הלכות מאכלות אסורות
579. קמח טרי שהגיע עתה מהטחנה[1031] אין צורך לנפותו, אבל אם שהה אצל החנוני חודש או כמה חודשים צריך לנפותו, וכיון שבדרך כלל הקמח שוהה אצל החנוני כמה חודשים לכן תמיד צריך לנפות את הקמח. מה שרשום על שקית הקמח "קמח לבן נקי" כשהוא בטחנה הוא נקי בלי תולעים, ולכן אם לקח קמח ישירות מהטחנה אין צורך לנפותו, אבל במשך הזמן הקמח מתליע[1032].
עוגה שנאפת מקמח שלא נופה מותר לאוכלה, כיון שאמרו חכמים "אחזוקי איסורא לא מחזקינן[1033]"- להחזיק איסור, לא מחזיקים איסור[1034]- ומן הסתם העוגה כשירה. ואין להקשות על הוראה זו ממה שאמרנו בתחילת התשובה, שקמח ששהה כמה חודשים אצל החנוני כבר נפלו בו תולעים וצריך לנפותו, וסתם קמח כבר שהה אצל החנוני כמה חודשים, וכיצד מותר לאכול את העוגה שנאפת מקמח שלא נופה? כיון שאין הדבר ודאי שנפלו בו תולעים, ויתכן שעדיין אין בו תולעים, והדבר ספק, ולכן לא נחזיק את הדבר כאסור. וכפי הכלל "אחזוקי איסורא לא מחזקינן"[1035]. אבל לכתחילה לא ילושו עד שינפו את הקמח. (קדושה- מאכלות אסורות ב,יג-יד: ג,כא-כב: ח,ז-ח: יא,כה)
580. כתוב בספר הלכות תולעים "את התירס אסור לבשל כקלח אחד, אלא צריך להפריד את הגרגרים כיון שיש ביניהם תולעים. וכן בצל ירוק צריך לחותכו לכל אורכו ולשטוף אותו בפנימיותו, ורק אז מותר לבשלו"
וביאר מארי לשואל, שלדעתו אין צורך לכל הדברים הנ"ל[1036], כיון שאמרו חכמים[1037] "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" והתורה התירה לאכול את התירס והבצל, ולכן די שיהבהב את התירס על הגז [הבהוב קל[1038]] ואם יש תולעים[1039] או חיידקים יפלו, ואח"כ יבשלו את התירס כמות שהוא. וכן הבצל ינקוהו, אבל אין צורך להפריד בין הקליפות שלו, כיון שהם צמודות זו לזו ושום דבר אינו נכנס ביניהם. (קדושה- מאכלות אסורות ב,יד-טו)
581. אופן ניקוי החסה בתימן- בתימן לא ניקו את החסה עם חומץ, כיון שחששו שתיהפך לכבוש אם תשהה מעט בתוכו, ואין יוצאין ידי חובה במרור הכבוש[1040]. אלא ניקו אותה היטב, ובליל פסח בזמן האכילה בדקו כל עלה. ובימנו יש שמנקים את החסה עם חומץ, ועדיף שינקו עם מי בור[1041]. (קדושה- מאכלות אסורות ב,יד-טו: זמנים- חמץ ומצה ז,כג)
582. אבקת חלב נכרי- פעם היתה ההוראה בארץ להתיר לשתות חלב שנעשה ממנה, ויבאו הרבה אבקת חלב מאמריקה, כיון שהיתה השגחת הרבנות על אבקת החלב באמריקה. אבל כיום אין הדבר ברור שיש השגחת הרבנות על אבקת החלב, ולכן יש להימנע[1042]. (קדושה- מאכלות אסורות ג,יב-יג)
583. "מטרנה" שנעשית מאבקת חלב נכרי, אם יש תחליף של "מטרנה" שלא נעשית מאבקת חלב נכרי ישתמש בתחליף. ולמרות שהילד תינוק ועדיין לא הגיע לגיל חינוך, כיון שהאיסור לאכול אבקת חלב גוי הוא עצמי -החלב עצמו הוא אסור[1043]- לכן גם את התינוק אסור להאכיל. ומה שנזכר בהלכה שכל זמן שלא הגיע לחינוך מותר להאכילו, כשהדבר מצד עצמו אינו אסור אלא משום גדר וסיג, כגון לשתות חלב אחרי בשר[1044], ואם לא הגיע הקטן לחינוך מותר.
ואם הוא שעת הדחק אפשר להקל להאכיל את התינוק "מטרנה" שנעשית מאבקת חלב נכרי. (קדושה- מאכלות אסורות ג,יב-יג)
584. מותר לקנות פירות וירקות מחנות שאין לה הכשר מהרבנות, ויפריש בעצמו תרומות ומעשרות. ולגבי החשש מערלה- בירקות לא שייך איסור ערלה, ובפירות לא נאסרם מחמת זאת, כיון שהכלל בידנו "אחזוקי איסורא לא מחזקינן[1045]" ולא נחזיק שהפירות בשוק הם ערלה. (קדושה- מאכלות אסורות ג,כא-כב: ח,ז-ח: יא,כה)
היה לפניו בשוק שני חנויות של יהודי ושל גוי, ההעדפה שיעדיף את החנות של היהודי אינה משום שכך חובה מן הדין, אלא משום שנאמר (ויקרא כה,יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך ..." (מדע- עבודה זרה י,ג-ד)
דרכו של רבינו שלא הכניס בספריו סגולות שנזכרו בתלמוד, ולא הזכיר אותם כלל[1046]. (מו"נ ח"ג פמ"ו: ח"א פס"ב)
585. מוצרי מזון המגיעים מחוצה לארץ ויש עליהם הכשר של חו"ל, יש לבדוק כל הכשר לגופו, ולברר מי הוא הרב שנתן את ההכשר ומי הם המשגיחים. ואי אפשר להורות בהכללה בנושא זה.
אבל דרכו של מארי היא- שאינו משתמש בכל הדברים הללו, אלא עושים את כל מצרכי המזון בעצמנו, כמו שהיה בתימן. וקונים מהמכולת את התבלינים כפי שהם, פלפל כמון וכדו', אבל אוכל לא קונים מהמכולת פרט למצות. וכן דרכו לקנות קצת גבינה, וכן חלב, ואין לחוש לשום איסור בחלב[1047]. (קדושה- מאכלות אסורות ג,כא-כב:ח,ז-ח: יא,כה)
586. ממתקים שיש בהם "ג'לטין" כגון סוכריות וכדו', יש מחלוקת לגבי ה"ג'לטין" יש שמתירים לאוכלו ויש שנמנעים מלאוכלו, ולדעתו של מארי- לכתחילה אין לאוכלו, אבל אם אין תחליף אחר מותר לאוכלו. ומספר מארי- שהיה בירושלים אחד שעשה סוכריות ולא השתמש ב"ג'לטין", ולמעשה מותר להשתמש בו. והטעם- מפני שה"ג'לטין" עשוי מעצמות[1048], ואפילו עצמות של איסור מצטרפים להתיר את ההיתר[1049]. (קדושה- מאכלות אסורות ד,יח)
587. כת"ר בהלכות מאכלות אסורות ו,א "האוכל כזית מן הדם- במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד, בין טמאים בין טהורים- שנאמר "וכל דם לא תאכלו, בכול מושבותיכם, לעוף, ולבהמה" (ויקרא ז,כו); וחיה בכלל בהמה, שנאמר "זאת הבהמה, אשר תאכלו ... אייל וצבי, ויחמור" (דברים יד,ד-ה). אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים, ודם האדם- אין חייבין עליו משום דם; לפיכך דם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו, ואפילו כנסו בכלי ושתהו, מותר. ודם חגבים ודגים טמאים, אסור- משום שהוא תמצית גופן, כחלב בהמה טמאה; ודם שרצים כבשרן, כמו שביארנו[1050]"
כתב השו"ע יו"ד סי' סו סעיף ט' "דם דגים אע"פ שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית העין, לפיכך אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר[1051]"
וביאר מארי לשואל, שלרבינו אין צורך שיתן קשקשים בדם הדגים בכדי להתירו לאכילה -כדעת השו"ע-, אלא כל שיודע בבירור שהוא דם דגים מותר לשתותו, ולא אסרה תורה אלא דם עוף ובהמה. והטעם שלא חשש רבינו למראית העין, כיון שחכמים גם הם לא חששו לזאת[1052]. וכל שלא חששו חכמים למראית עין גם רבינו אינו חושש, שאם לא כן נאסור את הכל מפני מראית עין[1053]. ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו.
והשקפה זו[1054] היא איננה רק השקפתו של הרמב"ם, אלא היא השקפה של כל יהודי. ולמרות שיש חולקים על רבינו, אבל הרמב"ם הוא הפוסק של כל היהודים.
מה שאסר הרמ"א חלב של שקדים משום מראית העין[1055], [דעת רבינו אינה כך, ו]אין שום איסור לא מפני מראית העין ולא מפני שום איסור. (קדושה- מאכלות אסורות ו,א וציון ד)
588. משך הזמן שצריך שישהה הבשר במים הרותחים הוא אפילו כרגע, -פעולה זו נקראת חליטה-, כי מטרת החליטה היא להצמית את הדם, וברגע שהושלך הבשר למים הרותחים כבר נחלט. אלא שאם אח"כ רוצה שוב לחתוך את הבשר, כגון שהשליך עוף שלם במים, או שהשליך חתיכה גדולה, צריך להשאיר את הבשר בתוך המים בכדי שישתלטו המים הרותחים על הבשר מבפנים[1056].
בזמן שמשליך את הבשר למים הרותחים, יכול להשליך את כל הבשר למים בפעם אחת, ואם נותן חתיכה חתיכה, צריך להמתין עד שירתחו המים שוב, ואז ישים את החתיכה הבאה. (קדושה- מאכלות אסורות ו,י וציון יח)
589. [1057]עוף שלם שהוכשר -מליחה והדחה- ורצה לחתכו לאחר הכשרה, קודם צריך לחלוט את העוף במים רותחים כשהוא שלם, ורק אח"כ יכול לחתכו. עברו וחתכו את העוף קודם חליטה, צריכים להבהב באש את מקום החתך ואח"כ מותר לעשות בעוף מה שירצו[1058]. והטעם שאינו יכול לשוב למלוח ולהכשיר את מקום החתך, כיון שבימנו משהים את הבשר במלח זמן ממושך, ויתכן שכבר פלט כל צירו [ודמו], וכשימלחנו שוב יפלט הדם ממקום החתך לחלק החיצון של הבשר שכבר נמלח[1059].
הבהוב שאמרנו אינו צלייה גמורה, אלא חצי צלייה[1060]. ואין זמן מדויק למשך ההבהוב, אלא הדבר תלוי בעצמת האש. כמו כן צבע הבשר אינו משתנה מחמת הבהוב זה. (קדושה- מאכלות אסורות ו,י וציון יח)
590. מותר לאכול דגים וגבינה או לבשלם, וכן דגים וחלב[1061], וכבר כתב הש"ך שאלה שאוסרים לאכול גם דגים וחלב, למרות שבתלמוד לא נזכר אלא דגים ובשר, הרי זה שטות[1062].
מנהג תימן באכילת דגים ובשר- בתימן נהגו לאכול דגים בתוך ה"ג'עלה", אבל בתוך הארוחה לא אכלו דגים כלל. (קדושה- מאכלות אסורות ט,ה)
591. הטעם שלא כת"ר את האמור בתלמוד פסחים (עו:) שהאוכל דג שניצלה עם בשר בתנור אחד קשה לדבר אחר [צרעת][1065], כנראה משום שרבינו היה רופא וידע שאין לדבר זה כל בסיס, וחכמים דיברו לפי מושגי ההמונים בזמנם. (קדושה- מאכלות אסורות ט,ה)
וביאר מארי, שהטעם שלא כת"ר דבר זה במשנ"ת, כיון שהשום בזמניהם היה עוזר להם[1067]. ולמרות שבתלמוד נזכר שדבר זה הוא תקנה, כך הנהיגו משום שסברו כך. אבל רבינו לא ביטל תקנה זו, [ולא כתב שאין צורך לקיימה[1068]], אלא רק הודיע את דעתו הפרטית[1069]. (פרהמ"ש נדרים ח,ו: ב"ק פב.)
592. כת"ר בהלכות מאכלות אסורות ט,כ-כא "אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו- גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה: אף על פי שהעוף בחלב, אסור מדברי סופרים.
שני אכסנאין שאינן מכירין זה את זה- אוכלין על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס לבו בזה כדי שיאכל עמו"
וביאר מארי, שרבינו לא כתב מהו האופן שיעשו הפרדה כאשר אוכלים על שולחן אחד בשר וגבינה, אלא רק כתב שני אכסנאין שאינם מכירים זה את זה מותרים [לאכול על שולחן אחד]. ומזה לומדים שכשעשו הבדל בין שני האוכלים, שמחמתו יזכרו שלא יקח כל אחד משל חבירו, מותרים לאכול על שולחן אחד בשר וגבינה. דהיינו כגון שנתן על השולחן ביניהם דבר שאינו רגיל שיהיה שם, ומחמתו יזכר שלא לאכול משל חבירו. ובימנו נוהגים לעשות שני צבעים של מפות, על אחת מהם יאכלו חלבי ועל השניה בשרי. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כ-כא)
593. זוג שאכלו על שולחן אחד זה חלבי וזה בשרי, והיתה מפה פרוסה על חצי השולחן, ואחד מהם אכל עליה והשני אכל על השולחן בלי מפה, הרי דבר זה[1070] מהווה היכר שלא יאכלו אחד מהשני.
אבל אסור להם להשתמש בכלים משותפים כגון מלחייה וכדו', וכן לא יאכלו מאותו לחם. ועל זה כת"ר[1071] "אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו- גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה" (קדושה- מאכלות אסורות ט,כ-כא)
594. כת"ר בהלכות מאכלות אסורות ט,כג "... קערה שאכלו בה בשר, ובישלו בה דגים- אותן הדגים, מותר לאוכלן בכותח"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "מסקנא דגמרא פרק כל הבשר (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, הבשר בקערה והקערה בדגים, ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבוא לכלל איסור. (ע"כ מהתלמוד)
וזה לשונו [של מרן] בספרו הגדול ב"י גם בבדק הבית יו"ד סי' צה, ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרשב"א והר"ן ואבי"ה וזקנו ור"י אין מחלקין בין נצלו לנתבשלו דבכל גונא שרי, וגם מדברי מדברי רש"י משמע כן, הכי נקטינן. בדק הבית- כתב ר' ירוחם תבשיל שנתבשל בקדרת בשר מותר לאכול גבינה אחריו אפילו בלא קנוח, ואם אינה בת יומה מותר לאכול אותו תבשיל עם גבינה עכ"ל. ואין דבריו נכונים אלא אפילו היא בת יומה מותר לאוכלו עם גבינה דהוי נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר. וכתב עוד ירקות וקטנית שנתבשלו בקדרה חולבת אפילו היא בת יומה מותר לאכול בתבשיל של בשר, ונראה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר עכ"ל. ואין דבריו נראים אלא לכתחילה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר. כך נראה לי. עכ"ל מרן הב"י.
[מכאן דברי מארי] וכן הורו חכמי תימן ב"כבאנה" שנתבשלה בשמן בכלי בשרי נקי[1072], ולהיפך. (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
וביאר מארי לשואל, שלכתחילה אסור לבשל דגים בקערה שאכלו בה בשר על מנת שיאכל אח"כ דגים אלה בחלב[1073], אע"פ שבפוסקים נתבאר שלא רק אם אכלו בה בשר אלא גם אם בשלו כך הדין[1074], ולאחר שבשלו אין לאסור את התבשיל לאוכלו בחלב, משום דהוי נותן טעם בן נותן טעם להיתר[1075], אבל לכתחילה אין לבשל דגים בקדירה זו על מנת לאוכלם בחלב.
מה שכתב מארי בהערותיו על משנ"ת, את דברי הב"י בשם בדק הבית, ובסוף דבריו כתב [הב"י] שדבר זה מותר אפילו לכתחילה. לדעתו של מארי זה קולא, ואין לעשות כך.
ומה שכתב מארי בהערותיו על משנ"ת "וכן הורו חכמי תימן ב"כבאנה" שנתבשלה בשמן בכלי בשרי נקי, ולהיפך" זה רק אם נתבשלה, אבל לכתחילה לא יבשל אותה על מנת לאוכלה בחלב[1076]. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כג וציון כט)
[[1078]שיטה אחרת, המים נחשבים בשריים], למרות שיש במים שישים כנגד הכלי, כיון שיש כלל בדברי הפוסקים שאין מה שבתוך הכלי חשוב מהכלי עצמו. ואמנם לא כתב רבינו כלל זה, אבל אין אנו יכולים לומר שהוא חולק[1079]. ולמרות שהאיסור מדרבנן כך הדין. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כג וציון כט)
596. סלט שאכלו ממנו בסעודה חלבית, והקפידו לקחת מהסלט לצלחת בעזרת כפיות נקיות שאין עליהם חלב -מקובל לקחת מהסלט בעזרת כפיות גדולות, ולאכול בצלחת עם כפיות קטנות[1080]- מותר לאוכלו בסעודה אחרת בשרית. ואם יש חשש שלקחו ממנו בכפית שיש עליה חלב, אסור לאוכלו בסעודה בשרית.
וכך הדין ב"מלחייה" שהשתמשו בה בסעודה חלבית, ורצה להשתמש בה שוב בסעודה בשרית. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כג)
597. חתכו גבינה צהובה- למשל- עם סכין, הדבר שקובע הוא האם הסכין נקיה או לא, ואין כאן שמנונית כמו בצלי[1081]. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כד וציון ל)
598. מי ששתה מרק עוף ולא אכל מהעוף כלל, צריך להמתין כמו שש שעות ורק אח"כ יותר לו לאכול חלב, וכך נהגו בתימן. ואמנם כת"ר שהטעם שצריך להמתין שש שעות משום הבשר שבין השיניים[1082], וכאן אין בשר. אבל טעם זה הזכירו רבינו, ובתלמוד[1083] לא הובא, ולכן לא נקל על פי הטעם בדבר שלא נתבאר בתלמוד[1084].
ואם עבר ואכל חלב קודם שימתין שש שעות עבר, אבל לכתחילה אין לאכול עד שיעברו שש שעות. ויתכן שלפי רבינו אם עבר ואכל קודם שש שעות לא עשה איסור, אבל בתימן לא נהגו כך[1085]. ויש חולקים וסוברים שאין צורך להמתין אז שש שעות. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כח)
599. אכל תפוחי אדמה מתבשיל בשר, ורצה לאכול אחריו גבינה, צריך להמתין כמו שש שעות ורק אח"כ יותר לו לאכול חלב. ולמרות שרבינו כתב "אכל בשר ..", רבינו הזכיר רק מה שנזכר בתלמוד[1086], אבל לדעת רבינו גם אם שתה מרק בשרי צריך להמתין אחריו שש שעות. ולמרות שכת"ר שהטעם שלא יאכל חלב אחרי בשר משום בשר שבין השיניים, וכאן אין בשר, הטעם אינו יכול לצמצם את ההלכה[1087]. ודבר זה הוא מצד הדין. וכך נהגו בתימן. (קדושה- מאכלות אסורות ט,כח)
600. מי שנתארח בימנו אצל משפחה "מסורתית" שהדת אצלם כמו "תחביב"[1088] מה שירצו יקיימו ומה שלא ירצו לא יקיימו, אינו יכול לסמוך עליהם בהפרשת תרומות ומעשרות. ואין להתיר משום ספק ספיקא, ספק שמא עישרו, וכן ספק שמא קנו מערבים [גוים] או ממקום שיש בו הכשר של הרבנות, כיון שספקות אלה אינם במציאות. וסתם פירות חזקתם מיהודים, מחמת שרוב המוכרים ורוב המייצרים הם יהודים[1089]. (קדושה- מאכלות אסורות יא,כו: ג,כא-כב:ח,ז-ח: יא,כה)
601. כת"ר בהלכות מאכלות אסורות יד,י-יא "כל האוכלין האסורין, אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה- חוץ מבשר בחלב, וכלאי הכרם: לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת- בלשון בישול ובלשון הקדש, לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הניה.
כיצד: הרי שהמחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכווה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדירה של נבילה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם- הרי זה פטור; ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב, או ביין כלאי הכרם, ואכלו- חייב"
עוד כת"ר שם טו,כח-ל "כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר, נאסר הכל. במה דברים אמורים, בשהשביחו. אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו, הרי זה מותר: ...
ומי יטעום את התערובת ...
ואם היה בשר בחלב, או יין נסך, ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק, וכיוצא בהן- טועם אותן הגוי, וסומכין על פיו. אם אמר אין בו טעם, או שאמר יש בו טעם, ומטעם רע הוא והרי פגמו- הכל מותר: והוא שלא יהיה סופו להשביח, כמו שביארנו. ואם אין שם גוי לטעום- משערין אותו בשיעורו, בשישים או במאה או במאתיים[1090]"
ונשאל מארי, על סתירה לכאורה בדברי רבינו בין האמור בפרק יד שבשר בחלב אסורים אע"פ שאין לו הנאת חיך מאכילתם, לבין האמור בפרק טו שבשר וחלב שפגמו[1091] מותר לאוכלו?
והשיב,[1092] שבפרק טו לא כת"ר שבשר בחלב שפגמו מותר לאוכלו כפי הבנת השואל, אלא מה שנאמר בפרק טו הוא- שאם יש לפנינו תערובת של בשר בחלב הרי תערובת זו מהווה איסור, ואם נפלה תערובת זו לתוך מאכל אחר ונתנה בו טעם לפגם, מותר לאוכלו. והבשר וחלב מהווים איסור כמו היין נסך שהוא איסור, ונפלו לדבר אחר.
ושוב נשאל מארי, שהרמב"ם כתב בפרק יד שבשר בחלב לא שייך בו הנאה והוא אסור?
והשיב, כיצד יתכן לומר שאין בבשר בחלב הנאה, והרי התורה כתבה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. אלא שמי שנהנה מבשר בחלב, אמנם עבר על איסור מהתורה אבל אינו לוקה[1093], וכמו שכתב רבינו בספר המצוות שההנאה היא חלק מהאכילה[1094].
ומה שפס"ר בפרק יד אין ביאורו שאין דין הנאה מבשר בחלב כפי דברי השואל[1095], אלא אע"פ שאכלם שלא כדרך הנאתם אסור. ורק אם נפסל הבשר בחלב מאכילת אדם ואכלם פטור.
ושוב נשאל מארי על האמור בפרק טו שבשר וחלב שנפגם מותר?
והשיב, שמה שנאמר בפרק טו ביאורו- שהבשר בחלב כשהם ביחד ומהווים איסור, אם נתערבו בדבר אחר ונתנו בו טעם לפגם מותר לאוכלו. ודוקא שנתערבו במשהו אחר, אבל כשהבשר בחלב לבדו אסור, עד שיפסל מאכילת אדם לגמרי[1096].
ולפי האמור, גלולה שמעורב בה בשר בחלב, למרות שאכלה ולא נהנה מהבשר בחלב חייב[1097]. (קדושה- מאכלות אסורות יד,י-יא: טו,כח-ל וציון לה: ט,א וציון א)
602. משחת שיניים שאין עליה כשרות, ויודע בודאות שיבלע ממנה בשעה שיצחצח את שיניו, לכתחילה אין להשתמש בה, אלא יחפש משחת שיניים עם הכשר, ואם עבר והשתמש בה אינו מותר אבל לא עשה איסור[1098]. ומה שנזכר בהלכה נותן טעם לפגם מותר, זה נאמר בתבשיל שכבר נתבשל[1099].
ואם יודע שאינו בולע מהמשחה, אין לחשוש שמא למרות זאת יבלע, כיון שהוא דבר שאינו מצוי[1100]. (קדושה- מאכלות אסורות יד,י-יא: טו,כח-ל)
603. מארי אמנם היתיר בהערותיו על משנ"ת לאפות בתנור אחד בשר אחרי גבינה ולהיפך, משום "דריחא לאו מילתא הוא"[1101]. אבל אסור לתת בתנור בו זמנית, שני סירים מכוסים אחד שיש בו בשר ואחד שיש בו חלב, כיון שיש ערבוב בין שני הסירים, וכך הדין לכתחילה. ואם בדיעבד עבר ונתן אין המאכלים נאסרים.
מה שאמרנו שלכתחילה אין לתת שני סירים אחד שיש בו בשר ואחד שיש בו חלב בתנור אחד, הוכחה לזאת הם דברי רבינו (מאכלות אסורות ט,כג) "פת שאפיה עם הצלי, ... אסור לאוכלן בחלב" דהיינו שהיה הלחם בצד אחד של התנור והבשר בצד השני של התנור, ואסור לאכול את הלחם בחלב.
ולמרות שאין נגיעה בין שני הסירים כך הדין, כיון שיש אדים שמתערבים מסיר לסיר. ומה שאמרו חכמים "ריחא לאו מילתא הוא" כלל זה הוא בדיעבד אבל לכתחילה אסור.
מה שאמרנו ששני סירים שואבים זה מזה, הוכחה לזאת הם דברי רבינו בהלכות מאכלות אסורות ט,כה "אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך[1102]- מפני ששואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר[1103] במלח זה שיש בו טעם החלב ..." ולרבינו הטעם שאסור להניח את הכדים זה ליד זה מפני ששואבים זה מזה[1104], שלא כפירושם של שאר ראשונים שטעם האיסור שמא ישפך מזה לזה, הרי שלרבינו יש שאיבה גם מסיר לסיר[1105]. (קדושה- מאכלות אסורות טו,לג וציון לח)
604. בהלכות מאכלות אסורות- דעת רבינו היא שכלי שני אינו מפליט ואינו בולע[1106], וכך כתב השו"ע. ולמרות שפס"ר בהלכות חמץ ומצה שכלי חרס [שהשתמש בו בחמץ] אסור [להשתמש בו בפסח], גם [אם השתמש בו בחמץ] בכלי שני[1107], כלי חרס דינו חמור שתמיד בולע, ועוד שהחמירו חכמים בחמץ[1108], אבל בהלכות מאכלות אסורות אין הדין כך. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ב-ג)
605. סירים ומחבתות נחשבים כלי סעודה [וצריכים טבילה[1109]], ואינם כלי בישול, כיון שמבשל בהם לסעודה[1110]. וכן הסכין של השחיטה טעון טבילה, כיון שהוא דבר שעושים בו אוכל נפש[1111].
(ומה שפס"ר שסכין של שחיטה אינה טעונה טבילה, [בדרך כלל] סכין של שחיטה לא לוקחים אותה מהגוים, וגם אם לוקחים אותה מהם משחיזים אותה, וההשחזה מפקיעה- ומסלקת- מרשות הגוי[1112]). וכן השאלה מפקיעה מרשות גוי[1113].
הלוקח סכין מן הגוי על מנת לחתוך בה קלפים אינו טעון טבילה, וכן אם מכר סכין זו לישראל אחר [על מנת שישחט בה] אין הלוקח השני צריך להטביל את הסכין[1114]. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ג ה ז)
606. מה שאמרנו בתשובה הקודמת מס' 605, שהלוקח סכין מן הגוי על מנת לחתוך בה קלפים ומכרה לישראל אחר, אין הלוקח השני צריך להטביל את הסכין. הטעם- הלוקח הראשון אינו צריך להטבילה, כיון שלקחה לחתוך בה קלפים ולא לסעודה, והלוקח השני אינו צריך להטבילה כיון שלקחה מישראל ולא מגוי, וכבר פקעה הסכין מרשות הגוי.
ולפי האמור- ישראלי שלקח כלים מגוי על מנת למוכרם, ישראל אחר הלוקח ממנו אינו צריך להטבילם. וכך הוא עיקר הדין, כיון שלא לקחם מהגוי לסעודה. אבל נוהגים להחמיר שיטבילם הלוקח השני. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ה-ז)
607. כתב מארי "כל מקום שמועיל טבילת כל גופו שם טובלים כלים" ובימנו- המקוואות שטובלים בהם כלים למרות שהם קטנים, כיון שיש בהם ארבעים סאה טובלים בהם כלים. ואם אין בהם ארבעים סאה אינם כלום[1115].
[1116]בימנו שקונים כלים ממוכר ישראלי שלקח מגוי, מעיקר הדין אין צריך לטובלם, אבל מחמירים ומטבילים אותם. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ג ו)
608. מי שנזדמן למשפחה שאינם שומרים תורה ומצוות, והביאו לפניו לשתות בכוס שלא הטבילוה, יכול לשתות ממה שלפניו. כיון שיש סוברים שכלי שלקחו מסוחר ישראלי, והסוחר הישראלי לקחו מגוי אינו צריך טבילה, כיון שהטבילה נתקנה להפקיע מרשות הגוי, וכאן כבר פקע הכלי מרשות הגוי כשלקחו הסוחר הישראלי. ואמנם לכתחילה לא נוהגים כך, אבל בדיעבד -כגון שנדמן למשפחה שאינם שומרים תורה ומצוות- יכול לסמוך על דעה זו.
מוצרי חשמל שאי אפשר להטבילם, נוהגים ליתנם מתנה לגוי, וחוזרים ושואלים אותם ממנו שאלת עולם ושוב אין צורך להטבילם[1117]. ובימינו הגוים מצוים בכל מקום, [ובקלות יכול למצוא גוי שיתן לו במתנה ויחזור וישאל ממנו].
ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא, אמנם מבחינת ההלכה נחשב כגוי לכל דבריו[1118], אבל עדין אין הדבר ברור אם אפשר להחשיבו כגוי, שאם נתן לו במתנה כלי שלקח מגוי וחזר ושאל ממנו, שאין צריך להטבילו. [ובדיעבד אפשר להקל, ולכן] אם לא מצא גוי לתת לו במתנה את הכלים שלקח מגוי, יתנם במתנה לישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא, ויחזור וישאלם ממנו שאלת עולם, ושוב אין צריך להטבילם[1119]. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ו)
609. כבר נתבאר בהערותיו על משנ"ת שהשלכת הקיסם מועילה רק לפת שהיא עתה בתנור, אבל הפת שהכניסה הגוי לתנור אח"כ, יש לפקפק בהיתר לאוכלה מחמת השתתפות ישראל שהיתה [בעבר], ואעפ"כ נוהגים להקל[1120].
מותר לאכול במקום שבעל הבית הישראלי הדליק את התנור, ואח"כ הפועלים הגוים אפו את הפת. ולפי רבינו יש בדבר איסור[1122].
במשנ"ת כת"ר שבכדי לאסור את בישול הגוים, צריך שיהיה דבר שאינו יכול להיאכל כשהוא חי והוא עולה על שולחן מלכים[1123]. ולכן דייסה שבישלה הגוי מותר לאוכלה, ואע"פ שאינה נאכלת בלי בישול -חי-, אבל אינה עולה על שולחן מלכים, ומה שעשים אותה כי מלאכת הכנתה קלה ומהירה. אבל אורז הרי הוא עולה על שולחן מלכים, ואם בישלו הגוי אסור לאוכלו. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ט-טו וציון יח: יז,א-ב וציון א)
610. מותר לשתות קפה שקלוהו הגוים והכינוהו, כיון שהדרך לקלותו היטב, והוא דבר שאינו נאכל אלא רק כדי ליתן טעם במשקה, כך שלא שייך להתייחס אליו כאל בישול. (קדושה- מאכלות אסורות יז,ט-טו)
הלכות שחיטה
611. המנהג בתימן היה לפרק את הסרכות מהריאה ולא לקלפן. ובימנו תולשים את הסרכות, וישנן סרכות שיש להם שני קרומים, ולפעמים מוציאים רק קרום אחד וקרום אחד נשאר[1124], ולכן בימנו צריך לאכול בשר "חלק".
אדם שנזדמן לבית שאינם אוכלים בו בשר "חלק" יכול לאכול עמהם, על פי הכלל שאמרו חכמים "אחזוקי איסורא לא מחזקינן[1125]".
זה שנמצא לפעמים משגיח כשרות שאינו הגון, אין ללמוד מדבר זה שאין לסמוך על ההכשר, אלא אם יש אחד שאינו הגון השאר ודאי הגונים. ואין להעדיף כשרות אחת על השנייה, אלא כל הכשרויות שוות, ובכל מקום יש אנשים שאינם הגונים[1126]. וכל סוגי הכשרויות שוות בין בד"ץ ובין רבנות, ואין עדיפות לקנות דוקא מהכשר מסוים. (קדושה- שחיטה יא,ו וציון ו)
612. ראה בתשובה הקודמת מס' 611 בהערה, שם הובאה ההלכה מהלכות שחיטה יא,ו ודברי מארי בהערותיו על משנ"ת.
ובכלל דבריו כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ממה שכתב רבינו שחותכין את הסירכא ומוציאין את הריאה, משמע שרק מפרקים את הריאה ממקום חיבורה בדופן וכדומה, כי אי אפשר בשום אופן לפרק את הסרכה מן הריאה כשהיא עדין בפנים. לפיכך איני מבין את תשובת הר"א בן רבינו שכאילו סמכו אנשי תימן על הלכה זו, ולא היא כי בהלכה זו נשארת הסרכה תלויה בריאה ואעפ"כ כשירה. אבל מנהגינו היה כל מקום שתימצא סרכה בריאה לכל מקום שיהיה מוציאין את הריאה ומפרקים את הסרכה מעל הריאה בסכין כאלו מפשיטין אותה. ..."
וביאר מארי לשואל, שלא כתב בהערותיו על משנ"ת שההלכה עוסקת שניתק את הסרכה מהדופן, אבל עדין היא מחוברת בריאה, ונופחים את הריאה כשהסרכה עדין מחוברת לריאה, כפי הבנת השואל. כיון שאם הסרכה מחוברת לריאה, הסרכה סותמת את הנקב בריאה -אם יש נקב- ולא תועיל נפיחת הריאה כלום[1127]. (קדושה- שחיטה יא,ו וציון ו)
-------------------------
[1032] נראה שהאיסור לאכול תולעים שבקמח הוא מהתורה, משום רומש על הארץ, ובזמן חכמים סברו שאינם נבראים מזכר ונקיבה.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ב,יג "אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן- הן הנקראין רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית- לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא,מא; ויקרא יא,מב), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה"
ובהלכות שבת יא,ב כת"ר "... רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה, או נהווין מן העפר כמו הפרעושין- ההורג אותן, חייב כהורג בהמה וחיה; אבל רמשים שהויתן מן הגללים, ומן הפירות שהבאישו, וכיוצא בהן- כגון תולעים של בשר, ותולעים שבתוך הקטניות- ההורגן, פטור" (הלכות שבת יא,ב-ג ציון ד)
[1033] בתלמוד חולין נו: נזכר "אחזוקי ריעותא לא מחזקינן", וראה עוד הלכות מאכלות אסורות ג,כא-כב: ח,ז-ח: יא,כה.
[1035] נראה להתיר מטעם נוסף, שאין בתולעים בנותן טעם. וזה לשון רבינו בשו"ת סי' קעה (מהדו' בלאו) "נשאל רבינו, בענבים שנדרכו והיה בהן תולעים אם יינן מותר. ואיך לנהוג בהן לכתחילה לפני דריכתן? והשיב, צריך לנקות מהן התולעים לפי היכולת. ורבות ראינו שורין אשכולות הענבים במים עד שיצאו מהם בעלי החיים. ואם לא עשה כן ודרכם כמות שהם הרי היין מותר לשתותו לכתחילה, לפי שדינן בנותן טעם. ומן הידוע שאין ביין טעם אותם התולעים, ולפיכך מותר לשתותו"
[1039] נראה שהאיסור לאכול תולעים שנמצאים בתירס ובבצל הוא מהתורה, משום שרץ השורץ על הארץ. וכן תולעים שנמצאים בחסה (נזכרו בתשובה הבאה) כך דינם.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ב,יד-טו "אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ- אף על פי שחזרו לתוך האוכל- מי שאכל מהן כזית, לוקה: שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ- לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.
במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר- אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין- לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש- אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש"
[1042] לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ג,יב-יג "חלב בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה- כשתעמיד אותו- יעמוד חלב הטהורה, ויצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה.
ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה ..."
[1044] לשתות חלב אחרי בשר בהמה, אסור רק מדברי סופרים (מאכלות אסורות ט,כח) משום גדר וסיג, אבל מהתורה לא נאסר אלא אם אוכל בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טהורה ביחד (שם ה"ג).
שואל: האם הרמב"ם לא האמין או התנגד אליהם?
מארי: לא יודע, הרמב"ם כבר נפטר, אי אפשר לשאול אותו, אבל בכל אופן המציאות היא [ש]לא הכניס [מהסגולות שבתלמוד] לא מעט ולא הרבה. (ע"כ מהקלטת)
[1047] מהמילים "אבל דרכו של מארי ..." ניסחנו את הנאמר בקלטת- בגוף שלישי ובגוף ראשון חליפות.
[1048] לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ד,יח "האוכל מנבילה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאים- מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים [טלף = פרסה], ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן- אף על פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראוין לאכילה; ואין מצטרפין עם הבשר לכזית"
[1049] בהלכה שהבאנו נזכר, שאין העצמות וכו' מצטרפין לכזית לאיסור נבילה, [וראה עוד שם ה,ג]. אבל לא מצאתי הלכה כדברי מארי שהעצמות מצטרפין להתיר את ההיתר.
[1050] כתב הראב"ד "לפיכך דם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו, ואפילו כנסו בכלי- אמר אברהם, אלא שאסרוהו במכונס מפני מראית העין אלא אם כן יש בו קשקשים" (ע"כ לשון הראב"ד)
כתב המ"מ "... אבל דם דגים וכו'- מפורש בספרא ובכרתות פרק דם שחיטה (כא.) ברייתא אוציא דם מהלכי שתים וכו', אוציא דם שרצים וכו', אוציא דם בצים שאינן מין בשר, אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר. עוד שם (כא:) ונזכר בהלכות פרק כל הבשר (סי' תתנג) אמר רב דם דגים שכנס אסור. מתיבי- דם דגים וחגבים מותר באכילה? ותירצו- ההיא בשלא כנסו כי קאמר רב בשכנסו. והקשו- דכוותה גבי מהלכי שתים בשלא כנסו מי אסיר! והתניא דם שעל גבי הככר גורדו ואוכלו, ושל בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש? פירוש- ובודאי ברייתא מאי דאסיר במהלכי שתים קא שריא בדגים, דאי לא הוה ליה למכלל מהלכי שתים עמהן, וכן נמי משמע בברייתא דקתני דם דגים וחגבין שכולו היתר, אלמא משמע דליכא באינך חד דדמי ליה (ראה הערה בסוף). ותירצו- אלא כי תניא מתניתא דאית ביה קשקשין, וכי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים. ונראה פירוש לדעת רבינו, ההיא מתניתא בדגים טהורים דאית בהו קשקשים, ודרב בדגים טמאים דלית בהו קשקשים, ואע"פ שאין בו חיוב דם אסור הוא והרי הוא כחלב בהמה טמאה, ואין לוקין עליו כנזכר (פ"ב) [פ"ג- ה"א וה"ו-].
ובאמת שאין הלשון נאות לזה, דהווה ליה למימר מתניתא בטהורים ודרב בטמאים. ושאר המפרשים פירשו בתרוויהו בטהורים, ומתניתא בשיש קשקשים בכלי המוכיחים שהוא דם דגים, הא לאו הכי אסור משום מראית העין, וההיא דרב היא בשאין קשקשין בכלי ואסורין משום מראית העין. וזה דעת הר"א ז"ל ... וכן פסק הרשב"א ז"ל בספרו, ..." (ע"כ לשון המ"מ)
הערות לנ"ל:
משמע דליכא באינך חד דדמי ליה- ביאור הדברים- הברייתא [הובאה בתחילת המ"מ] התירה דם מהלכי שתים- אדם- ודם דגים וחגבים, אבל לא כתבה אותם ביחד כיון שיש הפרש ביניהם, ואם נפרש מה שהיתירה הברייתא דם דגים וחגבים שמדובר בשלא כנס את הדם בכלי ולכן מותר, ממילא נלמד שדם מהלכי שתים שנזכר בברייתא אפילו לא כנסו בכלי אסור, ודם דגים וחגבים דינו קל מכל השאר ולכן נאמר בו לשון "שכולו היתר", והקושיא- שדם מהלכי שתים –אדם- כשלא כנסו אלא הוא בין השיניים מותר?
[1055] הרמ"א אסר להניח בשר בהמה בחלב של שקדים, משום מראית העין. הובא בשו"ע יו"ד פז,ג וזה לשונו "ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בו בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן, אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים [בסמוך אליו, ולא בתוכו] משום מראית העין, כמו שנתבאר לעיל סי' סו לענין דם [ההלכה שהבאנו מהשו"ע, לגבי דם דגים שצריך שיהיה בו קשקשים]".
[1056] התשובה עוסקת שחותך את הבשר לאחר חליטה, ודבר זה מותר, אלא שצריך שישהה הבשר במים הרותחים בכדי שישלטו בכולו. ואילו בהערותיו על משנ"ת (יובאו מיד בהמשך) דיבר מארי שחותך את הבשר אחרי מליחה, ודבר זה אסור לדעת רבינו. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 589, שם נאמרו הדברים בצורה מפורשת.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ו,י "אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה: מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין- כדי שיתלבן מיד, ולא יצא דם"
כתב מרהמ"ח "עיין מהרי"ט סי' קכב דלדעת רבינו אסור לחתכו לשנים אחר מליחה קודם חליטה, ע"ש שהטעים סברת רבינו. ועיין ראב"ד ומ"מ [שהקשו מהיכן הוא המקור בתלמוד לרבינו], וכמדומה שיצא לרבינו מדחולין דף קיא א ור"נ חלטו ליה ברותחין [את הכבד], וסובר רבינו דהשתא כבדא שאינה נאסרת בעינן חליטה כ"ש שאר בשר דבלע, ועיין מג"ע. והבה"ג בהלכות דם מצריך חליטה. ועיין פסחים דף עד ב האי חלא דחלטי ביה חדא זמנא וכו', ופס"ר להחמיר כמ"ד חליטה ברותחים בעינן" (ע"כ לשון מהרמ"ח)
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ותורת אמת בפי המהרי"ט, ולפ"ז אנו שנהגו אבותינו כפי מסורת הגאונים וכמ"ש רבינו, אותם שוקים שמוכרים בשוק שכידוע חותכים אותם אחר מליחה, אין להם תקנה אלא בצלייה, שאם ימלחם פעם נוספת הרי הצד שלא נחתך כבר פלט כל דמו וצירו [?] (הסימן שאלה מופיע במקור) והשתא הצד שנחתך פולט דם והאיך בולע (ראה הערה בסוף), ולפיכך אין להם תקנה אלא צלייה ואח"כ מותר לבשלם. ורצוי לחלטם אם משום שמא יסתפק בצלייה קלה, אם משום שלא תשתכח תורת חליטה"
עוד כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ומנהגנו למלוח כל הבשר בבת אחת אע"פ שהחתיכות מרובות, וראה הלכות שביתת יום טוב א,יא ובמ"ש שם אות לד, ודלא כרב ששת דמלח גרמא גרמא וכפי שנדחו דבריו בדף קיג. אכן רס"ג פסק כרב ששת וזה לשונו ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
והאיך בולע- ביאורו- ועתה הצד שנחתך פולט דם והצד השני בולע. ומארי בתשובה הבאה מס' 589, ביאר את הדבר בצורה ברורה, ראה שם ובהערה.
[1059] ביאור הדברים- בשר שנמלח כבר, אינו יכול לשוב ולמולחו כיון שנסתמו נקבי הפליטה [סברא זו נזכרה בש"ך ובט"ז שו"ע יו"ד סט,ד]. ולכן כשחתך מחתיכה שכבר נמלחה, יפלט הדם ממקום החתך לחלק החיצון של הבשר שכבר נמלח, ושוב גם אם ימלח את כל החתיכה, אין בכוח המלח להפליט את הדם כיון שכבר נסתמו נקבי הפליטה.
[1060] מארי השתמש גם במילים- קצת צלייה, ואנו כתבנו את ההגדרה שאמר חצי צלייה, כיון שנראה שהיא הגדרה יותר מדויקת. ובהערותיו על משנ"ת ביאר מארי שצריך שלא תהיה צלייה קלה.
[1061] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ט,ה "דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב ..."
[1062] בתחילת התשובה אמר מארי, שכתב הש"ך מי שאוסר גבינה ומתיר חלב הרי דבר זה שטות. ומלשון זה משתמע שיש מי שמתיר לאכול חלב ודגים, ואוסר גבינה ודגים, וכנגד דעה זו כתב הש"ך שהוא שטות.
ובהמשך התשובה אמר מארי, שהש"ך כתב כנגד אלה שאוסרים לאכול גם דגים וחלב, למרות שבתלמוד לא נזכר אלא דגים ובשר.
והמעין בש"ך שו"ע יו"ד פז,ג סעיף קטן ה יווכח, שהש"ך כתב כנגד העט"ז שכתב שאין לאכול דגים וחלב מפני הסכנה, וכנגד זה כתב הש"ך שהוא טעות, ורק דגים ובשר אסור מפני הסכנה אבל דגים וחלב מותר. וכיון שכך הם דברי הש"ך, כתבנו את דברי מארי שבהמשך התשובה.
[1063] פסחים דף עו: "ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי אסורה משום דקשיא לריחא ולדבר אחר"
[תרגום- דג שניצלה עם בשר בתנור אחד, רבא מפרזיקיא- אסר לאוכלו עם כותח (בכותח יש חלב), מר בנו של רב אשי אמר- גם במלח אסור לאוכלו משום שקשה לריח הפה ולצרעת]
והשואל הזכיר- שבתלמוד נזכר שאסור לצלות או לאכול דג ובשר יחדיו, ואנו כתבנו את האמור בתלמוד בדיוק.
[1066] עוד נכתב שם בתלמוד, ושיהו אוכלין שום בע"ש- משום עונה, דכתיב 'אשר פריו יתן בעתו' וא"ר יהודה, ואיתימא רב נחמן, ואיתימא רב כהנא, ואיתימא רבי יוחנן, זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש. תנו רבנן- חמשה דברים נאמרו בשום, משביע ומשחין ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים, וי"א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה"
וזה לשון רבינו בפרהמ"ש נדרים ח,ו "... והיה דרכם לאכל שום בלילי שבתות לפי שהיה עוזר להם לתשמיש לפי מאכליהם וארצם. ..."
[1073] מתחילת התשובה משתמע "שלכתחילה אסור לבשל דגים בקערה שאכלו בה בשר" והשואל אמר זאת, ומארי אישר את דבריו. אבל בהמשך התשובה ביאר מארי את דבריו, שהוראתו היא שלכתחילה אין לבשל דגים בכלי בשרי על מנת לאכלם עם חלב, ולא שיש איסור על בישול הדגים בקערה זו.
[1074] לשון מארי- כתוב שאכלו בה דגים, אע"פ שבפוסקים כתוב לא רק אכלו אלא גם שבשלו, אבל לאחר שבשלו אין לאסור את התבשיל לאוכלו בחלב, משום דהוי נותן טעם בן נותן טעם להיתרא.
והנה בהלכה נאמר "קערה שאכלו בה בשר" לא "קערה שאכלו בה דגים". ולכן הסבנו את דברי מארי על פי ההלכה שמתייחס לבשר. ולא רק אם אכלו בקערה, אלא גם אם בשלו בקערה כך הדין. וראה רדב"ז שם שכתב דין זה.
[1076] מפשטות דברי מארי בהערותיו על משנ"ת משתמע- שגם לכתחילה מותר לבשל בכלי בשרי על מנת שיאכל את התבשיל בחלב. כיון שהובאו דברי הב"י "... לכתחילה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר. כך נראה לי". עכ"ל מרן הב"י. ואח"כ כתב מארי- וכן הורו חכמי תימן ב"כבאנה" שנתבשלה בשמן בכלי בשרי נקי, ולהיפך. (ע"כ דברי מארי בהערותיו) הרי שדברי מארי מוסבים על דברי הב"י, והב"י התיר את הדבר לכתחילה.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,א "קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים- לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום ..."
כתב הכס"מ "ודברי רבינו סתומים בפי' בת יומה, ומנהג העולם כר"י שפירש שכל שלא שהה מעת לעת הוי בת יומה. ..."
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ולענין יומה, המנהג אמנם כמו שכתב הכס"מ מעת לעת שהרי בפגימה תלו חז"ל את הדבר, אך ראיתי מי שדייק ממ"ש רבינו "באותו היום" שדוקא יומו כיום של אותו ואת בנו, שאין להחמיר בדרבנן. ואין לסמוך על זה, שלפי זה פעמים נמצא [שעברה רק] חצי שעה, ובשיעור זה היאך נפגם השומן הבלוע? " [ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת] (מאכלות אסורות יז,א-ב וציון א)
[1078] כל מה שנכתב בתוך הסוגריים הוא תוספת שלי, כיון שמארי בתחילת דבריו השיב שאין המים בשריים, ואח"כ השיב שהמים בשריים.
ונראה- שהעיקר כמו שהשיב מארי בתחילת התשובה, ואין המים נחשבים בשריים. וכך הם דברי הב"י שכתב מארי בהערותיו על משנ"ת [הובאו בתשובה הקודמת מס' 594], שאפילו אם הקדירה בת יומה מותר לאכול את התבשיל בחלב.
[1079] ראה בהערה על תשובה מס' 609, שם הבאנו מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת שלא כדבריו כאן. וכבר ביארנו בהערה הקודמת שהעיקר כדברי מארי שנאמרו בתחילת התשובה.
[1081] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ט,כד "סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין- אסור לאוכלן בכותח; אבל אם חתך בה קישות או אבטיח- גורד מקום החתך, ואוכל השאר בחלב"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) "בחולין דף קיא ב אמר חזקיה משום אביי הלכתא ... צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריד לביה פסקיה ואכיל. [תרגום- ודוקא צנון שמחמת חריפותו בולע (את שמנונית הצלי), אבל קישות גורד את מקום החתך ואוכל (את שאר הקישות בחלב)]. והנה בגמ' לא נזכר סכין של צלי דוקא אלא בשר סתם, ונראה שרבינו סובר שלעולם הדוחק והחריפות אינם מבליעים ולא מפליטים כלים, ולפיכך הוסיף בשר צלי, שדרך להיות עליו הרבה שומן בעין. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מה שמובא בביצה טז א א"ר יצחק ... שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום עירובי תבשילין. וכת"ר בהלכות שביתת יום טוב ו,ד אפילו שמנונית שעל גבי סכין שחותכים בה הצלי גורדו, אם יש בו כזית וכו'. הרי שלרבינו סכין שחותכים בו הצלי רגילות היא שיהא עליו שמנונית עבה בעין, הרי אפשר לגרד מעליו כזית. ולפיכך מה שהצנון נאסר הוא שמחמת חריפותו בולע שומן שבעין. משא"כ דבר שאינו חריף הוא רק מקנח משומן שעל גבי סכין ולפיכך רק גורד ממקום החתך. ..." (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[1082] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות ט,כח "מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף- לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות: מפני הבשר של בין השיניים, שאינו סר בקינוח"
[1084] נראה שגם אם נתבאר בתלמוד טעם לתקנה כגון מים אחרונים, ובטל הטעם, לא נבטל את התקנה עד שיקום בית דין הגדול בחכמה ובמנין ויבטל את התקנה.
[1085] מתוך דברי מארי בקלטת משתמע שלדעתו אם עבר ואכל חלב קודם שש שעות עבר על איסור, ורק השואל רצה לומר שלא עבר על איסור ומארי אישר את דבריו. ולמרות שמארי אישר את דבריו, ולמרות שכתבנו לשון יתכן כמו שהובא בקלטת, אבל לדעתו של מארי אם עבר ואכל עשה איסור. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 599, שם ביאר מארי בפירוש שלדעת רבינו גם אם שתה מרק בשרי צריך להמתין אחריו שש שעות.
[1086] בקלטת יש תוספת- והשואל שאל, אבל כתוב בגמרא תבשיל של בשר לא ... [אם אכל בשר]? ומארי השיב, הכוונה כך, תבשיל אפילו מרק בלבד, וגם כוונת הרמב"ם כך. (ע"כ מהקלטת) ולא כתבנו זאת כיון שבגמרא (חולין קה.) נזכר בשר כדברי רבינו, ולא נזכר תבשיל.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יא,כו "המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג- הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו: אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו, אסור להתארח אצלו; ואם עבר ונתארח אצלו- אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו, עד שיעיד לו אדם כשר עליהם"
[1090] כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב ארמית) "משמע בפירוש שבבשר בחלב ויין כלאי הכרם נותן טעם לפגם אינו אסור, ככל שאר איסורים. אע"פ שכשהוא לבדו והרי הוא פגום לוקין עליו, כמו שכת"ר למעלה יד,יא ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב וכו' חייב. שכשהוא לבדו חייבים עליו אפילו שלא דרך הנאתו, משא"כ בתערובתו אינו אוסר כשהוא נותן טעם לפגם (ראה הערה בסוף). וראה שדה חמד עמ' 124 ד"ה ובמה, שדן בזה באריכות" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
כשהוא נותן טעם לפגם- ביאור הדברים- אם הבשר בחלב או כלאי הכרם נהפכו לדבר שאינו ראוי לאכילה מחמת דבר מר שנפל לתוכם, האוכלם חייב. אבל אם הבשר בחלב –שבתערובתם יש לפנינו איסור- או כלאי הכרם, נפלו למאכל אחר ופגמו את טעמו, מותר לאכול את אותו מאכל.
והסברא- במקרה הראשון הבשר בחלב עומדים בעינם ורק נפסלו מאכילה, ולכן האוכלם חייב. ואילו במקרה השני הבשר בחלב התבטלו במאכל שנתערבו בו, ובתערובתם רק נפגם אותו מאכל, ולכן מותר לאכול את אותו מאכל.
[1092] מארי בתחילה השיב שלא נפלו הבשר ובחלב ביחד לתבשיל, אלא החלב נפל לבדו לתבשיל ופגמו, וכן הבשר נפל לבדו לתבשיל ופגמו. ואח"כ ביאר מארי בצורה שונה כמו שכתבנו בפנים, ואנו כתבנו את הביאור הנכון, לאחר שהיה שהות ביד מארי לעיין בביאור ההלכה. בקלטת השיב זאת מארי- לאחר שהמתין לשואל שיביא את ספרו.
כת"ר בהלכות מאכלות אסורות ט,א "בשר בחלב- אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואסור בהניה; וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומשיבשל משניהם כזית- לוקה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). וכן האוכל כזית משניהם, מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד- לוקה, ואף על פי שלא בישל"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "עיין שד"ח עמ' 120 שהביא דברי הר' המלי"ץ הובאו דבריו בספר ישרי לב דף יג שלדעת רבינו איסור ההנאה בבשר בחלב הוא מדברי סופרים, ודייק כן כנראה ממה שכת"ר אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואח"כ כתב ואסור בהנאה, ואם כולם מהתורה מדוע לא ערבם וכתבם ביחד, ע"ש שהאריך לפלפל בדבריו ולדחות ראיותיו. עש"ב. [ע"כ דברי השד"ח, מכאן דברי מארי] ומלשון רבינו בספר המצוות הובא למעלה בפתיחה אות כ משמע ברור, שאיסור הנאה הוא מהתורה גמור כמו חמץ בפסח וערלה אלא שאין לוקין על ההנאה, והוא כמו חצי שיעור" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[1094] בספר המצות לאוין קפז ביאר רבינו, שהטעם שלא מנה איסור הנאה מבשר בחלב כמצות לא תעשה בפני עצמה, כיון שגם אכילה היא הנאה מבשר בחלב, ואיסור ההנאה ואיסור האכילה הוא ענין אחד.
[1095] השואל רצה לשאול, שבפרק יד כת"ר שבשר בחלב אסור אפילו שלא כדרך הנאתו, ולא ביאר את דבריו ואמר "שבשר בחלב לא שייך בו הנאה", ומארי השיב לו לפי שאלתו.
[1097] כך הם דברי השואל ומארי בתשובה. ויותר מדויק לומר- גלולה שמורכבת מבשר בחלב, למרות שאכלם שלא כדרך הנאתם וטעמה מר חייב. מורכבת והעיקר הוא בשר בחלב ולכן חייב, ולא מעורב בה בשר וחלב והעיקר אינו הבשר בחלב, שאז הוא נותן טעם לפגם ופטור.
[1100] התשובה בנויה משני חלקים, בתחילתה השיב מארי שאין לחשוש במה שבולע כיון שאין המשחה ראויה לאכילה, וזה דבר שאינו מצוי [ניסחנו זאת- בחלק השני של התשובה]. ואח"כ הורה מארי שלכתחילה לא ישתמש במשחה שאין עליה הכשר, כיון שהשואל הדגיש בפניו שודאי בולע את המשחה [ניסחנו זאת- בחלק הראשון של התשובה]. ולכן ניסחנו את התשובה בשני חלקים.
[1101] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות טו,לג "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה; ואם צלאן- הרי זה מותר, ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר, ואין אוסר אלא עצמו של איסור"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת (דברי מארי תורגמו לעברית היכן שכתב בארמית) "דברי רבינו ברורים שפסק כלוי "דריחא לאו מילתא הוא" (תרגומו- הריח אינו [נחשב] דבר [האוסר]) ואף שפסק למעלה ט,כג פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בחלב, [הטעם שם] כיון שאין הפסד שהרי אפשר לאוכלה שלא בחלב, ולא משום שפסק כרב "דריחא מילתא הוא", שאם כן תאסר הפת לגמרי, כמו השט את התנור באליה שהפת אסורה (ט,כב), אלא משום חומרא בלבד פסק כן.
ולמציאות של ימינו בתנורי חשמל בני תא אחד, נ"ל שהיתר גמור הוא לאפות בהן גם בשר וגם גבינה, כמובן בתבניות נפרדות בזה אחר זה ולא ביחד. ואין לחשוש כלל לריח הנבלע בדפני התנור, כיון "דריחא לאו מילתא הוא", ועוד שאין שום מגע בין דפני התנור לבין דבר הנאפה או נצלה בתבנית שבתוך התנור. ואין דפני התנור מזיעים, ואף אין דפני התנור נאסרים, ושוב הטעם משום "דריחא לאו מילתא הוא". והרוצה לנהוג חומרא יתירה יחם את התנור כרבע שעה בין תבשיל לתבשיל, כדי לשרוף את הריח אם חושב שנבלע בדפנות. ונראה ש[מותר לאפות] אף בבת אחת בשני תאים כיון שאין אדיהם מתאבכים מתא לתא, וגם אלו היה אדיהם נכנסים מזה לזה אם עבר ועשה לא נאסרו, שהרי אפילו בשר נבלה שמן שגופו איסור אינו אוסר בשר שחוטה כחוש, כל שכן אידי גבינה ובשר שכל אחד היתר בפני עצמו. ואין במשנת רבינו בשום מקום חילוק התוס' וכמה ראשונים בין תנור צר לתנור רחב, תנור גדול לתנור קטן, תנור שלנו לתנור שלהם, כי העיקר "ריחא לאו מילתא הוא", ולענין זה לדעת רבינו כל התנורים שוים" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
[1104] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת "... וההלכה היא לפי הכלל מלוח כרותח דהיינו שואב [את הדבר] כמו רותח, ואין בו ענין של חמום. ... וכיון שאסרנו את המלח שהוא נספח לרותח כ"ש רותח עצמו, ומכאן שאסור להניח קדירה חולבת וקדירה של בשר רותחות צמודות זו לזו ודפנותיהם נוגעין אע"פ שאין שום חשש גלישה ונפילה כגון שהם מכוסות והמתבשל בהן הוא גוש. וקדמוננו בתימן היו נזהרים בכך, וכשהיו מכניסין את החמין לתנור להטמנה לצורך שבת נזהרו שלא יגעו קדירה חולבת בקדירה של בשר, כגון "כבאנה" עם חמאה ו"הריס" עם בשר. ... ואין חילוק בין קדירה של חרס לסיר של מתכת, כיון שהכלל בידינו שמתכת בולע אלא שפולט ע"י הגעלה, אבל על כל פנים הוא בולע"
[1105] אמנם מארי הביא את ההלכה הנ"ל כהוכחה ששני סירים שואבים זה מזה, אבל אין הדברים מדויקים, כיון שההלכה עוסקת ששני הסירים צמודים בדפנותיהם זה לזה, ואילו השאלה עוסקת שאין הסירים צמודים זה לזה אלא רק נמצאים בתנור אחד. וגם ההוכחה שהביא מארי בתחילת התשובה מפת שאפיה עם צלי אינה הוכחה, כיון שהפת והצלי אינם בתוך סיר אלא גלויים זה לזה, ולמרות זאת כבר ביאר מארי בהערותיו על משנ"ת, שאין לאכול את הפת רק משום חומרא, אבל מצד הדין ריחא לאו מילתא היא.
ויתרה מזאת- ראה בהערה הקודמת שם הבאנו מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שקדמוננו בתימן היו נזהרים כשהיו מכניסין את החמין לתנור להטמנה לצורך שבת נזהרו שלא יגעו קדירה חולבת בקדירה של בשר, כגון "כבאנה" עם חמאה ו"הריס" עם בשר. מוכח ברור שנהגו קדמוננו ליתן בתנור אחד שתי קדירות חלבית ובשרית ביחד, ורק הקפידו שלא יגעו זה בזה. (כל מה שנזכר מהמילים ויתרה מזאת, הם דברי השואל שהעמידני על מנהג תימן, כפי שמשתמע מדברי מארי בהערותיו על משנ"ת)
[1106] רבינו הזכיר בהלכות מאכלות אסורות רק כלי ראשון דהיינו כלי שהונח על גבי האש, ולא הזכיר כלי שני. ולפי זה- אין צורך להגעיל כלי שני, ודי בשטיפה וטבילה.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,ג "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות וכלי זכוכית- דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר- מטבילן במי מקוה, ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות- מדיחן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין- מגעילן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות- מלבנן באור עד שתינשר קליפתן ומטבילן, והן מותרין"
[1107] וזה לשון רבינו בהלכות חמץ ומצה ה,כה "כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין- בין בכלי ראשון כגון קדירות, בין בכלי שני כגון קערות, בין שהיו משוחין ושוועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמה שהן- אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהן"
[1108] מארי השיב בתחילה שכלי חרס חמור שתמיד בולע, ואח"כ השיב שהחמירו חכמים בחמץ. ומלשונו בקלטת משתמע שהטעם השני הוא העיקר. ונוכיח זאת- מהלכות חמץ ומצה שם אסר רבינו כלי שני גם בכלי מתכות (חמץ ומצה ה,כד), הרי שהחמירו חכמים בחמץ תמיד, ולא רק בכלי חרס.
[1109] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,ג "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוים, מכלי מתכות וכלי זכוכית- דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר- מטבילן במי מקוה, ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות ..."
ובהלכה ה פס"ר "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים, ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה- אינה לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים ..."
ובהלכה ו פס"ר "ולא חייבו בטבילה זו, אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים; אבל השואל מן הגויים, או שמישכן הגוי אצלו כלי מתכות- מדיח או מרתיח או מלבן, ואינו צריך להטביל. וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים- מדיח או מרתיח, ואינו צריך להטביל. וכן כלי חרס החדשים, אינו צריך להטביל; אבל השוועין באבר, הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה"
[1110] הוכחה לזאת- לשון רבינו בהלכה ג' (הובא בתשובה הקודמת בהערה) יורות וקומקמוסין ומחמי חמין טעונים טבילה, הרי שגם כלי שמבשל בו נחשב ככלי סעודה וטעון טבילה.
[1111] וכך כתבו הרדב"ז והגהות מימוניות. וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,ז "הלוקח סכין מן הגויים- מלבנה באור, או משחיזה בריחיים שלה. ואם הייתה סכין יפה שאין בה פגימות- די לו אם נעצה בקרקע קשה עשרה פעמים, ואוכל בה צונן; ואם היו בה פגימות, או שהייתה יפה ורצה לאכול בה חמין, או לשחוט בה- מלבנה או משחיזה, כולה"
כתב הרדב"ז "... הא למדת- שאם היא פגומה או שרוצה לאכול בה חמין צריך ליבון או השחזת הסכין, וכיון שחזרו להיות חדשים ע"י ליבון או השחזה צריכים טבילה" וראה עוד שם הגהות מימוניות אות ג.
[1112] כל מה שנכתב מהמילים "ומה שפס"ר שסכין של שחיטה ..." אינו מדויק, והוא סותר לתחילת דבריו של מארי שגם סכין של שחיטה טעון טבילה. ולכן הוקף בסוגריים.
ובהתחלה הורה מארי שגם סכין של שחיטה טעון טבילה, ואח"כ ציטט השואל שלרבינו סכין של שחיטה די לו בהשחזה ואינו טעון טבילה, ומארי המשיך לפי דבריו. וכוונת השואל להלכות מאכלות אסורות יז,ז. וראה בהערה הקודמת שם הבאנו את דברי רבינו וביארנו כפי הרדב"ז, שההלכה עוסקת מדין גיעולי גוים, אבל צריך לטבול את הסכין בכדי להפקיעה מרשות הגוי, ואין ההשחזה או הליבון מפקיעים מרשות הגוי (שם ה"ג).
[1116] כל מה שנזכר מכאן עד סוף התשובה, כבר נתבאר בתשובות הקודמות מס' 605-606, והשואל שאל שוב את מארי לוודא שכך הדין, ומארי אישר את דבריו.
[1117] וזה לשון רבינו בהלכה ו' (הובא בתשובה 605) "... אבל השואל מן הגויים, או שמישכן הגוי אצלו כלי מתכות- מדיח או מרתיח או מלבן, ואינו צריך להטביל ..."
[1119] בקלטת גם נזכר- שמה שכת"ר בהלכה ו' "השואל כלים מן הגוי אינו צריך להטבילם" דוקא אם שאל כלים מגוי ולא אם שאלם מישראל. ולא כתבנו זאת בפנים כיון שהוא דבר פשוט, שההלכה עוסקת בשאל מגוי ולא מישראל.
וזה לשון רבינו ומארי- כת"ר בהלכות מאכלות אסורות יז,ט "ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים- עד שלא יתערבו בהן ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן... ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שלא לחוש לגיעוליהן"
ובהלכה יג כת"ר "הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש- הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת; ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור- התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "תקנה זו [לזרוק עץ לתוך התנור] אינה בגמ' אך נהגו בה דורות הראשונים, אלא שנראה בדעת רבינו שלא הותרה על ידי קיסם אלא פת שהיתה בתנור בעת השלכת הקיסם, ולא פת הבאה לאחר מכן, שהרי כתב כל הפת שבו, ולא כתב כל הפת הנאפית בו. ושלא כרדב"ד כדלקמן. עוד כת"ר להיות הכר, נ"ל שאין כוונתו הכר לישראל שפת גוים אסורה, אלא הכר לגוים שאין ישראל אוכלים פתם ויתרחקו מישראל ולא יבואו לידי חתנות, וכמו שמשתמע מתשובת ר"י בן פלאת שאביא לקמן. ...
נשאל ר' יוסף בן פלאת, הדפסתיה אני מכתב יד יחיד בעולם בקובץ שו"ת הראב"י אב"ד, סי' רטז. שאל הראב"י אב"ד לר' יוסף בן יהודה בן פלאת, זה שעושים חכמי צרפת שמתירין פת של גוים בקיסם שמשליכין לתנור להצילו מבשולי גוים ואין חוששין לקדירה בת יומה שמחימין בה חמין ללוש את העיסה (ראה הערה בסוף). ולפי סוגית ההלכה שעושה מפת פסקה אחת, ומשלקות פסקה אחרת, נראה שאיסור פת אינו משום בישולי גוים אלא משום חתנות, ומאחר שהוא פתן אינו ניצול בקיסם כמו שחכמי צרפת נוהגים. או דלמא פתן ושמנן ושלקותיהן כולן ענין אחד הן דגזרו עליה משום יינם.
תשובה: ופת של גוים כי אסרינן לה היכא דהוי גמרה ע"י גוי, אבל לא הוי גמרה ע"י גוי שריא, דאמרינן בעבו"ז אמר רבב"ח אר"י בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך בו הגוי מותר ואינו אוסר עד שיהא תחילתו וגמרה בידי גוי, ובתרה אמר הלכה האי ריפתא וכו'. והכי חזינן באתרין דהוה מיראי שמים קצת מן דעבד הכי, דמפקד לשלוחי למשדא אעא בתנורא למשרי פת גוי בהכי. ודקא חייש מר לקדירה בת יומה, כיון דאיערב ליה בעיסה בטל בשישים (ראה הערה בסוף). ודקאמר איכתי איכא משום חתנות דהא פיתן תנא, לא הויא חתנות אלא באקרובי דעתא ואיערובי במיכל ומשתי, וכיון דחזו ליה להאי ישראל דלא אכיל מאי דאפו אלא במעט עצים עולה שנאתו בליבייהו ומרחקי מיניה משום דלא מיערב בהדייהו למיכל מאי דעבדי. אשתכח דלאו פיתן אכול אלא משלו דהא על ידו נאפה ולא מיחתני בהו הילכך שרי" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
ללוש את העיסה- ביאורו- את העיסה היו לשים בקדירה שקודם לכן חיממו בה מים, והיא בתוך עשרים וארבע שעות לחימום המים.
בטל בשישים- ראה בתשובה מס' 595, שם אמר מארי שיש כלל בדברי הפוסקים שאין מה שבתוך הכלי חשוב מהכלי עצמו, ודבריו שם הם שלא כדברי ר' יוסף בן פלאת. ונראה שהעיקר כדברי ר' יוסף בן פלאת, וגם מארי בהערותיו על משנ"ת כך הורה.
וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,א-ב "קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים- לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום. ואם בישל בה מין בשר, התבשיל אסור; בישל בה מין אחר, בנותן טעם.
ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה; ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם. ..."
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ראיתי מי שכתב [שהסיבה] שבחר [רבינו לשון קדירה] של חרס [מפני] שגופה עבה ולעולם היא יותר מאחד משישים ממה שנתבשל בה ולפיכך התבשיל אסור, אבל במתכת אפשר שתהא דקה מאוד שכל גופה בטל בשישים ממה שנתבשל בה והתבשיל מותר. ... (ע"כ מדברי מארי) וכן דעת הרד"ע והרדב"ז וכו' [ראה שם שהובאו דבריהם]. הרי שגם לדעתו של מארי אם יש במה שבתוך הקדירה שישים כנגד הקדירה התבשיל מותר.
[1121] שהגוי אפאה, ומדובר שאין לחשוש משום גיעולי גוים. ונראה שלמד זאת מארי מלשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,יב "אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מן הנחתום הגוי, במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק. אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל: שעיקר הגזירה משום חתנות; ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן" ובצבא הדין יותר קל מאשר כשאינו בצבא והוא בשדה, והדבר מותר לכתחילה.
[1122] מארי הורה שאם בעל הבית הדליק את התנור מותר לאכול את הפת. והשואל הוסיף לשאול שלפי רבינו יש בדבר בעיה, ומארי אישר את דבריו.
וכוונת השואל היא שכל מה שיתן בתנור לאחר האפייה הראשונה יאסר, ולמד זאת ממה שכתב מארי בהערותיו על משנ"ת, שרק מה שבתנור מותר.
ומה שכת"ר "... או שהדליק ישראל ואפה גוי, ... הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת. ..." אין פירושו שכיון שהדליק את התנור כל פת שיאפה בה מותרת, אלא כל הפת שתאפה בפעם הראשונה מותרת, ואין סברא לחלק בין הדליק הישראלי את התנור, לבין זרק לתוכו קיסם.
[1123] וזה לשון רבינו בהלכות מאכלות אסורות יז,יד-טו "גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי- הרי אלו מותרין. ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות: אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן- הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים.
במה דברים אמורים, בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהן; אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן גויים- אף על פי שאינן נאכלין חיין, הרי אלו מותרין. וכן כל כיוצא בהן- שעיקר הגזירה משום חתנות, שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה; ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חברו עליו"
[1124] ונמצא שהיתירו את האסור, כי אם היו מוציאים את הקרום השני, יתכן שהיו מגלים מתחתיו נקב. (ע"פ דברי מארי בהערותיו על משנ"ת, יובא מיד בהמשך)
וזה לשון רבינו בהלכות שחיטה יא,ו-ז "מן הדין היה על דרך זו (ראה הערה בסוף), שאם נמצאת הריאה תלויה בסרכות כמו חוטין- אם היו מן האום של ריאה (ראה הערה בסוף) ולדופן, או שהיו ללב או לטרפש הכבד (ראה הערה בסוף)- שחותכין את הסרכה, ומוציאין את הריאה, ונופחין אותה בפושרין: אם נמצאת נקובה, טריפה; ואם לא נתבעבע המים, הרי היא שלמה מכל נקב, ומותרת, וסרכה זו לא הייתה במקום נקב, או שמא ניקב קרום העליון בלבד. ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך.
ואף על פי שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי התלמוד, המנהג הפשוט בישראל כך הוא- כששוחטין את הבהמה או את החיה, קורעין את הטרפש של כבד, ובודקין את הריאה במקומה: אם לא נמצאת תלויה בסרכה, או שנמצאת סרכה מאוזן מאוזני ריאה ולבשר שבמקום רביצתה, בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאת סרכה מאוזן לאוזן על הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה- הרי אלו מתירין אותה"
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ממה שכתב רבינו שחותכין את הסירכא ומוציאין את הריאה, משמע שרק מפרקים את הריאה ממקום חיבורה בדופן וכדומה, כי אי אפשר בשום אופן לפרק את הסרכה מן הריאה כשהיא עדין בפנים. לפיכך איני מבין את תשובת הר"א בן רבינו שכאילו סמכו אנשי תימן על הלכה זו, ולא היא כי בהלכה זו נשארת הסרכה תלויה בריאה ואעפ"כ כשירה. אבל מנהגינו היה כל מקום שתימצא סרכה בריאה לכל מקום שיהיה מוציאין את הריאה ומפרקים את הסרכה מעל הריאה בסכין כאלו מפשיטין אותה. ודבר זה צריך אומנות גדולה שלא לקרוע קרום הריאה, ומצד שני שלא לשייר מאומה מן הסרכה על הריאה, ואח"כ נופחים את הריאה ברוק או בפושרים אם לא בעבע כשירה. פרט כמובן לשתי אונות הסמוכות שנסרכו זו לזו באיזה אופן שיהיה מכשירים בלי שום פרוק. וכן אם נסרכה לדופן הצר דהיינו מקום רביתה שאינה נדבקת כשירה. ודרך זו עדיפה על מה שנוהגים היום לקלוף את הסרכה מעל הריאה בצפורן, כי במנהג הקליפה פעמים מתירין את האסור ופעמים אוסרים את המותר, הא כיצד- אם הסרכה רכה ומורכבת מכמה שכבות יש אפשרות שתשאר שכבה אחת על פני הריאה והרי לא עשינו כלום בקליפה, ונמצאו מתירים את האסור. ופעמים כאשר הסרכה חזקה כאשר קולפים אותה תולשים קרום הריאה ונמצאו אוסרים את המותר. וזה לשון השאלה שנשלחה מתימן לר' אברהם ותשובתו.
שאלה: ילמדנו רבינו בספר קדושה בהלכות שחיטה, מן הדין היה על דרך זו, שאם נמצאת הריאה תלויה וכו' עד ומותרת. ואמר ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך וכו'. ואמר אח"כ והמנהג הפשוט עד ואם נמצא חוט יוצא מן האם של הריאה למקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה. ואמר בזה ר' יצחק, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, העלתה צמחים חוששין לה. מר יהודה משמי דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין לה, היכי עבדינן וכו', עד ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא, ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ולא התיר הרב בה בדיקה. ויש בני אדם שאם נמצא סרך מן האם אל הדופן, בין שהיה גדול או קטן חותכים אותו ודנין בו אם נתבעבעה טריפה ואם לאו מתירין אותה, יבאר לנו באר היטב ושכרו כפול מן השמים.
והשיב: אלה אשר סמכו בתימן כפי שאמר השואל להתיר סמוכה לדופן והעלה צמחים בבדיקתה במים פושרים, הלכו אחרי שיקול הדעת ומה שמחייב העיון, אלא שהם עשו היפך מנהג בני הגלות. ואם היו מביאים הוכחה בדברי החיבור מן הדין היה, הרי כבר אמר ומעולם לא ראינו מי שהורה כך ולא שמענו מקום שעושין בו כך. ובכגון זה נאמר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם (פסחים דף נ). ומה שהשבנו יש בו די ומספיק" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
על דרך זו- על פי מה שנתבאר בהלכה הקודמת, שריאה שהעלת צמחין, או שנמצאו סרכות- כמו חוטין תלויין- ממנה ולדופן, או ללב או לטרפש הכבד [נתב' בהע' הבאות]- חוששין לה, שמא ניקבה וצריכה בדיקה.
האום של ריאה- האום היא עיקר הריאה, ויש בריאה שתי אומות אחת ימנית ואחת שמאלית, נקראות גם ערוגה ימנית וערוגה שמאלית. וחוץ מהם יש בריאה גם אונות, דהיינו התפצלויות של הריאה –והם קטנות מהאומות-, שלש מימין ושתים משמאל. (שחיטה ח,א)
לטרפש הכבד- המחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל ואברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תיראה הריאה. (שחיטה ו,י)
ונראה שהשואל צדק בשאלתו, וכפי הבנתו כתב מארי בפירוש בהערותיו על משנ"ת. ומפשטות דברי ההלכה משתמע, שמפריד את הסרכה גם מהריאה ואז בודק. שלא כדברי מארי בהערותיו על משנ"ת, שכתב שההלכה עוסקת שלא הפריד את הסרכה מהריאה.
וראה מגיד משנה לר' יהודה כלץ בהלכות שחיטה ז,ה שביאר את דברי רבינו, שלא תהיה סתירה בין האמור בפרק ז,ה לאמור בפרק יא,ו. ולפי ביאורו- ההלכה אצלינו בפרק יא עוסקת שמפריד את הסרכה גם מהריאה –וגם מהדופן- ואז בודק.
ועל פי כל האמור- יובנו דברי ר' אברהם בן רבינו שהשיב שיהודי תימן נהגו כפי עיקר הדין אבל לא לפי המנהג, וגם רבינו שאמר שיפריד את הסרכה מהריאה מדבר במומחים כיהודי תימן שיודעים להפריד ולפרק את הסרכה מהריאה, ולמרות זאת אין המנהג כך. אבל מה שעושים בימנו שמגרדים את הסרכה בצפורן מבלי להפרידה ולפרקה, הרי דבר זה שלא כהוגן, וברור שאין מי שיתיר באופן זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה