תפילה בהליכה

במאמר הבא נדון בשיטת הרמב"ם, האם מותר להתפלל תפילת שמונה עשרה כשהוא מהלך. תפילת שמונה עשרה נאמרת בעמידה, והשאלה, האם כאשר צריך לעקור ממקומו משום צורך כל שהוא ימשיך להתפלל כשהוא מהלך, או כיוון שהוצרך לעקור ממקומו יפסיק, וכשיגיע למקום שיכול לעמוד בו ימשיך את תפילתו שם.

 

בדברינו נזכיר את המקורות התלמודיים, ואת דברי רבינו יונה וההולכים בשיטתו, ואת דברי הרמב"ם והדיוק בדבריו.

 

***

 

תחילה נעתיק את המקורות התלמודיים, ואת הרי"ף (ציטט אותם לפי גירסתו, הובאה גירסתו במסורת הש"ס).

 

משנה מסכת ברכות פרק ה משנה א

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק. מיתיבי: המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון [צ"ל הגמון] בא כנגדו - לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה! - לא קשיא: הא - דאפשר לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) [והא דלא אפשר לקצר, אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק].

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.

 

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה דף ט

אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. רבי חונה בשם רבי יוסי: לא שנו אלא נחש אבל עקרב מפסיק, למה דמחייא וחזרה ומחייא. רבי אילא אמר: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. תני: היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

 

רי"ף מסכת ברכות דף כג עמוד א

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו: אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו"ם פוסק.

מיתיבי. ראה אנס בא כנגדו ראה קרון [צ"ל הגמון] בא כנגדו לא יהא מפסיק ועולה, אלא מקצר ועולה? לא קשיא הא דאפשר לקצר והא דלא אפשר לקצר, אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק:

אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק: אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ירושל' מ"ט דמחיא בתר דמחיא.

 

***

 

נבאר את המקורות בצורה קצרה ותמציתית.

 

במשנה כתוב: מלך ישראל ששאל בשלומו של אדם מישראל, והיה אותו אדם באמצע תפילתו, לא ישיב למלך באמצע תפילתו על שאילת השלום שלו. ועוד נאמר במשנה, היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו.

 

פשוטה של משנה, הנחש כרוך על עקבו ממש, הוא כרוך מסביב לעקב הרגל של המתפלל, לא יפסיק את תפילתו, לא בדיבור ולא בהליכה ולא בשום הפסקה, אלא ימשיך את תפילתו כרגיל, וכפי שיתבאר בתלמוד (לג.) מדובר בנחש ארסי שאין דרכו לנשוך, והוא הדין אם הוא נחש שאינו ארסי. (קהתי)

 

בתלמוד הבבלי כתוב: מה שנזכר במשנה מלך ישראל לא ישיבנו, דוקא מלך ישראלי אבל מלך גוי פוסק, שאם לא ישיב לו על שאילת השלום יש בדבר סכנת נפשות. כלומר פוסק את תפילתו ומשיב לו על שאילת השלום שלו.

 

עוד נאמר בתלמוד, היה מתפלל וראה אנס בא מולו, וה"ה כל אונס כגון קרון שנוסע מולו ועתיד לדורסו בנסיעתו, אם יכול לקצר בתפילתו ולומר בכל ברכה רק את תחילתה וסופה (ר' יונה) יקצר, ואם אי אפשר יפסיק את תפילתו ויברח מפני האנס או הקרון.

 

עוד נאמר בתלמוד, מה שנזכר במשנה היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו, דוקא בנחש שאין דרכו לנשוך, אבל עקרב נושך תמיד, ואם מצאו על עקבו יפסיק את תפילתו מיד ויסלק את העקרב מעליו (רש"י ד"ה אבל עקרב פוסק. לג.).

 

וכבר ביארנו במשנה, אם יש נחש שדרכו לנשוך כמו העקרב דינם זהה, ומה שנאמר במשנה נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מדובר בנחש ארסי שאין דרכו לנשוך, והוא הדין אם הוא נחש שאינו ארסי. (קהתי)

 

בתלמוד הירושלמי כתוב: מה שנזכר במשנה היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו, דוקא בנחש שאין דרכו לנשוך תמיד, אבל עקרב דרכו לנשוך ולחזור לנשוך, כלומר הוא נושך תמיד, ואם מצאו על עקבו יפסיק את תפילתו מיד, ויסלק את העקרב מעליו (רש"י בבבלי ד"ה אבל עקרב פוסק. לג.).

 

עוד נאמר בירושלמי, ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע, כלומר בא כנגדו בכעס ומתכוון להזיקו (תוספות בבלי לג. ד"ה אבל עקרב פוסק), יברח ויסתתר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

 

עוד נאמר בירושלמי, היה מתפלל ברשות הרבים, וראה חמור או קרון באים כנגדו לדורסו, יפנה לצידי הדרך מפניהם ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

 

***

 

כדאי לשים לב, הירושלמי זהה לבבלי בכל דבריו, הוא רק הוסיף בדבריו משפט אחד ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

 

משפט זה משפט שקול הוא, וניתן לפרשו בשני אופנים (ראה דיון להלן).

א.     יזהר בשעת הילוכו שלא לדבר ולא להפסיק בתפילתו בדברים שלא לצורך, אמנם היתרנו לו ללכת באמצע תפילתו אבל לדבר אסור. (מאירי ועוד)

ב.      בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך, אמנם היתרנו לו ללכת באמצע תפילתו, אבל צריך להיזהר שלא תיפסק תפילתו, וימשיך להתפלל כשהוא מהלך. (פני משה ועוד)

 

אם אנו מפרשים את הירושלמי כפי הפירוש הראשון, נמצא שדברי הירושלמי משתלבים היטב בדברי הבבלי, הבבלי אסר להפסיק בנחש אלא ימשיך להתפלל, הבבלי התיר להפסיק בעקרב ויפסיק תפילתו ויסיר את העקרב מעליו, הבבלי התיר להפסיק את התפילה באמצע על מנת לברוח מפני האנס או הקרון כשאינו יכול לקצר, ובא הירושלמי והוסיף פרט מאוד חשוב, אסור להפסיק את תפילתו, אלא יזהר שלא לדבר אז, ללכת באמצע התפילה משום אונס מותר, לדבר אסור.

 

כעת נתבונן, האם פרט זה אמור לשנות את ביאור המשנה ממה שפירשנו עד כעת? לא. כל מה שביארנו נשאר קיים, רק הוספנו עוד פרט, מותר ללכת משום האונס אבל אסור לדבר.

 

***

 

לאחר שביארנו את התלמודים בפשטות, נעבור לדברי הרמב"ם, הצמודים לאמור למעלה.

 

רמב"ם הלכות תפילהו,ט

אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך גוי, שמא יהרגנו. היה עומד בתפילה, וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו - יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק. וכן אם ראה נחשים ועקרבים באין כנגדו - אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח; ואם לא היה דרכן להמית, אינו פוסק.

 

הרמב"ם פסק את המקורות בשיטת הקיצור והסיכום, ולפיכך גם הדוגמאות בדבריו הלכו אחרי העיקרון ההלכתי, ולא אחרי המקרה המסוים שנזכר בתלמוד.

 

בתחילה כתב הרמב"ם כי מלך ישראל ששאל בשלומו לא יפסיק, ומלך גוי יפסיק, ומקורו ברור ופשוט.

 

אח"כ כתב הרמב"ם את הברייתא שנזכרה בבבלי, היא הזכירה אנס או קרון שבאו מולו, אם יכול לקצר בתפילתו ולומר בכל ברכה רק את תחילתה וסופה (ר' יונה) יקצר, ואם אי אפשר יפסיק את תפילתו ויברח מפני האנס או הקרון, ואילו הרמב"ם כתב מלך גוי או אנס, משום שהגירסא המקורית בתלמוד "הגמון", ואילו "קרון" הוא שינוי מפני הצנזורה, (דקדוקי סופרים ברכות עמ' 174) אם יכול יקצר ואם לא יכול יפסיק, ומה יעשה בהפסקה, ברור ופשוט שיברח.

 

ולבסוף סיכם הרמב"ם את המשנה הבבלי והירושלמי על פי העיקרון ההלכתי שלהם, נחשים ועקרבים, גם אם אינם כרוכים על עקבו אלא באים כנגדו, ומקורו ירושלמי ראה נחש בא כנגדו וראה אותו מרתיע (כועס), אם דרכם להמית פוסק ובורח, היכן כתוב שבורח בכל המקורות, בירושלמי נאמר מסתיר מלפניו, כלומר מסתתר מלפניו, כלומר בורח, בבבלי ובירושלמי נאמר אבל עקרב פוסק, ומה יעשה בהפסקה, ברור ופשוט יברח, וזה פסק הרמב"ם. ואם אין דרכם להמית, וזהו כרוך על עקבו שבמשנה כשאין דרכו להקיש, והוא הדין כשאינם ארסיים, אינו פוסק, ומה יעשה, ימשיך את תפילתו כרגיל.

 

נמצא כי פסק הרמב"ם פשוט וברור, והוא צמוד למקורות, למשנה לבבלי ולירושלמי.

 

ואם ישאל השואל, היכן פסק הרמב"ם את הירושלמי, אסור לדבר בשעת בריחתו מהנחש והדומים לו?

 

תשובה: הלכה זו פשוטה, כי הוא עומד באמצע תפילתו ובורח, ומיד כשיעמוד מבריחתו ימשיך להתפלל, ומי הוא זה שיעלה על דעתו להתיר לדבר אז סתם כך שלא לצורך, ופשוט.

 

***

 

נחזור לדון בירושלמי, ובשני הפירושים האפשריים בו.

 

לפי הפירוש הראשון בירושלמי, יזהר בשעת הילוכו שלא לדבר.

לפי הפירוש השני בירושלמי, בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך.

 

כבר ביארנו כי הפירוש הראשון זהה לבבלי, נעבור לדון בפירוש השני, בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך.

 

מפירוש זה משתמע, אם נחש מרתיע בא כנגדו לא יפסיק להתפלל, אלא ימשיך במלמול תפילתו. לעומת זאת אם עקרב בא כנגדו יפסיק להתפלל, מן הסתם כעת כל הפסקה מותרת לו, גם דיבור וגם שאר הפסקות, וזה הדגש במה שהקלנו בעקרב. בנחש מרתיע אמנם מותר ללכת אבל אסור להפסיק להתפלל, ובעקרב הכל מותר, גם ללכת גם להפסיק להתפלל וגם לדבר.

 

אם נתבונן, נווכח כי פירוש זה מנוגד להבנה הפשוטה של המשנה והתלמוד. במשנה נאמר נחש לא יפסיק, בתלמודים נאמר עקרב יפסיק. מה הביאור של יפסיק, לדבר? עם מי ידבר, עם העקרב? עם הסובבים אותו? בעיון קל רואים כי מעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד לפרש יפסיק לדיבור, אם יפסיק, יפסיק ויברח, כך נאמר בבבלי בקרון ובאנס, וכך נאמר בירושלמי מסתתר מהנחש (נחש מרתיע זהה לעקרב), כלומר המפסיק אינו עומד במקומו שאנן, אלא הוא מסתתר מהם, נמצא כי מפסיק בסתם פירושו מפסיק ובורח.

 

ובכלל בעברית 'מפסיק' אינו מפסיק ומתחיל לדבר, מפסיק כמשמעו מפסיק מלדבר, מפסיק מלהתפלל, ומההקשר נלמד כי יברח או יסיר את הנזק ממנו.

 

ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה, במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ובנחש הוא אמר 'לא יפסיק', נמצא כי ישיבנו הוא דיבור, ויפסיק הוא יפסיק את תפילתו. ופשוט.

 

ועוד, וכי כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת כי אדם הנס מהנחש והקרון ימלמל קטעי תפילה בפיו, בלי ריכוז ובלי מחשבה, חכמים תיקנו תפילה קצרה לנמצא במקום גדודי חיה ולסטים (כט:) כאן הוא נס מהחיה, והיכן היא ההלכה של מקרה זה.

 

נמצא שהפירוש השני אינו נכון, אין לבאר את הירושלמי כי בשעת ניסתו והליכתו ימשיך להתפלל, אלא העיקר כמו הפירוש הראשון, בשעת הליכתו לא יפסיק בדיבור, וכך ביאר המאירי ועוד.

 

***

 

לעומת מה שביארנו, לדעת רבנו יונה, פירוש סוגיות הבבלי והירושלמי שונה לגמרי ממה שכתבנו. אנו ביארנו מפסיק, מפסיק ובורח, או מפסיק ומסיר את העקרב ממנו, וכך היא שיטת הרמב"ם ורש"י, ואילו רבנו יונה מבאר, מפסיק ומדבר.

 

לשיטתו כאשר אמרו מפסיק, התכוונו מפסיק ומדבר, כגון בעקרב.

 

וכאשר אמרו לא יפסיק, התכוונו לא יפסיק וידבר, כגון בנחש, וכגון בחמור או קרון באים כנגדו, וכגון באנס וקרון באים כנגדו, וכגון בנחש מרתיע. למרות שמותר ללכת אבל אסור לדבר.

 

כדאי לשים לב, לפי הרמב"ם נחש מרתיע, או חמור וקרון באים כנגדו, או אנס וקרון באים כנגדו, זהים לעקרב, ואילו לפי ר' יונה הם אינם זהים.

 

מה המקור לביאור ר' יונה, הירושלמי (ב"ח סי' קד ד"ה היה מתפלל בדרך), שם נאמר, נחש מרתיע בא כנגדו לא יפסיק את תפילתו בדיבור, לעומת זאת אם עקרב בא כנגדו יפסיק בדיבור, בנחש מרתיע מותר אמנם ללכת אבל אסור להפסיק לדבר, ובעקרב הכל מותר, גם ללכת גם להפסיק ולדבר, וזה הדגש במה שהקלנו בעקרב. (לעיל בסמוך שאלנו על פירוש זה, וכעת נצביע על קשיים נוספים שיש בשיטה זו)

 

לפי שיטתו הירושלמי לא בא סתם לומר נחש מותר לברוח "ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע (כועס), יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו". אלא הוא בא לחדש דין שלא ידענו עד כעת, בנחש מרתיע אמנם מותר לברוח, אבל לדבר אסור, נמצא כי בעקרב מותר לדבר.

 

כיוצא בדבר בחמור וקרון לא בא הירושלמי לחדש שמותר לעבור מפניהם "היה מתפלל ברשות הרבים, וראה חמור או קרון באים כנגדו לדורסו, יפנה לצידי הדרך מפניהם ובלבד שלא יפסיק את תפילתו". אלא הוא בא לחדש דין שלא ידענו עד כעת, בחמור או קרון מותר לברוח ואסור לדבר, אבל בעקרב מותר הכל גם לברוח וגם לדבר.

 

***

 

מי שיתבונן בעיון בשיטה זו, יגלה כי ההיגיון מורה שנחש מרתיע זהה לעקרב, בשניהם יש כאן סכנה המונעת להתפלל, ומה שמותר בזה מותר בזה, וכך היא שיטת הרמב"ם.

 

והנה, אם נעקוב אחרי פסיקת ההלכה של הסוברים פירוש זה, נגלה חוסר עקביות. בירושלמי לפי דבריהם נאמר, נחש מרתיע מותר לברוח והם דייקו אבל אסור לדבר, ובעקרב שניהם מותרים, גם לדבר וגם לברוח. ואילו הם פסקו להלכה כמו הסברא וההיגיון, וכדברי הרמב"ם, שנחש מרתיע זהה לעקרב, שלא כדברי הירושלמי שסבר שנחש מרתיע שונה מעקרב.

 

טור אורח חיים סימן קד

ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ודוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק.

 

ב"ח ד"ה ואפילו נחש לא יפסיק

גם כאן פירוש לא יפסיק בדיבור, לומר לאחר שישליך הנחש מעליו וכיוצא בזה, אבל לילך ממקומו כדי שישליכנו מעליו מותר, כדלעיל גבי בהמה וקרון דרשאי לילך ולהטות מן הדרך, וכך כתב הר"י וב"י מביאו, אבל עקרב פוסק, פי' בדיבור, ונחש נמי פוסק בדיבור כדי להציל עצמו.

 

ירושלמי

ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע (כועס), יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

 

בטור ובב"ח נאמר שנחש כועס זהה לעקרב, ומפסיק בדיבור. אולם דבר זה קשה, מפני שמקור דבריהם הוא הירושלמי, ובירושלמי לשיטתם נאמר נחש כועס לא יפסיק בדיבור, נמצא שפסקו להלכה שלא על פי ביאורם. וכאמור לפי הרמב"ם אין כאן שאלה כלל, בנחש מרתיע בודאי יפסיק ויברח, ומה שנאמר בירושלמי ובלבד שלא יפסיק, ביאורו שלא יפסיק את תפילתו בדיבור, אבל דיבור עם הסובבים לצורך הנחש המרתיע לא מצאנו, ואף בעקרב לא ידבר עם הסובבים אותו באמצע תפילתו.

 

***

 

לסיכום:

 

על שיטת ר' יונה והסוברים כשיטתו קשות השאלות הבאות.

 

א. מעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד לפרש יפסיק לדיבור, אם יפסיק, יפסיק ויברח, כך נאמר בבבלי בקרון ובאנס, וכך נאמר בירושלמי מסתתר מהנחש (נחש מרתיע זהה לעקרב), כלומר המפסיק אינו עומד במקומו שאנן, אלא הוא מסתתר מהם, נמצא כי מפסיק בסתם פירושו מפסיק ובורח.

 

ב. בעברית 'מפסיק' אינו מפסיק ומתחיל לדבר, מפסיק כמשמעו מפסיק מלדבר, מפסיק מלהתפלל, ומההקשר נלמד כי יברח או יסיר את הנזק ממנו.

 

ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה, במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ובנחש הוא אמר 'לא יפסיק', נמצא כי ישיבנו הוא דיבור, ויפסיק הוא יפסיק את תפילתו. ופשוט.

 

ג. מי שיעיין היטב ימצא חוסר עקביות בשיטתם בנחש מרתיע, בטור ובב"ח נאמר שנחש כועס מפסיק, אבל מקור דבריהם הוא הירושלמי לשיטתם, ובירושלמי נאמר לא יפסיק. הם פסקו יפסיק כלומר מותר לדבר על מנת להסירו מלפניו, ובירושלמי נאמר לא יפסיק כלומר אסור לדבר על מנת להסירו מלפניו, נמצא שביאורם לירושלמי מנוגד לסברא ולפיכך לא פסקו כמותו.

 

***

 

נעתיק את רבינו יונה, הטור השולחן ערוך והמשנה ברורה, ונעיר בקיצור.

 

רבינו יונה מסכת ברכות על הרי"ף דף כא עמוד א

אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר, אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום. מיהו היכא דאיכא סכנה בכל ענין מותר להפסיק.

 

טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קד

היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו. וההיא דר"ע כשהיה מתפלל בינו ולבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והיה מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות בתחנונים של אחר תפלה היו.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן קד

א - לא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל מלך עובדי כוכבים, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר; או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור, ואם אי אפשר לו, יפסיק.

ב- היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה.

ג - ואפילו נחש כרוך על עקבו, *(י) לא יפסיק, (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.

 

משנה ברורה סימן קד ס"ק י (מופנה לסעיף ג)

לא יפסיק - ר"ל ע"י דיבור, כגון לומר לאחר שיסירנה, וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור, אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק, ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה, אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב:

 

ביאור הלכה סימן קד ד"ה * לא יפסיק (מופנה לסעיף ג)

לא יפסיק - עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

 

***

 

א. הרמ"א פסק את דברי רבינו יונה, וכתוצאה מכך נוצרה לו הלכה, שהליכה אינה הפסק בתפילה, ולמרות שאסור להפסיק בתפילה בדיבור משום הנחש שאינו מזיק, אבל מותר ללכת אז באמצע התפילה על מנת להסירו.

 

וכבר ביארנו כי לפי הרמב"ם פשט המשנה לא זז מההלכה, ולא יפסיק פירושו שלא יפסיק את תפילתו בכלל, ונחש שאינו מזיק אינו סיבה להתיר ללכת באמצע התפילה.

 

ב. מעולם לא מצאנו היתר ללכת באמצע התפילה אם לא שהוא אנוס, כגון בנחש מזיק, או עקרב מזיק, או מלך או אנס, אבל הליכה בתפילה כשאין אונס אסורה, וכל עיקרה של תפילת שמונה עשרה היא העמידה, ואין מושג של תפילה כשהוא מהלך. רק בתפילה קצרה נאמר "היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צרכי עמך ישראל ... ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד".

 

ג. נסתפקו האחרונים האם מותר ללכת באמצע התפילה. המגן אברהם כתב לצורך מותר ושלא לצורך נקרא הפסקה. הגר"א כתב שרק במקום אונס מותר, והליכה נחשבת הפסק בתפילה, אבל לא הכריע. והמשנ"ב כתב שבמקום שיש צורך גדול מותר. אבל כאמור כל הליכה באמצע התפילה אסורה, ורק אם הוא אנוס מותר ללכת באמצע התפילה.

 

ד. בנוגע להשוואה בין השתחוויותיו של ר"ע והליכה בתפילה, אין לדמות כלל, ר"ע לא הלך בתפילה, וכריעותיו גרמו לו לתזוזה בתפילה, אבל הוא עשה מעשה כריעה ולא מעשה הליכה בתפילה, כך שאין לדמות לכך את המהלך בתפילה. ופשוט.

 

***