב) גמרא: היה כותבה, דורשה, ומגיהה, אם כוון לבו יצא וכו'. היכי דמי? אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה - כי כוון לבו מאי הוי? על פה הוא! [=נאמר במשנה שאם היה כותב את המגילה, אם כוון לבו יצא, שואל התלמוד, אם מסדיר את הפסוקים בעל פה וכותב אותם, מה יועיל שיכוון לבו, והרי הוא קורא את הפסוקים בעל פה!] אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה [=מתרץ התלמוד שהוא מכוון לבו לצאת ידי חובה, בקריאת הפסוקים שכותב]. ומי יצא? והאמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר כולה. ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה! [=שואל התלמוד, אם הוא כותב פסוק ואחר כך קורא אותו מתוך המגילה שעתה כותב, מה יועיל שקורא מתוך הכתב, והרי המגילה שכותב עדין חסרה, ואינו יכול לצאת בה ידי חובתו!] - אלא, דמנחה מגילה קמיה וקרי לה מינה פסוקא פסוקא, וכתב לה [=מתרץ התלמוד, מדובר שכותב מתוך מגילה שלמה המונחת לפניו, ומתכוון לצאת מתוך הקריאה במגילה השלמה].

ראוי לבאר, אף שכתבנו שההבדל בין הלכות קריאת שמע להלכות מגילה, נובע בגלל העתקה מתוך מקורות שונים וביאורים שונים של התלמוד, בקריאת מגילה יש אכן מקום גדול יותר לחייב את האדם לכוון את לבו לצאת ידי חובה, יותר מאשר בקריאת שמע. כשכותב את המגילה אנו מבינים מדוע צריך כוונה, שהרי צריך לכוון לצאת מהמגילה שכותב ממנה שהיא שלמה, ולא מהמגילה שכותב שהיא חסרה. וכן אם דורש, הוא מחפש דרשות, ורעיונותיו נתונים לדרשה ולא לקריאה, ואינו סתם קורא כדרכו, ולפיכך כיוון שעושה מעשה המוכיח שאינו מתכוון לקריאת מצווה, הרי הוא כתוקע לשיר, וצריך לכוון לצאת ידי חובה. נשאר לבאר מדוע צריך כוונה כשמגיה את המגילה? והתשובה: כשמגיה את המגילה, אין ודאות שמדובר שמגיה מגילה שלמה, שהרי היא ארוכה, ויתכן שמגיה מגילה חסרה, ובמקרה זה צריך לכוון לצאת ידי חובה מהמגילה השלמה שלפניו ולא מהמגילה החסרה שמגיה. לכן כתב הרמב"ם שאם מגיה את המגילה צריך כוונה, כי יתכן שמתכוון לצאת ידי חובה מהמגילה החסרה, וצריך לכוון לצאת ידי חובה ממגילה שלמה. אבל בקריאת שמע, פרשיותיה קצרות, ואף אם יקרא בעל פה יצא ידי חובה, כיון שכן אם היה קורא את הפרשיות בתורה, כבר קיים את המצוה, כיון שקרא, ואין הבדל ממה כיוון לצאת ידי חובה, מהספר השלם או החסר, כיון שאף בעל פה יצא ידי חובה, ולפיכך בקריאת שמע לא הזכיר הרמב"ם כוונה אם הוא מגיה, ובקריאת מגילה הצריך כוונה.

וכך היא שיטת ראב"ם, כפי שכתב בשו"ת ראב"ם (סימן קיד) :

שאלה. למה נתייחדו שופר ומגלה, [שהן] מצוות [שצריך שעשייתן תהיה] בכוונה [=השואל מתכוון למה שכתב הרמב"ם בהלכות שופר ב,ד; ובהלכות מגילה ב,ה-ו. הובאה התייחסות אליהם לעיל], והלא אמרו מצות אינן צריכות כוונה. תשובה. המצות שאמרו אינן צריכות כוונה הן מצות שקיומן בעשיית מעשה, שגוף אותה העשייה היא המצוה, כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן, אבל שופר ומגלה [=השומע תקיעת שופר או מקרא מגילה מאדם אחר] הואיל וגוף המצוה שמיעת הקול בעלמא היא כי לא מכוין מאי קעבד מן המצוה. אבל טובל וכיוצא בו אם לא [כיון לבו כבר] קיים בשעת עשייה, וכן נמי שומע מגלה כשומע שופר. ותדע שלא הצרכנו קורא למגלה [=את קורא המגילה עצמו] לכוון לבו לצאת אלא שומע בלבד, אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מקורא קרית שמע, ואם כוון לבו לקרות אף על פי שלא כוון לצאת יצא, ותפלה וקרית שמע הן דבור לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא וצריכין כוונה אחת [בקריאת שמע ותפילה צריך כוונה למילים שמוציא מפיו, ולא כוונה לצאת ידי חובת המצווה].

וכך כתב ראב"ם גם בשו"ת ברכת אברהם (סימן לד):

"...הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדוקיא דמתניתין, ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת, דמצות אינן צריכות כוונה דסוגיא /כסוגיא/ דגמרא בכל דוכתא ודוכתא. ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות? זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז"ל עד דאשכחת בה טעמא, והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן, אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה, אינו באוכל /כאוכל/ מצה וטובל דאע"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול, וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה /מגילה/ לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה /מגילה/ בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אף על פי שלא כיון לצאת יצא. ואף על פי שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה, ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד, וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים, וכבר גלינו /גילינו/ אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים...". (ע"כ ראב"ם)

ראב"ם בתשובותיו התייחס להבדל שיש בין התוקע עצמו וקורא המגילה עצמו, שאינם צריכים כוונה, לבין השומע מהם שהוא צריך כוונה. ואנו הוספנו לבאר, שגם התוקע עצמו וקורא המגילה עצמו, אם היתה לו כוונה הפוכה מכוונת המצוה, כגון שתקע לשיר, או הגיה את המגילה, צריך לכוון לצאת ידי חובה. ועוד ביארנו, שהמגיה את קריאת שמע קורא את הפרשה ובדרך אגב הוא מגיהה, ולפיכך אינו צריך כוונה מיוחדת לצאת ידי חובה, ואילו המגיה את המגילה בשעת כתיבה, צריך לכוון לצאת ידי חובה, ויכוון שיוצא מתוך המגילה השלמה שלפניו, ולא מתוך המגילה החסרה שכותבה ומגיהה.

וראה עוד בדברי המאירי במסכת ראש השנה (כח,א), שהביא שלש דעות. דעה ראשונה סוברת שמצוות צריכות כוונה, כשמתכוון להוציא אחרים ידי חובה. וזה לשונו: "...נמצא לפי פסק זה שהמצות צריכות כונה לצאת ולהוציא ואם לא כיון בהם לא יצא וזו היא שטת גדולי הפוסקים [=הרי"ף] והמחברים בכאן [=והרמב"ם, שפסק כך רק לגבי שופר, כאשר רוצה להוציא אחרים ידי חובה], וממה שאמר ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי". דעה שנייה סוברת שמצוות צריכות כוונה בתקיעת שופר, בקריאת שמע, ובשאר המצוות, חוץ ממצוות שיש בהם הנאת אכילה כגון אכילת מצה, ואם כפאוהו לאכול מצה אף שלא התכוון לצאת ידי חובה, יצא. וזה לשונו: "יש מי שמודה בכך [=שמצוות צריכות כוונה] לענין תקיעה ולענין קריאת שמע ולענין רוב מצות, אלא שחולק בקצת מצוה לומר שאין צריכות כונה והם אותם שיש הנאה בעשייתם כגון אכל מצה בלילי הפסח בלא כונה המצוה אלא על ידי אונס שאנסוהו גוים והוא האמור כאן כפאוהו פרסיים או שאכלה באיזה מקרה שיצא הואיל ומ"מ נהנה גרונו... ואף גדולי המחברים כתבו כן במצה אם כפאוהו [=אף הרמב"ם כתב שאם כפאוהו לאכול ללא כוונת לצאת ידי חובה, יצא]. ודעה שלישית הסוברת שמצוות אינן צריכות כוונה בשום מצוה, וכך הכריע המאירי.

ועל פי מה שכתבנו אף הרמב"ם סובר כמו המאירי, כדעה שמצוות אינן צריכות כוונה, אלא שהרמב"ם סובר גם כמו הדעה הראשונה, שכאשר מוציא אחרים ידי חובה צריך כוונה, ומה שנזכר בדברי הרמב"ם שצריך כוונה בעוד מצוות, אינו משום שסובר כדעה השנייה, כדברי המאירי, אלא משום ששם מדובר במקרים שהיתה לו כוונה הפוכה שלא לצאת ידי חובה, ולפיכך שם צריך כוונה, וכפי שביארנו.

וראה עוד בשו"ת הריב"ד (חלק ג, אהבה ב, סימן ריג) שהפנה בהערה 5 לדברי ראב"ם אלו, וביאר שדברי ראב"ם שלא כדברי אביו הרמב"ם בהלכות שופר (ב,ד), אלא אף התוקע צריך לכוון כדי שיצא ידי חובתו בתקיעה. וכאמור זו היא שיטת מהר"י קאפח, וכשיטה השנייה שהובאה במאירי (ראש השנה כח,א ד"ה יש מי שמודה) וכך כתב מהר"י קאפח בהלכות שופר (פרק ב הערה ח), ואנו הכרענו כשיטת ראב"ם.

***

שיטת השו"ע (ס,ד):

יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.

ובמשנ"ב (ס"ק ז) כתב:

שיש שתי כוונות למצוה, כוונת הלב למצוה, כוונה לצאת יד"ח המצוה. והשו"ע מדבר בכוונה לצאת ידי חובה, אבל בכוונת הלב למצווה, לכתחילה עדיף לכוון את לבו למה שאומר. ע"כ.

והמעיין בשום שכל יבין, שהרמב"ם לא יסכים להגדרתו, ומה שצריך לשים לב למילים שמוציא מפיו, אינו מפני כוונת הלב למצוה, אלא היא חובה מיוחדת במצוות שיש בהם אמירה. אבל בשום מקום בתלמוד, אין הגדרה של כוונת הלב למצוה. ומה שמצאנו כוונה באכילת מצה, זה שידע בתת ההכרה שמקיים מצוה, וידע שהיום פסח, אחרת הוא כמו שוטה, וכך ביאר המ"מ בהלכות חמץ ומצה ו,ג, אבל כוונת הלב למצווה לא מצאנו בתלמוד.

וראה עוד במשנ"ב (ס"ק י) שכתב (מגן אברהם בשם הרדב"ז):

רק במצוות מהתורה צריך כוונה לצאת ולא במצוות של חכמים, ואח"כ כתב את דעת החולקים ואף במצוות של חכמים צריך כוונה. ולאחר מכן כתב (בשם מגן אברהם), שאף אם לא כיוון, וחוזר ומקיים את המצוה, אבל לא יחזור ויברך, ואנו חוששים לשיטה שמצוות אינן צריכות כוונה. ולבסוף כתב (בשם חיי אדם), שאף שאמרנו שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה, זה דוקא כשכיוון שלא לצאת ידי חובה, כגון התוקע לשיר, אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן אם אכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין, וכך העתיקו הרבה אחרונים. וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה צריך לכוון.

היוצא מכל הנ"ל, מצוות צריכות כוונה רק לכתחילה, ואם לא כיוון, ויודע שעושה מצוה, יצא ידי חובה. וכן אם חוזר ועושה מצווה בכוונה לא יברך.

ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים וברורים, וכל שקיים את המצווה בעצמו אף אם לא כיוון לבו לצאת ידי חובת המצווה יצא ידי חובתו, וכך הדין גם בתקיעת שופר ובקריאת מגילה, כדעה האחרונה שהובאה במשנ"ב, שהיא דעת חיי אדם, וכך היא שורת הדין לכתחילה, ואין זה רק מנהג מפורסם שכך עושים כולם ללא הסבר.