שאלה: עיינתי בגדר שאלת שלום לאשה, ואני חוכך בדעתי לגבי המסקנה. אשמח שתאמר
לי מה דעתך.
אסור לברך אשה ע"י השתמשות במילה
'שלום', משום ששמו של הקב"ה נקרא 'שלום', וברכה זו חשובה וגורמת לקרבה יתרה בין
האיש והאשה. ועצם הידיעה שאמירה זו אסורה בין המינים, תגרום לכך שההתנהלות התקשורתית
ביניהם תהיה מרוסנת יותר. איסור זה אמור גם בפנויות, מעת שתהיה הבת בגיל שש או שבע.
ואפילו אם אשה ברכה את האדם ב'שלום', אסור לו להשיב לה 'שלום', אלא עליו להשיב לה ברכה
אחרת, כגון 'בוקר טוב' וכיוצא בזה. וכן האשה אסורה לומר לגבר 'שלום'. ואפילו לשלוח
שלום לאשה ע"י שליח אסור, כגון האומר "מסור ד"ש לאשתך". וכן בשבת
אין לברך אשה בברכת 'שבת שלום', אלא בברכת 'שבת טוב ומבורך' וכיוצא בזה. אבל מותר לשאול
אשה 'מה שלומך'.
תשובה: בעניין שאילת שלום לאישה, הכל תלוי לפי המצב וההקשר.
בעבודה מברכים זה את זה בברכת שלום, בוקר
טוב או שלום, ויש לברך כדרכם של בני אדם, ואין לעשות חילוקים, שלום אסור סגנון אחר
מותר.
גם כשיוצאים מבית הכנסת, ויש משפחה עומדת,
הם ובניהם ונשיהם וטפם, מותר לברכם בברכת שבת שלום, ואין לעשות חילוקים.
גם כשעולים בבניין ואישה מברכת בוקר טוב,
יש לומר כדרכם של בני אדם, ואין לעשות חילוקים.
כל זה כאשר יש קשר אישי בין המשפחות, עם
הבעל האישה והילדים, אבל אסור ליצור קשרים עם סתם אישה, בכל סגנון ובכל לשון.
בנוסף אין לאדם ליצור קשרים עם נשים שלא
לצורך כלל וכלל.
כמו כן אסור לאדם להתעניין בשלום אשת חברו
שלא לצורך, או לשלוח לה ברכת שלום בכל לשון ובכל סגנון.
כך אני נוהג, ונראה לי שהוא מתאים להלכה.
דיני ייחוד
שאלה: בשבח עצום לקב"ה בשעה טובה התארסתי לא מזמן! ארוסתי אמורה להגיע
אלינו לשבת הקרובה, רציתי לשאול האם מותר לנו לישון באותו בית, ומה באשר לבית גדול
שיש בו כמה קומות האם מותר למשל שאני אישן במרתף והיא תישן בקומה שניה? ומה הדין במקרה
שיש טורח גדול מאוד במציאת מקום חלופי לשינה.
תשובה: ראוי להתרחק מאוד מעריות, כי אין אפוטרופוס לעריות, לפיכך כל שאפשר
להתרחק כך ראוי לעשות. איסור ייחוד הוא רק אם נמצא עם האישה לבדה, אבל אם יש עוד
אנשים בבית אין איסור ייחוד. אולם ראוי להתרחק ככל האפשר, ולכן ראוי לישן בקומות
נפרדות אם אפשר, ועוד יותר ראוי שיהיה מנעול לחדר האישה.
שאלה: ברצוני לשאול על דעת הרמב"ם בנושא של בישול בשר בכלי חלבי. האם
זה מותר או אסור? בהלכות מאכלות אסורות לא מצאתי בפירוש, אבל ייתכן שלא הבנתי.
תשובה: כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ט,יא: קדירה שבישל בה בשר, לא
יבשל בה חלב; ואם בישל, בנותן טעם.
שאלה: ולרמב"ם אין את החילוק בין 'בן יומו' לשאינו בן יומו בעניין נותן
טעם לפגם? (עיין שו"ע יו"ד סימן צג סעיף א)
תשובה: דין קדירה בת יומה נזכר בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות יז,א-ב.
ושם נזכר שקדירה שבישל בה דבר אסור, ובאותו יום בישל בה מין אחר, אם יש טעם איסור בהיתר,
הרי הוא אסור מהתורה. ואם בישל בה ביום שלמחרת הרי הוא אסור רק מדברי חכמים.
וראה מ"מ בהלכה שלפנינו (מאכלות אסורות
ט,יא), שכתב שתי פרשנויות בדעת הרמב"ם, לפי הפירוש הראשון יש להשוות את המבשל
בשר ולאחר מכן חלב, למבשל איסור ולאחר מכן היתר שנזכר בתחילת פרק יז, ואם בישל את החלב
ביום שלמחרת, הרי הוא מותר בדיעבד, שלא אסרה תורה אלא באותו יום. ולפי הפירוש השני
אם בישל את החלב ביום שלמחרת הרי הוא מותר לכתחילה, מפני שהבשר מותר בפני עצמו, והחלב
מותר בפני עצמו, ואין לדמות זאת לבישל איסור והיתר.
נמצאנו למדים מדבריו, שגם הרמב"ם סובר
כמו מה שנזכר בשו"ע, שיש לחלק בין קדירה בת יומה, לקדירה שאינה בת יומה.
ביאור המ"מ באופן שכתבנו, נזכר בדברי
יצחק ירנן שם. וראה ערוך השולחן (יו"ד צג,ה) שכתב שהרמב"ם סובר כדעה השנייה
שהובאה במ"מ, ואם בישל את החלב ביום שלמחרת הרי הוא מותר לכתחילה, מפני שהבשר
מותר בפני עצמו, והחלב מותר בפני עצמו, ואין לדמות זאת לבישל איסור והיתר.
שאלה: האם כשכתב הרמב"ם שיש לחכות 6 שעות בין בשר לחלב הכוונה דווקא לשש
שעות ממש או לזמן שנהגו לחכות בין סעודה לסעודה והוא יכול להיות גם פחות, ואז יוצא שגם האשכנזים יוצאי גרמניה שמחכים
3 שעות בין בשר לחלב הם נוהגים כמו הרמב"ם שהרי במקומותיהם נהגו בימי החורף הקצרים
לחכות 3 שעות בין ארוחת צהריים לארוחת ערב? אם באמת התכוון הרמב"ם דווקא ל 6 שעות
שלמות ללא קשר לזמן שחולף בין הסעודות, אשמח לדעת מה המקור למספר שעות זה?
תשובה: בנוגע להמתנה בין בשר לחלב, בתלמוד נזכר שימתין כשיעור הזמן שבין סעודה
לסעודה, והרמב"ם כתב כמו שש שעות, וגם הוסיף טעם שימאס הבשר שבין השיניים, מכאן
שהבין שיש לקבוע את ההלכה על פי מקומו של אומר ההלכה בבבל, ושם היו ממתינים כמו שש
שעות בין סעודה לסעודה, ועל מצב זה יש גם טעם מתאים, שימאס הבשר, אבל המתנה של שלש
שעות לא די בה, כי לא דיברו על כך חכמים, ואין לדייק מדבריהם דברים שלא חשבו עליהם,
ולא הכירו, ולא כתבו. ועוד שאם אנו הולכים אחר המתנה של שלש שעות, כמשך הזמן שיש בין
סעודה לסעודה, די אפילו בחצי שעה, סילוק השולחן ועריכתו מחדש. אלא שראוי לבאר, מה שאמרו
שש שעות לאו דוקא, אלא כמו שש שעות, וגם חמש וחצי שעות מספיק, אבל לא בפחות מזה.
שאלה: האם יש לחכות שש שעות אחרי מאכל פרווה שהתבשל עם בשר?
תשובה: בנוגע להמתנה אחרי שאכל מאכל שאינו בשר שהתבשל עם בשר, מפשט דברי הרמב"ם
נראה שאינו צריך להמתין, שהרי כתב "מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר
עוף – לא יאכל אחריו חלב" משמע דוקא כשאכל בשר.
וכך כתב המאירי בחולין (קה,א) וזה לשונו:
"ויש
חולקים לשיטתנו לפרש בדברי רב נחמן בתבשיל שאין בו בשר בעין אלא שאין בו טעם בשר כגון
שנתבשל בו בשר שמותר לאכול גבנה אחריו אלא שצריך נטילת ידים ומדקדקים אותה מדנקט תבשיל
ולא נקט בשר ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בקצת הגהותיהם ואין צורך בכך שכל שלא אכל
מן הבשר עצמו אוכל הוא אחריו גבנה בלא כלום. אלא שקצת קדמונינו מוחים בתבשיל
של חמין מפני שהבשר נימוח ומתמסמס ומתערב ממנו בעין בתוך התבשיל".
המאירי בסוף דבריו כתב, שלכאורה יש
לחלק בין מרק צח שהכניסו בו בשר לפרק זמן קצר, למרק שבושל בו הבשר פרק זמן ממושך
עד שנימוח הבשר במרק, ונמצא שעיקרו של הבשר נמצא במרק. והמתירים יטענו כנגד שיטה
זו, שמאחר שנימוח הבשר במרק, אפשר להסירו מפיו על ידי קינוח, וכיון שנימוח לא נשאר
מהבשר כלום בין השיניים.
אולם הרב רצון ערוסי אמר שהיא הלכה ואין מורים כן לציבור.
http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=57870
והרב קאפח השיב בתשובה לתמיר רצון (תשובות
598-599) שיחכה כמו שש שעות וכך היה המנהג בתימן.
ולפיכך נראה שהלכה למעשה, ימתין אחר המרק
או תפוחי האדמה או הירקות, שהתבשלו עם הבשר, שש שעות, או לכל הפחות חמש וחצי שעות,
ואין להקל בדבר זה מעבר לכך. שהרי אם יש סיבי בשר מעורבים יש בדבר איסור גמור, והוא
עובר על תקנת חכמים, ולא ניתן לקבוע היתר פשוט, במרק שמצוי שישארו בו סיבי בשר.
שאלה: מהו האופן שצריך להכשיר את הבשר, אם חתך אותו אחר שהכשירוהו כבר?
תשובה: להלן פרשנות דברי הרמב"ם על פי הוראת הרב יוסף קאפח
דרך הכשרת הבשר, ליתנו במלח כדי שהמלח יוציא
את הדם הנמצא קרוב לפני הבשר, ואח"כ לחלוט, והחליטה תצמות את הדם שלא ימשיך לצאת,
ודם איברים שלא פרש מותר.
אם ימלח את הבשר, ואח"כ יחתוך אותו,
יצא הדם ממקום החתך, ולא יועיל לו שישוב וימלח את מקום החתך, מפני שהדם שיפרוש יבלע
בצד השני של החתיכה שכבר אין בו דם.
טבע המלח, שאם אינו מוציא דם הוא בולע,
וכיון שבצד השני של החתיכה, שכבר יצא הדם הנמצא סמוך לפני החתיכה, המלח כבר אינו מוציא
דם, נמצא שהדם שיצא ממקום החתך יבלע בצד השני.
לפיכך האופן היחיד שיכול להכשירו זה בהבהוב
או צלייה של מקום החתך.
לפיכך, אם קנית עוף שהוכשר שלם, ואח"כ
חתכוהו, יש להבהב או לצלות את מקומות החיתוך.
קנית עוף שהוכשר שלם ולא חתכוהו, תעשה בו
חליטה, ותשהה אותו במים הרותחים רבע שעה (כך כתוב בתשובת הרב קאפח מתאריך חנוכה תשנ"ה),
ואח"כ ניתן לחתכו ולעשות בו מה שירצה.
אין הבדל בין שניצל לשאר הבשר, למרות שאין
בשניצל דם, מפני שלא חילקו חכמים בהכשרת הבשר, בין חלקי הבשר השונים.
למרות כל האמור, דיברתי עם תלמיד חכמים המתפלל עמי בעירי, והוא אמר לי שהוראת הרב קאפח
היא חומרה גדולה, ואחר החיתוך יכשיר שוב את החתיכה במלח, ויחלוט את הבשר ודיו, ואין
צורך להבהב את מקום החתך. וכך ראוי לפסוק, מפני שטבע המלח תמיד להפליט, ואין לחשוש
שהצד השני של החתיכה יבלע את הדם שיצא ממקום החתך.
שאלה: אני מניח שמנהגי התימנים בנושא מליחה וחליטה כמו גם דעתו של הרמב"ם
ברורה ומוכרת לך יותר ולכן רציתי לשאול
1) על מנהג התימנים בחליטה, למשך כמה זמן
צריך לחלוט את הבשר? ואיך עושים את זה מבחינה פרקטית בעידן הקירור?
2) האם המליחה למטרת צלי זהה למליחה למטרת
בישול? (השווה מאכלות אסורות פ"ו ה"י, לעומת הלכה יב)
3) למשך כמה זמן אמור להיות הבשר בחומץ,
אם בוחרים בדרך הכשרה כזאת?
תשובה:
1. בנוגע למשך הזמן שצריך לשהות את הבשר
במים הרותחים בזמן עשיית החליטה, הוא "כשתי דקות", מפני שמשך זמן זה כבר
מספיק לצמות את הדם, ולכווץ את נקבי הבשר שלא ימשיך הדם לצאת, ואם יחתוך את החתיכה
לא יצא ממנה דם.
2. מה ששאלת על עשיית חליטה בעידן הקירור,
לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,י
ומשליכו מיד לתוך מים רותחים, אולם בזמננו קונים עוף מוכשר, והוא שוהה
במקרר ובמקפיא, ורק לאחר זמן מרובה מבשלים אותו בסיר ועושים לעוף חליטה, ולכאורה יש
בעיה שלא עושים את החליטה מיד אחרי ההכשרה.
אכן כך כתב מהר"ח כסאר בביאורו שם
טוב, שיש לעשות חליטה מיד אחרי המליחה, שאם לא כן, יפרוש דם מהעוף ויתערבב עמו, ודם
איברים שפרש אסור. וכך היא שיטת מהר"י אביץ', וכך היא שיטת מארי דוד עואץ'.
אולם כבר כתב הרב שלמה צדוק בביאורו, שאם
משום הדם שפרש, ניתן לשוטפו מהדם שיצא ממנו ולעשות חליטה לעוף גם לאחר זמן מרבה, וכך
כתב מהר"י קאפח (קדושה ב עמו' קנז עמודה ימנית) שבבתי משתאות היו משהים את הבשר
המוכשר והמודח בכלי מנוקב במשך שעות, ולא הקפידו על עשיית החליטה מיד בסמוך למליחה.
כיוון שכן, ניתן לקנות עוף מוכשר ולעשות לו חליטה ללא חשש.
[היתה תקופה שאבי הקפיד על אימי שתעשה כשיטת
מארי דוד עואץ', עד שלבסוף גברה יד המנהג. מארי דוד עואץ' היה מארי בבית הכנסת שלנו
"אגודת אחים רמב"ם" ברמת גן, והוא היה המארי שלי שלימדני מקרא ומשנה.
היינו קוראים את כל הפרשה וההפטרה כבר ביום א', ושאר השבוע היינו קוראים משנה. כמו
כן מאחר ומשפחת אשתו של מארי דוד עואץ' (משפחת חמדי), גידלה את אבי שהיה יתום, היינו
בקשרי ידידות עם המארי, והיינו עושים את ליל הסדר יחדיו. מארי דוד עואץ' היה עושה שמיכות
פוך, שמיכות כבדות ומחממות, בלשון התימנים שמיכות יוּרְגַן, שמע טיב שמיכותיו הגיע
למרחוק עד מצרים, הוא היה סוחב מהשוק בתל אביב ערימה של צמר כדי למלא בה את השמיכות,
וזכורני שתמיד הייתי רואה בחדר הסמוך ערמת צמר, שהמארי היה ממלא בה את השמיכות שייצר].
3. הכשירו חתיכה גדולה, וחתך את החתיכה
במקום שלא הוכשרה, די להכשיר את מקום החיתוך, ואינו צריך להכשיר שוב את כל החתיכה.
ובודאי שאינו צריך הבהוב במקום החיתוך. וכבר ביארנו זאת בספר 'אוסף תשובות' בתשובה
הקודמת.
4. בבשר בקר שדמו מרובה ונוזל מכל עבריו,
לא ניתן לסמוך על ההכשרה שעשו ברבנות, וצריך לחתכו לחתיכות קטנות ולמולחו בבית בצורה
יסודית, ואחר כך לחולטו.
5. בשר שהוקפא אינו מתייבש, וניתן להפשירו
ולהכשירו ולחולטו גם אחרי שלושה ימים שהיה בהקפאה. הרב צדוק מאכלות אסורות ו,יב.
6. בנוגע למליחה קודם צלי, לשון הרמב"ם
"אבל לצלי מולח וצולה מיד", ופירש המ"מ ועוד רבים, שמולחו כשם שמולח
לקדירה, אלא שאינו צריך להשהותו במלחו, ומהר"ח כסאר הוסיף, שאם עבר ולא מלח וצלאו
יכול לאוכלו, שסוף סוף האש שואבת את כל הדם, ונתינת המלח קודם הצלייה רק נועדה לסייע
להוצאת הדם, אבל אף אם לא מלח, הדם נשאב באש, ומותר לאכול את החתיכה. ומהר"י קאפח
ביאר שאין צורך למלוח לצלי, ומה שהזכיר הרמב"ם מולח הוא כדי להטעימו, ואין דבריו
מתיישבים בפשט המילים, אולם כך הוא המנהג מפורסם שלא למלוח לצלי.
7. משך הזמן שישהה בחומץ ארוך ממשך הזמן
שישהה במים רותחים, והוא "כחמש דקות", שלאחר שהייה בפרק זמן זה אם יחתוך
את החתיכה לא יצא הדם. ואמר לי הרב יואב שרעבי, שאין נוהגים לחלוט בחומץ רק במים רותחים.
שאלה: הזמינו אותי לבר מצוה במלון ושואלים עתה את אישור השתתפותי. לאחר דיבור
עם המשגיח, הירקות גוף קטיף והבשר חלק (נפ"מ לעוף), אבל הם שומרים מבישולי גוים
רק לפי שיטת הרמ"א.
לאחר עיון בדברי הרמב"ם נראה לכאורה
שהוא והרמ"א הולכים בשיטה אחת:
פי"ז הי"ג:
הִדְלִיק
הָעַכּוּ''ם אֶת הַתַּנּוּר וְאָפָה בּוֹ יִשְׂרָאֵל. אוֹ שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל וְאָפָה
עַכּוּ''ם. אוֹ שֶׁהִדְלִיק הָעַכּוּ''ם וְאָפָה הָעַכּוּ''ם וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנִעֵר
הָאֵשׁ מְעַט אוֹ כְּבָשׁוֹ לָאֵשׁ הוֹאִיל וְנִשְׁתַּתֵּף בִּמְלֶאכֶת הַפַּת הֲרֵי
זוֹ מֻתֶּרֶת. וַאֲפִלּוּ לֹא זָרַק אֶלָּא עֵץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הִתִּיר כָּל הַפַּת
שֶׁבּוֹ.
ובהי"ד:
לֹא
גָּזְרוּ אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי כְּגוֹן בָּשָׂר
וְדָג תָּפֵל וּבֵיצָה וִירָקוֹת, אִם בִּשְּׁלָן הָעַכּוּ''ם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף
וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם
בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם.
בהי"ג רבינו מכנה את כל המלאכות
"השתתפות במלאכת הפת". ובהי"ד הוא מצריך "השתתפות" בבישול
כדי להוציא את התבשיל מידי איסור בישולי גוים. הנה לכאורה אם כן כשם שהדלקת האש מועילה
בפת, כך תועיל בתבשיל. וכך נוהגים משגיחים ע"פ הרמ"א - מדליקים את התנורים
בעצמם.
אמנם הכס"מ בהט"ז כותב שפת שונה מתבשיל, אמנם אמכ"ת לכאורה
דבריו נשמעים דחוקים וז"ל:
"היפוך
ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו''ם כמו שמועיל בפת וכ''כ הר''י והרשב''א
והר''ן והריב''ש וכ''נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים".
אשמח לשמוע את דעתך? כי הכס"מ הוא
גברא רבא.
תשובה: אחר העיון, נראה שצדקו דברי הכס"מ מאוד.
בתחילת הלכה יג כתב הרמב"ם
"הדליק
הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי
ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש".
דוגמאות אלו מגדיר אותם הרמב"ם
"הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת". בכל דוגמאות אלו עשה מעשה פעיל
המועיל לאפיית הפת, וזו ההגדרה של השתתף במלאכת הפת.
בסוף הלכה יג כתב הרמב"ם
"ואפילו
לא זרק אלא עץ לתוך התנור – התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה".
מקרה זה של זריקת עץ הוא קולא גדולה המיוחדת
רק לפת, ונחלקו בני בבל ובני ארץ ישראל, ולבני ארץ ישראל לא מועיל, ונהגו בני בבל להקל,
ואנו נוהגים כמותם, ובמקום שיש קולא משום מנהג, אין לך בו אלא במקום שנהגו, ונהגו להקל
רק בפת, כי היא חיי הגוף, ובלי פת אי אפשר לחיות, והוא צורך גדול.
וזה לשון תוספות, עבודה זרה לח,ב.
"ואתא
ישראל וחתי חתוי בגחלים - מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת ומה
שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל דקאמר
בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד ואנו נמשכין
אחר בני בבל ותלמודם".
וראה בהערת מהר"י קאפח, שאין מותר
אלא רק הפת הנמצאת בתנור באותה אפייה שזרקו בה את העץ, ולא בכל היום כדברי הרדב"ז.
בהלכה יד נאמר
"אם
בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן – הרי אלו אסורין, משום בישולי
גויים".
נשתתף עמו בבישולן משמעו עשה חלק מתהליך
הבישול, הגיס, נתן אש, נתן בשר למים, וכדומה, אבל סתם זריקת קיסם לא יועיל, ואין מנהג
להקל, ואין מי שיקל.
בהלכה טז נאמר
"וכל
שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף – מותר; לפיכך אם הניח הגוי בשר או קדירה
על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדירה, או שהניח ישראל וגמר הגוי – הרי זה מותר".
וגם כאן צריך לעשות מקצת בישול בפועל, והוא
שאמר הרמב"ם נשתתף בבישולו.
אליבא דאמת, לא ברור לי שהרמב"ם יקל
בפת בזרק קיסם, כי הוא אמר זרק עץ, עץ גדול המפיץ חום לפת הנאפת, ועדין לא מצאתי בדברי
הרמב"ם היתר אם זרק קיסם. ורק תוס' התירו זרק קיסם.
שאלה: אמת שלא חשבתי להקל בזריקת קיסם מכמה דוחקי.
הרי אפשר לומר שדברי הרמב"ם בהלכה
יג "הואיל ונשתתף במלאכת הפת" קאי רק על הדלעיל מיניה - "1. הדליק הגוי
את התנור ואפה בו ישראל, 2. או שהדליק ישראל ואפה גוי, 3. או שהדליק הגוי ואפה הגוי
ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש".
והמשך דבריו "ואפילו זרק העץ" זו קולא אחרת שלא נכנסת בגדר השתתפות
רגילה, ולא תועיל להתיר תבשיל. ולכן חילק את ההלכה לשתי בבות.
עיקר הדקדוק שאני בא לומר הוא מריש הלכה
יג - הרי אם "הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל" נחשב ל'השתתפות' בפת, יהיה הדין כן גם בתבשיל שהרי
דרושה בו רק השתתפות. ומכיון שהיום כל סוג המשגיחים מדליקים את התנור, לכאורה גם תבשילים
יצאו מגדר בשולי גוים.
תשובה: כבר הבאנו את דברי מהר"י קאפח, שהדלקת התנור מועילה רק לאותו בישול,
ולא לבישולים אחרים במשך כל היום, וכך אני סובר, אבל אם הורידו את הסיר ושמו סיר אחר,
זהו בישול חדש, וכאן לא עשה המשגיח כלום. ואם יכבה וידליק שוב המשגיח, מותר.
שאלה: כנראה באמת צדקו דבריך שקיסם קטן כשיעור לחצוץ בו שיניו וכד' לא יועיל
להתיר אפיית הפת. ועם זאת נראה שאין צורך דוקא בעץ גדול, אלא גם חתיכה קטנה תועיל.
ראה אורה ושמחה אות עד, שכתב שאם נגיד שצריך עץ גדול, אם כן מה החידוש, הרי אפילו ניער
את האש זה מועיל. ועוד, למה כתב "התיר כל הפת שבו", ולשון 'התיר הפת שבו'
משמעו שאפילו בתנור גדול ויש פיתה בקצה השני של האש ששם לא הונח העץ, אפילו הכי היא
מותרת. ואם כן משמע שחתיכת העץ היא קטנה בפורפורציה לאש.
ולפ"ז ישנו חילוק גדול בין המציאות
בימינו של הדלקת התנור ע"י המשגיח, לבין השלכת פיסת עץ שעליה דיבר הרב קאפח. כי
פיסת העץ מתכלה יחסית מהר, ואם יבוא הגוי שעה אחרי שהיהודי זרק פיסת עץ, כבר לא נשאר
ממנה כלום, ואכן יש סברה לומר שבמקרה כזה כבר התבטל המעשה של היהודי והפת היא בישולי
גוים (אף שהרדב"ז מתיר). אבל במציאות של הדלקת המשגיח את התנורים בימינו, כל החום
מגיע מכוחו, ופעולתו נמשכת ונמשכת, ולפיכך כל הבישולים שיעשו אח"כ ע"י גוי
יהיו כשרים.
תשובה: צדקת בדבריך, אכן בימינו שהמשגיח מדליק את התנור יש בכך השתתפות
גדולה במלאכת הפת או התבשיל, וכל הבישולים והאפיות שייעשו במשך כל היום מותרים לפי
כולם.
שאלה: כתב הכס''מ בהט"ז:
"ונ''ל
דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר, דהיינו
מסלקו ממש וכל שסילקו העכו''ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור".
אבל אוו"ש באות פד כתב שלא משמע כן
מדברי הרמב"ם, ואף שלא עסק בהדיא בסילק הגוי באמצע הבישול וחזר והניח, מכך שלא
חילק משמע שמותר הדבר.
והמשיך הכס"מ:
"אלא
כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי''כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו. אבל היפוך ישראל
הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו''ם כמו שמועיל בפת וכ''כ הר''י והרשב''א
והר''ן והריב''ש וכ''נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים".
ואמכ''ת דיוקו לא ברור לי. אם הגמרא עסקה
במי שעשה פעולות בבשר, זה לא אומר שבאופן אחר זה כבר אסור, אלא הגמרא נקטה דוגמא בעלמא,
ויש עוד דרכים שיתירו את הבישול, וכגון היפוך בגחלים או הדלקת האש מראש ע"י יהודי.
ואולי מה שגרם לכס"מ להכריע באופן
די נחרץ שכך דעת הרמב"ם, היא העובדה שישנה מבוכה היאך פסק בהט"ז "וכל
שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף מותר", משמע בישול כלשהו ולא בן
דרוסאי, אבל בגמרא משמע שצריך יותר מזה. על כן נטה להגביל ההיתר. אבל אף שמקורו ודרכו
של רבינו לא תמיד מבוארים, ריק הוא ממנו ולא ממנו. העולה לדינא לכאורה שמלאכת המתירות
פת שאפה גוי, יועילו להתיר בישול גוי, ואין בסיס מוצק ברמב"ם לאסור את הדבר. אבל
במשליך עץ לאש שתחת התבשיל, יש לאסור כאמור בהודעות קודמות.
תשובה: עדין נראה לי שביאור הכס"מ עדיף מביאור אורה ושמחה, ובביאורו
דברי הרמב"ם תואמים לתלמוד, וכך מורה לשונו של הרמב"ם. וכאמור, בימינו
שהמשגיח מדליק את התנור יש בכך השתתפות גדולה במלאכת הפת או התבשיל, והוא מותר לפי
כולם, גם לפי הכס"מ.
שאלה: האם ניתן לשתות בירה בחו"ל גם ללא כשרות. האם יש חשש של חדש או
שכר וכו'.
תשובה: שאלה זו תלויה ביידע המציאות, ולא בפרשנות הרמב"ם, לפי הרמב"ם
יש איסור חדש גם בימינו, גם בחו"ל. וזה לשונו: החדש כיצד: כל אחד מחמשת מיני תבואה
בלבד – אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בשישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי
וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד); וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר, לוקה מן
התורה – בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
אלא שבזמן שיש מקדש – משיקרב העומר, הותר החדש בירושלים; והמקומות הרחוקין, מותרין
אחר חצות: שאין בית דין מתעצלין בו, עד אחר חצות. ובזמן שאין מקדש – כל היום כולו,
אסור מן התורה; ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים – החדש אסור כל יום שבעה עשר בניסן
עד לערב, מדברי סופרים. (מאכלות אסורות י,ב)
ולעצם השאלה, יש לאסור לשתות בירה ללא הכשר,
ככתוב בקישורים כאן.
https://www.kosharot.co.il/index2.php?id=296628&lang=HEB
https://www.kosharot.co.il/index2.php?id=335349&lang=HEB
שאלה: בענין החליטה. אדם הנוהג לחלוט, שהוזמן לאירוע ואישר הגעתו, ובאירוע
הגישו תבשיל מעורב בעוף וירקות. אמנם לשיטתו זה לא טוב שהעוף לא עבר חליטה, אך האם
יהיה מותר לו לאכול את הירקות?
רציתי להציע שאולי מותר, מפני שטעם החליטה
הוא “שלא יצא דם”, ואם לא חלטו, לשיטת הרמב”ם פורש דם לתבשיל ואוסר אותו מדין “אין
מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה” (אני יוצא מנקודת הנחה שלשיטת הרמב”ם גם דם זה אסור
מדאוריתא) כפי שכתב בהל’ מאכלות אסורות טו,כה, אך שם באר שחז”ל קנסו רק את החוטא שביטל
את האיסור, אבל לאחרים מותר. וכתב שם הכס”מ שאם החוטא התכוון לבטל את האיסור בשביל
אחרים, גם להם אסור.
אך במקרה דנן הטבחים לא חטאו כאשר לא חלטו,
כי הסתמכו על הפוסקים הסוברים שאין זה דם. אז אולי במקרה זה לא חל הקנס ויהיה מותר
לאכול היקרות שהתבשלו עם העוף?
תשובה: בנוגע לעוף לא חלוט שבושל עם ירקות, בימינו יש בעופות דם מועט, ויש בתבשיל
שבושל עמם שישים כנגד הדם שבעוף, ולפיכך מותר לאכול את שאר התבשיל ואת הירקות שבו.
וכל זה בדיעבד, אם נקרה קרה, כגון באולם חתונות, או שהאישה שכחה לחלוט, או לא ידעה,
וכדומה, אבל באופן קבוע אסור לנהוג כך, משום שאין מבטלים איסור לכתחילה. כל זה רק בעוף
שדמו מועט, אבל בבשר בקר שדמו מרובה, ויוצא מהחתיכה הרבה דם, צריך למולחו היטב, ולחולטו
היטב, ורק אז יותר לאכול את הירקות המעורבים בו.
שאלה: תבשיל בשר ותפו''א (בכמויות שוות), אם הבשר לא נחלט, גם תפוחי האדמה
נאסרו לחלוטין? כמו שרבנו כתב על חתיכת כבד שלא נחלטה שאוסרת את כל התבשיל (ולכאורה
משערים בחתיכה כולה)?
תשובה: על פי האמור בתשובה הקודמת, יוצא שבעוף מותר ובבקר צריך שישים כנגד החתיכה.
עוד נבהיר שדם הכבד מרובה, ולכן לפני החליטה
שלו צריך לחותכו, ונהגו ישראל להבהבו, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות ו,ז:
["הכבד – אם חתכה והשליכה לתוך החומץ, או לתוך מים רותחין עד שתתלבן – הרי זו
מותרת לבשל אותה אחר כן; וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור, ואחר כך מבשלין אותה,
בין שבישלה לבדה, בין שבישלה עם בשר אחר. וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש, ולא
קולין אותו – עד שמהבהבין אותו באור"]. ולכן אמרו עליו שהוא אוסר את כל הקדירה,
ואילו בשאר חתיכות הבשר אין צורך לחותכם לפני החליטה, וממילא אין לומר עליהם הלכה זו
שאוסרים את כל הקדירה, אלא משערים שישים כנגד כל החתיכה, ואם יש שישים כנגדה התבשיל
מותר.
וכך פסק בילקוט יוסף שבשר שלא נמלח משערים
שישים כנגד כל החתיכה (ילקוט יוסף קיצוש"ע, הלכות דם, סימן ס"ט סעיף יא,
סעיף פה), וכך פסק בפניני הלכה (כשרות ב, פרק כב דם והכשרת בשר, סעיף ג), וזה לשונו:
"כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר
להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, כיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש
בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, וכל שאין בתבשיל פי שישים כנגדה, כל התבשיל אסור
(שו”ע סט, יא)".
שאלה: ספר זכרון יעקב טוען שהרמב"ם מצריך חליטה משום שאין מבטלין
איסור לכתחילה, ולכן אם לא חלט בדיעבד מותר.
והוא מסביר למה אסר הרמב"ם
מולייתא – כי שם הדם פורש לתוך המילוי ולא מתערבב בכל התבשיל. לא ירדתי לסוף דעתו
בהסבר זה, כי מצינו שחום מפזר את האיסור בכל הבשר בשוה (מאכלות אסורות טו,לב). לא
הצלחתי לבסס את דבריו. אם תוכל לקבוע שדבריו מבוססים אשמח, ואם אינך מקבל את שיטתו
הודיעני.
תשובה: לשון הרמב"ם בהלכה י: "ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל
לא לפושרין--כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם". היוצא מדברי הרמב"ם שהחליטה
כדי שלא ימשיך לצאת הדם הבלוע בתוך האיברים, ודם זה אסור באכילה (שם הלכה ד).
צודק זכרון יעקב, שיוצא מכך שאין
מבטלין איסור לכתחילה, אבל בגלל שלא כתב את הטעם העיקרי, כדי שלא ימשיך לצאת הדם,
משתמע מדבריו שתמיד יש שישים כנגד הדם, ודבר זה נכון רק בעוף, אבל בבהמה שדמה
מרובה, יתכן שלא יהיה שישים כנגד הדם.
ולכן צריך להגדיר את הדברים בבירור,
הטעם הוא כדי שלא ימשיך הדם לצאת בבישול, אכן אם יש שישים כנגדו מותר לאוכלו
בדיעבד.
וכפי שעניתי בעבר בתשובות הקודמות.
בנוגע למולייתא, עופות ממולאים בבשר
ובצים, שם בהלכה יז, שוב צריך להגדיר את הטעם העיקרי. מאחר שהעוף מלא בבשר ובצים,
לא הגיעה החליטה לפנימיותו, וממילא הדם פורש ממנו לפנימיותו לבשר והבצים והם
אסורים באכילה.
אכן אם יש שישים כנגד הדם המועט מותר
אף שם בדיעבד, אבל זה אינו עיקר ההלכה, אלא הטעם העיקרי שבמקרה שם לא הגיעה החליטה
לפנימיות העוף ולכן אסור. ואם יש שישים כנגד הדם, אף שם מותר בדיעבד.
שאלה: כיצד יש לנהוג במיקרוגל יחיד, לבשרי וחלבי?
תשובה: כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ט,[כג] "פת שאפיה עם הצלי,
ודגים שצלין עם הבשר--אסור לאוכלן בחלב". היוצא מכך, אף שהאדים של הבשר הם שעברו
לפת או לדגים, אסור לאוכלם בחלב. בדברי חכמים אדים אלו נקראים ריחא, כלל מפורסם הוא
"ריחא לאו מילתא הוא", אבל למרות זאת הדבר אסור.
וראה עוד בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות
אסורות טו, [לג] "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף
על פי שאין נוגעין זה בזה; ואם צלאן – הרי זה מותר, ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה
והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר, ואין אוסר אלא עצמו של איסור". הלכה זו היא הכלל
שכתבנו "ריחא לאו מילתא היא", ואף בה נזכר שלכתחילה אסור שיעברו אידי תבשיל
נבילה או בהמה טמאה לתבשיל שחוטה.
היוצא מכל הנ"ל, מיקרוגל אחד שמבשל
בו בשרי וחלבי, שמחמם בו כל תבשיל בנפרד, וכל תבשיל נתון בתוך צלחת משלו, אם נשארו
אדים מהתבשיל הקודם אסור, ואם התיבשו אידי התבשיל הקודם מותר לבשל בו תבשיל אחר. והיותר
ראוי שיכסה את התבשיל הבשרי או החלבי במכסה בשעת חימומו, למעט כמה שאפשר את האדים הנפלטים,
וכך אנו נוהגים בבית.
וכך פסק בפניני הלכה, כשרות ב, בשר בחלב,
סעיף טו מיקרוגל
