148. בשעת קריאת התורה צריך האדם להיות בבית הכנסת, ומי ששמע את הקריאה והוא מחוץ לבית הכנסת, אין עליו חובה לחזור שוב על אותה קריאה, כי הקריאה בתורה חובת הציבור ולא חובת היחיד. (אהבה- תפילה יב,ט א)
149. אין להרבות באמירת מי שברך בין קורא לקורא בתורה משום טורח ציבור, ובתימן לא אמרו מי שברך בין קורא לקורא, ורק בגמר הקריאה בתורה אמרו מי שברך[133]. ואם עברו ואמרו הרבה מי שברך אין בדבר משום הפסק. (אהבה- תפילה יב,ט כד)
והשיב, שאם העולה קורא בלחש עם החזן אפשר לענות אחריו אמן בדוחק, אבל אם העולה אינו קורא בלחש עם החזן ברכתו ברכה לבטלה ואסור לענות אחריו אמן. (אהבה- תפילה יב,יז: ה וציון ח)
150. מנהג תימן לקרוא בספר תורה והוא מונח בשיפוע או מושכב, וזה כעין דעת רבינו תם שאמר שהלוחות היו מושכבים בארון. ואין דבר זה מעכב. (אהבה- תפילה יב,ה [כעין מקבילה])
יש עדות שנהגו שהעולה לתורה מנשק את ספר התורה עם הציצית במקום שצריך להתחיל לקרוא בו, ובתימן לא נהגו כך. (אהבה- תפילה יב,ה)
151. אב שרוצה ללמד את בנו את הקריאה הנכונה בתורה, אסור לו בשעת הקריאה לומר לבנו -אפילו בקיצור- כאן טעה הקורא בטעם זה וכאן טעה בגעיא זו, כי דבר זה מטריד את הציבור מלשמוע את הקריאה, ומטריד אף את האדם בעצמו מלשמוע את הקריאה. וכמו שנאמר "ואוזני כל העם, אל ספר התורה" (נחמיה ח,ג)[135].
הקורא בתורה וטעה, אין מחזירין אותו אלא על טעות שהיא משנה את משמעות הקריאה. אבל אם טעה בגעיא או בטעם ואין שינוי במשמעות הקריאה מחמת טעות זו אין מחזירין אותו. (אהבה- תפילה יב,ט: ח,יב: יב,ו ציון יג)
152. אדם העולה לתורה, נהגו בתימן שיעמוד בנו לכבודו במשך כל זמן קריאתו בתורה, וכן דוד שהוא גדול ממנו בשנים, נהגו בתימן לעמוד לכבודו בשעת קריאתו בתורה.
עמידה זו הייתה מתחילת הברכה עד שגומר לקרוא בתורה, אבל בשעת קריאת ההפטרה לא נהגו לעמוד[136]. (אהבה- תפילה יב,ט [כעין מקבילה])
153. כתב רב נטרונאי גאון "ציבור שאינם מתרגמים את הקריאה בתורה אף ידי קריאת התורה לא יצאו"
עוד כתב רב נטרונאי גאון "ציבור שאינם מבינים את תרגום אונקלוס, יתרגמו את תרגום אונקלוס, ויעמוד אחר ויתרגם להם ללשונם"
וביאר מארי שזה חומרה, והגאונים החמירו בדבר משום שראו בביטול התרגום מנהג קראים, כי הקראים הם שהחלו לבטל את התרגום משום שמתרגם על פי תורה שבעל פה.
אבל רבינו אינו סובר כך. משום שכתב בהלכות תפילה יב,י "מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם, מה שהקורא קורא בתורה- כדי שיבינו העם, עניין הדברים"
ולא כת"ר שאם לא תרגמו לא יצאו ידי חובתם. (אהבה- תפילה יב,י)
154. מארי אומר שלא שמע על מנהג לתרגם את המפטיר ביום טוב של פסח או סוכות. (אהבה- תפילה יב,י)
155. יש מקומות שנהגו לומר בסיום ההפטרה את הפסוק "גואלנו ה' ...[137]", וביאר מארי שאינו הפסק כי גם זה מהנביאים ומותר לקרוא בכל מקום שירצה הפטרה, אלא שאינו כעניין ההפטרה[138]. (אהבה- תפילה יב,יג)
156. בכל יום שמוציאים שני ספרי תורה, כשגמרו לקרוא בראשון ומוציאים את השני נוהגים לומר את המזמור "השמים מספרים כבוד אל"[139].
וביאר מארי, שגם אם מצאו טעות בספר תורה בין שישי לשביעי ונשתהו הציבור הרבה יכולים לומר אז מזמור זה, כי בין שישי לשביעי מותר להפסיק[140]. (אהבה- תפילה יב,יז: יג,טו)
157. נשאל מארי, כיצד כתב בהערותיו על משנ"ת שהתקנה [של כהן קורא ראשון] היתה לישראל שלא יטען כל אחד אני היותר גדול ולכן תיקנו שכהן יקרא ראשון, והרי היכן שיש שם גדול בחכמה אין תקנה והגדול יקרא ראשון[141]?
עוד נשאל מארי, מדוע הביא רבינו את המנהג הפשוט והרי אינו לפי ההלכה?
והשיב, שכבר פשט מנהג זה, ואין כאן עבירה אלא ענין של כבוד תורה. (אהבה- תפילה יב,יח וציון נה)
158. כת"ר בהלכות תפילה יב,כג "ואין גוללין ספר תורה בציבור, מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיותן עומדין, עד שיגלל. לפיכך אם צרכו לקרות שני עניינים, מוציאין שני ספרי תורות"
ונשאל מארי, בית כנסת שיש להם רק ספר תורה אחד, האם יכולים לקרוא את הקריאה של הספר השני בעל פה, כמו שמצאנו שכהן גדול ביום כיפורים יקרא בעשור שבחומש הפקודים בעל פה לפי שאין גוללים ספר תורה בציבור[143]?
והשיב, שאין קורין בציבור בעל פה, אלא יגללו ספר תורה להיכן שצריכים לקרוא. ומה שמצאנו שכהן גדול ביום כיפורים קרא בעל פה, לפי שבזמנם לא היתה קריאת אך בעשור חובה, אבל בזמננו שתקנו חכמים לקרוא את המפטיר, חובה לקרותו מתוך הכתב. (אהבה- תפילה יב,כג ח יג: עבודה-עבודת יום הכיפורים ג,י)
159. בקריאת הפרשיות קורח חוקת ... עד מטות מסעי יש הבדלים בין מנהג הבלדי למנהג השאמי. אדם בלדי שהתארח בבית כנסת שאמי -בזמן קריאת פרשיות אלה- ונמצא שהפסיד פרשה, אין בכך כלום. כי חובת קריאת התורה, היא חובת הציבור ואינה חובת היחיד[144]. ועוד טעם שנדמה אדם זה לאנשי ירושלם -בזמן חכמים- שהיו גומרים את התורה פעם בשלוש שנים, ואף אדם זה ישלים פרשה זו בשנה הבאה. (אהבה- תפילה יג,א: יב,א)
160. כת"ר בהלכות תפילה יג,ח "מפסיקין למועדות, וליום הכיפורים, וקוראין בעניין המועד, לא בסדר השבת. ומשה תיקן להן לישראל, שיהיו קוראין בכל מועד, עניינו"
וביאר מארי, שבאותו שבוע אינם חייבים לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, כי אינם קורין על סדר הפרשיות[145]. ושבת שאחרי כן, יחזרו לקרוא על פי סדר הפרשיות, ויתחייבו לקרות שניים מקרא ואחד תרגום.
[ראה בתשובה הקודמת מס' 159, שבקריאת הפרשיות קורח חוקת ... עד מטות מסעי יש הבדלים בין מנהג הבלדי למנהג השאמי].
וביאר מארי לשואל, שבלדי שהלך לבית כנסת שאמי יקרא שנים מקרא ואחד תרגום לפי סדר בית הכנסת שלו [הבלדי], למרות שבבית הכנסת שיתארח בו השבת [השאמי] יקראו פרשה אחרת. (אהבה- תפילה יג,כה ח)
161. כהן שיושב ולומד בבית כנסת בזמן שהציבור מתפללים, [והכהן אינו מניח תפילין[146]], כשיגיע שליח ציבור לעבודה כשיאמר רצה חייב לעקור את רגליו וילך ויעמוד בדוכן, ויש מצות עשה על כהן זה[147] לברך את העם ברכת כהנים.
ולענין קריאה בתורה, אם יעלוהו לקרוא בתורה ראשון יעלה ויקרא[148]. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים יד,ג: טו,יא-יב)
162. כשמתפללים תפילה אחת[149] יכול שליח ציבור או אחד מהקהל לקרוא לכהנים "כהנים" כדי שיתחילו יברכך, ואין בדבר הפסק[150], ואין הבדל -בהקראת כהנים- בין שיאמר או ישמע כי האומר זאת הוא שליח של הציבור, בין שיהיה שליח ציבור או אחד מהקהל. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים יד,ה: ט,א ציון ח)
נשאל מארי, האם רשאי השליח ציבור לענות אמן אחרי הברכה לפני שמתחיל יברכך?
והשיב, שנראה שלא.
והבהיר מארי, שלמד זאת מההלכה בהלכות תפילה טו,י "ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו, לא יישא את כפיו; ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי" ומכאן נלמד שדווקא כהן יכול לומר שהוא רגיל לישא את כפיו ולהתפלל, אבל שליח ציבור אינו כך[151]. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים יד,ה: ט,א ציון ח: טו,י)
163. בתלמוד מסכת חגיגה טז. "דרש ר' יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים ... בכהנים בזמן שבהמ"ק קיים שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש"
ונשאל מארי, מדוע לא כת"ר טעם זה שהובא בגמ' אלא כתב משום הסח הדעת[152], והאם לפי רבינו אין עיניו כהות?
והשיב, שרבינו לא קיבל את הטעם של עיניו כהות, אלא הטעם הוא משום הסח הדעת[153]. ומהי דעתו של רבינו, והאם לדעתו אין עיניו כהות לא נוכל לדעת. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים יד,ז: ירושלמי מסכת תענית דף יח.)
164. שליח ציבור שנמצא בחזרת התפילה, ומגלה שהכהנים עומדים אחריו, ילך[154] לאחריו קצת עד שיעמוד במקביל לכהנים. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים טו,ח)
165. כהן שמתפלל תפילת שמונה עשרה, ועומד באמצע בית הכנסת ואינו עומד על הדוכן, והגיע שליח ציבור לברכת כהנים, אסור לו לעקור את רגליו ולילך ולעמוד על הדוכן כדי לברך את העם. כי הליכה באמצע התפילה שלא לצורך הרי היא הפסק[155], והעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ואינו דומה [תשובה 83] לאדם שהחל להתפלל על פה והתבלבל באמצע התפילה ושוב אינו יכול להמשיך בתפילה -אינו יודע להתפלל בע"פ- מותר לו באמצע התפילה לעקור את רגליו על מנת לקחת סידור, כי אם לא יעשה כך לא יוכל להמשיך בתפילתו. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים טו,ח: שו"ת קפ: קרית שמע ב,טו ציון מג)
והשיב, שדבר זה לא נזכר בתכאליל העתיקים, ומי שאומר זאת חושב שבכך משרה על עצמו את הברכה יותר ממה שאומרה השליח ציבור. והרי זה מנהג של עמי הארץ. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים טו,י)
167. כשמתפללים תפילה אחת כתקנת רבינו, ואין להם כהן, יאמרו אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת ...[157], ואין בדבר משום הפסק[158]. ומה שלא נזכר דבר זה בתכאליל העתיקים כי הם לא הזכירו תפילה אחת. אבל הדבר נתפרש במעשה רוקח בהקדמה על הרמב"ם.
ואין להוכיח[159] ממה שלא נזכר בתכאליל תפילה אחת, שלא התפללו אז תפילה אחת, כי הם הזכירו רק את ההלכה ולא את תקנת רבינו.
ויתכן לומר שלא התפללו אז תפילה אחת. (אהבה- תפילה וברכת כוהנים טו,י וציון לא)
------------------------------
[133] הליכות תימן עמ' 68, סדרי תפילה.
[134] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה יב,יז "ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד- עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום"
[מהלכה זו נלמד שאדם שאינו יודע לקרוא בתורה לא יעלה– תוספת שלי להבהרה]. ומארי בהערותיו למשנ"ת הביא את השבלי לקט וזה לשונו "... ועוד שפעמים ששותק הקורא ומברך ברכה לבטלה והציבור לא יצאו ידי קריאת שבעה ..."
[135] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה יב,ט "כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה- אלא הכול שותקין ושומעין, ומשימין ליבן למה שהוא קורא: שנאמר "ואוזני כל העם, אל ספר התורה" (נחמיה ח,ג)"
[136] ראה תשובה 28 שם נתבאר מנהג תימן בעמידה לכבוד הרב.
[138] תשובה קשה. ולשון רבינו בהלכות תפילה יב,יג "ומדלג מעניין לעניין אחר; ואינו מדלג מנביא לנביא, אלא בנביאים של שנים עשר בלבד" וכיוון שהפסוק גואלנו ה' … הוא מנביא אחר אסור לדלג אליו.
[139] חוץ מיום ראש חודש שחל בשבת שאז אומרים שני מזמורים אחרים, "מזמור שירו לה' – ה' מלך ירגזו עמים"
[140] נראה ברור שמארי חשב על הפסק בין מברך שביעי למפטיר, ולא על הפסק בין מברך שישי לשביעי, כי בין שישי לשביעי אסור להפסיק.
[141] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה יב,יח "בכל קריאה מאלו, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל; וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה, קודם לקרות"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומפרש רבינו דרכי שלום לישראל, כי גם בזמן חז"ל היתה מצויה מחלת הגדלות שכל אחד מדמה שהוא היותר גדול והוא הראוי להיות ראשון לפיכך אמרו ללכת אחר היחס וכהן קורא ראשון"
משנה גיטין ה,ח "אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון, אחריו לוי, אחריו ישראל, מפני דרכי שלום"
וכת"ר בפרהמ"ש "דע שדבר זה המפורסם בכל מקום שיהא הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שהיה תלמיד חכמים או עם הארץ, הרי הוא דבר שאין לו שום יסוד בתורה כלל, ולא נזכר דבר זה בתלמוד, ואינו הענין המכוון אליו בהלכה זו. ... אלא סדר הענין כפי שבא בקבלה הוא כמו שאבאר, הכהן קודם ללוי והלוי לישראל ואמר ה' וקדשתו כי את וכו', ובא בקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. במה דברים אמורים כשלא היה שם גדול ממנו בחכמה כגון שהיו שם כהן ולוי וישראלים והיו כולם בדרגה אחת בחכמה ולא היו גדולים זה מזה, אז חוזרים אחרי קדימת היחס, ומקדימים הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראלי. ויבוא לך לשון זה בסוף הוריות אמרו אמתי בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכמים וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכמים קודם לכל דבר ... ועוד מן הכללים אצלינו שכהן שהיה ראוי לקרוא ראשון אם הרשה לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא ראשון הרי זה רשאי, אלא שאסרנו את זה מפני דרכי שלום, לפי שיכולה לבוא בכך מחלוקת, שיאמר השני למה הרשה לזה לעלות ולא הרשה לי כיון שהדבר תלוי בו, לפיכך אמרנו שיקרא הוא בעצמו ראשון ולא ירשה לזולתו, ועל ענין זה נתכוון בהלכה זו באמרו כהן קורא ראשון וכך ביאר התלמוד".
ולפי האמור בפרהמ"ש- התקנה היא לכהן הראוי לקרוא ראשון, שאינו יכול לכבד מישהו אחר ששווה לו או פחות ממנו, אבל אם יש מי שהוא גדול ממנו אין תקנה, ויקרא הגדול בתורה ראשון.
[142] לשון מארי. וביאור הדברים- בפרהמ"ש מדבר רבינו בדור שעדיין יש להם קצת אמות מידה מוסכמות מיהו אדם גדול, ויש אנשים שהכל מודים בגדולתם, ושם לא היה צורך לתקן תקנה אלא אותו גדול יקרא ראשון. ואלו מארי בהערותיו על משנ"ת מדבר בדור שאין להם אמות מידה מוסכמות מיהו אדם גדול, וכל אחד חושב שהוא הגדול, שם אמרנו שנלך אחר היחס, וכהן יקרא ראשון תמיד.
[143] עבודה- עבודת יום הכיפורים ג,י.
[144] השווה לתשובות 147-148.
[145] כאן לימדנו מארי שבשבת שאין קורין בה על פי סדר הפרשיות אין חובה לקרות שנים מקרא ואחד תרגום, וכך הם פשט דברי רבינו.
[147] שנמצא בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים.
[148] בקריאת התורה אין חובה על הכהן לעלות ולקרוא ראשון כמו שבואר בתשובה מס' 157.
[149] כתקנת רבינו.
[150] כי מתפללים עם שליח ציבור, וזה לשון תשובת ר' אברהם בן הרמב"ם, ועניית אמן בברכת כהנים אינה הפסקה, לפי שהפסקה באמן וכיוצא בה שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא בהן בלתי היותו מתפלל עם ש"ץ, וכבר העתיק זה הענין האמיתי ר' יצחק משום רב האיי, וקיים אותו בהלכות דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנשתא ואשכח צבורא דמצלו בלחשא דמעכב עד דמסיימי, וכדפתח שליח ציבוא ה' שפתי תפתח אומר בהדי שליחא דצבורא מלתא במלתא ועני קדושתא בהדי צבורא ושפיר דמי למעבד הכי, דלית בה הפסקה. והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא דאתחיל מקמי ש"ץ, אבל בדאתחיל בהדי ש"ץ שפיר דמי, וכמו שיענה קדושה בברכה שלישית ואין זו הפסקה כמ"ש זה הגאון ז"ל כך יענה אמן בברכת כהנים בין הודאה ושים שלום ואין זו הפסקה, ההקש אחד. (ע"כ לשון ר' אברהם בן הרמב"ם) והקראת "כהנים" שווה לזה.
[151] תשובה קשה. ונראה ללמוד מההלכה בהלכות תפילה וברכת כהנים יד,ה "ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכוהנים כשאר העם, שמא תיטרף דעתו ולא יידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני, או פסוק שלישי"
שדווקא אמן שאחרי וישמרך אינו רשאי לענות, אבל אמן שאחרי הברכה רשאי לענות, ושם אין חשש שתיטרף דעתו.
[152] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה יד,ז "כשיהיו הכוהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתן; אלא יהיו עיניהן כנגד הארץ, כעומד בתפילה. ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכוהנים, בשעה שהן מברכין, כדי שלא יסיח דעתו; אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה, ומכוונין פניהן כנגד פני הכוהנים, ואינם מביטין בפניהן"
[153] וכך הוא בירושלמי מסכת תענית דף יח. "א"ר יוסה זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין. א"ר חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיח הדעת …" (כס"מ). ורבינו כתב את טעם הירושלמי שהוא יותר פשוט ומובן.
[154] ראה תשובות 82 83 101 שם יש התייחסות להליכה באמצע התפילה.
[155] ראה תשובות 82 83 101 שם יש התייחסות להליכה באמצע התפילה.
[156] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה טו,י "ואם אין להן כהן כלל- כשיגיע שליח ציבור לשים שלום, אומר אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרן ולבניו כהנים עם קדושך, כאמור "יברכך ה', וישמרך. יאר ה' פניו אליך, ויחנך. ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום. ושמו את שמי, על בני ישראל; ואני, אברכם" (במדבר ו,כד-כז). ואין העם עונין אמן, ומתחיל ואומר שים שלום"
[157] הנוסח הובא בשלמות בתשובה הקודמת מס' 166 בהערה.
[158] מארי בהערותיו על משנ"ת כתב שהטעם שאינו הפסק, משום שנוסח זה נחשב כברכת שים שלום ארוכה.
[159] הוכחה ברורה שאין בה פקפוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה